האם רצח בדרך לעבודה מהווה תאונת עבודה בביטוח לאומי ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רצח בדרך לעבודה: 1. ההליך 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (תב"ע שם/446-0; השופט מורל - דן יחיד) אשר הצהיר שמותו של בעלה של המערערת (להלן - המנוח), נגרם על-ידי פגיעה בעבודה. 2. בישיבה מקדמית מיום 7.5.1980 נקבעה עובדה מוסכמת אחת: "נרצח ביום 5.8.1979 בדרכו לעבודתו במאפיה ביפו" ופלוגתה אחת: "האם יש לראות באירוע תאונה בעבודה כמשמעותה בסעיף 36(1) לחוק?". בא-כוח המוסד הגיש באותה ישיבה את דו"ח החקירה המשטרתית (ג/1). 3. מדו"ח המשטרה ג/ 1 למדים כי: א) המנוח, אופה לפי מקצועו, גר עם אשתו וילדיו בדרך שלמה 121, שבתל-אביב; ב) המנוח עבד, לילה-לילה, במאפיה שברחוב אילת ביפו. הוא היה נוסע לעבודה, רכוב על אופניים, ומגיע למקום עבודתו בין השעות 01.30 ו-02.00; ג) מסלול נסיעתו עבר לא הרחק מהפרדס השייך למשפחת שניר, בגבעת הרצל; ד) בליל המקרה חדר אלמוני לדירתו של אחד האחים שניר ופצע אותו, את אשתו וארבעה ילדיהם, אנושות; ה) בשעה 02.30 בערך שמעו מספר יריות ומשהגיעה ניידת המשטרה מצאה את גופתו של המנוח פגוע מיריות בגבו ובראשו. במרחק של כ- 15 מ' מהגופה נמצא מוטל זוג אופניים. סברת המשטרה היתה, שהמנוח, שנקלע בקרבת מקום בעת ההתנכלות במשפחת עלי שניר, היה עד למה שהתרחש והיה חשש שיהיה עד למה שהתרחש - ובשל כך "חוסל" ביריות. אפשרות אחרת היא, שהמנוח נורה בתגובה ספונטנית, על-ידי אחד האחים שניר ששוטט מסביב לבית. 4. השאלה היחידה לה נדרש בית-הדין האזורי היתה: האם הוכח שהמנוח מצא את מותו לא רק "תוך כדי" נסיעתו ממעונו לעבודה, אלא גם "עקב" נסיעתו זו. לשון אחר: האם המקרה ששם קץ לחייו של המנוח היה בבחינת "סיכוני הדרך"? 5. על שאלה זו השיב בית-הדין האזורי בחיוב, כשפסק-הדין דב"ע לט/107-0, משמש לו נקודת מוצא: מעשה במבוטחת שנפלה ברחוב (ונפגעה) בלכתה מן העבודה למעונה והסיבה לנפילתה היתה, שהיא חשה לפתע ברע וראשה נסתחרר ולא היה "שום דבר מכשול שבגללו נפלה". בית-הדין סיווג את סיכוני הדרך האורבים להולך רגל כסיכונים שמקורם ב"גורם חיצוני שאין להולך רגל שליטה או ידיעה עליו" או בגורם "(ה)נעוץ בהתנהגותו של האיש עצמו" ונאמר, כי עד לגבול מסוים ניתן לראות בדרך עצמה את הגורם לתאונת הליכה ("עקב" הליכתו) אפילו היתה המעידה. ההיתקלות או התקלה בהליכה, תוצאה של "הכשלה עצמית או רשלנות". והיכן הגבול ? הגבול ניצב בפני המקרים בהם הסיבה לנפילה הינה פנימית, באיש עצמו (מחלה, חולשה), בלא תרומה כל שהיא של גורם חיצוני. נפילה כזו קרויה בפסיקה האמריקאית ובלשון חכמי המשפט בשם idiopathic fallורואים אותה כ"סיכון אישי" הטמון באיש עצמו - להבדיל ממקרי נפילה שסיבתם אינה ידועה ("סיכון נייטראלי") המחייבים גישה שונה. בית-הדין האזורי הסיק מפסק-הדין הנ"ל (דב"ע לט/107-0) - שבמרכזו עמדה שאלה מיוחדת במינה: מה היתה סיבת הנפילה? - שאם תאונה ארעה בשל גורם חיצוני ("סיכון ניטראלי") "די בכך שהדרך תרמה תרומה כל שהיא". מספרו של המלומד, פרופסור לרסון, על פיצויים לנפגעי עבודה, נמצא בית-הדין למד שנוטים עתה להרחיב את "תורת סיכוני הרחוב" (the street risk doctrine) לכל גורמי הסיכון בהם עלול אדם להיתקל ברחוב בהיות רחובות הכרך משופעים בכל מיני אנשים אלימים בעלי רקע פלילי, או בלתי-שפויים, המהווים סכנה לכל והעושים את הרחוב למקום בלתי-בטוח ללכת בו. במקרה דנן - קבע בית-הדין האזורי - מדובר בתאונה כתוצאה מגורם שלמנוח לא היתה ידיעה או שליטה עליו, היינו "גורם חיצוני", כאשר "הדרך" תרמה תרומה כלשהי. ככלות הכל, מדובר בחובת ההוכחה (הוכחת הקשר הסיבתי) במסגרת חוק העוסק בביטחון סוציאלי, כך שבבוא בית-הדין לשאול, אם עמד המבוטח (או התובע מכוחו) בנטל ההוכחה, "ישווה לנגד עיניו גם את השיקול של 'עוול' מול 'עוול' (דב"ע ל/10-0, בע' 9-10)". 6. עיקר טענותיה של באת-כוח המוסד בערעור היו, כי שגה בית-הדין האזורי בקובעו כי הרצח היה מסיכוני הדרך, ובהתעלמו מפסיקתו של בית-דין זה לפיה תקיפה אינה מסיכוני הדרך בפניהם מבוטחים עובד או עובד עצמי (דב"ע ל/10-0; דב"ע לח/81- 0- לא פורסם). 7. באת-כוח המשיב בתשבות סמכה, בין היתר, על המבחן הידוע בשם for test- butכפי שצוטט ויושם בדב"ע לב/38-0: "... (שלא כדיני נזיקין), חוקים שעניינם פיצויים לנפגעי עבודה (חוק הביטוח הלאומי), באים לפצות את מי שנפגע בעבודה בשל המצב שבו היה נתון ולא בשל מעשה או מחדל של הזולת" (שם, בע' 33, סעיף 5). כן טענה הפרקליטה המלומדת, כי יש לאבחן את שני פסקי-הדין עליהם סמכה באת-כוח המערער: בדב"ע ל/10-0, נמנע בית-הדין לפרט מה הם סיכוני הדרך והסתפק בקביעה שבשום פנים אין לכלול בדיבור "תאונת דרכים" או "סיכוני דרך" מקרה בו נתקף אדם על-ידי אלמוני בחדר מדרגות בו גר הנתקף והמצוי במרכזה של העיר" (שם, בע' 11) ואילו בדב"ע לח/81- 0 נפגע המבוטח - בשובו מן העבודה בלילה - על-יד אדם שניסה לפרוץ או לפחות "להציץ" לדירתו, דירת קרקע. בנסותו להניס את הפורץ - שהיה מוכר לו מ"הצצות" קודמות - נפגע המבוטח על-ידי הלה. פסק-דין 1. זכאותה של המערערת לגמלאות נפגעי עבודה (קצבת תלויים) מותנית בכך שיוכח, כי המנוח נהרג "עקב" נסיעתו ("רכיבתו") ממעונו לעבודה. 2. סעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - החוק) עמד לראשונה במבחן הפרשנות של בית-דין זה בדב"ע ל/10-0, וכה נאמר שם: "...אין כל סיבה לכך שהדיבור 'תוך כדי נסיעה' ו'עקב נסיעה', לא יזכה אף הוא לפירוש דינמי, כפי שזכה לו הדיבור 'תוך כדי העבודה' ו'עקב העבודה'. במה דברים אמורים? במידה ואותו פירוש מתיישב עם מטרת החוק, הוא בא לקדמו ואינו מטשטש גבולות בין ענפי הביטחון הסוציאלי. לשון אחר, לא 'פירוש דווקני' יש ליתן לסעיף.... ולא פירוש מרחיב... אלא 'פירוש תכליתי', פירוש שיש בו להשיג את מטרת המחוקק ולפתור בעיות שהוא בא לפתרן, בעיות כפי שהן משתנות עם שינוי הזמנים והנסיבות, בבחינת מה היה כותב המחוקק בזמן ששאלת הפירוש עומדת בפני בית-הדין" (שם, ע' 7-8). הסקירה הנרחבת המובאת באותו פסק-דין מלמדת כיצד התפתח אט-אט המושג של תאונה בדרך (אל ומן העבודה) מאז תחילת המאה הזו, כאשר פריצת הדרך הראשונה, בפסיקה האנגלית, נעשתה בהקשר להזדקקות לכלי רכב "בשל מילוי חובה כלפי המעביד" ובכך ראו להרחיב את המושג "תאונת עבודה". הרחבה זו הלכה והתרחבה, הן באנגליה והן בארץ-ישראל המנדטורית, עד שניתן מעמד משפטי-פורמלי "לתאונה בדרך" במסגרת חוקי הביטחון הסוציאלי (באנגליה ב- 1946 וב-1965; בישראל ב-1953). למרות שהמחוקק הישראלי הרבה הגנה לנפגעים, בהשוואה עם עמיתו הבריטי, היו עיניו נשואות, תחילה (קרי: בסעיף 14(א)(1) לחוק המקורי), אך ורק לתאונת דרכים שארעה "בנסוע" המבוטח ממעונו לעבודה או מן העבודה למעונו. בתיקון החוק משנת 1957, הוחלפה התאונה שארעה "בנסוע" - בתאונה שארעה תוך כדי ועקב נסיעתו או "הליכתו" של המבוטח, וממילא איבד המושג "תאונת דרכים" את בלעדיותו המחייבת; ההגנה שהמחוקק ראה להעניק למבוטח גם תוך כדי הליכה, לא בכוונה, מלכתחילה, לד' אמותיה של "תאונת הדרכים" (במובן המקובל של המושג) בה הנפגע הוא הולך רגל. ההגנה גם לא נצמדה, אך ורק לסיכונים שב"דרך" עצמה (כביש, שביל עפר, מעבר חציה, גשר, מדרגות, וכו') ונועדה לאפשר פרשנות דינמית כמתחייב מתכלית החוק, כנאמר בדב"ע לה/64- 0 (לא פורסם): "סיכונים אין-ספור אובים להולך-רגל העושה דרכו לעבודה: החלקה על משטח רטוב, מעידה עקב היתקלות בעצם בולט או במכשול אחר, נפילה לבור, פציעה מחפץ הנופל מעל, פגיעה מכלי רכב וכיוצא באלה אירועים תאונתיים, שהצד השווה לכולם הוא פתאומיות, אי-צפיות ואפשרות לאתרם בזמן ובמקום" (סעיף 3לפסק-הדין). באותו פסק-דין דובר באדם שהופל ארצה על-ידי שני כלבים שהסתובבו ונתקלו בו בריצתם ונפסק, כי אכן בסיכון מסיכוני הדרך המדובר: "...סיכון אולי לא נפוץ, אך טיב הסיכון אינו נקבע לפי תדירותו או נדירותו (סעיף 5 לפסק-הדין). בדב"ע שם/41- 0 (לא פורסם) נפגעה מבוטחת בקרן רחוב, כשנתקלה בעובר-אורח והופלה ארצה. במאמר מוסגר: אין נפקא מינה - לעניין יישומו של סעיף 36(1) לחוק - אם המבוטח נפגע (עקב היתקלות בכלבים או בעובר-אורח) תוך כדי "הליכתו" או תוך כדי "נסיעתו" (רכיבתו) על אופניים. בשני המקרים יקבעו הרי שהתאונה קשורה סיבתית לסיכוני הדרך: "עקב" הליכתו או נסיעתו (רכיבתו). 3. במקרה דנן נעזר בית-הדין האזורי בספרו של פרופסור לרסון, על פיצויים לנפגעי עבודה ונזקק לאחד המבחנים המובאים שם: the street risk" " .Doctrineאין אנו סבורים שהמבחן הנ"ל הוא הנכון בנסיבות המקרה. המנוח לא נהרג בעוברו בלב עיר, ברחוב סואן, ולא נפל קרבן לאותם מצבי מתיחות, עצבנות ואלימות, הנפוצים, למרבה הצער, בחיי הכרך. לצד המבחן האמור מובאים בספרו של פרופסור לרסון, מבחנים אחרים, להם יכולה להיות נגיעת-מה למקרה דידן: תקיפה (assault), מוות מסיבה בלתי-מוסברת (unexplained death), אלא שגם בהם אין למצוא תשובה מספקת. למען השלם את התמונה נציין שני מבחנים נוספים שהוזכרו בדב"ע לט/67-0, ה- for test-but וה- positional risk theory (שם, בע' 117) המצטרפים לקשת האפשרויות התיאורטיות לסיווג סיכונים. 4. לענייננו די אם נאמר, כי אלמלא החובה להגיע ממעונו לעבודה בסביבות השעה 02.00, לא היה המנוח מזדמן, אותה עת, בקרבת המקום בו בוצע מעשה פשע במשפחת עלי שניר - מקום שכבר לפני כן יצא לו שם של מקום המועד לפורענות. חקירת המשטרה לא העלתה אפשרות, שהמנוח היה מעורב באותו מעשה. נגיעתו היחידה לעניין היתה שאתרע מזלו והוא נקרה למקום בשעת מעשה, והדבר הביא לחיסולו, בין שנתקלו בו באקראי ובין שראוהו עובר וחשדו שישמש עד ראיה. 5. מבחינתו של המבוטח - הקרבן, אין זה משנה אם הכדור שפגע בו היה כדור תועה או כדור שנורה בשל איבוד עשתונות, מתוך שיקול קר או מכל סיבה רגעית אחרת. המנוח לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו, אלא מפני שעבר באותו מקום באותה שעה. הצורך לעשות את דרכו לעבודה - באותו מסלול, באותה עת - זימן אותו באקראי לאתר בו התרגשה פורענות, שאלמלא כך הוא לא היה נקלע לתוכה, על כן מה שארע, ארע עקב נסיעתו לעבודה. 6. מן האמור עולה, כי דין הערעור להידחות. המערער ישלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסך 500 שקל.תאונה בדרך / חזרה מהעבודהמשפט פלילירצח