רשלנות רפואית לאחר תאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות רפואית לאחר תאונת דרכים: נתוני רקע 1. בתאריך 25.12.97, שעה שהמנוחה ז"ל (להלן - "המנוחה") נסעה במכונית שהיתה נהוגה על ידי הנתבע 2 והמבוטחת על ידי הנתבעת 3 (להלן - "הנתבעים"), היא היתה מעורבת בתאונת דרכים ודומה שעקב תאונה זו נחבלה המנוחה באורח חמור. 2. בעקבות התאונה הועברה המנוחה לבית החולים "פוריה" בטבריה (להלן - "בית החולים"), המנוהל והנמצא בבעלות הנתבעת 1 (להלן - "המדינה"). המנוחה טופלה בבית החולים עד אשר נפטרה ביום 26.12.97. 3. התובעים סבורים כי בית החולים טיפל במנוחה באורח רשלני וחמור ביותר. עקב כך הוגשה תביעת התובעים כנגד המדינה בעילת הרשלנות המקצועית-הרפואית הגסה הנטענת. זאת ועוד : לטענת התובעים פועלו של בית החולים, בנסיבות האמורות, עולה כדי הפרת חוזה שהיה לבית החולים עם המנוחה. הנתבעים נתבעו, יחד עם המדינה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן - "חוק הפיצויים"). לטענת התובעים הנתבעים נושאים באחריות לפציעתה של המנוחה עד למותה ואילו המדינה נושאת באחריות למותה של המנוחה ולנזקים הנובעים מכך. 4. במסגרת בקשה בכתב בתיק בש"א 99/416 עתרה המדינה למחוק את התובענה כנגדה על הסף. בהתאם לתקנות ניתנה תשובת התובעים לעתירה האמורה. מכח החלטתי מיום 4.2.99, ובהתאם להוראת סעיף 241 (ג'1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, היתרתי למדינה ליתן תגובה לתשובת התובעים ותגובה כאמור הוגשה. בדעתי להיענות לעתירת המדינה. כפועל יוצא מכך מתחייב מתן פסק דין חלקי הדוחה את תביעת התובעים כנגד המדינה. גדר המחלוקת 5. סעיף 8 (א) לחוק הפיצויים, שעניינו "ייחוד העילה", מורה כי "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה עפ"י חוק זה, לרבות תביעה עפ"י ביטוח כאמור בסעיף 3 (א) (2) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה עפ"י פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון". ברי כי סעיף 8 (א) לחוק הפיצויים מעגן את מגמתו ורוחו של חוק הפיצויים להסדיר את סוגיית פיצויים של ניזוקי גוף של תאונות דרכים על בסיס של "אין אשם". חוק הפיצויים, כידוע, קובע חובת פיצוי מוחלטת המוענקת לניזוקים כאמור, במנותק מכל שאלה של אשם. סעיף 8 (א) שולל, איפוא, עילת תביעה עפ"י פקודת הנזיקין בשל נזק גוף. 6. דומה כי אף ב"כ התובעים מודע לענין זה. הוא טוען, איפוא, לדחייתה של עתירת המדינה למחיקת התביעה על הסף וסומך טיעונו בשניים: ראשית, כאמור, תביעת התובעים כנגד המדינה סומכת עצמה אף על עילה חוזית ולא רק על עילה נזיקית. העילה החוזית מתבססת על קשר שנקשר, אם במפורש ובוודאי מכללא, על פיו מחוייב בית החולים להעניק לכל חולה טיפול מקצועי נאות. חוק הפיצויים לא שלל, אף לא יכול היה לשלול, עילת תביעה חוזית הצומחת כתוצאה מטיפול רשלני נטען כאמור העולה לכדי הפרת חוזה. שנית, הרשלנות הרפואית הנטענת אינה רשלנות-סתם אלא היא רשלנות חמורה ביותר. מקום שעסקינן ברשלנות חמורה ביותר כאמור, ניתק הקשר הסיבתי בין אשמת הנהג לבין הנזק הסופי. דומה, כך הטענה, כי אף ב"כ התובעים מודה בכך כי "רשלנות-סתם" אינה מנתקת את הקשר הסיבתי וסעדו של הניזוק מתגדר אך במסגרת הוראות חוק הפיצויים. ואולם מקום כשעסקינן ברשלנות חמורה ביותר - שאני. והרי כדי לבחון אם אכן חטא בית החולים ברשלנות חמורה ביותר ולא ב"רשלנות-סתם" שומה על בית המשפט לשמוע ראיות. ממילא אין מקום למחוק את תביעת התובעים כנגד המדינה על הסף. 7. הגם שמדובר בשתי טענות, וכל אחת לעצמה, ראיתי לדון בהן במשולב. דיון והכרעה 8. הסוגיה האמורה זכתה לליבון מפורט על ידי בית המשפט העליון ב-ע"א 95/3765 אכרם חוסיין ואח' נ' ד"ר שלמה טורם ואח' פ"ד נ(5) עמ' 573 בפסק דין שניתן ע"י כב' השופט אור (להלן - "פרשת חוסיין"). כב' השופט אור סוקר את ההתפתחות ההיסטורית שהולידה את חוק הפיצויים תוך רצון לייעל ולפשט את הדיון בתביעות על נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים וזאת על ידי ייתור הדיון בשאלת האחריות. כב' השופט אור מורה כי "הוראת ייחוד העילה שבחוק הפיצויים נועדה להגשים תכלית זו... היא מלמדת כי המחוקק לא ביקש אך להציב מחסום דיוני בפני הנפגע. היא מצביעה על כך שהמחוקק ביקש ליצור מעין מערכת סגורה, בה לא יהיה על בתי המשפט להידרש לסבך הסוגיות והשאלות המתעוררות בשיטת האשם. זהו תפקידה של הוראת ייחוד העילה. נראה לי, כי פרשנות הוראה זו כהוראה דיונית, באופן שיאפשר תביעות חזרה נגד מעורבים רשלניים, יסכל תכלית חקיקתית זו, ויאפשר הכנסת שאלות של אשם "בדלת האחורית". לא לכך כיוון החוק" (שם, עמ' 587). 9. בשולי פסק דינו ראה כב' השופט אור להעיר הערה ביחס לעילה חוזית אפשרית ומפאת חשיבות הדברים הם יובאו כלשונם: "התוצאה היא, שדין הערעור להידחות. אך ראוי להוסיף הערה. ההודעה לצד שלישי ששלחו המערערים במקרה זה, מבוססת על חבות נזיקית של הנתבעים להשתתפות. לא התעורר במקרה זה הצורך לדון ולהכריע בשאלת קיומה של זכות השתתפות המושתתת על חבות חוזית אפשרית של הנתבע להשתתפות כלפי הנפגע בתאונת הדרכים (ראו בשאלה זו אנגלרד, בספרו הנ"ל בעמ' 225, 147 - 148; כן ראו פסק דינה של השופטת ד"ר ד. פלפל בת"א (שלום ת"א) מלמד נ' רותם חב' לביטוח, צלטנר 2582, הנדון בעדכון הנ"ל לספרו של אנגלרד בעמ' 112 - 113). שאלה זו אינה פשוטה, והיא טעונה ליבון ועיון נפרדים מכיוון שהיא אינה דורשת הכרעה בערעור זה, אשאירה בצריך עיון" (שם, עמ' 590). הנה כי כן, כב' השופט אור לא ראה להכריע בסוגיה של "חבות חוזית אפשרית". חרף זאת סבור ב"כ התובעים כי עצם השמעת ההערה ע"י כב' השופט אור מלמדת על כך כי דעתו לא היתה נוחה מן האפשרות של שלילת עילת תביעה חוזית במקרים ראויים. אין דעתי כדעתו. הערתו הנ"ל של כב' השופט אור היתה, לכל הדעות, בבחינת "אימרת אגב" הפותחת פתח לדיון משפטי. הסוגיה האמורה, לטעמי, נותרה פתוחה. אני בן חורין, איפוא, לקבוע את עמדתי בסוגיה האמורה. 10. סוגיית החבות החוזית האפשרית נדונה, כמוזכר בפסק דינו של כב' השופט אור על ידי כב' השופטת ד"ר ד. פלפל בת.א. (שלום ת"א) 90/5213, צלטנר 2582 (להלן - "פרשת מלמד"). כב' השופטת פלפל היתה מודעת לטענה כי סעיף 8 (א) לחוק הפיצויים עניינו שלילת עילת תביעה שעניינה אך בנזיקין אך לא, דרך משל, מכח חוזה, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט או כל מקור משפטי אחר. כב' השופטת פלפל דחתה אפשרות פרשנית זו, הגם שהיא עולה בקנה אחד עם פרשנות מילולית דווקנית. היא בחנה האם לא ראוי "להעדיף את הפירוש של תכלית החקיקה, של ההרמוניה החקיקתית, בצירוף למטרת חקיקתו של החוק לנפגעי תאונות דרכים ולהגיע למסקנה שגם חוק זה הינו וצריך להיות החוק היחיד שמטפל בתאונות דרכים על כל הזוויות המשפטיות והעובדתיות שתאונה כזו יכולה ליצור, מבלי "לפזר" את המתדיינים על פני חוקים ועילות תביעה חילופיים" (שם, עמ' 2584). מסקנתה של כב' השופטת פלפל היא שהגם שסעיף 8 (א) לחוק הפיצויים דן בעילה "עפ"י פקודת הנזיקין" הרי פרשנות תכליתית נאותה מחייבת אף לכלול בגדרו "כל עילת תביעה שעניינה תביעת פיצויים, בין מכח פקודת הנזיקין, בין מכח חוזה, עשיית עושר או כל דין אחר" (שם, עמ' 2585). 11. פסק הדין בפרשת מלמד של כב' השופטת פלפל זכה לביקורת חריפה על ידי פרופ' יצחק אנגלרד בספרו על פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עדכון משולב תשנ"ו, ירושלים, 1996. פרופ' אנגלרד קובע כי מסקנתה של כב' השופטת פלפל היא "מסקנה מפתיעה" אשר אין לה "כל בסיס פורמלי בנוסח ההוראה המצוייה בסעיף 8 לחוק". המחבר המלומד סבור כי "אין לשלול עילת תביעה מנפגע ללא הוראה חוקית מפורשת. מעיני השופטת נעלמה העובדה כי שלילה זו אינה נוגעת רק לנפגע הזכאי עפ"י החוק לפיצויים. שלילת העילה החוזית גורעת מזכותם של האחראים והחבים לפי החוק, לשפות את עצמם מן האחראי בחוזים... מבחינה מעשית יש חשיבות רבה לזכות השיבוב במקרה של רשלנות רפואית: נוהג הרכב או מבטחו, ששילמו פיצויים לנפגע, זכאים לחזור אל בית החולים ולתבוע ממנו את חלקו בנזק בגין הפרת החוזה למתן טיפול רפואי נאות" (שם, עמ' 113). 12. הטענה השניה, כאמור, היתה כי עסקינן לא ב"רשלנות סתם" אלא ב"רשלנות רבתי" אשר מנתקת את הקשר הסיבתי בין הארוע התאונתי לתוצאותיו. אכן היבט זה לא נדון בפרשת חוסיין ואולם הוא כבר זכה לטיפול בפסיקת בתי המשפט המחוזיים. אקדים ואציין כי לכתב התביעה צורף דו"ח וועדת חקירה ממנו לומד ב"כ התובעים על רשלנות בית החולים. הדו"ח האמור, לשיטתו, מצביע על רשלנות חמורה. אין צריך לומר כי בשלב זה אין ביכולתי לקבוע אם אכן הדו"ח האמור מצביע על רשלנות, אם לאו. בוודאי איני יכול לקבוע אם הדו"ח האמור מצביע על רשלנות חמורה, או שמא רשלנות רגילה. עניני בהחלטה זו בבקשת-סף. שומה עלי להניח, איפוא, לצורך הדיון בבקשה האמורה כי אכן המדינה חטאה ברשלנות וכי הרשלנות האמורה היתה רשלנות חמורה ביותר, כטענת התובעים. ב-ת"א (חי') 86/933 שוקיר נאדיה נ' צור שמיר בע"מ ואח' (פסקים תשנ"א ג' 45) דנה כב' השופטת שטרסברג-כהן, בשבתה בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בשאלה העקרונית אודות ניתוק קשר סיבתי אפשרי בין רשלנות רפואית לארוע תאונת דרכים. לאחר שהיא שוללת ניתוק קשר סיבתי זה היא ציינה כי "אין הקשר הסיבתי מתנתק עקב הרשלנות הרפואית, כאשר הרשלנות איננה מגעת כדי רשלנות גסה או חמורה" (שם, עמ' 53). הסוגיה האמורה זכתה להתפתחות נוספת ב-ת.א. 92/38 (ת.המ. 92/489) (ב"ש) הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פודגייצקי (פ"מ תשנ"ג, חלק שני, 373). בפס"ד זה חזר כב' השופט ריבלין וקבע כי רשלנות רפואית אינה מנתקת את הקשר הסיבתי האמור. הוא הרחיב וציין כי "גם התרשלות רפואית רבתי, במסגרת טיפול בבית החולים בנפגעי תאונת דרכים, באה בגדר הסיכון האמור" (שם, עמ' 378). הוא סיכם, איפוא, והורה כי "מן ההיבט הראשון של תהליך התפתחות הנזק - כאשר מחילים עליו את מבחן הסיכון - אין, לדעתי, לראות בקיומה של רשלנות רפואית - ולו גם חמורה, במהלך הטיפול בפגעי התאונה, משום ארוע "בעל אופי ייחודי", החורג מתחום הסיכון שנוצר כתוצאה מן השימוש ברכב. כיוון שכך, אין לעורר יותר הצורך להמשיך ולבחון את קרבתה של התרחשות זו, על פי מבחני ריחוק הנזק, בהיותה המשך ישיר לנזק הראשוני" (שם, עמ' 382-381). כב' השופטת פלפל, בפרשת מלמד, ראתה להרחיב את הדיבור בסוגיה האמורה כאשר אף היא מציינת את פסק דינו של כב' השופט ריבלין. היא מטעימה כי "אחת התוצאות הצפויות האפשריות של תאונת דרכים היא אישפוז בבי"ח וקבלת טיפול רפואי זה או אחר. כל סוג של טיפול שאינו זדוני, לא ינתק את הקשר הסיבתי בין מה שקרה בטיפול זה לבין התאונה שהביאה לצורך בטיפול". לפיכך היא מסכמת כי "לאור עמדתי זו, ניתן להגיע כבר עתה למסקנה כי בין אם היתה רשלנות רפואית זעירה או רשלנות רפואית גסה בטיפול הרפואי, אין הדבר מנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות זו לתוצאה שנגרמה בעקבותיה, ואין הדבר פוגם בחוליות המקשרות ארוע זה לתאונת הדרכים" (צלטנר, עמ' 2588). 13. לא למותר לציין כי פרופ' אנגלרד (עדכון משולב תשנ"ו הנ"ל) רואה לאזכר את פסק דינו של כב' השופט ריבלין, בהקשר של "רשלנות רבתי" כאמור, בעמ' 112 לספרו מבלי שהוא מותח ביקורת על מסקנתו של כב' השופט ריבלין כביקורתו שנמתחה על כב' השופטת פלפל לעניין שלילת העילה החוזית, כמבואר מעלה. דומה, איפוא, כי מסקנתו של כב' השופט ריבלין בסוגיה האמורה מקובלת אף עליו. נהיר, איפוא, כי טענתו של ב"כ התובעים בסוגיה האמורה נדונה לכישלון. אוסיף ואציין כי מקובלת עלי לחלוטין עמדתו של עו"ד שפרבר, ב"כ המבקשים, אודות התקלות המעשיות שעלולות לנבוע כאשר בתי המשפט יצטרכו להשקיע רוב עמל ויגיעה לא בשאלה אם היתה רשלנות, אם לאו, אלא בבחינת "מידתה" והיקפה המדוייקת של הרשלנות האמורה, והכל רק על מנת לבחון אם מדובר ב"רשלנות סתם" או ב"רשלנות רבתי". לשם אבחנה דקיקה זו יידרש ביהמ"ש לחוות דעת של מומחים ולחקירות לרוב בהליך שנועד, מטבע מהותו וברייתו, להביא להכרעה מהירה ויעילה בפסיקת פיצויים לניזוק בתאונת דרכים. 14. עתה, שעה שהגעתי עד הנה, נקל לי להצטרף, בכל הכבוד, להשקפתה של כב' השופטת פלפל בפרשת מלמד אף לעניין מסקנתה השוללת עילת תביעה לא רק בנזיקין אלא אף בעילה אחרת, דוגמת עילה חוזית. פרופ' אנגלרד מציין, כאמור, כי "שלילת העילה החוזית גורעת מזכותם של האחראים והחבים לפי החוק, לשפות את עצמם מן האחראי בחוזים... מבחינה מעשית יש חשיבות רבה לזכות השיבוב במקרה של רשלנות רפואית: נוהג הרכב או מבטחו, ששילמו פיצויים לנפגע, זכאים לחזור אל בית החולים ולתבוע ממנו את חלקו בנזק בגין הפרת החוזה למתן טיפול רפואי נאות" (שם, עמ' 113). אינני מקל ראש בהערתו זו של פרופ' אנגלרד ואולם, לשיטתי, ביקורתו נוגעת לתחום ה"פריפריאלי" של חוק הפיצויים בעוד שלשיטתי יש למקד את תשומת הלב לתחום ה"גרעיני" של חוק הפיצויים שעניינו מערכת היחסים הישירה בין הניזוק לבין מבטחת המזיק. לשיטתי אין ללמוד מביקורתו של פרופ' אנגלרד לעניין זכויות שיפוי ושיבוב המצויים "בפריפריה" של חוק הפיצויים לעניין הפרשנות הראויה לעניין "הגרעין" של חוק הפיצויים. נהפוך הוא: פרשנות ראויה, כך השקפתי, היא לבחון את תכליתו של חוק הפיצויים באשר "לצדדים הסמוכים" הטבעיים, ב"גרעינו", ומכאן להשליך לגבי סוגיות אחרות ולא להיפך. אכן, כמבואר, כב' השופט אור בפרשת חוסיין השאיר את הסוגיה האמורה כסוגיה פתוחה שטרם ניתנה לה תשובה מוסמכת ע"י ביהמ"ש העליון. במצב דברים זה מקובלת עלי השקפתו של עו"ד שפרבר, ב"כ המבקשים, כי יכול ואין לשלול עילה חוזית כאשר מדובר במערכת עובדתית אחרת החיצונית לתאונת הדרכים או לעוולה ושאין כל חפיפה בינה לבין מעשה העוולה. כך, למשל, מביא עו"ד שפרבר דוגמא אפשרית של הסכם שנחתם בין משרד הביטחון עם מוסך אזרחי לפיו יבצע המוסך תיקונים שוטפים לרכבים של משרד הביטחון ובהסכם זה מתחייב המוסך לפצות את משרד הביטחון בגין כל נזק העלול להיגרם וליטול על עצמו את האחריות בגין כל נזק כאמור. שעה שבמהלך ביצוע נסיעת מבחן במוסך ייפגע הולך רגל ותוגש תביעה כנגד משרד הביטחון, כמתיר השימוש ברכב, יכול שתהיה למשרד הביטחון זכות חוזית לתבוע את בעל המוסך בתביעת שיפוי הנסמכת על ההסכם בין השניים. מסקנתו של עו"ד שפרבר, המקובלת עלי, היא כי "כאשר המדובר באותה תשתית עובדתית והמדובר בשני צדדים של אותו מטבע אי אפשר לקבוע כי קיימת עילת תביעה חוזית. כדי שתהיה עילה חוזית, יש צורך בעילה חוזית חיצונית למערכת העובדות בנזיקין ושאינה חופפת לה" (סעיף 6 לתשובת המבקשת מיום 99/2/28). 15. הנני רואה, איפוא, להצטרף להשקפתה של כב' השופטת פלפל בפרשת מלמד. לתפיסתי השקפתה של כב' השופטת פלפל עולה בקנה אחד עם כל מגמותיו ותכליותיו של חוק הפיצויים. הן הנסיון לערוך אבחנה בין "רשלנות סתם" ל"רשלנות רבתי" והן הנסיון לערוך אבחנה בין ייחוד העילה באשר ל"עילה בנזיקין" לבין "עילה בחוזים" נגועות בסכנת "'קן הצרעות' של בירור השאלה של האחריות לתאונה על פי פקודת הנזיקין" מפניהן התריע כב' השופט אור (וראה עמ' 586 לפרשת חוסיין). אף בסוגיה זו, כסוגית "רשלנות סתם" לעומת "רשלנות רבתי", קיים חשש רציני כי בתי המשפט יצטרכו להשקיע זמן שיפוטי יקר בבירור השאלה האם ה"איצטלה החוזית" של כתב התביעה היא כנה ואמיתית או שמא היא מלאכותית וכל מגמתה לעקוף את הוראות סעיף 8 לחוק הפיצויים בענין ייחוד העילה עפ"י חוק הפיצויים. לטעמי לא זאת היתה כוונתו של מחוקק חוק הפיצויים. לא לכך הוא פילל. 16. ב"כ התובעים מלא וגדוש תרעומת אודות הרשלנות החמורה הנטענת של המדינה. אין בדעתי, כאמור, להכריע אם אכן התרשלה המדינה, אם לאו ואם רשלנותה היא רשלנות חמורה או שמא רשלנות רגילה. הנחתי, כמבואר, כי המדינה חטאה בנדוננו ברשלנות חמורה. אין להנחה זו ולפרשנות ראויה של חוק הפיצויים ולא כלום. עם כל הצער וההבנה לכאבם של התובעים בפרשה הטרגית האמורה, שומה עלי ליתן פרשנות ראויה להוראות חוק הפיצויים. השתדלתי לעשות כן בכלים מקצועיים לפי מיטב שיפוטי. נאה נהג ב"כ המדינה כאשר הסכים לוותר על פסיקת הוצאות. סוף דבר 17. לפיכך, הנני מוחק על הסף את תביעת התובעים כנגד המדינה. אין צו להוצאות. רפואהתאונת דרכיםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות