שווי רכב לצורך ביטוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שווי רכב לצורך ביטוח: התביעה שלפנינו מעוררת סוגיה עקרונית של קביעת שווי רכב לצורך תשלום תגמולי ביטוח למבוטח. הבעיה חוזרת ועולה לא אחת בבית משפט זה וכבר נתתי דעתי עליה בעבר (ת.ק. 2527/97 בבית משפט לתביעות קטנות בחיפה). 1. ביום 20.8.96 נגנב רכבו של התובע שהיה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסה הנוהגת בביטוח רכב מקיף. הנתבעת שילמה לתובע את שווי הרכב על פי מחיר מחירון בניכוי עשרה אחוז מערך הרכב מן הטעם שהרכב היה בעבר בבעלות חברה. 2. לכאורה, נהגה הנתבעת כדין על פי סעיף 56 (ג) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 (להלן : "חוק חוזה ביטוח") המבטא את אחד העקרונות הבסיסיים בדיני הביטוח וקובע כלהלן: "תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח". למרות זאת, דין התביעה להתקבל מן הטעם שהפחתת שווי הרכב במקרה דנן, מהווה שימוש בזכות שלא בתום לב. אבהיר את דברי. 3. הבסיס לקביעת שווי הרכב הוא המחירון המקובל בשוק. השווי הבסיסי מושפע ממספר פרמטרים שהעיקריים ביניהם הם : ( - ) מספר הקילומטרים שעבר הרכב (קילומרטז'). כך לדוגמה, מקובל כי רכב פרטי גומא בין 15,000 עד ל - 20,000 ק"מ בשנה ורכב מסחרי 30,000 - 40,000 ק"מ בשנה. ( - ) תאונות קודמות. ( - ) מצבו הכללי של הרכב ( מיכני ומרכב). ( - ) בעלויות קודמות וזהות הבעלים הקודמים. כך למשל, יפחת שוויו של רכב שבאחד מגילגוליו הקודמים היה בבעלותו של קיבוץ או של חברה ציבורית או שימש כרכב השכרה או לימוד נהיגה וכיו"ב. ( - ) תוספות שונות שהותקנו ברכב כמו הגה כח, מזגן, חלונות חשמליים וכיו"ב. 4. פרמטרים אלו ידועים היטב לחברות הביטוח אך למרבית הפליאה, הנתבעת מבחינה בין שווי הרכב לצורך חישוב הפרמיה לבין שווי הרכב לצורך חישוב תגמולי הביטוח. במקרה דנן, בעת כריתת חוזה הביטוח הנתבעת התעלמה מכך שהרכב היה בבעלות קודמת של חברה, אך בבואה לשלם תגמולי הביטוח לקחה פרמטר זה בחשבון. 5. איני נדרש אלא להפנות לטיעון בכתב שהגישה הנתבעת כהאי לישנא : "בעליו של רכב המבטח את ריכבו, אינו נדרש למסור על עברו של הרכב כאשר רק ובעת מקרה ביטוח (אירוע תאונתי) הנ"ל יצרף מסמכים נוספים ובמסגרת גילוי כל פרט שיסייע לפצות בנזק המוכח. בנסיבות אלה, תשלום הפרמיה הינו עפ"י שווי הרכב, כאשר ובמידה ו"עברו" של הרכב יוודע רק לאחר התאונה, יקוזז מסך הפיצוי החלק היחסי" (הדגשה שלי - י.ע.). מדברים אלו נמצאתי למד כי בעת כריתת חוזה הביטוח הנתבעת אינה מבררת את הפרמטרים השונים העשויים להשפיע על שוויו של הרכב המבוטח. ודוק: איני סבור כי על הנתבעת לערוך ולחקור בנושא זה. כל שעליה לעשות הוא לכלול בשאלות ובפרטים שהתובע נדרש להשיב עליהם את אותם פרמטרים שפורטו לעיל שיש בהם כדי להשפיע על שוויו של הרכב. אם סבורה הנתבעת כי מספר הבעלויות ברכב או זהות הבעלים הקודמים הוא פרט מהותי, שומא עליה לכלול פרט זה בין הפרטים שהמבוטח נדרש להצהיר עליהם לצורך קביעת הפרמיה. מטיעונה של הנתבעת כפי שצוטט לעיל עולה תמונה הפוכה. הנתבעת עוצמת עיניה מראות ומלברר את אותם פרטים שהיא כה להוטה לבררם לאחר קרות מקרה הביטוח. 6. סעיף 6 (א) לחוק חוזה ביטוח קובע כלהלן: "הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה" ואם יטען הטוען כי עובר לכריתת חוזה הביטוח על המבוטח מוטלת מיוזמתו החובה לגלות כל הפרמטרים המשפיעים על שווי הרכב, אפנה אותו להלכה שנקבעה בע"א 282/89 רוטברג נ. כלל חברה לביטוח פ"ד מו (2) 339 . על פי דעת הרוב שם, סעיף 6 לחוק חוזה ביטוח מצמצם את חובת הגילוי הספונטנית למה שנשאל בשאלון בלבד, אלא אם שתיקת המבוטח עולה כדי תרמית. יש הסבורים כי ראוי להרחיב חובת הגילוי של המבוטח מעבר לאמור בסעיף 6 לחוק חוזה ביטוח ( ראה דעת המיעוט בפסק הדין וכן ג. שלו במאמרה "חובת הגילוי בחוזי ביטוח " הפרקליט מ עמ' 20 ). דומני כי גם אלו יסכימו כי כאשר חברת הביטוח נמנעת במודע מלבקש מהמבוטח את הפרטים אותם היא בודקת לאחר האירוע הביטוחי, אין לייחס למבוטח חוסר תום לב. כל שנדרש מהמבטח הוא לכלול בשאלון הצעת הביטוח פרטים נוספים על בעלים קודמים, זהות בעלים קודמים, מספר הקילומטרים שהרכב עבר וכיו"ב. כאשר המבטח עצמו גרם לכך שתשובותיו של המבוטח אינן מפרטות את הפרמטרים הנ"ל אין לו אלא להלין על עצמו (והשווה לסעיף 8 (1) לחוק השולל מן המבטח תרופות אם הוא עצמו גרם לכך שהתשובה לא הייתה מלאה וכנה). 7. התוצאה אליה הגעתי מביאה לכאורה לכך שהמבוטח מתעשר על חשבון המבטח ומקבל יותר מכפי נזקו האמיתי. תוצאה זו יכול המבטח למנוע בכך שיבקש מהמבוטח מספר פרטים נוספים בקשר לרכב המבוטח. בכך תימנע התוצאה הצורמת לפיה ביד אחת גובה המבטח תשלומי הפרמיה על פי בסיס מסוים וביד השניה משלם תגמולי ביטוח לפי בסיס אחר. 8. אבהיר כי 'נקודת החיתוך' היא מועד כריתת חוזה הביטוח. אם השתנו הפרמטרים המשפיעים על ערך הרכב לאחר מכן, אין מקום לסטות מהכלל הקבוע בסעיף 56 (ג) לחוק חוזה ביטוח. לדוגמה, אם לאחר כריתת חוזה הביטוח, נפגע הרכב בתאונה או שהמבוטח נסע מספר גדול של קילומטרים, יהא זה נכון וצודק כי בבוא המבטח לחשב תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח, יילקחו פרמטרים אלו בחשבון. 9. חיזוק לתוצאה אליה הגעתי אני מוצא באנלוגיה לסעיף 58 לחוק חוזה ביטוח, שעניינו ביטוח יתר. במקרה של ביטוח יתר, על הנתבעת להראות כי ערכו של הרכב פחת במהלך התקופה בין כריתת חוזה הביטוח לבין קרות מקרה הביטוח כדי לסתור החזקה לפיה סכום הביטוח משקף שווי הנכס המבוטח בעת כריתת החוזה. וכך נאמר בע"א 195/89 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ. ניסן יאיר פ"ד מו(5) 673 : "כאשר נקבע ערך מוסכם של הנכס על חברת הביטוח רובץ הנטל להראות כי ערכו של הנכס המבוטח פחת במהלך התקופה שבין חתימת הפוליסה ובין קרות מקרה הביטוח, ולהוכיח את השיעור המדוייק של ירידת הערך. אם אין ביד חברת הביטוח להרים את הנטל האמור, אמת המידה היחידה לשווי הנכס המבוטח הינה, כמוסבר לעיל, סכום הביטוח המוסכם, ונוכח זאת קבע בית המשפט בפרשת כלל כי המבוטח אכן היה זכאי לתגמולי ביטוח בגובה סכום הביטוח". במקרה שלפנינו אין תחולה ישירה להלכה זו מאחר והפוליסה אינה נוקבת בסכום ביטוח מוסכם (סעיף 56 (א) לחוק חוזה ביטוח) אלא קובעת כי תגמולי הביטוח ישולמו על פי ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח. אולם באנלוגיה להלכת ע"א 195/89 הנ"ל צריכה להיות קורלציה בין הנתונים המשמשים לקביעת ערכו של הרכב לצורך חישוב פרמית הביטוח עובר לכריתת חוזה הביטוח, לבין הנתונים המשמשים לקביעת ערכו של הרכב בעת קרות האירוע הביטוחי. 10. סופו של דבר שאני סבור כי הנתבעת פעלה שלא כדין בכך שהפחיתה מתגמולי הביטוח עשרה אחוז בשל כך שהרכב המבוטח היה בבעלות קודמת של חברה. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הסך של 3,050 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 20.8.96 ועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות המשפט בסך של 200 ש"ח . רכבביטוח רכב