קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין הסכם הלוואה: 1. בתביעה שבפני עותר התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 272,000 ש"ח, בגין הלוואה שהעמיד לנתבעים. 2. בתביעה מסתמך התובע על הסכם הלוואה שסומן ת/1, שנחתם בין הצדדים ביום 23.9.93. נוסח ההסכם הינו כדלקמן: "הסכם הלוואה שנערך בין מר X (להלן "המלווה") לבין 1) אולמי הארון בע"מ 2) X מרחוב ביחד ולחוד ובערבות הדדית ביניהם (להלן: "הלווה") הואיל והלווה מעוניין ללוות מהמלווה סך של מאה אלף דולר ארה"ב כשווים בשקלים כאשר מובהר כי המדובר הוא בהלוואה צמודת דולר והואיל והמלווה מסכים להלוות ללווה הסך האמור בתנאים כמפורט להלן לפיכך מוסכם ומותנה בין הצדדים כדלקמן: המלווה מלווה ללווה סך של $ 100,000 מאה אלף דולר שער יציג כשווים בשקלים מוסכם בזאת כי הלווה ישלם למלווה סכום ההלואה בזמן לפי דרישתו של המלווה כאשר הדרישה יכולה להעשות הן בע"פ והן בכתב וסכום זה ישולם כשווים בשקלים ביום התשלום. אים לא ישולם הסך האמור ישא הסך הנ"ל ריבית דולרית כנהוג בבנק ישראל בנוסף להצמדה הדולרית מיום הדרישה ועד לתשלום המלא בפועל. חתימתו של חתימתו של חתימת אולמי הארון". X X (להלן: ההסכם). 3. התובע טוען בתביעתו, כי בחדש ינואר 1995 דרש מהנתבעים להשיב ההלוואה. בחדש ינואר 1996 או בסמוך שילמו הנתבעים על חשבון החב סך השווה בש"ח ל20,000- דולר. לטענתו, שיק נוסף ע"ס 16,300 ש"ח ששולם על חשבון ההלוואה, חולל. התובע בתביעתו מבקש לחייב הנתבעים בסך של 272,000 ש"ח. התובע לא פירט בתביעה כיצד נקבע סכום התביעה. 4. בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן מטעם הנתבעים, ואשר הפך לכתב הגנה, הודו הנתבעים בקיום ההסכם וטענו, כי ההלוואה נפרעה במלואה. לטענתם, מאז מתן ההלוואה ועד חדש דצמבר 1995 שילמו לתובע על חשבון החב 2,000 דולר מידי חודש ובסה"כ 54,000 דולר. כמו כן, לטענתם, שילמו לתובע בשלשה מועדים שונים סך של 20,000 דולר בכל פעם, ובסה"כ שילמו לתובע בגין ההסכם סך של 114,000 דולר, סכום עודף על סכום ההלוואה. 5. בתצהירו שניתן חלף עדות ראשית, חזר נתבע 2 על טענותיו שבכתב ההגנה. 6. התובע מצידו חזר בתצהירו על הטענות שבכתב התביעה, ואולם הוסיף וטען טענות נוספות וחדשות שזיכרן לא בא בכתב התביעה. התובע טען, כי בד בבד עם ההסכם, נכרת הסכם נוסף, בע"פ, בינו לנתבעים, שלפיו על הנתבעים לשלם לו ריבית בשיעור 2% בגין קרן ההלוואה שטרם נפרעה, וזאת עד לפרעון ההלוואה. לטענתו, הילווה לנתבעים כסף בעבר, ותמיד חלה אותה הסכמה לגבי תשלום הריבית. עוד טען התובע, כי בהתאם להסכמה הנטענת שילמו לו הנתבעים את הריבית. לטענתו בינואר 1995 דרש מהנתבעים לפרוע את ההלוואה, ואולם הם בקשו ארכות לפרעון. הנתבעים המשיכו לשלם הריבית, עד שבשלב מסויים הפסיקו. התובע הוסיף וטען עוד, כי הילווה לתובעים סכום כולל נוסף של 20,000 דולר בתאריכים שונים בשנת 94 ו95-. הלוואה זו נפרעה באוגוסט 95. בתצהירו מאשר התובע, כי על חשבון פרעון ההלוואה נשוא ההסכם קיבל מהנתבעים סך של 20,000 דולר, עוד הוא טוען כי השיק על סך 16,300 ש"ח, שחזר ניתן על חשבון ריבית, ולא בגין הקרן כפי שנטען בכתב התביעה. 7. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע הילווה לנתבעים סך של 100,000 דולר כמצויין בת/1 וכי הנתבעים שילמו לו סך של 20,000 דולר על חשבון החזר ההלוואה. המחלוקת היא בשניים: האם שולמו כספים ע"י הנתבעים מאז מועד ת/1 על חשבון ההלוואה נשוא ההסכם, ואם כן - כמה. 8. ב"כ הנתבעים חזר וטען, כי אין להתיר לתובע לטעון ולהביא ראיות לעניין תשלומי הריבית בגין ההלוואה, הנטענים ע"י התובע, וזאת משני טעמים. האחד - שטענת התובע היא טענה נגד מסמך בכתב וככזו אינה קבילה והשני - שעניין זה לא הועלה בכתב התביעה, כתב תשובה לא הוגש ועל כן מהווה הדבר שינוי חזית ואין לאפשרה. 9. נתבע 2 בחקירתו בפני הרשמת, ובחקירתו בפני הודה, כי לכתחילה לפחות, אכן שילם לתובע ריבית בגין ההלוואה נשוא ההסכם (ר' תיק המ' 96/1588 (להלן: ההמרצה) עמ' 2 ש' 18-16 וכן פר' הדיון בעמ' 11 ש' 6). בנסיבות אלה, אני סבורה, כי חלה הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני, דהיינו שהתובע רשאי לטעון טענה נגד ת/1 - שהוא המסמך, שכן טענתו מוכחת בהודאתו של הנטען - נתבע 2 בענייננו, ועל כן התקיים התנאי לסתירתו של המסמך. אשר לטענה שהמדובר בשינוי חזית - נתבע 2 הוא זה שבחקירתו בהמרצה העלה לראשונה את טענת הריבית ב"כ הנתבע לא התנגד לקו חקירה זה. בנסיבות אלה אני סבורה, כי הוא מנוע מלטעון בשלב הבאת הראיות, כי הדבר מהווה שינוי חזית. 10. טענת הנתבעים היא טענת "פרעתי" שהינה מטיבה - טענה של הודאה והדחה. נטל השכנוע להוכחת טענה זו מוטל על כתפי הנתבע (ר' א. הרנון, דיני ראיות, חלק א' בעמ' 201). ואולם - "מקום שהנתבע טוען "פרעתי" והתובע מודה בכך שקיבל כסף לשם פרעון חב אבל טוען שקיבלו לשם פרעונו של חב אחר ושונה מן החב נושא התביעה, נטל השכנוע על התובע ועליו להוכיח שהנתבע היה חייב לו חב אחר, שאחרת ייחשב החב נושא התביעה כחב נפרע... לעזרת הנתבע בא הכלל, כי נושה, הזוקף פרעון שקיבל על חשבון חב אחר, הוא, למעשה, בבחינת תובע לגבי החב האחר. כשם שנטל השכנוע היה על התובע אילו תבע את החב האחר בנפרד, כך הנטל עליו גם כאשר הוא נמנע מלתבוע בנפרד אך רוצה להיפרע על ידי הזקיפה. הוכיח התובע את החב האחר על הנתבע לשכנע כי זקף בשעתו את התשלומים על חשבון החב נושא התביעה. אם גירסת הנתבע בדבר הזקיפה לא תהיה מהימנה בעיני בית המשפט, תידחה טענתו והוא יחוייב כדין" (ר' א. הרנון דיני ראיות חלק א' בעמ' 202). 11. בענייננו, טוען התובע, כי תשלומים ששילמו הנתבעים בתקופה הרלבנטית היו בגין חובות אחרים - דהיינו הריבית עפ"י הסכם בע"פ והלוואה אחרת ע"ס 20,000 דולר, והשאלה בה אדון להלן, היא האם הצליח התובע להרים את נטל השכנוע המוטל עליו, לפי ההלכה שפורטה לעיל, כי הנתבעים חבים לו חב אחר. 12. הסכם הריבית א. גירסת התובע בתצהירו, שניתן חלף עדות ראשית היא שהיה הסכם נוסף בינו לבין הנתבעים, בנוסף לת/1, לפיו ישלמו לו 2% ריבית בכל חדש, עד לפרעון מלוא ההלוואה, וכי ע"ח קרן ההלוואה שולם לו בסך הכל סך של 20,000 דולר. על כן לטענתו, טענות הנתבעים כי שילמו 27 תשלומים של 2,000 דולר כל אחד, דהיינו סך של 54,000 דולר סה"כ בין מועד ת/1 ועד שנת 1996, אינה רלבנטית כלל. ב. בחקירתו הנגדית, נחקר התובע לגבי עדות שנתן לטענת ב"כ הנתבעים במס הכנסה בשנת 1994. כשהוצגה לו העדות, שהוגשה כמוצג נ/3, טען "החתימה על החקירה שאתה מציג לי יכול להיות שהיא שלי ויכול להיות שלא" (ר' פר' עמ' 25 ש' 10). גם לגבי חתימתו על ההסכם, ת/1, במהלך החקירה, השיב התובע תשובה דומה (ר' פר' עמ' 27 ש' 5). לאחר מכן העיד התובע "לא זכור לי שאמרתי במס הכנסה שתנאי ההלוואה הם "ללא ריבית ללא שום תמורה אלא 100 אלף דולר כנגד שווי של 100 אלף דולר במועד הפרעון" (ר' פר' עמ' 27 ש' 26), והוסיף: "לא זכור לי אם אמרתי דבר כזה במס הכנסה. זה לא תנאי ההסכם" (ר' פר' עמ' 27 ש' 28, 29). לשאלה, אם מה שאמר בחקירה במס הכנסה זה אמת השיב התובע "מה שאמרתי במס הכנסה זה ביני לבין מס הכנסה" (ר' פר' עמ' 28 ש' 9). בשלב זה ביקש התובע להימנע מעדות מחשש להפללה עצמית, ולאחר שבקשתו נדחתה, חזר בו התובע והודה: "מה שאמרתי במס הכנסה לגבי העניין של הריבית אינו אמת" (ר' פר' עמ' 28 ש' 28). כן הודה התובע "אני אמרתי למס הכנסה שלגבי ריבית שאני לא הייתי מקבל ממנו ריבית ואני שיקרתי בקטע הזה" (ר' פר' עמ' 29 ש' 3). בעדות שנגבתה מהתובע במס הכנסה, ביום 10.4.94, נ/3, בעמ' 2 שו' 8, לשאלה מהם תנאי ההלוואה ת/1 לנתבע 2, השיב התובע: "ללא רבית ללא שום תמורה אלא 100,000 $ כנגד שווי של 100,000 $ במועד הפרעון". לשאלת החוקר, מדוע הוא מלווה סכום כזה ללא תמורה השיב "קשר טוב הוא כמו אבא שלי הבן אדם היה בחובות והיה זקוק מאד לכסף כמו אוויר לנשימה" (ר' פר' עמ' 2 ש' 19). בעמ' 3 שו' 9 לת/3 הצהיר התובע: "הגירסה שלי היא אמת מעבר לכל ספק". ג. נתבע 2 העיד, כי נטל הלוואות מן התובע ושילם ריבית. לטענתו לגבי ההלוואה נשוא הדיון סוכם שהיא תהיה ללא ריבית, לאור חקירתו של התובע במס הכנסה שם הצהיר, כי ההלוואה היא ללא ריבית (ר' עמ' 10 ש' 25). הנתבע העיד עוד "מההלוואה של המאה אלף דולר הפסקתי לתת ריבית כי הוא אמר אני לא לוקח ריבית" (ר' פר' עמ' 11 ש' 7). כן העיד הנתבע כי "יכול להיות שעד אותו מועד (אפריל 94 מועד החקירה במס הכנסה - שלי מ.נ.) שילמתי ריבית אבל אחרי החקירה במס הכנסה אמר לי מוטי שהוא לא לוקח ריבית למה שאני הצהרתי במס הכנסה שהכסף נתן לי אותו בלי ריבית... לא אני אמרתי למוטי שמעכשיו מה ששילמתי לו בעבר על חשבון ריבית זה נזקף על חשבון הקרן. את זה מוטי אמר לי. כשאמר לי שהוא לא לוקח ריבית" (ר' פר' עמ' 12 ש' 14, 22). יש לציין, כי גירסתו זו של נתבע 2 עולה בקנה אחד עם עדותו בהמרצה, שם אמנם לא הזכיר מפורשות את עניין חקירת מס הכנסה, אך העיד כי "ה2,000- דולר היו עד תאריך מסויים, אחר כך הם הלכו להחזרת חב" (ר' פר' עמ' 5 ש' 10). 13. הלוואה נוספת ע"ס 20,000 דולר א. בתצהירו טען התובע, כי נתן לנתבעים הלוואה נוספת ע"ס 20,000 דולר. לטענתו, הסכום של 20,000 דולר שפרעו הנתבעים בחדש אוגוסט 1995, עפ"י ספחי השיקים ת/3, הוא לפרעון הלוואה זו, ולא בגין ההלוואה נשוא ההסכם. ב. נתבע 2 העיד, כי ת/3 המעיד על החזר של 20,000 דולר, הוא בגין ההלוואה נשוא ההסכם כי "את זה אני יודע מכיוון שלא היה כסף אחר שהייתי חייב למוטי" (ר' פר' עמ' 13 ש' 18). 14. כאמור, נטל השכנוע להוכיח קיומו של הסכם הריבית והסכם הלוואה נוסף שבגינם מבקש לזקוף התובע חלק מתשלומי הנתבעים, מוטל על כתפי התובע. לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים כפי שהובאו לעיל, אני מעדיפה את גירסת הנתבעים על פני גירסת התובע אשר עדותו אינה מהימנה עלי. התובע בחקירה בשלטונות מס הכנסה, הצהיר חזור והצהר, כי איננו גובה ריבית מהנתבעים בגין ההלוואה נשוא ההסכם, וכי מעשהו הוא למעשה טובה למי שהיה לו כאב. בתצהירו ובעדותו בפני טען התובע, לגבי אותה הלוואה, כי הנתבעים חייבים לשלם לו ריבית בגינה. גם בעדותו בפני בכל עניין החקירה במס הכנסה, לקה תחילה התובע בזכרונו, ורק לאחר שחוייב על ידי בית המשפט להשיב לב"כ הנתבע, ולאחר שהבטיח כי הדברים לא ישמשו להפללתו, שב אליו זכרונו, והוא הצהיר, כי בחקירתו במס הכנסה - שיקר! התרשמתי, כי התובע אינו מהסס שלא לומר את האמת על מנת לשרת את צרכיו כפי שהם מעת לעת, וזאת בפני כל רשות באשר היא. לאור האמור אני סבורה, כי לא ניתן להאמין לתובע, לא מצאתי כל סיבה להעדיף את עדותו בפני על פני ההצהרה שמסר לרשויות מס הכנסה ועל כן אני מקבלת את גירסת הנתבעים, לפיה הוסכם בין הצדדים, בעקבות החקירה במס הכנסה, כי הנתבעים לא ישלמו לתובע ריבית בגין ההלוואה וכי כל התשלומים ששולמו על ידם יזקפו ע"ח הקרן. כמו כן אני מקבלת את גירסת הנתבעים, כי במועד ששילמו 20,000 דולר לתובע, באוגוסט 95, לא היה לנתבעים חב אחר כלפי התובע, ועל כן ההלוואה הנוספת הנטענת בסך 20,000 דולר, לא הוכחה. זאת ועוד, העובדה שלאחר שדרש לגירסתו את פרעון ההלוואה בינואר 95, ונדחה ע"י הנתבעים עקב קשייהם הכלכליים, אינה מתיישבת עם מתן הלוואה נוספת לנתבעים, ולא כל שכן - ללא הסכם בכתב, כפי שנעשה לגבי ההלוואה ת/1. טענת ב"כ התובע, כי העובדה שהתובע לא העמיד ההלוואה לפרעון מידי, לאחר חקירת מס הכנסה, אלא המשיך לקבל תשלומים של 2,000 דולר מלמדת כי הסכם הריבית היה בתוקף גם לאחר החקירה, אינה מקובלת עלי. אני סבורה, כי לאחר שמסר את נ/3, היה דווקא התובע מעוניין להציג לשלטונות המס תמונה של "עסקים כרגיל" במובן זה, שהוא ממשיך לגבות את הקרן, כפי שגבה אותה קודם - בתשלומים, וזאת על מנת שלא יתעורר ספק באמיתות גירסתו. זאת ועוד, לדעתי מטעמים של תקנת הציבור וכבודו של בית המשפט, אין זה ראוי שבית המשפט יתן יד לתביעה שהבסיס לה עומדת בניגוד מוחלט להצהרתו של התובע כלפי שלטונות המס, בכך שמחד גיסא - עקב הצהרתו המפורשת כי אינו גובה ריבית מהנתבעים לא יחוייב על כך במס, ומאידך גיסא - בית המשפט יסייע לו לגבות יתרת כספים המגיעה לו כביכול בניגוד להצהרתו בפני שלטונות המס. על בית המשפט להוקיע תביעות מעין אלה, העומדות בניגוד להצהרתו של אדם בפני שלטונות המס, ואשר יש בעצם הגשתן עזות מצח, ואל לו לבית המשפט ליתן ידו לתביעות כאלה ובכך לעודד טענות כוזבות והצהרות שקר בפני רשויות המס ובתי המשפט, וניהול תביעות בגין עיסקות אפלות בערכאות משפטיות. העולה מן המקובץ הוא, שהתובע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו, ולא הוכיח קיומו של חב אחר, דהיינו הסכם ריבית והסכם הלוואה נוסף לת/1, ועל כן טענותיו באשר לקיומם - נדחות. 14. משקבעתי, כי לא הוכח קיומם של חובות אחרים של הנתבעים כלפי התובע, חוזרת ועומדת על הפרק טענת הנתבעים, כי ההלוואה נשוא ת/1 נפרעה במלואה, בתשלומים של 2,000 דולר ובסה"כ 54,000 דולר, וכן בשלשה תשלומים של 20,000 דולר כל אחד. נטל השכנוע להוכיח פרעון ההלוואה מוטל על הנתבעים. 15. התשלומים החדשיים א. התובע בתצהירו, אישר כי לאחר ת/1 החלו הנתבעים לשלם תשלומים חדשיים של 2,000 דולר (ר' ס' 6 לתצהיר). כמו כן אישר, שגם אחרי ינואר 95, לאחר שדרש את פרעון ההלוואה, לטענתו המשיכו הנתבעים לשלם תשלומים אלה - עד שהופסקו (ר' ס' 7 לתצהיר). לטענתו, כזכור. תשלומים אלה הם בגין הריבית הנטענת, ואולם משדחיתי הטענות לעניין הסכם הריבית, יש לזקוף כל תשלומי הנתבעים לתובע, על חשבון קרן ההלוואה נשוא ת/1. ב. בעדותו, בחקירה נגדית, טען התובע, כי סך הכל קיבל 16 תשלומים של 2,000 דולר כל אחד מאז ההסכם ת/1. ג. הנתבעים, טענו, הן בהמרצה והן בתצהיר העדות מטעמם, כי שילמו סה"כ 27 תשלומים של 2,000 דולר כל אחד. ד. לאור הודאת הנתבע, אני קובעת, כי הנתבעים שילמו לתובע סכום של 32,000 דולר על חשבון החזר ההלוואה, בנוסף ל20,000- דולר ששולמו ואשר מוסכמים על הצדדים. ה. מן האמור עולה, כי בסה"כ נותרה מחלוקת בין הצדדים לגבי אחד עשר תשלומים בסך 2,000 דולר כל אחד, דהיינו תשלום של 22,000 דולר נוספים. בידי הנתבעים אין כל קבלות על תשלומים שביצעו, כמו כן אין בידי התובע העתקי קבלות בגין תשלומים שקיבל ואשר בהם הודה. ו. לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים לעניין התשלומים הנוספים בסך 22,000 ש"ח, אני מעדיפה גם כן את גירסת הנתבעים, שהיתה מהימנה עלי, ואני סבורה כי הצליחו להרים את נטל השכנוע המוטל עליהם, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי. כאמור, טענו הנתבעים מתחילת הדיונים בתיק זה כי שילמו 27 תשלומים. גירסתם היתה עקבית ומהימנה. התובע לעומת זאת לא התייחס כלל בתצהירו לטענת הנתבעים לעניין התשלומים ששולמו על ידם, שנטענה בפירוט בתצהירים, וזאת למרות שתצהירו הוגש לאחר תצהירי הנתבעים. התובע בתצהירו לא נקב במספר התשלומים שנפרעו והתייחס לתשלומים אלה בצורה כללית וללא פירוט. רק בחקירתו הנגדית גיבש את גירסתו, כי שולמו לו סך הכל 16 תשלומים. בהצטרף האמור, לקביעתי, כפי שפרטתי לעיל, כי התובע אינו מהימן, אני מעדיפה את גירסת הנתבעים. ז. העולה מן המקובץ הוא שאני קובעת כי עד כה, הוכח שהנתבעים שילמו לתובע סך של 74,000 דולר על חשבון פרעון ההלוואה. 16. התשלום בסך 20,000 דולר העולה מת/3 א. ת/3 הם ספחים של שני שיקים של נתבעת 1, ע"ס 49,000 ש"ח שעליהם נכתב: "החזרת 20,000 דולר". התובע אינו חולק על תשלום זה (ר' סעיף 8 סיפא לתצהירו) טענתו היא, כי התשלום נעשה לפרעון הלוואה נוספת ע"ס 20,000 דולר. ב. משקבעתי לעיל, כי הלוואה נוספת כזו לא הוכחה, אני קובעת כי סכום זה שולם בגין ההלוואה נשוא ההסכם ת/1. 17. תשלום נוסף בסך 20,000 דולר א. אין מחלוקת, כי סכום אחד של 20,000 דולר שולם על חשבון ההלוואה. בתביעה טען התובע כי תשלום זה שולם בחדש ינואר 96 או בסמוך לכך (ר' ס' 3 לכתב התביעה). הנתבעים טענו, כי מעבר לסכום של 20,000 דולר, בו דנתי בסעיף 16 לעיל של פסק הדין, שולמו שני תשלומים נוספים בסכום זה. לטענתם סכום אחד שולם ביום 18.12.95 ועל כך מעידה הקבלה ת/5, וסכום נוסף של 20,000 דולר שולם במזומן ביום 15.2.96 בנוכחות העד בישלה. ב. בחקירתו טען נתבע 2 כי החזיר כסף לתובע ליד בישלה, וכי לא קיבל מהתובע קבלה על כך (ר' פר' עמ' 17 ש' 3, 4). לגבי ת/5 העיד נתבע 1 "זה כסף ירוק שקיבלתי מבישלה זה היה חלק מהתמורה עבור האולם. זה כסף שאני נתתי למוטי זה ממה שקיבלתי מבישלה" (ר' פר' עמ' 17 ש' 10) וכי "אני אחרי ת/5 שילמתי לו עוד כספים, עוד 20 אלף דולר" (ר' פר' עמ' 17 ש' 17). ג. העד בישלה מסר בתצהירו כי "בתאריך 15.2.96 הייתי נוכח כאשר שילם אהרן מכלוך (צ"ל מכלוף - מ.נ.) סך של 20,000 $ במזומן למרדכי גואטה באולמי אהרן ובניו" (ר' סעיף 3 לתצהיר). בחקירתו חזר בו ואמר כי אינו זוכר התאריך המדוייק, שיכול להיות שזה בינואר, ושעקרונית הם "סגרו העניינים" לפני 1.1.96 (ר' פר' עמ' 7 ש' 15 ואילך). בישלה העיד עוד, כי זו הפעם היחידה שראה החלפת כספים בין הצדדים, עוד העיד כי "ביום שהוא שילם מוטי חתם על פיסת פתק שהוא שילם לו... עד כמה שזכור לי הקבלה שמוטי נתן היתה פיסת נייר" (ר' פר' עמ' 7 ש' 22, 27). בחקירה חוזרת אמר העד "ב15.2- העברתי לבנק את הכסף ואת היתרה מהעיסקה שנתתי לו מכלוף העביר למוטי". ד. מכל העדויות האמורות אני סבורה, כי התשלום לו היה עד בישלה, תשלום אחד בלבד לפי עדותו, הוא התשלום נשוא ת/5, שבגינו ניתנה קבלה, ושגם התובע העיד, כי זהו כסף ששולם מתוך מה שקיבל מבישלה. אני סבורה, כי הנתבעים לא השכילו להוכיח, כי הסכום ששולם בנוכחות בישלה הוא סכום נוסף ושונה מהסכום נשוא ת/5, בו מודה גם התובע, ועל כן אני קובעת, כי הנתבעים לא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהם, כי שילמו סכום שלישי של 20,000 דולר לתובע. 18. התובע העיד כי דרש את פרעון ההלוואה בינואר 95 (ר' פר' עמ' 30 ש' 28 וכן תצהיר העדות הראשית של התובע סעיף 7). ואולם התובע גם אישר, כי הנתבעים בקשו ארכות והמשיכו לגירסתו לשלם הריבית, עד שהפסיקו התשלום כליל. מאחר והתובע עצמו הודה בעקיפין שלאחר ינואר 1995 למעשה נתן לנתבעים ארכות, הרי שאני קובעת, כי מועד הדרישה לפרעון ההלוואה הוא יום הגשת התביעה. 19. בשולי הדברים אציין, כי במהלך עדויות עדי ההגנה, והתביעה, הושמעו לעדים, ע"י ב"כ התובע, קלטות של שיחות התובע עימם, ומהם ביקש התובע, כי בית המשפט יסיק קיומו של החב הנתבע. מהקטעים שהושמעו בבית המשפט לא ברור כלל מתי הוקלטו ההקלטות, ועל כן לא ניתן לקבוע את משמעותן לגבי החב שכן לא ברור אם נערכו לפני התשלומים שבוצעו ע"י הנתבעים או חלקם, או אחריהם, כמו כן כל שעולה מן הקלטות הוא שהתובע דבר עם העדים השונים, שנעשו נסיונות גישור ומו"מ בין הצדדים, וכי חלק מן העדים יודעים שהיו עניינים כספיים בין הצדדים. לא מצאתי, כי היה בהקלטות שהושמעו באזניי, כדי לשנות את קביעותי כפי שפורטו לעיל. 20. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את יתרת קרן ההלוואה אשר לא נפרעה על ידם בסך השווה בש"ח - ל6,000- דולר לפי שערו היציג של דולר ארה"ב ביום התשלום בפועל בתוספת ריבית דולרית כנהוג בבנק ישראל וזאת מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. אני מאשרת את העיקולים שהוטלו על נכסי הנתבעים וכספם עד לסכום שנפסק לטובת התובע כמפורט לעיל. בנסיבות העניין אני סבורה שראוי שכל צד ישא בהוצאות. חוזההסכם הלוואההלוואה