המעסיק הודה, כי לא נתן לתובע חופשה שנתית בשכר. מאחר שהעובד לא יצא בתקופת עבודתו לחופשה שנתית תבע הוא פדיון חופשה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפדיון חופשה שנתית: .1בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים בסך 000, 72ל"י בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים וחופשה שנתית בסך 000, 36ל"י בצירוף ריבית מירבית. .2גרסת התובע, כפי שגובשה במהלך הדיון המוקדם - לאור כתב התביעה וההצהרות בפני הרשמת - היתה, כי הוא עבד אצל הנתבע - בעל דוכן לממכר ירקות בשוק פתח-תקוה - כזבן בתקופה מ- 1968ועד 10/1978למעט 3שנים בתקופה מ- 1973ועד 1976עת שירת בשירות חובה בצה"ל. משכורתו האחרונה היתה 800, 4ל"י נטו לחודש ובגילום ברוטו 200, 7ל"י לחודש. לדבריו פוטר מעבודתו ועל כן זכאי הוא לפיצויי פיטורים. מאחר ולא יצא בתקופת עבודתו לחופשה שנתית תובע הוא פדיון חופשה כאמור. .3גרסת הנתבע היתה - כפי שהופיעה בשלב הדיון המוקדם לאחר שהיה בפני הרשמת כתב ההגנה והבהרות שנרשמו בפרוטוקול - כי התובע עבד אצלו שנה לפני גיוסו לצה"ל ושנתיים לאחר השחרור ובסה"כ 3שנים עד .10/1978שכרו האחרון היה 150ל"י ליום. הנתבע טען כי התובע לא פוטר מעבודתו, אלא התפטר. הנתבע הודה, כי לא נתן לתובע חופשה שנתית בשכר. .4נדון, איפוא, בפלוגתות המתעוררות בתיק זה אחת לאחת. .5משך תקופת העבודה כאמור אין חולק כי יחסי העבודה נסתיימו ב- 10/1978וכן אין חולק כי התובע שירת בשירות צבאי מ- 2/1973ועד 2/1976וכי בטרם יצא לשירות צבאי היה עובדו של הנתבע. המחלוקת היא, מתי החל התובע לעבוד אצל הנתבע - האם בשנת 1968כגרסתו או בשנת 1972כגרסת הנתבע, ומתי חזר לעבוד אצל הנתבע לאחר שחרורו - האם מייד ב- 2/1976כגרסתו או ב- 10/1976כגרסת הנתבע. לא הוצגו בפנינו מסמכים הקשורים ליחסי העבודה בין הצדדים, לא היו דיווחים לשלטונות המס או לביטוח לאומי, לא נוהלו כרטיסי עובד וההכרעה צריכה להינתן על-פי עדות התובע או הנתבע אשר הם לבדם העידו בנקודה זו. לאחר ששקלנו את עדויותיהם של בעלי הדין החלטתנו להעדיף בנקודה זו את עדות התובע על פני עדות הנתבע, באשר היא נראתה לנו מהימנה יותר, עקבית ולא קועקעה במהלך החקירה. לעומת זאת שמענו גרסות סותרות מפי הנתבע ביחס לתקופת העבודה. בכתב ההגנה ציין באופן כוללני, כי התובע עבד אצלו 3שנים בלבד מבלי לפרט באיזו תקופה. בדיון המוקדם בפני הרשמת נרשמה גרסתו לגבי 3שנות העבדה, כך שבתחילה לפני הגיוס לצה"ל עבד אצלו התובע שנה אחת ואילו לאחר השחרור שנתיים נוספות. על גרסה זו חזר בתצהירו ואילו בחקירה החוזרת אמר, שהתובע עבד אצלו לפני הצבא "פחות משנה" ובסה"כ עבד " 3עד 3.1/2שנים ולא יותר". משמע, הדברים לא מבוססים על עובדות, אלא על השערות. גם אם נוסיף לזה את דבריו בחקירה הנגדית והחוזרת ביחס לגובה שכרו של התובע אצלו בשנת 1969(כאשר לטענתו התובע לא עבד אצלו) תתקבל התוצאה כאמור, שיש להעדיף את גרסת התובע. לא נעלם מעינינו כי התובע הוא יליד 1.12.1954וכי לאור דבריו החל לעבוד אצל הנתבע בהיותו בן 14שנה בלבד (שנת 1968). סבורים אנו כי אמנם התובע החל לעבוד בגיל כה צעיר. בסוג עבודה ובמקום עבודה בו עבד הדברים אמנם אפשריים. אנו קובעים, איפוא, כי התובע עבד אצל הנתבע מ- 1968ועד 31.1.1972ומ- 1.3.1976ועד .10/1978 .6גובה המשכורת או השכר בסוגיה זו ישנן שתי מחלוקות. הראשונה לגבי מעמדו של התובע, האם היה עובד חודשי או יומי והשניה לגבי גובה התשלומים. גם לצורך הכרעה בשאלות הללו לא הוצגו בפנינו מסמכים כגון תלושי שכר, כרטיס עובד וכו'. הראיות היו עדות התובע והנתבע. בכתב התביעה ציין התובע, כי משכורתו האחרונה היתה 200, 7ל"י לחודש ברוטו ואילו בפני הרשמת אמר בא-כוח התובע, כי משכורתו נטו היתה 800, 4ל"י לחודש ובגילום ברוטו היא 200, 7ל"י. בתצהירו אמר התובע, כי משכורתו נטו היתה 200, 5ל"י ומשכורתו ברוטו כפי שהוצהר בפני הרשמת. בעדותו בפנינו אמר כי השתכר 300, 1ל"י לשבוע והתשלום בוצע כל סוף שבוע. עבור יום שלא בא לעבודה לא קיבל שכר. די בדבריו אלו של התובע כדי לקבוע, כי הוא היה עובד בשכר אשר שכרו שולם על בסיס שבועי. ברור שעובד המקבל את שכרו אחת לשבוע אינו מקבל משכורת חודשית זהה וקבועה מדי חודש, כי הרי לא יקבל אותו שכר בחודש שבו 28ימים ( 4שבועות) ובחודש שבו 30או 31ימים (יותר מ- 4שבועות). אנו קובעים, איפוא, כי התובע היה עובד בשכר. נותר לנו איפוא לבדוק האם התובע קיבל 300, 1ל"י לשבוע או 900ל"י לשבוע כגרסת הנתבע. בנקודה זו העדפנו את דברי התובע, באשר דבריו היו מהימנים עלינו. נוסיף עוד ונאמר, כי הנתבע הוא אשר חייב לנהל רישומים בקשר לשכרו של התובע, לנכות ניכויים חוקיים ולהעבירם לתעודתם ואם לא עשה זאת ואינו יכול להעזר בהם על מנת לתמוך בגרסתו אין לו על מה להלין. אנו קובעים כי שכרו של התובע היה 300, 1ל"י לשבוע. .7לעניין נסיבות ניתוק קשרי העבודה חלק מהנסיבות שהביאו לניתוק קשרי העבודה אינן שנויות במחלוקת. גם מדברי התובע וגם מדברי הנתבע למדנו, כי בחודש אוקטובר 1978טען הנתבע כי נעלמו כספים מקופת העסק ועל כן הודיע לתובע שיצא לחופשה ללא תשלום, על מנת שהוא יוכל לבדוק את המתרחש. מכאן מתחילה המחלוקת. התובע העיד ואמר, כי נהג לבוא מדי שבוע לנתבע כדי לברר מתי עליו לחזור לעבודה. הנתבע דחה אותו בלך ושוב ואף לא שילם לו שכר עבודה עד אשר התובע חדל להופיע. לדבריו הוא הסתובב 5חודשים בטל מעבודה. הנתבע העיד ואמר, כי תוך התקופה של השבועיים ימים, בהם הוציא את התובע לחופשה כאמור לעיל, מצא לו התובע עבודה אחרת ועל כן לא חזר לעבוד אצלו. התובע טוען, אם כן, כי פוטר ואילו הנתבע טוען, כי התפטר ולחלופין כי פוטר בנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים. הנתבע ל הוכיח זכות המעוגנת בהסכם קיבוצי או אישי להשעות את התובע מעבודתו לצורך חקירה ובירור. כל סוגיית השעיית עובד מעבודתו, מתי מבוצעת ההשעיה ובאילו תנאים, צריכה להיות מוסדרת בהסכם ובהעדר הסדר כזה אין מעביד רשאי באופן חד-צדדי להשעות עובד מעבודתו. בענייננו, הוצאתו של התובע מעבודתו והשעייתו מהווה הפרת הסכם עבודה מצד הנתבע, אשר חלקו בהסכם העבודה הוא לספק לתובע עבודה. הפרת ההסכם עולה לכדי פיטורים. הנתבע אף לא הצליח להוכיח, כי פיטוריו של התובע היו מוצדקים עד כדי שלילת הזכות לפיצויי פיטורים, באשר לא הוכח כי התובע אמנם שלח ידו בכספי העסק. הנתבע לא התלונן במשטרה, לא פירט מהו הסכום החסר, באיזו תקופה וכו'. דבריו בעניין זה היו כוללניים ולא מבוססים. מחומר הראיות עלה בבירור, כי הנתבע לא היה נוכח במרבית שעות היום בחנות בה עבד התובע, מאחר והוא היה עסוק בעסק אחר. נכון שמחד היתה לתובע הזדמנות לבצע את מה שתנתבע טוען, אך גם מאידך היה על הנתבע להבהיר מפורשות כיצד הגיע למסקנה אליה הגיע מבלי שיציג רישומים, חשבונות וכו'. טענתו הנוספת של הנתבע, כאילו התובע הוציא כספים באופן פזרני לאחר שלקח כספים מקופת העסק לא הוכחה. להיפך, הוכח, כי רכש מכונית מכספים שלווה מחברו של הנתבע וכי את המערכת הסטריאופונית רכש מחסכונותיו ומחסכונות אשתו. כן לא הוכיח הנתבע, כי התובע לא חזר לעבודה לאחר שמצא עבודה אחרת במשך תקופת ההשעיה של השבועיים הראשונים. אותו מעביד כביכול לא הובא להעיד. לסיכומו של דבר אנו קובעים, כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים. עבור התקופה מ- 1968ועד 31.1.1972ומ- 1.3.1976ועד 10/1978לפי שכר שבועיים של 600, 3ל"י ברוטו (600, 2נטו) זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך 700, 23ל"י. .8פדיון חופשה שנתית לא היתה מחלוקת, כי התובע לא קיבל חופשה שנתית בתשלום. עבור תקופת העבודה מ- 1.3.1976ועד 10/1978לפי שכר שבועי של 300, 1ל"י נטו זכאי הוא לפדיון חופשה בעד 72ימים (ראה סעיף 3לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, וסעיף 12לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949) בסך 599.52, 15ל"י. יתרת החופשה התיישנה. .9לא מצאנו מקום להפחית או לבטל את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים, באשר לא נתקיים לדעתנו אף אחד מהאלמנטים שבסעיף 18ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, המאפשרים לבטל או להפחית את פיצויי ההלנה. .10לסיכומו של דבר אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע כדלקמן: א) פיצויי פיטורים בסכום של 700, 23ל"י בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור של % 5לכל חודש החל מ- 1.11.1978ועד לתשלום בפועל. ב) פדיון חופשה שנתית בסך 599.52, 15ל"י בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של % 3לשנה החל מ- 1.11.1978ועד לתשלום בפועל של החוב. ג) שכר טרחת עורך-דין והוצאות בסכום כולל של 000, 4ל"י. .11הנתבע ישלם את אגרת בית-הדין הדחויה.פדיון חופשהדמי חופשה שנתית