קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פינוי מחנות ע''י מנהל מקרקעי ישראל : בתיק זה הגיש מנהל מקרקעי ישראל תביעה לפינוי הנתבעים מחנות ברחוב בוגרשוב 55, בת"א, חלקה 2/107 7091. הנתבע 1 הוא מנהל עיזבונה של המנוחה פאניה פלדמן ז"ל, המנוחה הייתה בעלת זכות חכירה בנכס. התובע טוען כי גב' פלדמן העבירה את החזקה בנכס לנתבע 2, מר משה מזרחי ללא הסכמת התובע. נתבעת 3 הצטרפה ע"פ בקשתה לתביעה. כאשר היא מייצגת 7/1 מהזכויות בעזבון (הנתבע מס' 1) מאחר והנתבעים לא שילמו לתובע דמי שכירות או דמי שימוש ראויים ומאחר והעבירו חזקה בנכס ללא רשות התובע נדרש פינוי הנתבעים מהנכס. אין מחלוקת על בעלות התובע בנכס אשר הוכחה ע"פ נסח. התובע הגיש את תצהירה של גב' מינה חזי, פקידה במחלקת כספים במינהל. עדותה של גב' חזי נשמעה והתברר ממנה כי העדות מבוססת על המסמכים הנמצאים בתיק המינהל. בעמוד 4 לפרוטוקול שורות 14-16 הסבירה גב' חזי כי עדותה היא רק מתוך המסמכים והיא לא טיפלה אישית בנושא התיק. התובע טוען בסיכומיו כי ע"פ חוזה החכירה שנרשם בטאבו נקבע במפורש כי הסכמת המחכיר נדרשת בכל מצב של העברת זכויות. החוכר המקורי היה מר דויד פלדמן והוא העביר זכויותיו בנכס בשני שלבים לאשתו, כאשר השלמת ההעברה על שם אשתו היתה ב20.10.72-. בשנת 1981 נפטרה המנוחה פאניה פלדמן ז"ל. לאחר 3 שנים פנו מנהלי עזבונה לתובע וביקשו להעביר את זכויות החכירה על שם העזבון. התובע הסכים כך באופן עקרוני אולם נדרשו שני תנאים - ראשית חידוש החכירה ל49- שנים נוספות ושנית תשלום חוב דמי החכירה. המינהל טוען כי החוב לא שולם גם לא אחרי שהוגשה תביעה כספית נגד העזבון. בדו"ח מחלקת הפיקוח התברר כי בנכס מחזיק הנתבע 2 המפעיל בו עסק של חנות מכולת. התובע טוען, כי הנתבע 2 מסיג גבול בנכס ועוד כי נטל השכנוע הוא על הנתבע לאור ס. 30 לפקודת הנזיקין נוסח חדש. התובע הוסיף וטען כי חוזה החכירה הופר בכך שלא התקבלה הסכמת התובע להעברת זכיות לנתבע 2 וכן לא שולמו דמי חכירה בגין הנכס משנת 1981. אשר לטענות ההגנה עו"ד עמית אשר ייצג את מנהלי עזבון המנוחה פלדמן טען כי המינהל ידע על קיומו של הדייר המוגן, ועוד טען כי חוב דמי החכירה שולם למרות שלא נמצאה כל קבלה על תשלום. בעמ' 23 שורה 20 העיד מר עמית כי אן לו קבלה וכי הוא מניח שהחוב שולם. ע"פ עדותו למעשה לא הוכח כי החוב שולם (ראה גם עמ' 24 שורה 6). בסעיף 5 לתצהירו טען עו"ד עמית כי בשיחות עם פקידים בכירים במינהל למד כי הם יודעים שבחנות קיים דייר מוגן ואותם פקידים בכירים של המינהל לא העלו טענה כנגד עובדה זו. עו"ד עמית ציין כי שלח למינהל מכתב עוד באוגוסט 84' נ/1, ומכתב זה אכן התקבל בידי המינהל ב10.8.84-. בסעיף 2 למכתב נאמר: "בחנות הנ"ל מחזיק דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר". כאמור מכתב זה של מר עמית הינו מוצג נ/1 ומופיעה עליו חותמת המינהל מיום 10.8.84. לא היה מקום לפיכך לציין בסיכומי המינהל כי אין תמיכה ראייתית לטענה שהמינהל ידע על הדייר המוגן. נ/1 מהווה ראיה כזו. עוד העיד מטעם ההגנה ד"ר משה בן דויד ששימש מנהל עזבון של עזבון המנוחה פלדמן. עדותו נסמכת בעיקרה על דברים ששמע מעו"ד עמית או מהמנוחים. ד"ר בן דויד ציין כי ידע על ויכוח עם המינהל לגבי גובה החוב. בעמ' 29 שורות 19-20 העיד עד זה כי היה חוב למנהל שגובהו היה רב מעבר ליכולת של היורשים. על גירסה זו חזר העד בשורות 8-9 עמ' 30. עדותו של העד, הגם שהיא מכלי שני נמסרה ללא התנגדות והיא קבילה וניתן ללמוד ממנה על קיומו של חוב דמי חכירה למינהל. גם בידי עד זה לא הייתה קבלה כלשהי על תשלום של דמי חכירה. עו"ד עמית נחקר גם על ידי עו"ד וינוגרד בחקירה נגדית משלימה ובחקירה זו חזר עו"ד עמית על הגירסה לפיה היתה מחלוקת לגבי גובה דמי החכירה והתנהל מו"מ אולם אין בעדותו כל טענה על כך שלפחות החוב שאינו שנוי במחלוקת שולם. עוד העידה הגב' ארמון ארינה שהיא אחת מהיורשות של המנוחה פלדמן ז"ל. בתצהירה טענה עדה זו כי המנוחה הייתה דודה של אמה והיא הייתה בת בית אצל בני הזוג פלדמן ז"ל. לדבריה חלק מהבית הועבר למנהל במתנה והיחידות שהמנוחים השאירו לעצמם הועברו על שם המינהל מתוך טעות. בנסיבות אלה, הייתה הסכמה מצד המינהל להשכרת החנויות ולא נדרשו דמי חכירה. המנוחים נהגו ביחידות מנהג בעלים ולא התכוונו לשלם דמי חכירה וכאמור לא נדרשו לכך. בחקירתה הנגדית אישרה העדה כי טענותיה הן על סמך "סיפורים" ששמעה מן המנוחים וכי אין בידיה מסמכים כלשהם התומכים בטענותיה. בעמ' 36 (לקראת סוף העמוד) העידה גב' ארמון כי בעת שדיברה עם המנוחים הבינה מהם שהם ידעו כי הטעו אותם. לעדה לא היה הסבר מדוע, אם ידעו שהטעו אותם לא טיפלו בעניין, לא פנו לעו"ד או לבימ"ש, ואף לא הביעו במכתב או בדרך אחרת מחאה כנגד אותה הטעייה. בנוסף, אישרה העדה (בעמ' 38 בתחילת העמוד) כי הטענה שהטעו את המנוחים בעת רישום הזכויות היא השערה שלה בלבד. לפיכך, התברר בחקירת העדה כי עדותה אינה מבוססת ואין לקבוע ממצא על פי עדות זו שמבוססת על השערה ולא על עובדות. גם עדה זו לא ידעה על תשלום כלשהו של דמי חכירה והשערתה הייתה הפוכה והיא שהמשפחה לא שילמה כלום וגם המנוחים לא שילמו דמי חכירה (עמ' 39 שורה 6). עוד העיד גם מר משה מזרחי אשר ציין כי אין לו חוזה עם המינהל, את החנות שכר מאדם בשם בכר. העד ציין כי איש לא הודיע לו כי הוא יושב בנכס ללא רשות. בתצהירו ציין מר מזרחי כי רכש את הזכויות ממר בכר עוד ביום 30.7.1970 והוא נמצא בחנות מאז 1.8.70, ומנהל בה חנות מכולת. מר מזרחי ציין, כי החנות מקור פרנסתו, כי שכר אותה בתום לב ובתמורה, וכי מלא אחר כל התחייבויותיו לגבי השכירות ואם ייאלץ לפנות את החנות ישלל ממנו מקור הפרנסה והשקעתו בנכס תרד לטמיון. התובע מפנה לצוואה ת/17 ומדגיש בסיכומיו כי בצוואה לא נזכר דייר מוגן וכי המצווה ידעה היטב כי היא החוכרת ולא טעתה לחשוב כי היא הבעלים. לגבי נתבע 2, המינהל טוען בסיכומיו כי נתבע זה היה רשלן ולא בדק את מהות הזכויות אותן הוא רוכש, ובהעדר הסכמת התובע אין לאפשר לנתבע 2 להמשיך ולהחזיק בנכס. בנסיבות אלה, נתבקש צו פינוי מהנכס נגד הנתבעים. על פי הראיות מתברר כי הנתבעים 1 ו3- כלל אינם מחזיקים נכס, החזקה נמצאת בידי הנתבע 2, מר משה מזרחי. לפיכך, אין לתביעה נגד הנתבעים 1 ו3- על מה שתסמוך ואין כל מקום למתן סעד של סילוק יד נגדם. עוד בכתב התביעה המקורי צויין, כי המחזיק במושכר הוא הנתבע 2 ולפיכך היה מקום להגיש תביעה רק נגד נתבע זה. הנתבעים מפנים לכתב חוזה החכירה שנעשה בין קק"ל לבין דויד פלדמן והוא המקור לזכויות בקרקע הנדונה. מסמך זה הינו מיום 12 לספטמבר 1922, והוא מסמך מלפני שנים רבות אולם כוחו עדיין לחייב את הצדדים ולהשפיע על תוקף זכויותיהם. בחוזה זה נקבע מנגנון מורכב להערכת גובה דמי החכירה, יש צורך בהקמת ועדה שהרכב חבריה ואופן בחירתם מפורט בסעיף ט' לחוזה. הנתבעים טוענים על סמך סעיף י' לחוזה כי אי תשלום דמי החכירה נבע מסיבה אשר אינה תלוייה בחוכר והיא שלא הוקמה הוועדה ולא נעשתה ההערכה הדרושה. הנתבעים מסכימים כי אכן להעברת זכויות נדרשת הסכמת המחכיר ע"פ סעיף יא'. ברצוני להתייחס לטענה נוספת הנוגעת לכך שתקופת החכירה חלפה. בסעיף י"ב בחוזה נקבע לעניין זה כי החכירה מתחדשת באופן אוטומטי אלא אם כן נמסרת הודעה בכתב שנה לפני תום תקופת החכירה על הרצון לא להמשיך את "זמן פעולתו של זמן החוזה הזה". כך קובע החוזה ההיסטורי משנת 1922 (מוצג ת/3 בתיק זה). ב"כ התובע נמנעה מלהתייחס לסעיף ט' של ת/3 ולפיכך לא סתרה את העולה מהוראותיו השונות. בסיכומו של דבר על סמך ת/3 ועל סמך העדויות שבאו לפני הגעתי למסקנות הבאות: המינהל ידע לפחות מאז 1984 על קיומו של דייר במקום. היה עליו לדעת על קיומו של דייר במקום עוד שנים רבות לפני כן מאחר ואין מחלוקת שהדייר ניהל במקום חנות מכולת מאז שנת 1970. המינהל לא הסביר את אי הפעולה נגד הדייר שנים כה רבות. בנסיבות אלה, נוצר השתק המונע את פינויו של הדייר מהמקום. ההשתק מתבסס על חלוף פרק זמן רב של החזקה בפועל במקום. משך 21 שנה מיום הכניסה ועד יום הגשת התביעה, ועל הימנעות מפעולה נגד המחזיק משך תקופה ארוכה זו (ע"א 90/485 יוסרא מזראיב נ' מזראיב, טרם פורסם, פורסם בדינים ועוד). ההשתק מתחזק בכך שאפילו מאז שנמסרה הודעה בכתב על קיומו במקום של השוכר חלפו קרוב ל7- שנים עד שהוגשה התביעה (משנת 1984 עד 1991). אשר לאי תשלום דמי חכירה - לא היה צורך לשלמם כל זמן שלא הוקמה הוועדה הדרושה נעשתה הערכה ונמסרה דרישה, זאת על פי הוראות כתב החוזה לחכירה מוצג ת/3 בתיק זה. לכן לא מצאתי שהופר חוזה החכירה. בהעדר הפרה ולאור קיומה של הסכמה מכללא (או השתק) להעברת החזקה למר מזרחי אני מחליט לדחות את התביעה. המינהל יישא בהוצאות הנתבעים בתיק זה וישלם לכל אחד מהם סך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ בערכם להיום. אין בקביעותי כל הבעת דעה על הזכות לדמי חכירה או על גובה דמי החכירה מאחר ואלה לא נתבעו במשפט זה אלא דנתי בסעד היחידי המבוקש והוא סעד של פינוי אשר מצאתי כי התובע אינו זכאי לו. קרקעותתביעת פינוימקרקעיןפינוימינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל