קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פינוי משתלה: 1. בתביעה שבפני עותרת התובעת לפינויו של הנתבע מן המשתלה שברח' אלי כהן באשקלון (להלן: המשתלה). כמו כן היא עותרת לחיובו בתשלום דמי שימוש או דמי שימוש ראויים בסך של 16,980 ש"ח בגין המשתלה, עבור התקופה שמיום 1.9.95 ועד 30.9.96. 2. העובדות שאינן במחלוקת; א. ביום 20.8.92 נחתם בין הצדדים זכרון דברים ת/8 בו מצהירה התובעת שהיא מנהלת חוה עירונית וכי היא מעונינת בהפעלת המשתלה שבחוה על ידי קבלן חיצוני שכונה בזכרון הדברים "המפעיל". בזכרון הדברים הוסכם עוד כי תקופת השכירות (כך בלשון ההסכם) היא לשנה מיום 1.9.92 ועד 1.9.93 וכי דמי השכירות שישלם המפעיל לקרן הם בסך של 300$ לחודש. ביום 26.11.92, בהמשך לזכרון הדברים, נחתם ההסכם ת/9 (להלן ההסכם הראשון). הסכם זה חוזר על זכרון הדברים בקובעו את תקופת ההתקשרות לשנה מיום 9.921. ועד יום 31.8.93. בהסכם זה לא הוענקה לנתבע, אופציה. סעיף 4 ב להסכם קובע כי לכל אחד מן הצדדים שמורה הזכות לסיים את ההסכם בהודעה מראש של 60 יום, וסעיף 4.ג. קובע כי במקרה של קיצור תקופת ההסכם כאמור לא יהא המפעיל זכאי להחזר או פיצוי כלשהו. סעיף 4.ד. להסכם קובעי כי אם יפר המפעיל את ההסכם תהיה הקרן רשאית להפסיק את פעילותו בהודעה מראש ל 14 יום. סעיף 5.א. להסכם קובע כי בתמורה לשמוש במים ישלם המפעיל לקרן סכום השווה ל- 30 קו"ב לחוגש בגין צריכת מים במשתלה. ב. ביום 1.9.93 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף - ת/4 - למשך שנה אחת נוספת (להלן: ההסכם השני). הסכם זה זהה בנוסחו להסכם הראשון, למעט מספר שינויים שהרלבנטיים לעניינו הם כדלקמן; סעיף 2.ב. להסכם זה קובע כי לשוכר ניתנת אופציה להאריך ההסכם למשך שנה נוספת אחת, וזאת בתנאי שימסור על כך הודעה מראש לקרן, וכן בתנאי שימלא אחר כל ההוראות ההסכם. כמו ןכן הותנתה האופציה בכך שהמפעיל ישלם את דמי השכירות, כפי שיקבעו על ידי הקרן, בגין תקופה האופציה, לשנה מראש, ויחתום על הסכם הארכה. דמי השימוש במשתלה נקבעו בהסכם זה בסך של 3,600$ לשנה. ג. ביום 16.11.94 שלחה הקרן לנתבע הודעה על הארכת הסכם השכירות למשך שנה אחת נוספת, שתחילתה ביום 1.9.94 ועד יום 31.8.95, ת/5, (להלן: הסכם הארכה). על פי הודעה זו התשלום החדשי בגין השכירות הועמד על סך 360$,התשלום בגי המים נקבע לתעריף הקבוע ל- 40 קו"ב לחגש. כן נקבע בהודעה כי את התשלום יש לבצע בשני תשלומים, האחד מיידית והשני ביום 1.1.95. הנתבע שילם את דמי השכירות שנקבעו בהסכם ההארכה במלואם, אך לא במועדים שנקבעו בהסכם הארכה, ואת התשלום בגין המים לא פרע עד היום . ד. במועד כלשהו בשנת 95 נשלחה לנתבע טיוטת ההסכם ת/6 בגין התקופה שמיום 1.9.95 ועד ליום 31.8.96. הנתבע לא חתם על הטיוטה זו. עפ"י הטיוטה, שכאמור לא נכתבה, תקופהת ההסכם המוצעת היתה לשנה אחת בלבד מיום 1.9.95 ועד 31.8.96, ללא אופציה. דמי השימוש החדשיים נקבעו לסך של 414$ לחדש. כמו כן חוייב בו המפעיל להתקין שעון מים על שמו . בגין התקופה שמיום 1.9.95 ועד היום לא שילם הנתבע לקרן סכום כלשהו. ה. ביום 5.2.96 נשלחה לנתבע ההודעה ת/1 בה מודיע בא כח הקרן לנתבע, כי תקופת ההפעלה הסתימה ביום 31.8.95 וכי עליו לפנות את המשתלה, הואיל והוא מסרב לחתום על הסכם החדש. ו. ביום 14.5.96 שלח הנתבע לתובעת את המכתב נ/3 שלשונו כלדקמן; "הריני להודיעך שבשל הנזק שנגרם למשתלה עקב עבודות משרד השיכון, אין באפשרותי לשלם את חובי במזומן, ואני מעונין לשלמו בתשלומים של 2000 ש"ח לחדש צמוד לדולר. זו האפשרות היחידה העומדת לרשותי. אבקשך להודיעני תשובה". ז. ביום 16.5.96 נשלח לנתבע תושבת מנכ"ל התובעת, נ/2, בזו הלשון, "לצערי אני רואה שאתה עושה ניצול ציני מכל העניין לאחר 8 חודשים שלא העברת כל תשלום בגין השכירות בחווה וכן לא כיסתה (כך במקור- מ.נ) את יתרת חובך משנה קודמת. אתה מבקש לשלם בתשלומים את דמי השכירות כאשר נותרו בסך הכ לכ- 3 חודשים לפקיעת מועד ההסכם. הלכתי לקראתך מעל ומעבר ואני מציע לך ברוח טובה לשלם מיידית את חובך בסך של 61,168 ש"ח כולל יתרת חב בסך 2518 ש"ח משנה קודמת". 3. טענות התובעת א. הנתבע הפר את הסכם הארכה ת/5 בכך ששילם את דמי השימוש בגיו, ביאחור רב, כ- 5 תשלומים שהאחרון שבהם ביום 26.10.95 וכן בכך שלא שילם את התשלום בגין זרימת המים עד היום, שכן השיק שנתן בגין הצריכה זו ע"ס 2231 ש"ח לא כובד. ב. עפ"י הוראות ההסכם השני (ת/4) שהסכם ההארכה ממשיך אותו בכפוף לשינויים שנקבעו בו, ושעל פיו נהגו הצדדים, עם תם תקופת השכירות על הנתבע לפנות המשתלה ולהשיבה לתובעת (סעיף 4(ה)). מאחר והנתבע סירב לחתום על ת/6, הרי שמיום 1.9.95 הוא עושה שימוש במשתלה שלא כדין. ג. ההסכמים שנחתמו עם הנתבע הם הסכמי רשות להפעלה משתלה ולא הסכמי שכירות. ד. הנתבע הפר ההסכם הפרה יסודית בכך שלא שילם את דמי השימוש, והתשלומים האחרים, ובכך שלא פינה את המשתלה במועד. ה. טענת הנתבע, כי הוסכם עימו, כי יכול לנהל במקום משתלה במשך 10 שנים אין לה יסוד והיא עומדת בסתירה להסכמים בכתב. טענת הנתבע, כי על סמך הבטחה זו השקיע במשתלה 700,000 ש"ח לא הוכחה, ונסתרה בחקירתו של הנתבע. ו. אין לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא פירטה את גודל המשתלה בכתב התביעה. בתקנה 82 לתקנות הסדר האזרחי לא נקבעה סנקציה למקרה שהתובע אינו מקיים את מידות ההתקנה. כמו כן תוקן ---- ע"י כך שהנתבע תאר את גדולות המשתלה בעדותו (עמ' 16 ש' 29-28 ועמ' 17 ש' 13)וכן בשרטוט נ/11. ז. יש לדחות את טענת הנתבע, כי אינו חייב דמי שימוש בגין התקופה מיום 1.9.95 ועד 10.9.96 עקב כך שהוא זכאי לקיזוז סך של 7000 ש"ח בגין הוצאות המים וסך של 8000 ש"ח בגין התקנת שעון מים. הנתבע לא הציג קבלה או ראייה כלשהי להוצאות אלה. טענת הקיזוז היא טענה חדשה שהועלתה כך לאחר הגשת התביעה ואן בה כל ממש. ח. ההסכם בין הצדדים הסתיים ביום 31.8.95 ולאחר מועד זה היה על הנתבע לפנות המשתלה. המכתב נ/2 בו כתב מנכ"ל התובעת, כי נותרו לנתבע שלשה חדשים לפקיעת ההסכם מקורו בטעות, שכן ההסכם פג מסירב הנתבע לחתום על ת/6, ודרישת פינוי נשלחה לנתבע מחדש פברואר 96 ת/1. ט. העובדה שהנתבע לא שילם תשלומים כלשהם לתובעת מאז ספטמבר 95 בגין התקופה שמתחילה במועד זה, מלמדת כי גם הנתבע סבר כי לא קיים הסכם כלשהו בין הצדדים. 4. טענות הנתבע א. יש לדחות את תביעת התובעת הואיל והתובעת אינה בעלת המקרקעין שבמחלוקת, והיא באה ברשותה של עירית אשקלון, שאינה בעלת המקרקעין, וגם לענין זה לא הוצג חוזה כלשהו . ב. עילת התביעה מבוססת על תם תקופת ההסכם ההארכה, וזאת בניגוד לנ/2 שבו ישנה הודאה של התובעת, כי הנכס הושכר עד 31.8.96. כנטען על ידה בתביעה, ועל כן דין התביעה להידחות. ג. התובעת לא צרפה לתביעתה מפה מצבית בה מפורטים גמולות המקרקעין שמסרה לנתבע, וגם לא הציגה מפה כזו במהלך הבאת הראיות מטעמה. על כן אין אפשרות לקבוע מהו השטח שנמסר לנתבע, ועל כן לא ניתן צו לסילוקו או לפינויו. ד. תביעתה הכספית של התובעת דינה להידחות. לאור הודאתו בנ/2, הרי שהתובעת היתה זכאית לתבוע דמי שכירות לגבי שנת השכירות שהחלה ביום 1.9.95 משלא תבעה התובעת בעילה זו, ---- דמי שימוש ראויים לה, אין היא זכאית לסעד הכספי גם כן. ה. מעדותו של הנתבע הוכח, כי הובטח לנתבע, כי יוכל להחזיר במשתלה לפחות 10 שנים. עקב מצג זה שינה הנתבע מצבו לרעה והשקיע מיטב כספו במשתלה ועל כן מנועה התובעת מלתבוע את פינוי הנתבע. 5. עילת הפינוי א. גבולות המשתלה - תקנה 82 לתקנות הסדר הדין האזרחי קובעת, כי "התובענה במקרקעין יכול כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם". עד מוסיפה התקנה כי תאור זה יהיה "ככל האפשר" לפי גבולות או לפי מספרם שבפנקס המקרקעין או במפה. לגבי תביעה שעניינה רישום טובה הנאה במקרקעין, קובעת התקנה קטגורית כי "יש לצרף לכתב התביעה מפת מקרקעין מאושרת". בעניינינו, לא חלה החובה הקטגורית לצירוף מפה מאושרת. לענייננו רלבנטית הרישא של התקנה. בכתב התביעה תוארו מקרקעין שבמחלוקת - המשתלה הנמצאת ברח' אלי כהן, הנמצאת בתוך החוה העשונית. אני סבורה, כי תאור זה של המקרקעין מאפשר זיהויים בצורה מספקת. ב. הסכמי ההפעלה בין הצדדים ת/8, ת/9 ות/4, מדברים על זכויות הפעלה של המשתלה שבתוך החווה העשרונית, זאת ותו לא. הצדדים , לא מצאו לנכון לצרף להסכמים מפה כלשהי לתאור המקרקעין, לשני הצדדים היה ברור מהם המקרקעין נשוא ההסכמים, והנתבע שילם במשך השנים 1992 ועד 1995 דמי שימוש בגין המשתלה נשוא ההסכמים. בנסיבות אלה, אני סבורה, כי אין לדרוש מן התובעת, עם הגשת התביעה, תאור שוה של המקרקעין מאשר הצדדים מצאו לנכון לתארם בהסכם שביניהם. כמו כן אני סבורה, כי בנסיבות אלה מנוע הנתבע מלטעון טענה זו, של חוסר בהירות המקרקעין שבמחלוקת, מאחר ובהסכמים עם התובעת הסתפק בתיאור זה, ועפ"י הסכמים אלה שילם משך מספר שנים דמי שימוש. ג. בת/11 שירטט הנתבע את גבולות המשתלה, ובעדותו העיד על גבולותיה (ר' עמ' 17 ש' 12-1), ובכך ריפא את הפגם הנטען על ידו, אשר לדעתי כאמור, ספק את נפל כזה. ב. זכויות התובעת במשתלה - טענת הנתבע, כי יש לדחות התביעה נגדו עקב כך שהתובעת איננה בעלת החוה, ועקב כך שלא הוכח כי לעירית אשקלון אשר מטעמה מחזיקה התובעת בחווה, לטענתה - זכות כלשהי בחווה, דינה להידחות גם כן. הנתבע קיבל זכויות שימוש במשתלה, עקב הסכמים שחתם עם התובעת, ואין חולק, כי עד שנת 1995 הפעיל הנתבע את המשתלה עפ"י ובהתאם להסכמים אלה. הנתבע גם טוען לזכויות במשתלה עקב מצג והבטחות של נציג התובעת - מר זוזט. זאת ועוד, הנתבע טוען כי הוא מוסיף ומפעיל את המשתלה "מכח ההסכם הוורבלי שיש לו עם התובעת ושהוא ימשך עוד שנים רבות" (ר' ס' 19 (ב) לתצהיר הנתבע). בנסיבות אלה, מנוע הנתבע מלהתכחש לזכות התובעת, שמכוחה החל להפעיל את המשתלה, ושמכוחה הוא מבקש להמשיך ולהפעילה, והעובדה שהתובעת אינה בעלת המקרקעין אין בה כדי לגרוע מזכות תביעתה. ע"א 62/483 ממנו מנסה ב"כ הנתבע ללמוד, כי תובע יכול לבסס תביעת פינוי על זכות קניינו, אין בה ממש. כל שנאמר באותו עניין הוא, כי די היה לתובעים להסתמך על הבעלות החוקית שלהם בדירה כדי לזכות בתביעת הפינוי שלהם, וכי הנתבעים זכאים היו להתגונן בטענה שרכשו הזכות להחזיק בדירה כדין. אין ללמוד מפסק דין זה, כי לא ניתן לבסס תביעת פינוי על זכות אחרת של התובע, שאינה זכות קניינית, ואשר היא זכות על פי הסכם או דין. אני סבורה, כי בעניין זה ניתן להקיש מחוקח הגנת הדייר חוק זה מגדיר את בעל הבית, שהוא למעשה המשכיר בשכירות מוגנת, כ"מי שהשכיר נכס בשכירות האישית בין שהוא בעלו של הנכס המושכר ובין שאיננו בעלו, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור;". משמע, נקודת המוצא היא עצם ההשכרה, וזכותו של המשכיר בנכס אינה רלבנטית ביחסים שבין המשכר לשוכר. טענת הנתבע, בניגוד להסכמים שהוא צד להם, יש בה משום חוסר תם לב, וגם מסיבה זו לא תישמע טענתו זו. ג. זכות הנתבע במשתלה אם בכלל - 1. אין מחלוקת כי זכרון הדברים (ת/8), ההסכם הראשון, וההסכם השני נחתמו על ידי הנתבע. כמו כן אישר הנתבע, כי הסכם ההארכה ת/5 נתקבל על ידו (ר' פר' עמ' 12 ש' 26), וכי בגין הסכם זה שולמו על ידו אם כי לא במועדים שנקבעו בת/5, מלוא התשלומים בגין דמי השימוש, כמפורט בתצהירה של ברוריה שוורץ מנהלת החשבונות של התובעת. אין גם מחלוקת, כי מאז סיום הסכם ההארכה - ביום 31.8.95, לא שילם הנתבע לתובעת סכומים כלשהם בגין הפעלת המשתלה החל מיום 1.9.95 (ר' עדות הנתבע עמ' 12 ש' 28 ועמ' 13 ש' 2). הנתבע טוען, כי הוא מוסיף להחזיק במשתלה לאחר הסכם ההארכה עפ"י הסכם בע"פ (ר' תצהירו סעיף 19 (ב)), ומכח הבטחה של מנכ"ל הקרן, כי יוכל להחזיק במשתלה 10 שנים לפחות. עוד הוא טוען, כי מכח הודאת התובעת ב-נ/2, הרי גם אליבא התובעת ישב המשתלה כדין עד חדש אוגוסט 1996. 2. הנתבע לא חתם על הטיוטה ת/6, שעניינה היה הארכת הסכם ההפעלה לשנה נוספת החל מספטמבר 95. בעדותו מסר הנתבע "על ת/6 לא חתמתי בגללכם, בגלל עו"ד ביטון וזוזט, כי עשו לי הרעת תנאים, לא נתנו לי שם אופציה והעלו את המחיר" (ר' פר' עמ' 11 ש' 25). כן העיד הנתבע כי "אני לא הסכמתי לסעיף 5 לת/6, יש עוד דברים בת/6 שאני לא מסכים להם. לא כתבתי את הערות שלי לת/6" (ר' פר' עמ' 10 ש' 11-10). כידוע, עפ"י חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 "חוזה נכות בדרך של הצעה וקיבול" (ר' ס' 1). ת/6 הינו הצעה של התובעת לנתבע להתקשר עימה בהסכם. הנתבע בעדותו מאשר למעשה כי לא קיבלת את ההצעה ועל כן, אני קובעת כי, עפ"י ת/6, לא נכרת הסכם שיש בו כדי להאריך את הסכם ההפעלה מיום 1.9.95 ועד 31.8.96. אין ספק, כי כך גם סברה התובעת, כאשר הוציא בא כחה את דרישת הפינוי ת/1. השאלה היא, האם יש בנ/2 הודאה בגיומו של הסכם הארכה, בלתי כתוב, לתקופה נוספת של שנה אחת מתם הסכם ההארכה. בעדותו העיד מנכ"ל התובעת כי "ההסכם פג ב31.8.95-, והמכתב נ/2 יצא אחרי תחנונים למר לוגסי, הפיסקה שאומרת כי נותרולו שלשה חדשים לפקיעת ההסכם מקורו בטעות, כי הרי הוא סירב לחתום על המסמכים" (ר' פר' עמ' 9 ש' 4-2). אכן הכלל הוא, כי אדם נתפס על הודאתו (ר' י. קדמי על הראיות, חלק שני עמ' 655), ואולם הודאה שניתנה עקב טעות ערכה פגום, ואם חפץ נותן ההודאה להיות פטור ממנה - עליו חובת הראיה שההודאה - בטעות ניתנה (ר' בעניין זה קדמי, שם, בעמ' 668, וע"א 60/497 מקורות נ. זכריש פ"ד טו 1668). א. בנסיבות העניין נחה דעתי, כי אכן הודאת מנכ"ל התובעת שבנ/2 בטעות יסודה ועל כן אין לייחס לה משקל כלשהו, ואלה טעמי: מכתב ב"כ התובעת, שנשלח לנתבע, יותר משלשה חדשים לפני נ/2, בו נדרש הנתבע לפנות המשתלה, ולשלם חובותיו ולא - תוגש נגדו תביעה משפטית, הבהיר מפורשות לנתבע, כי התובעת אינה קשורה עימו בהסכם כלשו מאז 31.8.98. ב. המכתב נ/2 נשלח בתשובה לפניית הנתבע נ/3, והוא שגרם לטעותו של מנכ"ל התובעת. ג. הנתבע לא שילם דמי שימוש כלשהם משך כל התקופה שמיום 31.8.98, ועובדה זו יש בה כדי ללמד, כי גם הנתבע לא ראה עצמו קשור בהסכם הפעלה כלשהו עם התובעת. טענת הנתבע, כי לא שילם עקב טענות קיזוז שהיו לו אינה מהימנה עלי. בנ/3 שנשלח ע"י הנתבע לתובעת ביום 14.5.96 אין זכר לטענת קיזוז כלשהי. כמו כן, כל הקיזוזים הנטענים על ידי הנתבע בתצהירו בסעיף 8 והמבוססים על צרופות א-ד לתצהיר הם מחדש דצמבר 95 ואילך בלבד, והוא הדין לגבי נזקי ההצפה מחדש דצמבר 95, ועל כן לא ברור מדוע לא שילם הנתבע דמי שימוש לפחות מחדש ספטמבר 95 ועד חדש דצמבר 95. לאור האמור אני מקבלת את טענות ב"כ התובעת, כי טענת הקיזוז של הנתבע היא טענה חדשה ומאוחרת שנולדה לאחר הגשת התביעה. ד. עדותו של מנהכ"ל התובעת, כי לא הזדרז להגיש תביעה משפטית נגד הנתבע עקב מצבו המשפחתי (ר' פר' עמ' 9 ש' 8) היתה מהימנה עלי. גם טענת הנתבע, כי הוא זכאי להחזיק במשתלה במשך 10 שנים לפחות לא מצאתי כל ממש: א. הנתבע נשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שבזכרון הדברים הראשון, ת/8 מדובר על שנה ולא על 10 שנים. הנתבע השיב כי "אני פניתי למר ציון זוזט ואמרתי לו שהחוזים האלה שאנו עושים יום אחד יהה מזה בומרנג, אז הוא התפשר איתי ואמר לי שבגלל שזה רשות ולא עסק פרטי הוא מפחד לעשות חוזים ארוכים אבל אמר אני נותן לך כל שנה אופציה, וכל עוד אני כאן אין לך מה לדאוג, יש אמון ביננו" (ר' פר' עמ' 11 ש' 6). עדותו זו של הנתבע עומדת בניגוד לזכורן הדברים ולהסכם שנעשה בעקבותיו, שבהם כלל לא ניתנה לנתבע אופציה. ב. רק בהסכם ת/4 ניתנה לנתבע אופציה, שכן בהסכם היה ארכה ת/5, שוב אין זכר לאופציה כלשהי, וכן גם בטיוטה ת/6. ג. למרות טענתו בדבר הסכם ל10- שנים. עם תום הסכם ההארכה, הפסיק הנתבע לשלם תשלום כלשהו בגין השימוש במשתלה, ועובדה זו יש בה כדי לחזק את טענת התובעת, והיא מצביעה על כך שגם הנתבע לא ראה את ההסכם נמשך. ד. הנתבע טען, כי ראייה לכך שאכן נעשה עימו הסכם בע"פ לתקופה של 10 שנים היא העובדה שהשקיע סכומים רבים במשתלה שלא היה טעם והגיון עסקי וכלכלי להשקיעם אילמלא קיומו של הסכם לתקופה כזו (ר' תצהיר הנתבע סעיף 20). בתצהירו טען הנתבע כי השקיע במשתלה 700,000 ש"ח. הנתבע לא הביא ראייה כלשהי לסכום השקעותיו במשתלה, למעט הצהרתו בסעיף 2 לתצהיר. הנתבע העיד כי אין לו קבלות על 700,000 ש"ח השקעות שהוא טוען להן (ר' פר' עמ' 16 ש' 24), וכן כי איננו יודע מה סכום ההשקעה שלו במשתלה עד יום 31.8.95 (ר' פר' עמ' 16 ש' 25). כל שהעיד הנתבע הוא כי "כל מה שהרווחתי השקעתי בעסק בשנים 92 עד שנת 95. אני מושקע המון לא יודע כמה" (ר' פר' עמ' 17 ש' 25). כן העיד הנתבע "שנה שניה השקעתי את כל הזמן שלי וכל הרווחים שלי. לא יודע כמה היו הרווחים שלי בשנים 92 95" (ר' פר' עמ' 18 ש' 4, 5). לשאלת ב"כ התובעת, כיצד קבע את סכום ההשקעות שנקב בתצהירו השיב: "על בסיס זה שאני מושקע שם מאות אלפי שקלים נכון ליום התביעה" (ר' פר' עמ' 18 ש' 7). מהמפורט לעיל עולה כי, הנתבע לא השכיל להוכיח את סכום ההשקעות שלו במשתלה, ועל כן לא ניתן להסיק מעניין זה ראייה כלשהי לעניין משך ההתקשרות בין הצדדים, מעבר למה שנקבע בהסכמים ביניהם. ה. מנכ"ל התובעת, זוזט, העיד מפורשות, בתצהירו שניתן חלף עדות ראשית, כי טענת הנתבע באשר להסכמה בע"פ לפיה יוכל הנתבע להפעיל המשתלה משך 10 שנים לפחות, הינה חסרת כל יסוד. מר זוזט לא נחקר כלל בעניין זה בחקירתו הנגדית, ועל כן עדותו בעניין זה לא נסתרה. העולה מן המקובץ הוא, שהסכם ההפעלה האחרון שנעשה עם הנתבע בגין המשתלה, הוא הסכם ההארכה, והסכם זה הסתיים ביום 31.8.95. לאחר מועד זה הוסיף הנתבע להחזיק במשתלה, ומוסיף להחזיק בה גם היום, שלא עפ"י זכות כדין, וכמסיג גבול. ו. כאמור, בכל ההסכמים מצוי סעיף 4 ב. המתיר לכל אחד מן הצדדים להסכם לסיים ההסכם בהודעה מראש של 60 יום, וכן סעיף 4 ג. הקובע, כי סיום כזה לא יקנה למפעיל פצוי כלשהו. אין ספק כי סעיפים אלה סותרים באופן ברור ובוטה את טענת הנתבע והם אף מעידים, כי התובעת הקפידה לשמור לעצמה אופציה להחזרת המשתלה לידיה, בכל עת. 6. התביעה הכספית א. התביעה לדמי שכירות ראויים בסך 16,980 ש"ח - התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים בגין התקופה שתחילתה ביום 1.9.95 ועד ליום 30.9.96. סכום דמי השימוש הראויים בו מבקשת התובעת לחייב את הנתבע הוא בסך 414 דולר לחודש זהו סכום דמי השכירות שנקבע בטיוטת ההסכם, שלא נחתמה, ת/6. לאור קביעתי, כי הנתבע החזיק במשתלה שלא כדין, כמסיג גבול מאז 1.9.95 אני סבורה, כי יש מקום לחייבו בדמי שימוש ראויים במשתלה בגין התקופה הנתבעת בה החזיק הנתבע במשתלה לאחר תם ההסכם. מקורה של זכות זו היא בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ר' ע"א 75/889 "דרים" נ. אגד אגדה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 20). סכום דמי השימוש הראויים - לעניין זה לא הובאה חוות דעת כלשהי על ידי מי מן הצדדים, והתובעת בתביעתה מסתמכת על הסכום שננקב על ידה בת/6, באופן חד צדדי. הנתבע מצידו לא טען טענה כלשהי לעניין גובה דמי השימוש הראויים. בנסיבות אלה, ומאחר ולא הוכחה בפני תשתית עובדתית שיש בה כדי להצדיק העלאת דמי השימוש החל מספטמבר 1995, לעומת דמי השימוש המוסכמים עפ"י הסכם ההארכה, בתקופה שקדמה, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין שלשה עשר החודשים הנתבעים, בסך של 14,765 ש"ח (לפי סך השווה בש"ח ל360- $ לכל חדש כערכם ביום הגשת התביעה). ב. זכות קיזוז לנתבע - בכתב הגנתו ובתצהירו טען הנתבע, כי הוא זכאי לקזז מכל סכום שיגיע ממנו לתובעת סך של 7,000 ש"ח. לטענתו שילם לתובעת הוצאות המים של המשתלה, התובעת לא העבירה הכסף לעיריה, ועקב כך קיזזה לו היעירה מכספים שהגיעו לו בגין עבודות שביצע עבורה 7,000 ש"ח, וזאת בגין הוצאות מים. כן טוען הנתבע כי הוא זכאי לקזז סך של 8,000 ש"ח בגין שעון מים שהותקן על ידו. דינן של טענות הקיזוז של הנתבע - להידחות. הנתבע לא הציג קבלה על תשלום הסכומים אותם הוא מבקש לקזז. בעדותו טען "הטענה שלי שיש לקזז 333 ש"ח, ו830 ש"ח ועוד הקו מים. זה צריך להגיע בין 16,000 ל18,000- ש"ח" (ר' פר' עמ' 14 ש' 26-25). מן הצריפות א'-ד' לתצהירו של הנתבע, לא עולה, כי הקיזוז בוצע ע"י העיריה בגין חב מים דווקא, ומה שמצויין בצרופות הוא דווקא שהקיזוז הוא בגין מסים. הנתבע לא טרח להביא עד מן העיריה על מנת להוכיח, כי הקיזוז נעשה בגין חוב מים, ועל כן לא הוכיח את זכותו לקיזוז הנטען על ידו בגין חב המים לעיריה, כטענתו. גם לעניין התקנת השעון לא הציג הנתבע קבלה כלשהי על התשלום, כמו כן למעט טענתו, כי התקין השעון על פי דרישת התובעת, לא הביא כל ראייה, כי אכן הותקן השעון עקב דרישתה, וכי התובעת התחיבה להשיב לו סכום זה. זאת ועוד - מעדותו של הנתבע דווקא משתמע, כי הוא יזם את התקנת השעון על מנת להוכיח לעיריה שהוא אינו מבזבז מים (ר' פר' עמ' 15 ש' 13). 7. סוף דבר אני מחייבת את הנתבע לפנות את המשתלה עפ"י הגבולות שהותיר על ידו בנ/11, ולסלק ידו ממנה וזאת בתוך 30 מיום פסק הדין. כמו כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך 14,765 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח בצירוף דמי מע"מ כחוק. תביעת פינויפינוימשתלה