100% נכות מביטוח לאומי עקב תאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא 100 אחוז נכות מביטוח לאומי עקב תאונת דרכים: רקע עובדתי זו תביעת נזיקין שהוגשה על ידי התובע (יליד 3.2.59) בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו עקב תאונת דרכים בה נפגע ביום 20.7.93 על ידי רכב אשר היה נהוג על ידי הנתבע מספר 1 ומבוטח על ידי הנתבעת מספר 2 (להלן "התאונה"). התביעה הוגשה מלכתחילה בפני בית משפט השלום בירושלים. בדיון שנערך בפני בית משפט השלום, חלקו הנתבעים על חבותם. בית משפט השלום, בהחלטתו מיום 19.9.95, קבע כי התובע אכן נפגע, כגרסתו, בתאונה וכי תאונה זו הנה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. לאחר מתן ההחלטה, ולאור טענתו של ב"כ התובע כי בינתיים נקבעה לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה של 100%, וכי נזקיו עולים על גבול סמכותו של בית משפט השלום, הורה בית משפט השלום, להעביר את הדיון בתביעה לבית משפט זה.הנכות הרפואית והתפקודית הועדה הרפואית לעררים, הפועלת במסגרת המוסד לביטוח לאומי, קבעה את נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה בשיעור של 80% על-פי סעיף 22(2)(ג) לתקנות הנכות של המוסד לביטוח לאומי (פרפלגיה ספסטית). בעקבות המלצת ועדת הרשות, הופעלה תקנה 15 לתקנות הנ"ל ונכותו הסופית הכוללת של התובע, הועמדה על ידי המוסד לביטוח לאומי על 100% לצמיתות. פרופ' שאקו, אשר מונה כמומחה רפואי לבדיקת המגבלות התפקודיות מהן סובל התובע בעקבות התאונה, קבע בחוות-דעתו כי בעקבות התאונה סבל התובע משברים מרוסקים בעצמות העקב בשתי הרגליים. הוא נותח והשברים קובעו. לאחר הורדת הגבס, נתגלה שהתובע סובל מקשיי הליכה, אי יציבות וסימני פגיעה במערכת העצבים המרכזית. על-פי קביעת הרופאים המטפלים, יוחסו תופעות אלה לפריצת דיסק בעמוד השדרה הצווארי. בבדיקות M.R.I. הודגמה פריצת דיסק בחוליותC4-5 , C5-6,C6-7 בעמוד השדרה הצווארי ובחוליות D4-5 ו- D8-9 בעמוד השדרה הגבי עם לחץ על חוט השדרה. בבדיקתו, מצא פרופ' שאקו כי התובע סובל בעקבות התאונה מפגיעה במערכת העצבים המרכזית שבחוט השדרה, דבר הגורם להליכה משובשת המתבטאת בפסיעה בצעדים איטיים בעזרת שני מקלות והעדר תנועות בקרסול הימני. אשר ליכולת התפקוד של התובע, קבע פרופ' שאקו, כי התובע עצמאי בפעולות החיוניות היומיומיות כמו: קימה משכיבה לישיבה ולעמידה, רחצה, היגיינה אישית, הלבשה והליכה, אך הוא זקוק לעזרה באחזקת משק הבית כגון: החזקת חפצים, ניקיון הדירה, כביסה ובישול. התובע זקוק על-פי חוות דעתו של פרופ' שאקו לדירה בקומת קרקע או לדירה הצמודה למעלית. הדירה הנוכחית שבה מתגורר התובע עונה לדעת פרופ' שאקו על צרכיו, אך יש להתקין בה מעקות בחדרי השירותים והרחצה. אשר לצורכי הניידות של התובע, קבע המומחה כי הוא אינו מסוגל להשתמש באוטובוס וזקוק למכונית פרטית או למוניות. המומחה הוסיף וקבע כי התובע איבד את יכולתו לעבוד בעבודתו הקודמת או בכל עבודה הדורשת עמידה או הליכה, אך מסוגל לעבוד בישיבה, בעבודה שתתאים לכישוריו. המומחה ציין כי השיקום המקצועי של התובע יכול שייעשה במסגרת המוסד לביטוח לאומי, אך הדגיש כי מדובר בשיקום תיאורטי אשר מימושו הלכה למעשה תלוי בגורמים נוספים, לא רפואיים, כגון: סוג המקצוע והביקוש לו, נכונותו של התובע להשתלב בעבודה, והסיכוי שהמעביד יסכים לקבלו. מבחינת הטיפול הרפואי קבע פרופ' שאקו כי התובע אינו זקוק לטיפול פיזיוטרפי, אך הוא יזדקק לבדיקה במרפאת שיקום פעם בשישה חודשים. עוד ציין המומחה כי קיים חשש להחמרת המצב, הגם שלא ניתן לחזות זאת בביטחון, דבר העלול לגרום לחולשת שרירי הגפיים, זאת בשל כך שפריצות הדיסק לוחצות על חוט השדרה הצווארי. כדי למנוע אפשרות זו, הומלץ לתובע לעבור ניתוח להסרת הלחץ, אך הוא מהסס לבצעו. קודם לתאונה עבד התובע כפועל ניקיון באגף התברואה בעירית ירושלים. אין חולק על כך שעבודתו של התובע היתה עבודה פיזית וכי כיום הוא איננו מסוגל לחזור לעבודה זו. ב"כ התובע טוענת שבהתחשב במגבלותיו לא יהא התובע מסוגל לחזור ולעבוד גם בכל עבודה אחרת, וכי הוא איבד לחלוטין את כושרו לעבוד. ב"כ הנתבעת טוען, מאידך, כי אין מניעה שהתובע ישתקם, כפי שגם קבע המומחה הרפואי, בעבודה שאותה ניתן לבצע בישיבה, ועל כן שיעור נכותו התפקודית אינו עולה על 30%, וכי "... בכל מקרה (הוא) יוכל לעבוד בעבודה בה ישתכר לפחות שכר המינימום במשק". מאז התאונה התובע אינו עובד. כך העידה אשתו:ב"ש. מה התובע עושה כל היום?ת. יושב בבית, בספה, מדי פעם יש כאבים. באופן כללי, הוא כל הזמן יושב בבית ולא מעסיק את עצמו".גם התובע אישר כי הוא אינו עובד. לטענתו, הוא איננו יכול לעבוד בגלל הכאבים מהם הוא סובל בגבו וברגליו. כך העיד התובע:ו"ש. מה קורה עם העבודה שלך מאז התאונה?ת. אני לא יכול לעבוד.ש. למה אתה לא יכול לעבוד?ת. משום שיש לי כאבים בגב, ברגליים".יצוין ששיקול זה - של הכאבים מהם סובל התובע בגבו וברגליו - לא הוצג על-ידי פרופ' שאקו כשיקול המונע מהתובע לעבוד גם בעבודות שניתן לבצען בישיבה. עם זאת, התובע העיד כי ניסה למצוא עבודה:נ"ש. ניסית למצוא עבודה אחרת?ת. ככה אמרו לי בעירייה. ניסיתי למצוא אבל לא - כלום". ואולם, מעבר לדברים כלליים אלה, לא הציג התובע ראיה של ממש לגבי ניסיון שעשה למצוא עבודה, והוא גם לא זימן למתן עדות איש מעובדי מחלקת השיקום של המל"ל, זאת למרות שלדברי פרופ' שאקו, השיקום של התובע צריך שייעשה במסגרת זו, ואשתו של התובע אף אישרה כי מחלקת השיקום של המל"ל יצרה עם התובע קשר:ב"ש. זה נכון שהתובע לא פנה אף פעם לאגף השיקום כדי שיחפשו לו עבודה אחרת?ת. הם ניגשו אליו.ש. הם הציעו לו עבודה?ת. כן לא עבודה אלא איזה מקצוע ללמוד.ש.ת. זה נכון שהתובע לא לומד ולא עובד מאז התאונה ועד היום". המסקנה העולה מכך היא שהתובע לא עשה עד היום ניסיון רציני לשקם את עצמו. אין לי ספק בכך ששיקומו של התובע איננו עניין של מה בכך. התובע הוא כיום כבן 40, הוא סובל מנכות קשה ביותר, יש לו השכלה של 11 שנות לימוד ובמקצועו הוא חרט, מקצוע הכרוך בעבודה פיזית, שהתובע לא יהיה מסוגל עוד לבצע. על רקע זה, אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת לפיה "פתוחה בפני התובע קשת רחבה של עיסוקים בהם יוכל לעבוד במומו". מאידך, על-פי חוות דעתו של פרופ' שאקו, מסוגל התובע לעסוק בעבודות המתבצעות בישיבה. פרופ' שאקו אומנם ציין שהדברים אמורים באופן תיאורטי, וכי שיקומו של התובע עשוי להיות כרוך בקשיים על רקע הקושי בקליטה בשוק העבודה. אולם, לאור העובדה שבעקרון התובע מסוגל לעסוק בעבודות מסוג זה, ובהעדר הוכחה בדבר ניסיונות שיקום שנעשו, אם נעשו, על ידו בעבר ונכשלו, לא שוכנעתי שהתובע איבד כליל את כושר השתכרותו, וכי אבד כל סיכוי לכך שיוכל לעסוק בעתיד בעבודה כלשהי, ולו באופן חלקי ומוגבל ביותר. לאור כך אני מעריך את מותר כושר ההשתכרות של התובע במומו בשיעור של 20% מהשכר הממוצע במשק, היינו בסכום של כ - 1,200 ש"ח לחודש (סכום העומד על כ - 15% מכושר ההשתכרות של התובע, כפי שהיה קודם לתאונה). בחישוב הפסדי ההשתכרות בעבר, לעומת זאת, אביא בחשבון הפסד השתכרות מלא, שכן סביר בעיני כי לאור הפציעה החמורה לא ניתן היה לשקם את התובע, בכל מקרה, אלא בחלוף תקופה ארוכה ממועד הפגיעה. נזק שאינו נזק ממון לאור הסכמתו של ב"כ הנתבעים כי הנכות על-פי דין שנקבעה לתובע על ידי המל"ל עומדת על 100% (סעיף א.4 לסיכומיו), יעמוד הפיצוי בראש נזק זה על הפיצוי הקבוע בחוק ובתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976, לנכות של 100% בניכוי גיל - 4%, ובצירוף ריבית כחוק ממועד התאונה. בסיס ההכנסה לפני התאונה עבד התובע באגף התברואה של עירית ירושלים. התובע מבסס את השכר שלפיו יש לחשב, לטענתו, את הפסדיו, על שכרו בעירית ירושלים ועל הכנסה נוספת שהיתה לו לדבריו ממכירת גרוטאות של אלומיניום ונחושת שמצא באתר הפסולת. להוכחת שכרו בעירייה הגיש התובע שלושה תלושי שכר המתייחסים לחודשים 5/93, 6/93 ו- 7/93 (התאונה אירעה ב 20/7). על-פי הנתונים הנקובים בתלושים אלה (תוך השלמה יחסית של השכר לחודש 7/93) עולה ששכרו הממוצע של התובע בחודשים אלה עמד על 4,853 ש"ח נטו לחודש, ובהצמדה (על בסיס מדד 5/93) - על 8,032 ש"ח לחודש. ואולם, ב"כ התובע טוען שיש לבסס את שכרו של התובע בעירייה על שכרו של העד שלמה מזרחי שעמד בחודשים אפריל ומאי 1996 על שכר ברוטו ממוצע של 9,813 ש"ח (לא כולל הצמדה), בעוד ששכרו ברוטו של התובע עמד לאותה תקופה בממוצע על 6,308 ש"ח לחודש בלבד. אינני מוכן לבסס את הפסדי השכר של התובע על בסיס שכרו של עד זה. ראשית, נתוניו של העד שונים מאלה של התובע, הן מבחינת הותק והן מבחינת הדרגה. כך העיד העד קמחי מאיר, מפקח בכיר לכוח אדם באגף התברואה בעירייה: "למזרחי יש ותק ודרגה גבוהים מזה של התובע ולכן שכרו אינו משקף את שכרו של התובע". שנית, לא הובאה ראיה על כך שמסלול הקידום הצפוי לתובע בעבודתו בעירייה היה מביא במשך הזמן להשוואת שכרו לשכרו של העד מזרחי. להפך, מעדותו של מר קמחי עולה כי: "... בד"כ אנשים אלה נשארים שנים ארוכות באותו תפקיד עד שמתפנית משרה בתחום הרלוונטי. יש לנו 950 עובדים ומתוכם רק 60 מנהלי עבודה ומעלה." שלישית, לצורך חישוב ממוצע השכר אין די בנתונים המתייחסים לחודשיים בלבד, ומה גם שקיימים הבדלים גדולים בין השכר הנקוב בכל אחד מהתלושים. (השכר לחודש 5/96 עמד על סכום של 8,379 ש"ח ברוטו, ואילו בחודש 4/96 עמד השכר על 11,247 ש"ח ברוטו). אציין, שעל- פי עדותו של העד קמחי "יש עובדים אחרים בעירייה שהם בותק ובדרגה של התובע בענף התברואה", אך התובע לא הציג כראיה נתונים המתייחסים לאיש מאותם עובדים. התובע טוען להכנסה נוספת על משכורתו בעירייה, שצמחה לו ממכירת גרוטאות של אלומיניום ונחושת שמצא באתר הפסולת בו עבד. העד מזרחי שלמה העיד גם הוא כי: "לפעמים אני מוצא באשפה אלומיניום ואני מוכר אותו", אך הוא לא התייחס בעדותו לתדירותן של אותן "מציאות" ואף לא פירט מה ההכנסה שצמחה לו מכך. אליהו מזרחי, בעל מחסן גרוטאות, העיד כי: "אני מכיר אותו (את התובע - י.ע.) מזה שהייתי קונה ממנו מדי פעם גרוטאות". אשר להיקף רכישותיו מהתובע הסתפק העד בתשובה: "זה בדברים מזדמנים. זה יכול לבוא בכמויות, בטפטוף, איך שמתמזל לו מזלו". מראיות אלה לא ניתן לקבל תמונה של ממש אודות ההיקף והמשמעות הכלכלית של עיסוק זה. גם התובע לא העיד באופן ישיר על תדירותן של אותן מציאות, היקפי המכירות וההכנסה שצמחה לו מכך. עם זאת טען התובע כי: " הייתי מביא (הביתה - י.ע.) 8-9 תלוי". התובע לא פירט איזה חלק מהכנסה זו יש לזקוף על הכנסותיו ממכירת הגרוטאות, אך בהתחשב בכך ששכרו נטו לאותה תקופה עמד על כ - 4,800 ש"ח לחודש, עולה, לפי גרסה זו, הגם שהתובע לא אמר זאת במפורש, שהכנסתו ממכירת הגרוטאות היתה דומה למשכורתו בעירייה, דהיינו, היה בה כדי להכפיל את הכנסתו. מקובלת עלי גרסת התובע לפיה, פעמים הוא אכן מצא גרוטאות באתר הפסולת ואף מכר אותן לאחרים. אולם בין מציאות מזדמנות כאלה לבין טענה המנסה לייחס למציאות אלה משמעות כלכלית שוות ערך למשכורתו במשרה מלאה בעירייה, הדרך רחוקה. מדובר בהכנסה לא מדווחת, שאין לגביה כל רישום שהוא. העדויות שהובאו מפי עדים חיצוניים, שאינם נוגעים בדבר, אין בהן, כאמור, כדי ליתן אינדיקציה של ממש לגבי היקף המכירות וההכנסות שצמחו לתובע מעיסוק זה. נותרו עדויותיהם של התובע ואשתו בלבד, שהם עדים נוגעים בדבר, שגם הן לא התייחסו באופן מפורש, ודאי לא מפורט, לפן הכמותי של עיסוק זה, וככל שעלו מהן אותן מסקנות מרחיקות לכת שצויינו לעיל לגבי הנפקות הכלכלית הנודעת לאותן מציאות, אינני נותן בהן אימון. עם זאת, אני מקבל, כאמור, את עצם הטענה בדבר מציאות ומכירות מזדמנות של גרוטאות אלומיניום ונחושת שמצא התובע באתר הפסולת. בהתחשב בכך שלא הוצגו נתונים מהימנים לגבי היקפן של ההכנסות שצמחו לתובע ממציאות אלה, אני סבור שיש להעמיד את הפסד ההכנסה שנגרם לתובע בפריט זה למשך מלוא תוחלת חיי העבודה שלו, לרבות ההפסדים בעבר (כערכם היום), על סכום גלובאלי של 150,000 ש"ח. פנסיה החל מ- 1.9.95 מקבל התובע מעירית ירושלים פנסיה ששיעורה 50%. תשלומי הפנסיה בחודשים 3-5/96 עמדו על 2,423 ש"ח לחודש, שהם, בהצמדה, 2,944 ש"ח. אין חולק על כך שפנסיה זו משתלמת לתובע עקב התאונה. כן אין חולק שאלמלא התאונה התובע לא היה מקבל פנסיה אלא בהגיעו לגיל 65. לאור כך, לצורך חישוב הפסדי השכר, יש להפחית את תשלומי הפנסיה מהשכר שהתובע היה עשוי להשתכר אלמלא התאונה. תוצאה זו מתחייבת, הן מהעיקרון של השבת המצב לקדמותו, והן מהצורך להסיר מעל הנתבעת חשש לכפל תשלום, עקב תביעת חזרה אפשרית של העירייה. על-פי עדותו של מר קמחי, אלמלא התאונה היה התובע עשוי לזכות בהגיעו לגיל 65 לפנסיה מרבית של 70%. לפי זה עולה שאם הפנסיה הנוכחית של התובע, העומדת על שיעור של 50%, היא בגובה של 2,944 ש"ח לחודש, הרי שהפנסיה המלאה שבה הוא היה עשוי לזכות בהגיעו לגיל 65, היתה עומדת (כערכה היום) על 4,122 ש"ח לחודש. משמע, הפסד הפנסיה (ששיעורו 20%) שייגרם לתובע מעת הגיעו לגיל 65, יעמוד על 1,178 ש"ח לחודש. הפסד השתכרות בעבר על-פי עדותו של מר קמחי, המוסד לביטוח לאומי שילם לתובע את שכרו משך ששת החודשים שלאחר התאונה באמצעות העירייה ו"בתקופה זו לא נגרם לו כל הפסד". אולם העד הסכים שהשכר ששולם לתובע על ידי הביטוח הלאומי לא כלל תוספות כמו שעות נוספות וימי עבודה. מכל מקום, דמי הפגיעה ששולמו לתובע על-ידי המוסד לביטוח לאומי יכללו בגמלאות המוסד לביטוח לאומי שתנוכינה מסכום הנזק, ועל כן אין להביאם בחשבון גם בחישוב הפסדי השכר. לאור כך עולה שהפסד השכר של התובע משך 68 החודשים שחלפו מאז התאונה (לא כולל הפסד ההכנסה ממכירת הגרוטאות) עומד על 419,584 ש"ח. סכום זה חושב על בסיס הפסד חודשי של 8,032 ש"ח ותשלום פנסיה חודשי של 2,944 ש"ח החל מיום 1.9.95, והוא איננו מביא בחשבון את ההפסד בגין אובדן ההכנסה ממכירת הגרוטאות. סכום זה ישא ריבית כחוק מיום 20.5.96 (אמצע התקופה). הפסדי שכר לעתיד התובע הוא יליד 3.2.1959. משמע, כיום הוא בן כ- 40 שנה. לאור כך עומד הפסד השכר בעתיד, עד הגיעו לגיל 65 (מקדם היוון 210.8765) על סכום של 819,888 ש"ח ובצירוף ההפסד בגין אובדן ההכנסה ממכירת גרוטאות האלומיניום והנחושת בסכום של 150,000 ש"ח - על סכום כולל של 969,888 ש"ח.אובדן פנסיה אובדן הפנסיה מגיל 65 ועד לסוף תוחלת חייו של התובע עומד, על בסיס הפסד חודשי של 1,178 ש"ח, למשך 11.7 שנים (מקדם היוון רגיל - 116.5899 ומקדם היוון כפול של 0.4776) על סכום כולל של 65,595 ש"ח.עזרת אחרים וסיעוד בעבר לאחר אשפוז של שבוע בבית חולים, הועבר התובע לבית הורי אשתו, לשם עברו להתגורר יחד אתו גם אשתו ובתו, שהיתה אז תינוקת. התובע ומשפחתו שהו בבית הורי האישה משך שנה וחצי. משך כל אותה תקופה סעדו את התובע אשתו והוריה. הסיעוד היה מסיבי יותר במשך חצי השנה הראשונה, עד להורדת הגבס, שאז הוא כלל עזרה בשירותים, רחצה, מתן אוכל ותרופות, הלבשה והנעלה וכן העברות ממקום למקום והסעות לטיפולים. אולם העזרה התמשכה, אם כי בהיקף קטן יותר, גם על פני יתרת התקופה. אני מעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה עבור התקופה בה שהו התובע ומשפחתו אצל הורי אשתו, על בסיס עזרה בהיקף של 5 שעות ביום משך חצי השנה הראשונה ו - 2-3 שעות ביום משך יתרת התקופה (שנה אחת), לפי שווי של 25 ש"ח לשעה, בסכום כולל של 45,000 ש"ח כערכם כיום. עבור מותר התקופה, מאז חזרו התובע ומשפחתו לביתם ועד היום אני פוסק פיצוי בסכום כולל של 60,000 ש"ח. הפיצוי הכולל בראש נזק זה של עזרה וסיעוד בעבר, כערכו כיום (כולל ריבית), יעמוד אפוא על סכום של 105,000 ש"ח.עזרת אחרים וסיעוד בעתיד על-פי חוות דעתו של פרופ' שאקו, התובע עצמאי בשירות עצמו והוא מסוגל לבצע ללא עזרה את הפעולות החיוניות היום יומיות של קימה משכיבה לישיבה ולעמידה, רחצה, הגיינה אישית, הלבשה והליכה, אך הוא זקוק לעזרה באחזקת משק הבית, כגון: אחזקת חפצים, ניקיון הדירה, כביסה ובישול. אשת התובע העידה כי היא מסייעת לבעלה גם בשירות עצמו - בתנועה בתוך הבית, ברחצה סגירת כפתורים, קיפול בגדים והיא אף מגישה לו את האוכל "עד הפה", שכן התובע, לדבריה, "לא יכול לקחת לבד". לאור חוות דעתו של פרופ' שאקו, אינני מקבל חלק זה של העדות. עם זאת, אני מקבל את עדותה של האישה באשר לעזרה האחרת שהיא מגישה לתובע והכוללת קניות, הכנת האוכל, טיפול בילדים וטיפול במשק הבית. כן מקובל עלי שהתובע נזקק לעזרה גם בביצוע תיקונים בבית, שאותם הוא מתקשה לבצע במומו. עם זאת, יש להביא בחשבון שלפחות חלק מהמטלות האמורות היו מוטלות על האישה גם בעבר.הואיל ואין מדובר בסיעוד אישי, קשה להעריך במדויק את היקף העזרה לה נזקק התובע בתחומים אלה. לאור כך, אני פוסק לתובע בראש נזק זה פיצוי בסכום גלובאלי של 300,000 ש"ח. ניידות פרופ' שאקו קבע שהתובע אינו מסוגל להשתמש באוטובוס והוא זקוק למכונית פרטית או לשירותי מוניות. קביעה זו מקובלת גם על ב"כ הנתבעים.על-פי חוות דעתו של מר קצין, עלות החזקת רכב יציג בנפח מנוע של 1,800 סמ"ק, כאשר התובע נהנה מפטור מלא ממיסים, לא כולל רכישת המכונית הראשונה, עומדת, נכון ל - 20.5.96, על סכום של 1,069.31 ש"ח לחודש, ובהצמדה - 1,300 ש"ח לחודש. מחיר הרכישה של מכונית כזאת לנכה (לא כולל מסים) עומד על 48,600 ש"ח, ובהצמדה, על - 59,050 ש"ח. ב"כ התובע טוענת כי בעקבות פסה"ד בע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד (3) 720, יש לבסס את עלות אחזקת רכב לאדם בריא על היקף נסיעות של 1,633 ק"מ לחודש, ולנכה כמו התובע, הזקוק לרכבו לצורכי ניידות, על נסיעות בהיקף העולה פי שמונה על היקף הנסיעות של אדם בריא. אינני מקבל טענה זו. בעניין עטיה הנ"ל נקבע שעלות החזקת רכב לאדם בריא אמנם עומדת על 1,633 ק"מ לחודש, אך עלות ההחזקה לנכה שאינו עובד עומדת על 1,000 ק"מ לחודש בלבד. בהתחשב באפשרות המוגבלת של שיקומו של התובע בעבודה, ולו חלקית, אבסס את הפיצוי בראש נזק זה על היקף נסיעות של 1,300 ק"מ לחודש, מה שמעמיד את עלות ההחזקה החודשית של רכבו של התובע על 1,500 ש"ח. ואולם, מסתבר שהתובע החזיק ברכב עוד לפני התאונה, ויש להניח שהיה ממשיך להחזיק ברכב גם אלמלא התאונה. הואיל ונזקו של התובע הוא פועל יוצא של הצרכים וההוצאות היתירות שנגרמו לו עקב התאונה, היינו מעבר להוצאות בהן נשא קודם לתאונה ושבהן היה נושא בעתיד גם אלמלא התאונה, יש לנכות מהוצאות החזקת הרכב שבהן ישא התובע במומו, את הוצאות ההחזקה שבהן הוא נשא בעבר והיה ממשיך לשאת, גם אלמלא התאונה, בעתיד. ההוצאה בגין החזקת רכב מסוג הרכב שבו החזיק התובע קודם לתאונה לא הוכחה. עם זאת, ניתן להניח שעלות החזקת רכב אוטומטי יציג בנפח מנוע של 1,800 סמ"ק יקרה יותר מהרכב בו החזיק התובע לפני התאונה, זאת הן משום שהתובע זקוק במומו לרכב אוטומאטי, בעוד שרכבו הקודם היה בעל מהלכים רגילים, והן משום שבמומו זקוק התובע לרכב חדיש, בעוד שהרכב שבו החזיק קודם לתאונה היה משנת ייצור 89', שההוצאה בגין החזקתו, יש להניח, זולה יותר. מעבר לאלה, בעוד שקודם לתאונה היתה החזקת הרכב תלויה ברצונו, בנוחיותו ובאמצעיו של התובע, והוא יכול היה להרשות לעצמו גם שלא להחזיק ברכב, הרי שכיום, כשהרכב משמש לו כתחליף לרגליו, אין לתובע עוד אופציה כזאת. מנגד, לאור הפטור ממס ממנו נהנה התובע כמפורט בחוות דעתו של מר קצין, שעליה בוססו גם חישוביה של באת כוח התובע בסיכומיה, אין התובע נושא עוד בהוצאה הונית לרכישת הרכב והחלפתו (למעט הרכישה הראשונה), המהווה חלק נכבד מעלות החזקת הרכב. לאור האמור מסתבר שהוצאות החזקת הרכב בהן נשא התובע בעבר (מאז התאונה) ויישא בעתיד (עד לגיל 71) עומדות, כולל עלות רכישת המכונית הראשונה, על כ - 520,000 ש"ח. לאור השיקולים האמורים אני פוסק לתובע בראש נזק זה פיצוי העומד על רבע מהסכום האמור, בסך של 130,000 ש"ח. דיור התובע טוען כי הדירה הנוכחית שבה הוא מתגורר איננה תואמת את צרכיו וכי הוא זקוק לדירה אחרת, מרווחת יותר. כיום מתגורר התובע, לדבריו, בדירה קטנה, שבעבר שימשה כמחסן, המונה שני חדרים (שהיו בעבר חדר אחד שנחצה לשניים) וסלון בשטח כולל של כ - 60 מ"ר. כדי להגיע מהכביש לדירה יש לרדת 5 מדרגות. התובע מתקשה, לטענתו, לרדת ולעלות במדרגות אלה. לטענת התובע, גם בתוך הדירה יש לעלות מדרגה כדי להגיע לשירותים. כן טוען התובע כי הפתחים והמעברים בדירה צרים, והוא מתקשה להתנועע בה ללא עזרה. ואולם, פרופ' שאקו קבע בחוות דעתו כי: "הדירה כיום עונה על הדרישות". ב"כ התובע טוענת כי אין להסתפק לעניין זה בחוות דעתו של פרופ' שאקו, שכן פרופ' שאקו לא ביקר בדירה והוא ביסס את מסקנתו האמורה, ככל הנראה, על כך שהדירה נמצאת בקומת קרקע, בלא שהיה ער לנתונים האחרים של הדירה, ובמיוחד ל- 5 המדרגות המובילות אליה. ואולם פרופ' שאקו התייחס בחוות דעתו לנושא התאמת הדירה לצורכי מגוריו של התובע וקבע כי: "התובע זקוק לדירה בקומת קרקע או צמודה למעלית, הדירה כיום עונה על הדרישות. בדירה עצמה יש צורך במעקות בחדרי השירותים והרחצה. אין צורך בשינויים מבניים." קשה להניח שפרופ' שאקו היה קובע כי "הדירה כיום עונה על הדרישות" בלא ששוחח עם התובע ואשתו על תנאי מגוריהם והתרשם על יסוד כך ממידת התאמתה של הדירה לצרכיו של התובע. ב"כ התובע לא ביקשה לחקור את פרופ' שאקו על חוות דעתו, בכלל זאת על קביעתו לגבי התאמת הדירה לצרכיו של התובע. במקום זאת הגישה ב"כ התובע חוות דעת פרטית מטעם עובדת שיקום, שביקרה בדירה וביקשה להעיד על אי התאמתה לצרכיו של התובע. לאור התנגדות ב"כ הנתבעים לא התרתי הצגתה של חוות דעת זו כראיה, למעט לעניין העלויות (לא כולל עלות רכישת דירה), שכן חוות דעת זו לא התיימרה לעסוק ביישום הצרכים המיוחדים של התובע, כפי שנקבעו על ידי המומחה הרפואי, למשל, תכנון הדירה באופן שתענה על הצורך בשימוש בכסא גלגלים (כפי שהיה בבר"ע 2985/96 מדלסי ואח' נ' גוני ואח', דינים-עליון כרך מד עמ' 393), ולהפך, היא נגדה את חוות דעתו של המומחה. הקביעה הסופית בעניין זה אמנם מסורה בידי בית המשפט. אך בנסיבות העניין אין בנתוני הדירה כפי שפורטו בפני כדי להניח תשתית מספקת לשלילת חוות דעתו של המומחה הרפואי. כך, למשל, כאשר מדובר בנכה שאינו רתוק לכסא גלגלים, הצורך לעלות או לרדת 5 מדרגות כדי להגיע לדירה או לצאת ממנה, איננו מחייב, על פניו, את המסקנה שהדירה אינה מתאימה למגוריו של הנכה, במיוחד כאשר מחוות הדעת של מומחה השיקום עולה מסקנה שונה. יתר על כן, אפילו הייתי משתכנע שעל התובע להחליף את דירתו, למשל, משום שהוא נזקק לדירה ללא מדרגות כלל, (גם לא 5 מדרגות), גם אז, אין בידי נתונים לגבי עלות החלפתה של הדירה הנוכחית בדירה דומה בקומת קרקע, ללא כל מדרגות. בכל מקרה, מסתבר שעניינו של התובע איננו אך במציאת דירה דומה לדירתו הנוכחית, אך ללא מדרגות. אילו זו היתה כוונתו, אין להניח שהיה מתבקש פיצוי בסכום של 200,000$ בגין ההפרש במחיר בין הדירה בה הוא מתגורר כיום לבין הדירה החדשה. מה שמבקש התובע, למעשה, הוא להרחיב את שטח דירתו ולשפר את תנאי מגוריו. תביעה זו איננה מקובלת עלי. ראשית, לא הוכחו צרכים מיוחדים המחייבים החלפת הדירה בדירה רחבה יותר. שנית, ככל שהכוונה היא להרחיב את הדירה ולשפר את תנאי מגוריו של התובע, הרי שלעניין זה כבר נקבע שאין להפוך את הפיצוי בראש נזק זה למנוף להשיג באמצעותו שיפור בתנאי המגורים של הנפגע (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה ואח', פ"ד לו (3) 762, 794). מעבר לנדרש אציין, שבכל מקרה, בקשת ב"כ התובע "לפסוק בפריט זה על דרך האומדנא סכום גלובאלי של 200,000$ ... המשקף נכונה ההפרש בין דירה ממוצעת לדירה הנדרשת לו כיום", איננה מקובלת עלי. הכיצד ניתן לפסוק "על דרך האומדנא", משמע, ללא ראיות (ולמעשה, בניגוד לראיות) סכומים בסדר גודל שכזה? הגב' תרצה אילן העריכה את עלותם של השינויים הנדרשים בדירה לפי חוות דעתו של פרופ' שאקו, והכוללים, למעשה, רק ידיות אחיזה, בסכום של 500 ש"ח בלבד. גם לכך זכאי התובע במסגרת הסיוע להתאמת תנאי מגורים שהוא זכאי לקבלו מהמוסד לביטוח לאומי (ראה נ2/) ועל כן אין הוא זכאי גם לפיצוי בגין פריט זה. הוצאות רפואיות ועזרים שונים התובע דורש בסיכומיו פיצוי בגין: הוצאות על מעקב רפואי שלו הוא זקוק על-פי חוות דעתו של פרופ' שאקו אחת לחצי שנה, הוצאות ביצוע הניתוח להסרת הלחץ על עמוד השדרה שלו הוא עשוי להיזקק על-פי אותה חוות דעת וכן הוצאות לרכישת נעליים אורתופדיות, מקלות הליכה וכסא גלגלים.ואולם, התובע הוכר על ידי הביטוח הלאומי כנפגע עבודה, וככזה הוא זכאי על-פי חוק הביטוח הלאומי ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) התשכ"ח1968-, לקבל מהמוסד לביטוח לאומי את כל הטיפולים הרפואיים להם הוא זקוק, וכן את כל האביזרים השיקומיים הנדרשים על ידו בתביעה, ככל שיזדקק להם, זאת בנוסף על זכאותו מכוח חוק בריאות ממלכתי. (במאמר מוסגר יצוין שאין ביטחון בכך שהתובע יבצע את הניתוח או יזדקק לכסא גלגלים). כן לא הוכח שקיים במקרה זה צידוק לביצוע הניתוח באופן פרטי דווקא. לאור כך אני דוחה את התביעה בראשי נזק אלה. גמלאות המוסד לביטוח לאומי על-פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר עולה שהסכום המהוון של קצבאות הנכות מעבודה שהתובע קיבל ויהיה זכאי לקבל בעתיד עומד על 1,979,995 ש"ח, ובצירוף דמי פגיעה ששולמו לתובע בעבר, כולל פיצויי הלנה, בסכום של 37,320 ש"ח, יגיע הסכום הכולל של הגמלאות ל- 2,017,315 ש"ח. בנוסף על קצבת נכות מעבודה הוכח, כעולה מהמוצגים נ2/, נ7/ ועדותה של הגב' דליה כהן שאושרו לתובע קצבת ניידות, קצבה מיוחדת לאחזקת רכב, וקצבה מיוחדת לעזרת הזולת. על-פי חוות דעתו של מר ספיר עומד הסכום המהוון של גמלאות אלה ליום 31.12.97 על סכום כולל של 551,526 ש"ח. אינני מקבל את טענת ב"כ התובע שסכומים אלה לא הוכחו משום שהעדה דליה כהן איננה מתמצאת בגמלאות אלה. הגב' כהן העידה כי היא מטפלת בקצבאות מיוחדות להחזקת רכב ועזרה לזולת, ולאלה אכן התייחסה התעודה נ2/. הגב' כהן אמנם העידה שהיא איננה עוסקת בגמלת הניידות הרגילה, אלא שההתייחסות לגמלה זו נכללת בנ7/ אשר נעשתה על ידי עובדת אחרת של המוסד לביטוח לאומי והוצגה כראיה ללא התנגדות. אשר לקצבאות לסיוע ברכישת אביזרי עזר ומענק להתאמת תנאי דיור, גם כאן אינני רואה מניעה להצגת התעודה על ידי העדה, ובאשר לטענה שהתובע טרם מימש את זכותו לקבלת מענקים אלה, די בכך שעומדת לו זכות בדין לקבלם, אם הוא אכן נזקק להם. לאור כך עולה שהסכום הכולל של גמלאות המוסד לביטוח לאומי, הן הגמלאות ששולמו בעבר והן הגמלאות המהוונות שיקבל התובע בעתיד עומד על 2,568,841 ש"ח, ובהצמדה (שלילית) על הקצבאות ששולמו בעבר ממועד ההיוון (31.12.97), על סכום כולל של 2,539,042 ש"ח. סכום זה עולה במידה נכרת על נזקיו של התובע כפי שנקבע בפסק הדין לעיל. זכאות ל- 25% מהנזק בנסיבות אלה עולה השאלה האם זכאי התובע, כפי שטוענת באת כוחו בסיכומיה, לפיצוי העומד לפחות על 25% מנזקיו. ב"כ התובע סומכת את טענתה זו על הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה1995, ופסק הדין בעניין אלגריסי, (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. מסעודי אלגריסי ואח' פ"ד מד(2)8). לפי הלכת אלגריסי, כאשר נפגע עובד על ידי רכב הנהוג על ידי עובד אחר של אותו מעביד, כאשר שני העובדים היו בעת התאונה בשירות המעביד, וכאשר הרכב הפוגע בבעלות המעביד, כי אז, לפי הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא ייחשבו המעביד, העובד הפוגע וגם לא מבטחם, כצד שלישי לצורך הוראת סעיף 330(ג) לעיל, ועל כן לא תהיה למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה כלפי מי מהנ"ל. בהעדר זכות חזרה למוסד לביטוח לאומי, לא יהא הנפגע זכאי לפיצוי בשיעור של לפחות 25% מסכום הנזק, שכן זכות זו באה למעשה על חשבונו של המוסד לביטוח לאומי, אשר הוא המממן את זכות היתר של הניזוק, המקבל בדרך זו פיצוי העולה על נזקו המלא, בכך שהוא מוותר על תביעת החזרה שלו, ככל שהיא עולה על 75% מהנזק. כאשר אין עומדת למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה כלפי צד שלישי, תוכל זכות יתר זו של הניזוק להתממש רק על ידי חיוב המזיק ביותר מסכום הנזק המלא, דבר שאיננו אפשרי. מכאן שבהעדר זכות חזרה, אין הניזוק זכאי לקבל מאת המבטח או מהאחראים לתאונה לפחות 25% מהנזק, גם אם גמלאות המוסד לביטוח לאומי עולות על 75% מסכום הנזק. ואולם, כדי שתקום לתובע הזכות הקבועה בסעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי זה לקבלת 25% מהנזק, גם כאשר גמלאות המוסד לביטוח לאומי עולות על 75% מהנזק, על התובע להודיע למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעתו כקבוע בסעיפים קטנים (ג) ו- (ד) לסעיף 330 הנ"ל. לטענת ב"כ התובע לא התמלאו במקרה זה תנאי הלכת אלגריסי, שכן לא הוכח הקשר בין הנתבע 1 - נהג המשאית הפוגעת, לבין בעל המשאית ומי שהתיר את השימוש בה, לבין מעבידו של התובע (העירייה) ועל כן דינו של הנתבע מס' 1 וגם דינו של המבטח שלו, הוא כדינו של צד שלישי. ב"כ הנתבעים כופר בטענה האמורה של ב"כ התובע, ובנוסף הוא טוען כי התובע לא הודיע במקרה זה למוסד לביטוח לאומי על הגשת התביעה כנדרש בחוק. לאחר הגשת הסיכומים, משהוברר ששני הצדדים לא הציגו תשתית ראייתית מלאה לגבי התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, התרתי לב"כ הצדדים (מיוזמתי), כעולה מפרוטוקול הישיבה מיום 3.2.1999, להשלים את ראיותיהם בנושא זה. לאור כך, הציגה ב"כ התובע מכתבים ששלח ב"כ התובע למוסד לביטוח לאומי ובהם הודיע על הגשת התביעה, ואילו ב"כ הנתבעים הציג אישור ממשרד התחבורה המעיד כי הרכב נשוא התביעה היה בעת התאונה בבעלות המעביד - עירית ירושלים. לאור האישור האמור של משרד הרישוי, והראיות שבאו בפני בית המשפט עוד בשלב הראשון של הדיון בשאלת החבות, עולה כי התובע והנהג הפוגע היו שניהם עובדי העירייה, וכי התאונה אירעה במהלך שירותם אצל המעביד - העירייה וברכב המעביד. לאור כך, לא ייחשבו המעביד, העובד הפוגע וגם לא מבטחם, כצד שלישי לצורך הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, לביטוח הלאומי לא תהא זכות חזרה כלפי מי מהנ"ל, וכפועל יוצא, התובע לא יהא זכאי בנסיבות אלה לפיצוי בשיעור של 25% מסכום הנזק. לאור האמור אין מנוס מדחיית התביעה, וכך אני מורה. אני מחייב את התובע באגרת המשפט, בהוצאות המשפט של הנתבעת ובנוסף, בשכ"ט עו"ד של הנתבעת בסכום של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ. נכותתאונת דרכיםביטוח לאומי