קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי פתיחת משרד הפנים בזמן: 1. המשיב, הגיע ביום שישי, 12.6.97, בלוויות רעייתו, לסניף מרשם התושבים של משרד הפנים, המצוי במבנה של המינהל הקהילייתי בשכונת נווה יעקב, סמוך לאחר השעה 08:00 ומצא כי הסניף סגור, ובפתח המבנה של המינהל הקהילייתי המתינו עוד אנשים שביקשו לקבל שירותים הניתנים בסניף האמור. התובע ביקש להחליף את דרכונו לצורך נסיעה לחוץ-לארץ שנועדה לשבוע שלאחר-מכן, ושירות זה ניתן לקבל בסניף האמור הפועל אך בימי שלישי ושישי. ביום שישי הסניף פועל מן השעה 08: 00 עד השעה 11: 30. 2. המשיב ואנשים אחרים עשו בירורים לענין אי פתיחת הסניף האמור בשעה הייעודה, והמשיב אף התקשר ללשכת שר הפנים ולביתה של העובדת המפעילה את הסניף. הבירורים העלו (כך התברר מתשובת בעלה של העובדת), כי העובדת אכן יצאה מביתה, המצוי בסמוך לסניף, בשעה 07:50 ודבר אי הגעתה אף עורר דאגה בליבו של בעלה שהגיע כעבור כעשר דקות לסניף ומצא את מכוניתה של העובדת חונה במגרש החניה של המינהל הקהילתי. כעבור דקות ספורות הגיע עובד של המינהל ופתח את הדלת הראשית (סמוך לאחר השעה 09:00), ואז התברר כי העובדת היתה במשרדה בתוך מבנה המינהל הקהילתי, ולדבריה לא היו בידיה מפתחות הכניסה הראשית, והיא נכנסה דרך הכניסה האחורית של המבנה, ומכל מקום היא היתה בסניף כבר בשעה 08:00 3. המשיב פנה בתחילה לשר הפנים במכתב (נספח א' לתביעה) והלין על אי פתיחת הסניף במועד, דבר שלדעתו היה בו מעשה חמור של עובד ציבור ופגיעה באזרחים הנזקקים לשירותי משרד הפנים, וכי יש בכך "פגיעה של ממש בתדמית משרד הפנים, שעמל רב הושקע בטיפוחה". המשיב ביקש מן השר לנקוט אמצעים חוקיים נגד העובדת. על כך השיב מבקר הפנים של משרד הפנים במכתב (נספח ב' לתביעה), כי בעקבות הארועים החוזרים על עצמם נערך ביקור במקום על-ידי נושאי תפקידים במשרד הפנים, שנוכחו לדעת "שההתייחסות של הנהלת המתנ"ס אל המשרד ותנאי העבודה הניתנים לגב' שוחט מאז שהם עברו למשכנם החדש אינם מאפשרים לה ליתן השרות", לפיכך הודיע מבקר הפנים למשיב כי נשקלות אפשרויות לשינויים עד כדי העברת הסניף למקום אחר. 4. המשיב לא הסתפק בכך, ובמכתב למבקר הפנים (נספח ג' לתביעה) דרש לפצותו בשל גרימת נזק ועוגמת נפש, לו ולרעייתו, בסכום של 725 ש"ח, שהם: עוגמת נפש בגין איחור לארוע משפחתי - 400 ש"ח, הפסד בגין ביטול מכירת מחשב - 310 ש"ח ושיחות טלפון - 15 ש"ח. 5. משלא נעתרה דרישתו, הגיש תובענה לבית המשפט לתביעות קטנות. בית-המשפט קמא פסק למשיב פיצוי בסכום של 278 ש"ח: 150 ש"ח בגין עוגמת נפש, 100 ש"ח הוצאות ו- 28 ש"ח - אגרות בית-משפט. בית-המשפט קמא לא קיבל את התביעה בכל הנוגע לטענת ההפסד בגין אי מכירת המחשב, משלא באו בפניו ראיות לענין שווי המחשב והעסקה שבוטלה, אם בכלל. גם סכום של 15 ש"ח עבור שלוש שיחות טלפון נראה לו מופרז. פסק הדין של בית משפט קמא 6. בית-המשפט קמא קבע כי העובדות אינן שנויות במחלוקת, והן מבססות לדעתו עילה של רשלנות המזכה את המשיב בפיצוי שנפסק על-ידי בית-המשפט. בית-המשפט קמא קבע ממצאים עובדתיים על סמך פרשנות של האמור במכתבו של מבקר הפנים, לאמור: כי בידיעת רשויות משרד הפנים ארועים חוזרים ונשנים של תקלות שארעו בעבודת הסניף האמור ואיחורים בפתיחת לשכת משרד הפנים שבסניף האמור, כמו בעיות של העובדת שאיישה את הלשכה, ולא כך הוא. כל שנאמר במכתבו של מבקר הפנים של משרד הפנים הוא, כי קיימות בעיות בהפעלת הסניף הנוגעות למינהל הקהילתי, דהיינו שתנאי העבודה הניתנים על-ידי המנהל הקהילתי לעובדת המשרד אינם מאפשרים מתן שירות באופן תקין, ומשום כך נשקלת האפשרות להעתיק את הסניף למקום אחר כדי ליתן שירות תקין וסדיר. הנה כי כן, לא היתה אפשרות לקבוע ממצאים עובדתיים, כי רשויות משרד הפנים ידעו על תקלות שבהפעלת הסניף האמור שנגרמו בעטייה של העובדת האמורה, ולא דאגו לתקן את הליקויים. 7. בית-המשפט קמא קבע בפסק דינו כי קיימת חובת זהירות מצד הנתבעת כלפי מבקשי שירות פוטנציאלים, לאמור כי על הנתבעת לצפות שאם היא מודיעה על פתיחת סניף מסניפי משרד הפנים בשעה פלונית - כי באותה שעה יתייצבו אזרחים בפתח המשרד, ויש לדרוש ממנה להביא בחשבון שאם לא יפתח הסניף בשעה היעודה, עלול להיגרם לאותם אזרחים נזק "שבאובדן זמן ובעוגמת נפש". בית-המשפט קמא עושה הבחנה בין אזרחים המגיעים למשרד הפנים לקבלת שירותים והסניף אינו פתוח לשירות הציבור, למרות המצג על פתיחתו בשעות מסוימות, לבין הופעת בעלי דין ועדים לבית המשפט שהוזמנו לשעה פלונית ואין הם נשמעים במועד שנקבע, אלא באיחור, אם בכלל. לפי בית-המשפט קמא הדחייה בשעת הדיון מקורה בהתמשכות דיונים קודמים, ו"זהו מצב שונה ממצב שבו נעולים שערי המשרד בשעה שצריכים להיות פתוחים על-פי פרסומי הנתבעת עצמה". התרשלות וחובת זהירות 8. בית-המשפט קמא מבסס את פסק-דינו על קיום התרשלות מצד המבקשת (רשויות משרד הפנים) הנובעת מאי-קיום חובת זהירות מושגית - כלפי כל מבקש שירות מן השירותים הניתנים על-ידי משרד הפנים, וקונקרטית - כלפי המשיב, בשל אי קיום מצג לענין פתיחת הסניף בשעה פלונית. גם אם הדבר לא נאמר במפורש, הרי מדובר בעוולה של "מצג שווא רשלני", ופיצויים בגין עוולה זו. אף אם יוכח קיומה של התרשלות או קיום עוולה של מצג שווא רשלני - יש להוכיח קיום נזק שנבע מן העוולה, שאם לא כן אפילו התקיימו עוולות אלה - אין לפסוק פיצויים ואין נזק. 9. אקדים ואומר כי לשיטתי אין זו אלא תקלה מן התקלות שבתום לב שהם חלק ממתן שירותים בהיקפים נרחבים על-ידי רשויות המדינה ורשויות הציבור האחרות. בחינתה של עוולה הנובעת מתקלה שארעה במתן שירותים, ולעניננו שירותי מרשם התושבים, צריך להתרכז באופי התקלה ובמהותה. אם ענין לנו ב"זוטי תקלות" - לא יהא זה נכון להביא כל ענין כזה להכרעות שיפוטיות ולהטריד את כל המערכות בגינן. צריך להיות ברור כי במדינה שבה ניתנים שירותים בהיקפים נרחבים, ורשויות הציבור מעורבות כמעט בכל ענין הנוגע לאזרח, ולעיתים בצורה מופרזת, תקלות ממין התקלה הזו אינן נדירות והן, כאמור, "הכרח בל יגונה". אין ספק קל שבקלים כי רשויות המדינה ומינהל ציבורי תקין צריכים לשאוף להקטנת התקלות האמורות, ולשפר את השירות הניתן לציבור באופן שימנעו תקלות כאלה, ככל האפשר. דברי מכוונים לתקלות "קלות" ולא לתקלות חוזרות ונשנות או תקלות המביאות בהכרח נזקים לציבור הנזקק לאותו שירות. 10. ועוד זאת: כפי שנקבע בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי ואח', פ"ד מח(3), 45; 71-70 אחריות המדינה אינה נובעת מאחריות שילוחית לפעולות עובד הציבור, כי אם זו אחריות ישירה. המדינה חבה חבות אישית כאשר אורגן מן האורגנים שלה ביצע עולה ואותה עוולה מחייבת את המדינה. על המדינה ורשויותיה, מוטלת אחריות במגוון רחב של תפקידים, וכבר דנו בתי המשפט בתובענות בענינים שונים: תחזוקה לקויה של מערכת ביוב בעיר (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(3), 343), הגשת תביעה רשלנית (ע"א 243/83, עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 13), אי ביצוע צו עיכוב יציאה מן הארץ (ע"א 492/82, מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3), 733) ואף פיקוח פגום של מהנדס עיריה על תקינות בנייתו של מגנה (ע"א 684/76 איל נ' פוקסמן, פ"ד לא(3), 349). התפתחות זו מעוגנת בהשקפה כי אין קיים שוני בין המדינה לבין אזרח רגיל "ועל זו כזה לנהוג בזהירות ובהעדר רשלנות ביחסיהם עם הזולת. לפיכך אם המדינה, באמצעות אחד משלוחיה או מבצעי סמכויותיה, גרמה, ברשלנות, לנזקין של פלוני, אין כל סיבה שהלה יישאר ללא פיצוי רק משום שגורם הנזק היה המדינה ולא אדם פרטי". ואולם הנשיא שמגר מוסיף בפסק דינו בע"א 915/91 הנ"ל, דברים אלה: "יחד עם זאת, נימוק זה אינו מספק הצדקה להטלת האחריות על המדינה כאשר מדובר בפעולות שלטוניות אשר להן אין מקבילה במישור הפרטי. המדינה, בתוקף תפקידה, מחלקת בין אזרחיה הטבות, עלויות וסיכונים. לגבי חלק מפעולות אלה נקבע במפורש שאינן יוצרות אחריות בנזיקין שכן אף שייתכן שייגרם בעטיין נזק לאדם זה או אחר, נעשים מעשים אלה "בתחום הרשאה חוקית" או "בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית", ועל-כן, על-פי סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), אין המדינה חייבת בנזיקין עבורם" (שם, עמ' 71, מול ג-ד). לא בגין כל מעשה (או מחדל) מוטעה של השלטון - חבות רשויות הציבור חובת זהירות כלפי הפרט שנפגע כתוצאה ממנו, דהיינו - זהירות קונקרטית, וכפי שאומר הנשיא שמגר בענין 915/91 הנ"ל: "בהחלט קיימים מעשים, אשר למרות העובדה שהם גורמים נזק, אין בגינם חובת זהירות נזיקית (להבדיל מציבורית, מדינית או מוסרית) ..." (שם, עמ' 73, מול האות ב') בחינת המקרה דנא, מעלה כי אכן הוא מסוג המקרים שאין המדינה חבה בהם חובת זהירות נזיקית. זה סוג המקרים שבהם אין קיימים "יחסי שכנות" וחובת הצפיה לא תחול בכל מקרה ועל כל אזרח. כשהנזק הוא מסוג "מחדל" והוא כלכלי - אין לגזור קיומה של "שכנות" מקיומה של "צפיות". וגם זאת: כדי לבסס תביעה המסתמכת על "מצג שווא רשלני" - נדרשת הוכחת קיום של הסתמכות צפויה או סבירה, כדי שתקום קירבה משפטית בין הצדדים. יצירת מצג היא פעולה "רחוקה מדי" כדי לבסס עליה, כשלעצמה, אחריות, וכך הוא בעניננו. 11. מדיניות שיפוטית ראויה אינה צריכה לאפשר הבאת כל ענין, קל שבקלים, בפני בתי המשפט, ובמיוחד ענינים שכל מטרתם לגרום לשיפור השירות, שניתן להשיגו בדרכים אחרות ולא בדרך של תובענות, ולעיתים תובענות סרק - טורדניות שאין בהן אלא סיפוק מענה לרוגז ולטרוניה שנוצרו בעקבות ארוע, במיוחד כזה שנעשה בלא זדון ובתום לב. אין צריך לומר, כי כל מקרה ייבחן לגופו ולפי נסיבותיו. 12. מעבר לכך יש לבחון אם המשיב בעניננו ביסס תביעה בשל עילות של מצג שווא רשלני או של רשלנות, אף בהנחה שהתקלה שבבסיס העילה האמורה, אינה ענין של מה בכך. בבג"צ 640/77 משה ברנובסקי ביפנאוטו נ' מנהל אגף המכס והבלו ואח', פ"ד לב(2), עמ' 75, נדון מקרה שבו אשנב הקופה בבית המכס, שנועד להיות פתוח עד השעה 12: 00 ביום שישי, נסגר בשעה 11: 15 בקירוב, משסבר קופאי המכס כי המחשב שנועד לקליטת רשמוני ייבוא הגיע לרוויה ואין הוא יכול לקלוט עוד רשמונים לטיפול באותו יום. התברר, שבאותו יום בשעה מאוחרת יותר, הודיע שר האוצר על "מהפך כלכלי" שבעקבותיו פוחתה הלירה הישראלית ונעשה ניוד של מטבע, כך שהעותרים נדרשו לשלם סכומים גדולים בעקבות פיחות המטבע, שהיו נחסכים מהם אם הרישמונים שלהם היו מתקבלים עד שעת סגירת הקופה לפי המצג בשלט שעל הקופה. בית-המשפט העליון חייב את המשיבים שם לילך לפי השער הקודם בחישוב המס. לשון אחרת: במקרה של "יפנאוטו" חויבו הרשויות על-פי המצג שהציגו. אין ספק כי המקרה של "יפנאוטו" אינו ענין של מה בכך, אלא בשל אי קבלת מסמכי הרשמונים עד השעה שנועדה לקבלת רשמונים בקופה - נגרם נזק עצום לעותרים, ולא כך בעניננו. ועוד זאת: הענין של מצג שווא רשלני נדון גם בע"א 5610/93 יוסף זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, תקדין עליון, כרך 97(2), עמ' 129. בענין זה נקבע כי מטרתו של הפיצוי בנזיקין היא השבת המצב לקדמותו, היינו העמדתו של הניזוק במצב בו היה לפני קרות הנזק והערכת הנזק בכל מקרה צריכה להיגזר מעקרון זה. כך מצינו בע"א 930/90 עירית נתניה נ' צימרמן, דינים עליון כה, 417 (וראה גם: ע"א 290/80 ש.ג.מ חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 633. הפיצוי בגין הנזק נועד להחזיר על כנו את הסטטוס-קוו אלמלא מעשה העוולה, אך לא נועד להגשים ציפיות של הניזוק שלא הוגשמו בעקבות מעשה העוולה, וכך אומר כב' השופט אור בענין זלסקי הנ"ל: "מנקודת מבטם של האינטרסים המוגנים על-ידי דיני החיובים השונים - אינטרס ההשבה, אינטרס ההסתמכות ואינטרס הקיום - משקף כלל זה הגנה על אינטרס ההסתמכות של הניזוק". הנה כי כן, בעניננו ככל שמדובר במצג שוא רשלני - ענין לנו בהגנה על אינטרס ההסתמכות של הניזוק. אולם, לפני כל אלה יש להוכיח קיום מצג שוא רשלני או קיומה של התרשלות שהביאה בעקבותיה לקיום יסודות עוולת הרשלנות. 13. ומן הכלל אל הפרט בעניננו, לדעתי לא היה בענין הזה מצג שוא רשלני אלא "תקלה זוטא" שהביאה לטרונייתו של המשיב, והראיות שבאו בפני בית-המשפט קמא, לא היו יכולות להעלות ממצאים של התרשלות, במובן עילת הרשלנות שבנזיקין. ממצאי בית-משפט קמא לענין "הכרת רשויות משרד הפנים" בקיום תקלות קודמות - חוזרות ונשנות - אינה עולה ממכתבו של מבקר הפנים במשרד הפנים, ואינה עולה מן העדויות שבאו בפני בית-המשפט. פשיטא, שרוגזו של המשיב בלט, ולדעתי בצדק, מן האיחור של על אותה עובדת בפתיחת הסניף, ובהתנהגותה ביום האירוע, לאחר שהתברר כי היתה בתוך המשרד ולא דאגה לפתוח את הסניף, אך מסכת העובדות והתשתית העובדתית לא ביססו תביעה בנזיקין. משום כך - דין ערעור זה להתקבל. 14. אוסיף גם זאת, כפי שכבר אמרתי אין ספק שיש צורך לשפר את רמת השירות הניתן על-ידי רשויות הציבור ורשויות המדינה כדי למנוע כל תקלה אפשרית, ובמיוחד תקלות בולטות ולא ענין של מה בכך. אולם, כשמדובר בתקלות הנובעות, כמו במקרה דנא, מן האכסניה הניתנת לרשויות משרד הפנים במבנה המינהל הקהילתי או מתקלה של אובדן מפתח, ואף "שלומיאליות" של פקיד שלא הסכים שלא הספיק לשים מודעה בפתח המבנה כי בשל תקלה אין אפשרות לפתוח את השער הראשי וכי ניתן להיכנס בפתח אחר - כל אלה עדיין אינם מצדיקים ביסוס תביעה בנזיקין על סמך רשלנות או מצג שוא רשלני. בענין דנא, לא הגיעו הדברים. 15. ועוד זאת: המשיב מסתמך על הפרת חובה חקוקה הנובעת, לדבריו, מהוראות התקשיר, המבוסס על חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-, לאמור שהעובדת שלא פתחה את שערי הלשכה של משרד הפנים במועד האמור, לא קיימה את המוטל עליה כעובדת המדינה על-פי דין או על פי הוראה כללית או מיוחדת (סעיף 17 לחוק שירות המדינה - משמעת הנ"ל). אף בכך אין די כדי לבסס תובענה בנזיקין ויש צורך להוכיח עילה בנזיקין וכן להוכיח את הנזק. לכל היותר, ניתן להעמיד את העובדת על הפרת משמעת, אך עצם העמדתה של העובדת לדין משמעתי כאמור, אם בכלל, אינו מקים, לבדו, עילת תביעה בנזיקין כאמור. 16. לאור כל אלה, הערעור מתקבל ופסק דינו של בית-המשפט קמא מתבטל. בנסיבות הענין כל צד יישא בהוצאותיו.משרד הפנים