בוררות זבל"א היא בוררות שכל צד מביא עימו בורר מטעמו, בניגוד לבוררות "רגילה" בה יש בורר אחד. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות זבל"א במחלוקת עסקית: בין הצדדים התנהלה בוררות זבל"א במחלוקת עסקית שנפלה ביניהם בעקבות עסקת אספקת עופות. המבקשת טוענת כי יש בידיה פסק בוררות הנושא את התאריך 17.8.97 המחייב את המשיב לשלם לה סכום של 33,408 ש"ח. בקשתה היא לאשר את הפסק לפי סעיף 23 לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 [להלן - חוק הבוררות]. אין מחלוקת כי פסק הבוררות נמסר למשיב והוא לא ביקש לבטלו, לא בשעתו ולא לאחר שקיבל את ההודעה בדבר אישור פסק הבוררות. לכאורה, די בנתונים אלה להכריע את הבקשה לחסד ולאשר את הפסק, שהרי חוק הבוררות קובע בסעיף 23[ב] כי "לא ייזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו". כאמור, בקשה כזו מעולם לא הוגשה. גם מבחינת המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררין נמצא המשיב בעמדת חולשה: המועד הקבוע לכך בסעיף 27 לחוק הבוררות הוא 45 יום ממתן הפסק, או מיום שנמסר לידי בעל הדין. מועד זה חלף מזמן. לכאורה, מהבחינה הדיונית הצרופה אין למשיב פתחון פה כנגד הבקשה, מאחר ובתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות התשכ"ט - 1969 נקבע כי המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו תוך 15 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה בדבר הגשת בקשה לאישור הפסק, ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. גם בדרישה זו לא עמד המשיב. ב"כ המשיב ער למגבלות אלה ובכל זאת הוא סבור כי בית המשפט מוסמך שלא לאשר את הפסק אלא לתקנו, והוא מאמין כי אם ייעשה כן - יתברר כי המבקשת היא החייבת לשלם כסף למשיב. בתגובה לבקשת האישור נטען כי הפסק נושא הבקשה הוא פסק הבוררות השני שהוציאו הבוררים. הראשון הוצא ביום 12.2.96 והסכום שהיה נקוב היה גבוה מהסכום הנקוב בפסק הבוררות הנוכחי. פסק הבוררות הראשון תוקן לאחר שהמשיב פנה אל הבוררים והעמיד אותם על טעויות שנפלו, לדעתו, בהחלטתם. הבוררים כתבו לצדדים ביום 31.3.96 כי אין בכוונתם להכנס לטיעונים נוספים ויתנו "זכות ערעור" רק לנושא "שגיאת קולמוס" באשר לחישוב הכמותי של זכרי ההודיים שמתו. הם דרשו מהמשיב לשלם למבקשת את המע"מ המגיע על פי פסק הבוררות הראשון, ולשלם להם את שכר טרחתם, ולאחר מכן יאותו לדון בבקשת התיקון. המשיב שילם את הסכומים הללו והמתין להחלטת הבוררים. פסק הבוררות השני הוצא רק ביום 17.8.97, למעלה משנה לאחר מכן, כשכלול בו סכום חיוב קטן יותר, והכל מבלי שהצדדים נדרשו להתייצב שוב בפני הבוררים. ההקטנה נבעה מכך שהבוררים קיבלו את טענת המשיב כי כמות הק"ג ליחידה היא 16.6 ש"ח במקום 14.53 ק"ג. עם קבלת פסק הבוררות השני, פנה המשיב ביום 4.9.97 אל הבורר מטעמו, מר דב סומפולינסקי ממשרד שמאים שמביט-טוסמן ושוב ביקש לתקן טעויות שנפלו בפסק, בהן טעויות שכבר התריע עליהן בפנייתו לתיקון הפסק הראשון. הטעויות או ההשמטות שהמשיב טען לקיומן הן אלה: א. כמות התמותה החריגה לא היתה 1,500 אלא 1,050 עופות בלבד, וזה על סמך דוחות תמותה שהוגשו לבוררים. לטענת המשיב הבוררים החליפו את הספרות של שני המספרים הללו וכך נפלה השגיאה; ב. בפרק הדן בצפי הפדיון (שהיה צומח למשיב אלמלא המכירה החפוזה של העופות), נפלה טעות בכך שהבוררים לא הכפילו את התוצאה ב88%- שהוא הנתון המשקף את המקדם למחיר המטרה, כמקובל בענף; ג. כמות התמותה בפועל [1,050] משקפת תמותת זכרים ונקבות ביחד, ומאחר וכמות הזכרים שמתו שווה לכמות הנקבות, יש להפחית את הכמות כדי מחצית. שתי הטעויות הראשונות לעיל פורטו בתחשיב ששלח המשיב לבורר מטעמו ביום 4.9.97 [נספח ד' לכתב התגובה]. לא כן באשר לטעות ג' [הפחתת כמות התמותה במחצית]. טענה זו לא הועלתה לראשונה אלא בבית המשפט, במסגרת כתב התגובה, וממילא לא היתה לבוררים אפשרות להתייחס אליה. לפי החישוב שערך המשיב ביום 4.9.97, חישוב המושתת על תיקון שתי השגיאות הראשונות, על המבקשת לשלם למשיב סכום של 46,446 ש"ח נכון לאוגוסט 1997. לפי החישוב שערך ב"כ המשיב בכתב התגובה, הכולל גם את הטעות ג' הנ"ל, הסכום שעל המבקשת לשלם למשיב גדל ל58,796- ש"ח. הבוררים לא הגיבו לפנית המשיב מיום 4.9.97. הבורר מטעם המשיב פנה ביום 5.8.98 אל עמיתו, הבורר השני, וציין כי הוא משתומם שהנושא עדיין "לא סגור". לדעת המשיב, הבורר הזה סבור כי הצדק עם המשיב, אלא שהוא סרב לדון בבקשת התיקון כל עוד לא שולם לו שכרו. ביום 24.2.99 שלח הבורר מטעם המשיב מכתב למשיב בו הוא מאשר כי יש צדק בשתי בקשות התיקון שעורר המשיב [טעויות א' ו-ב' לעיל] ובהתאם לכך הוא מתקן, על דעת עצמו, את החשבון כפי שביקש המשיב וקובע כי על המבקשת לשלם למשיב 46,446 ש"ח. בד בבד הוא מציין כי הבורר השני, מר סוננברג, שמונה בידי המבקשת, מסכים כי יש צדק בחלק מבקשת התיקון, [החלק הנוגע להכפלת דמי הפדיון ב- 88%] ואם יתוקן החישוב בהתאם, הסכום שעל המשיב לשלם למבקשת יפחת ויעמוד על 18,393 ש"ח. יש להבהיר כי מר סוננברג לא נתן את אישורו בכתב למה שמייחסים לו, כל שכן לתיקון הפסק ביתר הנקודות. יצויין כי לתגובה לא צורף תצהיר. עד כאן העובדות ומכאן לטיעון המשפטי שבפי המשיב. ב"כ המשיב טוען כי נפלו בפסק הבוררות טעויות כמובנן בסעיף 22[א] לחוק הבוררות והן בגדר "טעות בחישוב, טעות קולמוס, טעות סופר השמטה וכו'" ולפיכך לא ניתן לאשר את פסק הבורר כל עוד לא תוקן. הוא מבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 22[ד] לחוק הבוררות במסגרת בקשת האישור שהגישה המבקשת. לחילופין מבקש ב"כ המשיב להחזיר את הענין לבוררים לשלם השלמת הפסק ותיקונו. ב"כ המשיב מסביר כי לא פנה לבית המשפט במועד מוקדם יותר בבקשה לבטל את הפסק או להחזירו לבוררים משום שהאמין כי הבוררים יתנו בסופו של דבר החלטה. כפי שהגיבו באיחור לבקשה לתיקון הפסק הראשון. ב"כ המבקשת טוען כי אין מדובר בטעויות סופר, השמטות וכו' אלא בטענות הנוגעות למהות החיוב. בנוסף, הוא טוען כי המשיב לא הגיש תצהיר לאימות העובדות שבתגובה. סעיף 22[א] לחוק הבוררות קובע: 22. תיקון פסק בוררות [א] הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה: [1] נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; ..." על הוראה זו מסתמך המשיב בטענתו כי הוא רשאי להשמיע את התנגדותו לאישור פסק הבוררות למרות שלא הגיש בקשה לביטול. גישה זו יש לדחות. הטעויות שהמשיב מצא בפסק הבוררות אינן באות בגדר "טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב..". המונח שאנו דנים בו - טעות סופר וכו' - דומה למונח הנדון בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984. סעיף זה מדבר על סמכות בית המשפט לתקן "טעות", המוגדרת שם כ - "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". לאור הדמיון בהגדרה, ניתן לעשות בענייננו שימוש בהלכות שנפסקו לענין סעיף זה. כך, למשל, בע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נגד ברק אור בע"מ, פ"ד מז [4] 23 אומר השופט מצא: "סעיף81 [א] מסמיך את בית המשפט לתקן טעות, מן הסוגים שפורטו בהגדרה ודומיהם, אשר נפלה בפסק-דין או בהחלטה, והנובעת מהיסח-דעתו של השופט בעת ניסוח דבריו. כדברי השופט ברק בע"א576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד לט [2], 589 בעמ' 590 : "מושג הטעות משמעותו, בדרך כלל, דבר, אשר נכלל בתוך פסק הדין בשל שגגה, או דבר, אשר אינו נכלל בפסק הדין אך היה במחשבתו של השופט ונשמט מפסק הדין". לקביעת תחומה של הטעות שהינה בת-תיקון יפים דברי השופט שמגר בע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב [1] 667, בעמ'671-670 : ..."מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח-הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית-המשפט רצה לכלול בהחלטתו כאשר נתן אותה אך הדבר נשמט מתשומת-לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים את תשומת-לבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנמנו לעיל. מן ההן גם משתמע הלאו, היינו אם בית-המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על-ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו היתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה בדרך פלונית הזהה לתוספת או לתיקון המתבקש ממנו בשלב מאוחר יותר". שהטעויות אינן נובעות מהשמטה ניתן ללמוד לא רק מאופיין ומהותן, אלא גם ממכתבו של הבורר סומפולינסקי לעמיתו הבורר סוננברג [נספח ו' לכתב התגובה]. מר סומפולינסקי מציין כי הבורר האחר אינו מסכים שנפלה טעות בציון מספר העופות שמתו ורואה את מלאכתו כסופית. אין כל ראיה לכך שהבוררים החליפו בסיכום את הספרות בנוגע לכמות העופות; במילים אחרות: טעות בחישוב - אין פה, טעות בחשבון - יתכן שיש. אין מדובר, אם כן, בטעות סופר או בהשמטה שניתן לתקנן מכוח סעיף 22[א][1] לחוק הבוררות. קושי נוסף שניצב בדרכו של המשיב נוגע למועד בו היה עליו לפעול משהתברר לו שהבוררים אינם נותנים החלטה בבקשתו לתיקון הפסק. בהנחה שמדובר היה אכן בטעות סופר, היה על הבוררים ליתן החלטה תוך 30 יום מיום שנמסרה לבעלי הדין ההודעה על הפניה לבורר [סעיף 22[ג] לחוק הבוררות]. המועד להגשת בקשת ביטול לגבי פסק בוררות שהוגשה לגביו בקשה לתיקון טעות סופר לפי סעיף 22 לחוק הבוררות, הוא 45 יום מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפניה [סעיף 27[ב] לחוק הבוררות]. המשיב ישב באפס מעשה חודשים רבים בהמתנה להחלטת הבוררים שבוששה לבוא. המועד הקבוע להגשת בקשת ביטול עבר לו לפני חודשים הרבה. טוען ב"כ המשיב כי לא היה זקוק כלל להגשת בקשת ביטול לשם העלאת ענין השגיאות והטעויות על סדר היום. לדעתו, ניתן לעשות שימוש בהוראות סעיף 22[ד] לחוק הבוררות לפיו - "[ד] ליקויים כאמור בסעיף קטן [א] [1] או [2] רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה". בפסק הדין בפרשת ע"א 253/84 ספיר נגד ספיר פ"ד מ"ב [3] 14 נקבע כי בית המשפט רשאי לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 22[ד] לחוק הבוררות, וגם לתקן או להשלים פסק בורר אף כשהצד לטובתו נעשה התיקון לא הוא שהגיש את בקשת הביטול שרק במסגרתה ניתן לבצע תיקון. בכך נקבע חריג לכלל שבית המשפט לא יפסוק לבעל דין סעד שלא תבעו. הוראה זו משחררת למעשה את המשיב מכל הדרישות הפורמליות שפורטו לעיל. גם אם איחר בפניה לבורר או בהגשת בקשת ביטול בעקבות אי מתן החלטתו בפניה לתיקון הפסק, וגם אם לא הגיש כלל בקשה לביטול הפסק, עדיין עומדת בפניו הדרך לבקש לתקן את הטעויות במסגרת סעיף 22[ד] הנ"ל. אלא, שהליקויים שבית המשפט מוסמך לתקן לפי סעיף 22[ד] הם אותם ליקויים הנזכרים בסעיף 22[א][1], קרי "טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב..". כאמור, הטעויות עליהם מצביע ב"כ המשיב אינן מסוג זה ונראה בעליל כי מבוקשו של המשיב הוא עריכת חישוב חדש של נתוני פסק הבוררות. אני דוחה את הבקשה להחזיר את הענין לבוררים, מאחר ולא התמלאו התנאים בהם רשאי בית המשפט להורות כן. בקשת המשיב לתיקון פסק הבוררות נדחית. אני מקבל את הבקשה לאישור הפסק ומאשר את פסק הבוררות מיום 17.7.97. אני מחייב את המשיב לשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ש"ח נכון להיום. יישוב סכסוכיםזבלבוררות