ביטוח נהג מתחת לגיל 24 תאונת דרכים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח נהג מתחת לגיל 24 תאונת דרכים: א. העובדות וטענות הצדדים התובעת ביטחה את רכבה מסוג ב.מ.וו אצל הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2, שהוא סוכן ביטוח. פוליסת הביטוח הוצאה לתובעת ביום 29/3/92 לתקופה מיום 1/4/92 ועד 31/3/93. התובעת טוענת כי הנתבע 2 היה בביתה, קיבל מידיה תשלום עבור דמי הביטוח. עוד טוענת התובעת כי באותו מעמד, הודיעה לנתבע 2, כי בנה עומד לקבל רשיון נהיגה, וכי הוא כבן 18 ועל כן בקשה כי יוסף לפוליסה תנאי לפיו יהיה רשאי לנהוג על הרכב גם מי שהוא פחות מגיל 24, היינו "נהג צעיר", וכי הנתבע 2 התחייב לעשות כן. (סעיף 5 לכתב התביעה). התובעת טוענת כי שלמה לידי הנתבע 2 באותו מעמד סכום של 3010 ש"ח על פי חישוב שערך הנתבע 2. בהמשך טוענת התובעת כי בחודש יוני 1992 קיבל בנה רשיון נהיגה, והיא דיווחה על כך לנתבע 2 "למען הסדר הטוב בו ביום, אף שכבר ידעה כי היא אמורה להיות מבוטחת ביטוח מקיף כולל נהג צעיר" - סעיף 7 לכתב התביעה. ביום 29/8/92 נהג בנה של התובעת ברכב ואז ארעה תאונה בה ניזוק הרכב. התובעת דיווחה על התאונה לנתבע 2. מר ובר, שמאי רכב, ערך חוות דעת באשר לנזקים בעבור הנתבעת 1, לאחר שנשלח על ידי נתבע 2. הנתבעת 1 סירבה לכסות את הנזק מתוך טענה כי התנאי של "נהג צעיר" לא חל ואין לו תוקף. אין חולק כי ביום 1/9/92 הוציאה הנתבעת 1, פוליסה חדשה, לפיה שונתה הפוליסה הקודמת, הוסף התנאי של נהג צעיר וכי תוקף השינוי מיום 1/8/92. לפיכך, באופן הרגיל, מכסה התיקון לפוליסה את אירוע התאונה. אולם הנתבעת 1, טוענת כי רומתה, וכי השינוי הודע לה רק לאחר קרות התאונה, עם בקשה כי יכנס לתוקף באופן רטרואקטיבי מיום 1/8/92, הנתבעת 1, לא ידעה באותה עת כי ארעה תאונה, בצעה את תיקון הפוליסה כמבוקש, ורק לאחר מכן דווח לה על אירוע התאונה. לפיכך טוענת הנתבעת, בהסתמכה על הוראות סעיף 16 לחוק חוזה ביטוח, אין כל תוקף לשינוי שנעשה. הנתבע 2, טען בכתב ההגנה כי אכן בעת חידוש הפוליסה דובר על הוספת "נהג צעיר", אולם סוכם כי הדבר יעשה רק בזמן שבנה של התובעת יקבל רשיון נהיגה, היינו לגרסתו לא סוכם כי התנאי יהיה בתוקף מיד עם חידוש הפוליסה ביום 1/4/92. בכך קיימת סתירה בין גרסת התובעת לגרסת נתבע 2. הנתבע 2 טוען כי התובעת אכן הודיעה לו כי בנה עבר בהצלחה את מבחן הנהיגה, ולכן הוצא מזכר מסוכנות הביטוח אותה מנהל נתבע 2, לנתבעת 1 ובו בקשה לשנות את תנאי הפוליסה בהתאם. לטענתו, מועד העברת אותו מזכר לנתבעת 1, קדם למועד אירוע התאונה. הנתבעת 1 טוענת כי המזכר הגיעה אליה לאחר התאונה, ולראיה תיקון הפוליסה נקלט אצלה ביום 31/8/92, והתיקון עצמו הודפס ביום 1/9/92. צד ג2' היא חברת ביטוח שערכה לנתבע 2 ביטוח אחריות מקצועי, ונתבע 2 טוען כלפיה כי אם יחויב בסכום כלשהו, הרי שצד ג2' אחראית לשפותו בהתאם לתנאי הפוליסה. צד ג2' טוענת כי הפוליסה אינה חלה משני טעמים, האחד, אם נכונות טענות נתבעת 1, הרי מדובר במעשה מרמה מצד הנתבע 2 והפוליסה מכסה אך ורק אירועים הנובעים עקב רשלנות. הטעם השני - הנתבע 2 פעל כחתם של נתבעת 1 ולא סוכן ביטוח ואילו הפוליסה מכסה אך ורק סוכני ביטוח. הצדדים חלוקים ביניהם אף באשר לנזקים שנגרמו לתובעת עקב התאונה.ב. מה הייתה ההסכמה בין התובעת ונתבע 2 באשר להוספת "נהג צעיר". כפי שציינתי לעיל קיימת סתירה בין טענות התובעת והנתבע 2 בעניין זה. אין מחלוקת בין התובעת והנתבע 2, כי במועד חידוש הפוליסה עלה נושא זה, אולם המחלוקת היא בשאלה האם סוכם כי התנאי יכנס מיד לתוקף כגרסת התובעת או שמא סוכם כי יכנס לתוקף רק לאחר שבנה יקבל רשיון נהיגה, ועל כן על התובעת לדווח על כך לנתבע 2. לעניין זה נראית לי עדיפה גרסת הנתבע 2. בתצהיר עדותה הראשית חוזרת התובעת על גרסתה, אולם בבית המשפט שנתה את דבריה ואמרה כי סוכם עם נתבע 2 שתודיע לו כאשר בנה יעבור טסט, וכי אינה זוכרת אם הנתבע 2 אמר לה שהתניה תוסף לאחר שבנה יעבור את הטסט. על פי זיכרונה נאמר לה כי התניה תוסף מיד עם החידוש, אך הנתבע 2 ביקש שתתקשר. אין כל הגיון בגרסה זו. אם סוכם כי התנאי יהיה קיים מיד עם חידוש הפוליסה, אין כל צורך להתקשר להודיע שהבן קיבל רשיון. לא מדובר בתנאי עבור אדם מסוים, אלא תנאי המאפשר באופן כללי לנהג חדש מתחת לגיל 24 לנהוג ברכב. מכאן שהנתבע 2 צודק בדבריו. יתרה מכך, התובעת גורסת כי שלמה באותו היום 3010 ש"ח. הפרמיה עבור הפוליסה ללא אותו תנאי היא 3048 ש"ח, ראה מוצג נ/ 1. כפי שהסתבר, הוספת התנאי כרוכה בתשלום דמי ביטוח נוספים ואף עניין זה תומך בדברי הנתבע 2. יתרה מכך, בזמן חידוש הפוליסה, לבנה של התובעת לא היה עדיין רשיון נהיגה, ולא היה ידוע בודאות מתי יקבל רשיון, ועל כן לא היה כל הגיון להכניס את אותו תנאי. זאת ועוד, אם אכן סוכם כך, הרי שלא הייתה כל מניעה מצד הנתבע 2 לגבות את הפרמיה הנוספת, ולדאוג כי הפוליסה תכלול את אותו תנאי. לאור כל אלה יש לקבוע כי הסיכום היה כפי שטוען הנתבע 2, היינו כי התובעת תודיע לו בזמן שבנה יקבל רשיון והתנאי יוסף לפוליסה רק באותו מועד.ג. ההודעה על שינוי הפוליסה. התובעת טוענת כי בחודש יוני 1992 הודיעה לנתבע 2 על כך שבנה קיבל רשיון נהיגה. הנתבע 2 טוען כי שלח בסמוך לכך מזכר לנתבעת 1. המזכר צורף לתצהירה של התובעת כנספח ו'. הנתבע 2 גורס כי המזכר לא הוכן על ידו אלא על ידי אחד הפקידים במשרדו. המזכר לא נושא תאריך, ומופנה לשרה (שרה קצב שעבדה אצל נתבעת 1,) ונאמר בו: " נא להוסיף לפוליסה הנ"ל לכיסוי נהג צעיר מיום 1/8/92. נא תוספת מיידית אצלך במערכת". מסמך זה מעורר מספר תמיהות: א. מדוע אין תאריך על המסמך, מה עוד שיש במסמך מקום מיוחד למילוי תאריך וזה נותר ריק. ב. מדוע הדרישה להוסיף "נהג צעיר" היא מיום 1/8/92 כאשר לגרסת התובעת היא הודיעה על כך עוד בחודש יוני 1992. יש לציין כי המסמך המקורי לא הוגש על ידי הצדדים. הנתבעת 1, אף היא הגישה מסמך זה, שנשלח כאמור אליה ממשרדו של נתבע 2. המסמך זהה, אולם על גבי המסמך שהוגש על ידי נתבעת 1, הוסף בכתב יד תאריך 31/8/92, לא במקום המיועד לרישום התאריך, אלא מתחת למקום זה, ובאלכסון. אף הנתבעת 1 לא הגישה את המסמך המקורי שהגיע אליה אלא צילום ממנו. גב' קצב, עדה מטעם הנתבעת 1, ששמשה באותה עת כפקידת חיתום וטפלה בענייני משרדו של הנתבע 2, מול הנתבעת 1, מעידה בתצהירה כי המזכר התקבל רק ביום 31/8/92 אצל הנתבעת 1, ולפיכך הוצא השינוי ביום 1/9/92. לטענתה, באותה עת לא יידע אותה הנתבע 2, כי ארעה תאונה, ומידע זה נמסר רק לאחר שינוי הפוליסה. עדה זו ציינה כי התוספת היא 15% מסכום הפרמיה, היינו 458 ש"ח. סכום זה אכן נזכר בתוספת שהוצאה, לאחר הפחתת הנחה, והעובדה כי מדובר על כיסוי ל- 8 חודשים, לפיכך נקבע סכום של 291 ש"ח. היינו ברור איפה כי הפוליסה הראשונה לא כללה תנאי של נהג צעיר, והתובעת אף לא שילמה עבור כך. באשר למועד קבלת המזכר, העידה גב' קצב בבית המשפט וציינה כי התאריך של 31/8/92 הוא תאריך הקלדת המסמך, ונכתב על ידי הקלדנית. לדבריה הוציאה ביטוח רטרואקטיבי מאחר וסוכנות נתבע 2 הייתה סוכנות שיכלה לקבל ביטוח רטרואקטיבי, הואיל והייתה מורשית להחזיק אצלה מסמכים עם כיסוי. וכדבריה : " לא היו צריכים לרוץ עם כל מסמך מהיום להיום כדי לאשרו". ובנוסף: " הם כחתמים הפיקו פוליסות לעצמם, ובתור חתמים תקופת כיסוי שהחומר מונח אצלם עד שמגיע אלי, הוא יותר מסוכן רגיל ובכך המשכנו להתייחס אליהם". על פי עדותה, תאריך ההקלדה אינו מציין בהכרח את תאריך קבלת המסמך. החומר מתקבל אצלה, מועבר לארכיב, ושם מתעכב עד שהוא חוזר אליה. היא אינה יכולה לזכור אם קבלה באופן אישי את המזכר, אם כי באופן עקרוני מסמך שממוען אליה, מגיע אליה. העדה הוסיפה כי הייתה אמורה להיות חותמת המעידה על קבלת המסמך אצל הנתבעת, לרבות תאריך הקבלה, אולם, על המזכר שצורף לתצהיר העדה, אין חותמת. העולה מכלל העדויות הוא כי אין בפני תאריך מדויק בו נמסר המזכר לידי הנתבעת 1. יחד עם זאת, אם התובעת הודיעה לנתבע 2 מיד כשבנה קיבל רשיון, היינו בחודש יוני 1992, לא ברור מדוע במזכר מתבקשת הנתבעת 1 לערוך את הכיסוי אך ורק החל מיום 1/8/92 ולא מיוני 1992. המסקנה היא, כי המזכר לא הועבר לידי הנתבעת 1 במועד בו טוענת התובעת כי הודיעה לנתבע 2, שאחרת הבקשה הייתה לערוך את השינוי כבר מיוני 1992. מכאן יכולות להיות שתי אפשרויות. האחת - התובעת הודיעה לנתבע 2 באחור והשניה שהתובעת הודיעה לנתבע 2 במועד, וזה התרשל והעביר את ההודעה רק מאוחר יותר, ולכן לא יכול היה לבקש כיסוי רטרואקטיבי מיוני כי הדבר לא היה סביר ועל כן ביקש כיסוי מ - 1/8/92. נראה מוזר בעיני כי על המסמך לא מופיעה חותמת הנתבעת 1, כדי לאשר מתי התקבל. מן הדין היה כי תהיה חותמת זו כדי לתמוך בטענות הנתבעת 1 באשר למועד קבלת המסמך. החוסר בחותמת זו, פועל בעניין זה לרעת הנתבעת 1, מה עוד שהעדה מטעמה, טוענת כי יתכן והמזכר הגיע לפני ה - 31/8/92 ורק הוזן למחשב באותו יום. לפיכך, למרות התהיות שהועלו, היינו מדוע במשרד נתבע 2 לא נכתב תאריך על אותו מסמך, או מדוע נאמר בו כי הכיסוי יהיה רק מ - 1/8/92 ולא מיוני 1992, כשאני מציב מול אלה את עדותה של גב' קצב, לרבות דבריה כי ממילא הייתה אפשרות למשרד הנתבע 2, כחתמים, לספק כיסוי וכי לא הייתה הקפדה מיוחדת אצל הנתבעת 1, באשר למסמכים המגיעים ממשרדו של התובע בכך שניתן כיסוי רטרואקטיבי, כל אלו מוליכים אותי למסקנה כי לא עלה בידי הנתבעת 1, להוכיח את טענתה כי המסמך הועבר אליה לאחר התאונה, וכי הייתה כוונת מרמה או זדון במעשיהם של התובעת והנתבע 2 או מי מהם.ד. הטענה המשפטית שהעלתה הנתבעת 1. הנתבעת 1, טוענת כי על פי הוראות סעיף 16(א), לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, מאחר והשינוי לפוליסה הוצא, לאחר אירוע התאונה, אין תוקף לשינוי בפוליסה. דברים אלו יפים אלא אם הצדדים הסכימו אחרת. לצורך הסכמה זו יש להביא ראיות. לעניין זה ראה ע"א 27/91 קבלו נ. שמעון פד"י מט(1)450, וכן, ע"א 2046/90 אנצילביץ נ. שמיר ואח' תקדין - עליון 94(2)1065. את הראיה לכוונת הצדדים כי הכיסוי יהיה רטרואקטיבי ניתן ללמוד מעצם הוצאת הכיסוי הרטרואקטיבי. אף עדת הנתבעת 1, הגב' קצב, העידה בבית המשפט כי זו הייתה כוונת הדברים, בהוצאת השינוי לתחולה רטרואקטיבית ואף הגדילה לעשות בעדותה כאשר ציינה כי האמור בסעיף 9 לתצהירה, הקובע היפוכם של דברים אינו נכון, ויש למחקו מתצהירה. לפיכך, ולאור האמור בסעיף 33 לחוק הנ"ל, היינו כי הנתבע 2 היה שלוחה של נתבעת 1, הרי שאין ל"טענה המשפטית" שהעלתה הנתבעת 1 על מה שתסמוך ודינה להדחות. לאור האמור, אין לי אלא לקבוע כי הפוליסה שהוצאה ביום 1/9/92 הוצאה כדין, מתוך כוונה לכסות כל אירוע שארע מיום 1/8/92, וכי התנאי של "נהג צעיר" חל מאותו מועד. לאור דברים אלה, הרי שעל הנתבעת 1, והיא לבדה לשאת בנזקים שנגרמו לתובעת עקב התאונה.ה. שיעור הנזק. על פי חוות דעתו של מר ובר, נזקי התיקון הם סך של 26,281 ש"ח ליום התאונה. כמו כן קבע מר ובר ירידת ערך לרכב בסך 11.5% נכון ליום 1/10/92 וזאת בסך של 7268 ש"ח. התובעת מבקשת פיצוי עבור עגמת נפש, אולם לא ראיתי מקום לפסוק סכום כלשהו בעניין זה, הואיל ומדובר בתביעה כספית, והפיצוי בגין מעבר הזמן בא לידי ביטוי בכך שמלבד הצמדה מוטלת אף ריבית. לתובעת נגרמו הוצאות של תשלום עבור חוות הדעת והופעות בבית המשפט. וזאת כדלקמן: א. לשמאי ובר סך של 468 ש"ח נכון ליום 5/5/96. ב. לשמאי ובר סך של 1170 ש"ח נכון ליום 9/7/97. ג. לשמאי ובר סך של 819 ש"ח נכון ליום 29/12/97. ד. למר רבני סך של 500 ש"ח נכון ליום 29/12/97. הנתבעת 1, מסכימה בסיכומיה לסכומים שקבע מר ובר. אינני רואה מקום לקבוע ירידת ערך גבוהה יותר מזו שקבע מר ובר, הואיל ואין בפני כל ראיה לעניין זה. לאור האמור אני קובע כי על הנתבעת 1, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. סך של 26,281 ש"ח נכון ליום 30/8/92. ב. סך של 7268 ש"ח נכון ליום 1/10/92 ג. ההוצאות לעדים כפי שפורטו לעיל . לא מצאתי מקום לפסוק ריבית על פי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח שכן לאור חומר הראיות שהוצג בפני אינני סבור כי הנתבעת 1 סירבה לשלם שלא בתום לב והדברים היו ראויים להתברר במסגרת הליך משפטי. לפיכך על הסכומים שפסקתי לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעת 1, בהוצאות התובעת וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ. כל אלה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. אני מחייב את הנתבעת 1 לשאת אף בהוצאות הצדדים האחרים. עקב סירובה של הנתבעת 1, לשלם, הוגשה התביעה ובצדק גם נגד נתבע 2, וזה, הגיש תביעה גם כנגד צד ג2' כמי שבטחה אותו באחריות מקצועית. אי לכך, הנתבעת 1 תשלם הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ לכל אחד מהאמורים לעיל היינו לנתבע 2, ולצד ג2'. כל זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. תאונת דרכיםביטוח רכב