קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין של בית הדין העליון של התנועה הדתית לאומית: 1. א. התובע הינו חבר המפלגה הדתית לאומית (להלן - "המפד"ל) וחבר מועצת עירית חיפה מטעם סיעת "בס"ד" המורכבת מסיעות המפד"ל, אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל וחסידות סערט ויז'ניץ. ב. הנתבעים 1 עד 5 (כולל) הגישו לבית הדין העליון של התנועה הדתית הלאומית, הנתבע מס' 6 (להלן - "בית הדין"), תביעה כנגד התובע דכאן. ג. ביום 19.11.95 נתן בית הדין פסק דין שבו קבל את תביעתם הנ"ל של הנתבעים 1 עד 5 והורה כי - "(...) על הנתבע ינון זריבי להתפטר מיד מחברותו במועצת עירית חיפה על פי הסכם החזית המאוחדת בס"ד שהמפד"ל חלק ממנה ולטובת הנציג - אברהם בנט. על מזכ"ל התנועה לנקוט כל האמצעים העומדים לרשותו ולהביא את הנתבע לקיום פס"ד זה בכל ההקדם האפשרי". ד. בתביעה שלפני (ת.א. 96 / 51) עותר התובע לכך שבית משפט זה יתן פסק דין הצהרתי לפיו - "(...) פסק הדין שניתן על ידי הנתבע 6 בטל ומבוטל ו / או כי אין לו כל נפקות (...)". 2. השתלשלות העניינים א. לקראת הבחירות המוניציפליות שהתקיימו ביום 2.11.1993, חתמו נציגי "הציבור המסורתי, הדתי והחרדי בחיפה", ביום יג' בתשרי, תשנ"ד, על הסכם שכותרתו "הסכם לחזית דתית מאוחדת בחיפה" (להלן - "הסכם בס"ד"). השותפים להסכם היו, המפלגה הדתית הלאומית (המפד"ל), אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל, וסערט ויז'ניץ. ההסכם קבע כי נציג המפד"ל, מר משה שטטמן, יעמוד בראש החזית הדתית וכמועמדה לראשות העיר; כן קבע ההסכם את סדר שיבוצם של עשרה נציגים של הגופים הנ"ל ברשימה המשותפת למועצת העיר, תוך ציון שמותיהם ומיקומם ברשימה. שלושת המקומות הראשונים שנקבעו בהסכם האמור היו כדלקמן: "מקום ראשון - מפד"ל, מר משה שטטמן. מקום שני - מפד"ל, מר ינון זריבי (התובע. ע.ג.). מקום שלישי - אגודת ישראל, מר אברהם בנט. (...)". ב. בסעיף 3 להסכם בס"ד קבעו הצדדים לו לאמור: "3. במידה וייבחרו מטעם החזית ח"ו רק 2 נציגים נקבע ההסדר הבא: אם מר משה שטטמן (או נציג אחר מטעם המפד"ל) יכהן כסגן ראש העיר בשכר, הנציג מר אברהם בנט יכהן למשך שלוש שנים, 1 שנה יכהן נציג סערט ויזניץ ו1- שנה נציג פאג"י מר אריה בלומנטל. באם נציג המפד"ל לא יכהן כסגן ראש העיר אזי מר אברהם בנט יכהן רק שנתים וחצי (מחצית הקדנציה) ונציג המפד"ל מר ינון זריבי, יכהן שנתיים וחצי (מחצית הקדנציה). משך התקופות הנ"ל הן יחסיות למשך תקופת כהונתו של נציג המפד"ל כסגן ראש עיר בשכר. ז"א, אם יכהן נציג המפד"ל כסגן בשכר כל תקופת הקדנציה, יכהן נציג הגוש החרדי למשך כל תקופת הקדנציה, כמספר החודשים שיכהן נציג המפד"ל כסגן ראש העיר בשכר יכהן נציג הגוש החרדי במקום השני". ג. כדי להבטיח את ביצוע הרוטציה הכלולה בהסכם בס"ד קבעו הצדדים, בסעיף 12 להסכם, כי על הנציגים במקומות 2 עד 10 ברשימה המשותפת הנ"ל להפקיד מכתבי התפטרות בידי כבוד האדמו"ר מסערט ויזניץ' או אצל כבוד הרב הראשי לחיפה, הרב שאר ישוב כהן. ד. למרות שהסכם בס"ד התיימר לכלול במסגרתו, ובחזית הדתית שהוקמה בו, את "הציבור המסורתי, הדתי והחרדי בחיפה", העדיפו המפלגות ש"ס ודגל התורה, להופיע ברשימה נפרדת. (רשימה זו תקרא להלן - "ש"י"). תוצאות הבחירות הביאו לבחירתם של שני נציגים בלבד מרשימת בס"ד, ה"ה משה שטטמן והתובע ינון זריבי (שניהם נציגי המפד"ל). רשימתם של ש"ס ודגל התורה זכתה בנציג אחד במועצת העיר. ה. ביום 12.1.94 חתמו ח"כ זבולון המר ז"ל וח"כ הרב אריה דרעי על "הסכם הבנה בין המפד"ל וש"ס בענין עירית חיפה והמועצה הדתית" (הסכם זה יקרא להלן - "הסכם המר - דרעי"). בהסכם זה הסכימו שני האישים, לאור יחסי הכוחות של נציגיהם במועצת העיר, על חלוקת תפקידים במועצה הדתית החדשה, על ייצוג סיעות ש"ס והמפד"ל בועדה המכינה לבחירת רב ראשי ספרדי לחיפה, ועל בחירתו של נציג המפד"ל "כסגן ראש העיר בפועל בשכר לכל תקופת הקדנציה". ו. ביום 5.4.94 נחתם הסכם בין הסיעות בס"ד וש"י במועצת העיר. במבוא להסכם זה נאמר כי - "הואיל - ושתי הסיעות עומדות לשתף פעולה על מנת לקיים את ההסכם הקואליציוני אשר נחתם עם מפלגת העבודה זה מכבר, ולשתף פעולה בפעילותן במסגרת מועצת עיריית חיפה ובהתאם להסכם. והואיל - וברצון הצדדים להגדיר את ההבנות וההסכמות שעל פיהן יושתת הפעולה (כך במקור!) כאמור. והואיל - ובתאריך 12.1.94 נחתם "הסכם הבנה" בין יו"ר התנועות ח"כ אריה דרעי וח"כ זבולון המר". בסעיף ב' להסכם זה נאמר כי - "ב. הסיעות יחלקו את התפקידים השונים המגיעים להם מכח חברותם בקואליציה העירונית, לפי הר"מ ועל פי מה שהוסכם בהסכם "דרעי-המר" כאמור במבוא להסכם זה". בהמשך המסמך הסכימו הצדדים לחלוקת התפקידים במועצה הדתית ובוועדות שבעיריה כאשר בפתח ההסכמה לענין הועדות בעיריה נאמר כהאי לישנא: "מר משה שטטמן בתוקף תפקידו כסגן ראש העיר יקבל לידיו לכהן בועדת הנהלת העיר ובתמורה (...)". ז. לאחר משא ומתן קואליציוני, נבחר מר משה שטטמן, ביום 15.4.94, לשמש כסגן ראש העיר בשכר. ח. על סמך החלטות שנתקבלו במועצת סניף חיפה של המפד"ל ובמועצת סניף קרית שמואל של המפד"ל (הנתבעות 1 ו2-), ביום 30.1.94 וביום 1.1.95, נדרש התובע להתפטר מחברותו במועצת העיר. התובע לא הוזמן להשתתף בישיבות שבהן נתקבלו ההחלטות הנ"ל, ועל כן לא נטל חלק בהן. ט. התובע סרב להתפטר מחברותו במועצת העיר. י. בעקבות כך הוגשה לבית הדין הרבני בחיפה "תביעת בוררות" (תשנ"ד / 3758) כנגד מר ינון זריבי (התובע דכאן) "ושאר רשימת החזית הדתית חיפה" בה נתבקש סעד - "(...) לחייב את הנתבעים לכבד את ההסכם שחתמו לפני הבחירות האחרונות שהתקיימו לעירית חיפה, שלפיו על מר זריבי ינון להפסיק לכהן לאלתר כחבר מועצת העיר ולפנות את מקומו למר א. בנט נציג אגו"י". יא. התובע סרב לחתום על הסכם בוררות ולהתדיין בפני בית הדין הרבני בחיפה. למרות זאת החליט בית הדין הרבני, ביום 12.7.94, להוציא מתחת ידו פסק דין שבסופו הורה כי: "לאור האמור לעיל מחליט ביה"ד: א. מאשרים את תוקפו של ההסכם שנחתם ע"י הצדדים מיום יג' תשרי, תשנ"ד ועל הצדדים למלא אחריו ככתבו וכלשונו. ב. על מר ינון זריבי להגיש מיד את מכתב התפטרותו מחברותו במועצת העיר ולפנות את המקום לטובת א. בנט. ג. (...)". יב. הואיל והתובע סרב לציית לפסק דינו הנ"ל של בית הדין הרבני, הוגשה כנגדו עתירה להוצאת "כתב סירוב". על משמעותה של עתירה כאמור עמד בית הדין הרבני, בהחלטתו מיום 30.11.95, וכך אמר: "משמעותה של עתירה זו היא לנדות את הנתבע, כפי שנפסק בשו"ע יו"ד ס' של"ד סעיף מ"ג "על כ"ד דברים מנדים את האדם, ואלו הם ... מי ששלחו לו בי"ד וקבעו לו זמן ולא בא, וכן מי שלא קבל עליו את הדין, מנדין אותו עד שיתן. באותו סימן מבואר באר היטב משמעות הנידוי, ובין היתר נאמר המנודה אין יושבין בד' אמותיו, ואין אוכלין ושותין אתו, ואין מזמנין עליו, ואין כוללים אותו בכל דבר שצריך עשרה, ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל כאבל". לאחר שדן בסירובו של התובע למלא אחר פסקו מיום 12.7.94 החליט בית הדין הרבני בחיפה, ביום 30.11.95, לאמור: "וע"כ יש מקום שביה"ד אכן יעתר לבקשתם ויורה שאין לצרף את מר ינון זריבי למנין ולכל דבר שבקדושה, ובודאי שלא לכבדו בעליה לתורה. אולם למרות זאת ביה"ד מחליט להורות לפי שעה שאם הנתבע לא ימלא אחר פסה"ד הנ"ל תוך שבוע, הרי הוא מנוע מלשמש בכל תפקיד ציבורי כלשהו, ויהיה אסור לשתפו בעצה בכל הדברים הנוגעים לציבור. ואם הנתבע יעמוד בסרובו מעבר לשלושים יום ממתן פס"ד זה, רשאים התובעים לבקש מביה"ד להורות שיהיה אסור לצרפו למנין, ולכל דבר שבקדושה וכו'". יג. התובע עתר לבית המשפט הגבוה לצדק בדרישה לבטל את החלטתו הנ"ל של בית הדין הרבני בחיפה (בג"צ 95 / 7617). עתירה זו נדונה יחד עם שתי עתירות נוספות שהוגשו בגין כתבי סירוב שהוצאו על ידי בתי הדין הרבניים בירושלים ובבאר שבע. בפסק דינו מיום 17.11.96 קבל בית המשפט הגבוה לצדק את העתירות ופסק כי - "(...) לבית דין רבני אין סמכות להוציא כתב סירוב, ולפיכך גם אין תוקף לכתבי הסירוב שהוצאו בשלושת התיקים הנדונים (...)". (פסק הדין פורסם בפד"י נ' (4) עמ' 628). יד. הנתבעים 1 עד 5 (כולל) הגישו לבית הדין העליון של התנועה הדתית הלאומית, הנתבע מס' 6 תביעה כנגד התובע דכאן ובה עתרו כי בית הדין: "א. יחייב את החבר ינון זריבי להתפטר מידית מחברותו במועצת עירית חיפה על פי הסכם החזית הדתית המאוחדת (בס"ד) שהמפד"ל הינה חלק ממנה. ב. אם יסרב הנתבע להתפטר מידית מתבקש בית הדין להרחיקו מחברותו בתנועה ובכל גופיה". טו. בפסק דינו מיום 19.11.95 קבל בית הדין את תביעתם של הנתבעים 1 עד 5 דכאן והורה כאמור וכמצוטט בסעיף 1 (ג) לפסק דין זה. כנגד פסק הדין האמור מופנית התביעה שלפני. 3. טענות התובע התובע, באמצעות בא כוחו המלומד עו"ד פנחס וולר, תוקף את פסק דינו הנ"ל של בית הדין בשל ארבעה נימוקים עיקריים כדלקמן: א. התובע טוען כי מן הדין לבטל את פסק הדין בשל פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי: ראשית, משום שהרכב בית הדין הוחלף במהלך הדיון שלא כדין, על אף שהחל שלב הצגת העובדות ושמיעת העדים: במקום עו"ד יעקב סופר, שישב בדין בישיבה הראשונה, ישב בדין ביתר הישיבות מר אדלר. שנית, משום שלא נתאפשר לתובע דכאן לחקור בחקירה נגדית אחד מעדי התביעה דשם: יו"ר המפד"ל, ח"כ זבולון המר ז"ל, העיד בפני בית הדין בישיבה הראשונה של בית הדין אך עדותו נקטעה בשל כך שהיה עליו לצאת לחו"ל, בטרם היה סיפק בידי התובע לחוקרו בחקירה נגדית. ב. התובע טוען כי ההסכם אינו חוקי ו / או אינו תקף ו / או לא ניתן לאכיפה: בהקשר זה מעורר התובע את השאלה אם ההסכם קיים בכלל או שמא מדובר כאן רק במשאלת לב שאינה ניתנת לאכיפה. שנית, התובע טוען כי ההסכם, על פניו, הוא בלתי חוקי בשל אי פרסומו בציבור. ג. התובע טוען כי בית הדין לא פעל במסגרת החוק וכי על שום כך אין להחלטותיו תוקף ופסק דינו בטל: ראשית, משום שהרכב בית הדין היה פסול באשר אחד מחברי בית הדין, היינו, מר אדלר, לא היה כשיר כלל ולא יכול היה להימנות על חבריו: על פי סעיף 69 לחוקת המפלגה "מספר חברי בית הדין ייקבע על ידי הועידה ולא יעלה על שלושה עשר". לטענת התובע: "(...) עפ"י רשימת חברי בית הדין שהומצאה לו (היינו, לתובע. ע.ג.) מטעם בית הדין העליון של המפד"ל (...) ואשר היתה בתוקף עד ליום 12.9.95 (...) הרי היה מר אדלר חבר מספר 15 ומאחר ועפ"י סעיף 69 לחוקה יכולים להיות לכל היותר 13 חברים, הרי ברור שחברים 15-14 לא היו כלל וכלל חברי בית הדין ולא יכלו לשמש כחברי בית הדין. לא הובאה כל ראיה להתפטרות מי מהחברים הקודמים ברשימה (כפי שניסה לטעון ב"כ הנתבעים), באשר אם אכן התפטר מי מהחברים היה יכול ב"כ הנתבעים להציג את מכתבי ההתפטרות אולם הוא נמנע מכך. ואשר על כן לא היה כל הרכב כדין לבית הדין ואין כל תוקף לפסק הדין הנ"ל שניתן על ידי בית הדין העליון הנ"ל, הנתבע מס' 6". שנית, משום שסמכותו של בית הדין פקעה במהלך הדיון: על פי סעיף 70 לחוקת המפלגה "בית הדין העליון של התנועה יכהן בתפקידו עד לבחירת בית דין עליון אחר על ידי הועידה". בא כח התובע טען כי ביום 12.9.95 נבחר על ידי ועידת המפלגה בית דין עליון אחר. שניים מחברי בית הדין שישבו בדין בעניינו של התובע (עו"ד אלטלף, ומר אדלר) לא נכללו בהרכבו החדש של בית הדין. רק הרב וייס נכלל גם בהרכב החדש. לפיכך, בתאריך מתן פסק הדין, 19.11.95, לא היה כל תוקף לבית הדין שנתן את פסק הדין. שלישית, משום שבית הדין כלל לא היה מוסמך לדון בהסכם שאינו חתום אישית על ידי התובע. ו / או משום שההסכם הינו הסכם בין סיעות ובית הדין אינו מוסמך לדון בסכסוך בין סיעות מחוץ למפד"ל. רביעית, משום שפסק הדין הסתמך ביסודו על "הליך בלתי חוקי בעליל בבית הדין הרבני בחיפה (הליך בוררות שלא בהסכמת הנתבע)", שבית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ, בפסק דינו בבג"צ 95 / 7617, קבע כי החלטתו חסרת תוקף. חמישית, משום שבית הדין נתן החלטה שלא היה מוסמך לתתה. ד. התובע טוען כנגד אי חוקיות פעולתן של מועצות הסניפים של המפד"ל: ראשית, משום שמועצות הסניפים ביצעו פעולה ללא סמכות. שנית, משום שהמועצות קבלו החלטות תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, שכן התובע לא הוזמן להשתתף בישיבותיהן. שלישית, משום שפירשו, ללא סמכות, את הסכם בס"ד. 4. טענות הנתבעים בא כוחם המלומד של הנתבעים, עו"ד פינחס מעוז, בקש לדחות את התביעה בשל הנימוקים שלהלן: א. בית הדין הינו מוסד שיפוט פנימי של המפלגה הדתית לאומית, הפועל על פי חוקתה, ובעת שדן בתביעה שהיתה לפניו ופסק בה, כיהן כערכאת בוררות. בעת שהצטרף למפד"ל, שהינה ארגון וולונטרי, קבל התובע על עצמו את חוקתה המהווה חוזה בינה לבין חבריה, ובכלל זה את סעיף השיפוט הפנימי "שדינו כהסכם בוררות על כל המשתמע ומתחייב מכך". לפיכך, הואיל והתובע לא בחר במסלול הקבוע בחוק הבוררות ולא הגיש בקשה לביטול פסק בורר, הרי שדין תביעתו להדחות על הסף מכיוון שהוגשה מחוץ למסגרת שנקבעה לכך בסעיפים 23(ב), 24 ו27- לחוק הבוררות ב. גם אם נאמר כי בית הדין לא פעל כמוסד בוררות, הרי שההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון העניקה לטריבונלים שיפוטיים פנימיים מעמד מיוחד וצמצמה למינימום את סמכות ההתערבות של בית המשפט בהחלטותיהם. ג. לפיכך, מוגבלת התערבותו של בית המשפט בפסיקתם של מוסדות שיפוט פנימיים או במסגרת הוראות חוק הבוררות, תשכ"ח1968- (להלן - "חוק הבוררות") או על פי עילות הבקרה על מוסדות שיפוט פנימי. ד. מכאן שבכל מקרה אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור, אין הוא משים עצמו במקום מוסד השיפוט הפנימי, אין הוא בוחן את טיב שיקוליו ואין הוא פוסק תחתיו גם אם לדעתו שגה מוסד השיפוט הפנימי בשיקול דעתו או בפרשנותו. ה. שלוש מארבע עילותיו (נימוקיו) של התובע הינן, למעשה, עילות ערעוריות שכן התובע מבקש להעמיד למבחן ולביקורת את גוף הסכסוך שבו דן בית הדין, ואת שיקול דעתו המשפטי. אל לו לבית המשפט להכנס לבדיקת עילות אלה ואל לו לשים עצמו במקום בית הדין. זאת, גם אם יהיה סבור כי בית הדין טעה בענין שבחוק או בשיקול דעת. ו. העילה היחידה מבין העילות הנטענות על ידי התובע שראוי לו לבית המשפט לדון בה, היא טענתו של התובע בדבר פגיעה, כביכול, בעיקרי הצדק הטבעי. בהקשר זה טען בא כח הנתבעים כדלקמן: (1) לעניין החלפתו של אחד מחברי בית הדין: בישיבה הראשונה של בית הדין, זו שהתקיימה ביום 27.6.95, היה בית הדין מורכב מה"ה עו"ד אלטלף, עו"ד יעקב סופר, ומר אדלר. בשתי הישיבות האחרות של בית הדין ישב בדין הרב וייס במקום עו"ד יעקב סופר. ברם, טען עו"ד מעוז, בישיבה הראשונה - "(...) הוחלפו דברים כלליים אך לא במסגרת הליך מסודר. למעשה ניתן ללמוד זאת, בין היתר, מדבריו המתממים של התובע עצמו בבית משפט נכבד זה (עמ' 5 לפרוטוקול) וכן גם מהחלטת בית הדין (...) לפיה על התובע להגיש כתב טענותיו לקראת הישיבה הבאה. אין להעלות על הדעת כי בית הדין פתח דיוניו בטרם היו בפניו טענות הצדדים. מאידך, ביתר הישיבות בהן התנהל בפועל הדיון ונשמעו הראיות ישב לדין אותו הרכב ללא שינויים והרכב זה גם נתן את פסק הדין". מכל מקום, טען בא כח הנתבעים, אין בחוקת המפד"ל הוראה האוסרת על חילופים של אחד משלושת חברי בית הדין - "(...) וגם אם טעה בית הדין בעניין זה ומשלא נתקפחה באופן ענייני ומהותי זכותו של התובע, לא נתהוותה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי ואל לו לבית משפט נכבד זה להתערב". (2) לעניין הטענה על כך שנמנעה מן התובע האפשרות לחקור עד בחקירה נגדית: הטענה בענין זה התייחסה לעדותו של יו"ר המפד"ל באותה עת, ח"כ זבולון המר ז"ל. עד זה העיד בישיבה הראשונה של בית הדין והואיל ונאלץ לצאת לחו"ל קטע את עדותו. בא כח הנתבעים טען כי לא נתאפשר לתובע לחקור את ח"כ המר ז"ל בחקירה נגדית משום "שהגיע באיחור לישיבת בית הדין". עו"ד מעוז טען ש - "(...) כידוע דין עדות ראשית אשר לא ניתנת אפשרות לחקור עליה חקירה נגדית שהיא בטלה כלא היתה. שום בית משפט אינו נפסל כאשר מוגשים בפניו תצהיר עדות ראשית או חות דעת של מומחה, ובית המשפט מעיין בהם אך לבסוף אין המצהיר או המומחה מתייצבים לחקירה. התוצאה היא, על כן, אך ורק בטלות עדות העד המר וחובת בית המשפט להתעלם ממנה. כך בדיוק נהג בית הדין (...)". בא כח הנתבעים הוסיף וטען כי עובדה היא שהתובע לא בקש לחזור ולהזמין את העד המר לישיבה אחרת לצורך חקירתו או כעד מטעמו. (3) הטענה דבר מתן החלטה שלא בסמכות בית הדין בא כח הנתבעים טען כי על פי סעיף 71 ג' לחוקת המפד"ל מוסמך בית הדין ליתן צווים וצווי ביניים "למוסדות התנועה ולחבריה כאשר בית הדין העליון רואה צורך לכך למען הצדק". החלטתו של בית הדין בפסק הדין נשוא הדיון כאן מעוגנת, לפיכך, בחוקת המפד"ל ואין לטענה יסוד. ז. עוד טען בא כח הנתבעים כי - "שאלת פרשנות ההסכם, משמעותו ונפקותו הם לבטח עניין המסור לשיפוט בית הדין, ובית משפט זה לא יציב את הבנתו ושיקוליו במקום אלה של בית הדין". ח. בהתייחסו לטענה בדבר אי פרסומו של ההסכם, השיב עו"ד מעוז בשניים: ראשית, טענה זו אינה נכונה עובדתית, שכן, כפי שהעיד מר שטטמן בתצהירו: הסכם בס"ד פורסם "הובא לידיעת הציבור וזכה להתייחסות מקומוני חיפה כחודש לפני הבחירות המוניציפליות". שנית - "(...) שיקוליו של בית הדין הם גם אם מבחינה פוליטית בין מפלגתית ומוסרית, מחוייבת לו המפד"ל ואם על התובע, אשר ידע על ההסכם, ומכהן במועצת עיריית חיפה כנציגה, לכבד את ההסכם, בין אם פורסם ובין אם לאו. בהקשר זה גם אין חשיבות לשאלה אם התובע אישית חתם על ההסכם. מדובר בהסכם בין מפלגות אשר המפד"ל באמצעות נציגה (התובע) מחוייבת לו". ט. באשר לטענה בדבר פסול שנפל, כביכול, בהרכב בית הדין: עו"ד מעוז טען כי הוברר לבית המשפט כי לפחות שניים מחברי בית הדין המופיעים ברשימה (פרופ' סיני דויטש וד"ר אהרן נמדר) פרשו מבית הדין מתחילתו "ולפיכך לא מנה בית הדין חברים במספר העולה על הנקוב בחוקה". י. באשר לטענה בדבר פקיעת סמכותו של בית הדין (בשל כך שביום 12.9.95 נבחר בית דין בהרכב חדש): בא כח הנתבעים טען כי - "(...) משעה שהחל בית הדין במלאכתו ובודאי אם השלים את כל מלאכת שמיעת הראיות והטיעונים, בסמכותו ומחובתו ליתן את פסק הדין, גם אם בינתיים נבחר הרכב חדש לבית הדין. כך הדבר בהליכי בית משפט וכך נפסק לגבי הליכי בוררות (...)". יא. באשר לטענה בדבר הסתמכות על פסק דינו של בית הדין הרבני בחיפה: בא כח הנתבעים טען בהקשר זה כי בית הדין אמנם אזכר, בסעיף 11 לפסק דינו, את ההליך בבית הדין הרבני, אולם הדבר נעשה "לא כנימוק להכרעת דינו אלא במסגרת סקירת כל השתלשלות עניינו של התובע". יב. באשר לחוקיות פעולתן של מועצות הסניפים: בהקשר זה טען בא כח הנתבעים כי סמכויות מועצות הסניפים ופירוש חוקת הסניפים הינם בסמכותו המובהקת של בית הדין. באשר לטענת התובע על כך שלא נתנה לו האפשרות לטעון בפני מועצות הסניפים, טען עו"ד מעוז כי מן הבחינה העובדתית, הוכח כי מר שטטמן שוחח עם התובע וכששאל אותו אם בכוונתו לבוא לישיבת מועצת הסניף השיב התובע ש"אין לו זמן לשטויות כאלה". ומן הבחינה המשפטית: מועצות הסניפים לא פעלו כגופים שיפוטיים או מעין שיפוטיים וגם לא הכריעו בעניינו של התובע. "כל שהחליטו היה להעביר את הנושא לדיון ולהחלטה לבית הדין", טען עו"ד מעוז. יג. בא כח הנתבעים הוסיף וטען כי התובע נהג בכל הפרשה בחוסר תום לב: התובע העלה את כל טענותיו הנ"ל בפני בית הדין אשר דן בהן והכריע כפי שהכריע. אך התובע, במקום לקבל את הדין מנסה לערער על פסק הדין של בית הדין "ולגרור את בית המשפט להכנס לגופם של העניינים שכבר הוכרעו, כאילו היה בית משפט לערעורים". ועוד: "אולם, וזה העיקר. התובע לא נבחר אישית לכהונתו כחבר מועצת עיריית חיפה אלא נשלח אליה ע"י המפד"ל כשליחה וכנציגה. בסרבו ובמונעו לאפשר למפד"ל לכבד הסכם פומבי גלוי וידוע, מועל הוא בשליחותו, פוגע בשמה ובכבודה של שולחתו ומבקש, שלא ביושר ומתוך חוסר הגינות ציבורית משוועת, להעזר בבית משפט נכבד זה ולהאחז בקרנות המזבח שאינן שלו. (...) למעשה גרם התובע, בהתנהגותו, למפד"ל, נזק בלתי הפיך. לפי שהאריך את כהונתו כמעט עד סוף תקופת כהונתה של מועצת העיר חיפה, דבר שצריך לקבל ביטוי בפסיקת הדין ובפסיקת ההוצאות". 5. דיון מעמדו המשפטי של בית הדין: האם פעל כבורר או כמוסד שיפוט פנימי? א. אכן, ראוי כי נבהיר לעצמנו, כבר בפתח חלק זה של פסק הדין, את מעמדו המשפטי של בית הדין. זאת, משום שהמסקנה בדבר מעמדו של בית הדין תביא עמה גם את מסגרת סמכותו של בית המשפט לדון בתביעה: שאם "בוררות" היתה בפני בית הדין הרי שסמכותו של בית המשפט להתערב בפסיקתו מוגבלת לעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. ואם פעל בית הדין כטריבונל שיפוט פנימי, הרי שמידת התערבותם של בתי המשפט בנעשה בבתי דין כאמור, כפי שנתגבשה בפסיקתו של בית המשפט העליון, הינה מוגבלת ומצומצמת לעילות מוגדרות שנקבעו בהלכה הפסוקה. ב. בא כוחו המלומד של התובע, עו"ד פנחס וולר, טען בסיכומיו כי ההליכים שהתנהלו בפני בית הדין לא היו הליכי בוררות וכי "כך גם בחוקת המפלגה לא מוזכרת המילה בוררות". אלא שמסמך יכול שיהיה הסכם בוררות גם אם המילה "בוררות" לא הוזכרה בו במפורש ובלבד שההסכמה לבוררות מובנת מתוך נוסח הדברים. לא העדרה של המילה "בוררות" צריכה לקבוע אם הליכים פלוניים הינם הליכי בוררות אם לאו. כדי לקבוע את הדברים אל נכון, מן הדין לבחון לא רק את לשון הצדדים, אלא גם את כוונתם, כפי שהיא משתקפת ממכלול נסיבות העניין. לעתים ייחשב מסמך כמהווה הסכם בוררות גם אם לא כונה כך במפורש, ולעתים, למרות שהמסמך ידבר במפורש על "בורר" לא תפורש האמירה כמכוונת להסכם בוררות דווקא: השוו לספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי, "בוררות - דין ונוהל", מהדורה שלישית מורחבת, סעיף 12 עמ' 14-15 והערת השוליים 49. ג. בענייננו קובע סעיף 4 (י') לחוקת המפד"ל שהיתה בתוקף בתקופה הרלוונטית להליך שלפני כי - "חבר המפלגה הדתית לאומית יפנה בעניינים פוליטיים וארגוניים של המפלגה אך ורק למוסדות השיפוטיים של המפלגה". בית הדין הוא המוסד השיפוטי העליון של המפלגה והוא הוסמך בחוקת המפלגה הדתית לאומית, בין היתר, ליתן צווים וצווי ביניים "למוסדות התנועה ולחבריה" (סעיף 71(ג) לחוקת המפלגה). ובסעיף 75 לחוקה נקבע כי - "החלטתו של בית הדין העליון היא סופית, אין עליה כל ערעור". סמכויות ומעמד אלה שהוענקו לבית הדין, בהסכמת חברי המפלגה, הינם, לכאורה, סממנים המעידים עליו כי ערכאת בוררות הוא: וראו בספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי, שם, סעיף 270, בעמ' 253. מאידך, עובדה היא כי הסעד לו עתרו הנתבעים בתביעתם לא הצטמצם לחיובו של התובע להתפטר מחברותו במועצת העיר אלא גם לכך ש - "ב. אם יסרב הנתבע להתפטר מידית מתבקש בית הדין להרחיקו מחברותו בתנועה ובכל גופיה". סעד זה, של הרחקת התובע משורות המפלגה, הינו סעד עונשי הנמנה על העונשים המשמעתיים המופקדים בידי מוסד שיפוטי פנימי ולא בידי בורר. הואיל והנתבעים עתרו בתביעה שהוגשה לבית הדין לסעדים כאמור לעיל, אני מסיק מכך שפנייתם לבית הדין לא נועדה לקיום הליכי בוררות, וכי כוונתם היתה לפנות למוסד שיפוט פנימי שכוחו עמו להכריע במחלוקת שבין הצדדים ואף לנקוט צעדים משמעתיים, ובהם צעד דרסטי כגון הרחקה מן המפלגה, לאכיפת ציות להחלטתו. על שום כך אני דוחה את טענת בא כח הנתבעים על כך שההליכים שהתקיימו בפני בית הדין היו הליכי בוררות. 6. העילות להתערבות בפסיקתו של מוסד שיפוט פנימי א. הלכה פסוקה היא כי - "(...) תחומי ההתערבות של בתי המשפט בהחלטותיהם של טריבונלים פנימיים של גופים וולונטריים כאלה הם, כידוע, צרים, בהיותם מוגבלים לעילות של חריגה מסמכות ופגיעה בעיקרי הצדק (...)". (ע.א. 70 / 575 תג'ר ואח' נגד ההתאחדות לכדורגל בישראל, פד"י כד' (2), 499, בעמ' 501). ב. שני נימוקים ניתנו בפסיקה למגמה הכללית האמורה שלא להרבות בהתערבות בשלטון העצמי של ארגון וולונטארי: "(...) האחד, שהוא "יודע יותר מאחרים מה טוב לו", לאמור - יתרון הידיעה הפנימית או יתרון המומחיות הספציפית של הארגון; השני, ש"חבריו הכפיפו עצמם מרצונם לשלטונו", לאמור - יישום חופש ההתקשרות וחופש החבירה". (ע.א. 89 / 674 דן טורטן ואח' נגד ההתאחדות לספורט בישראל, פד"י מה' (2) עמ' 715, בעמ' 726-727). ג. על שום כך קבע בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט דב לוין, בפרשה שנדונה בע.א. 93 / 835, רע"א 92 / 2835 מאיר איגנט נגד אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פד"י מט' (2) עמ' 793, בעמ' 825-826 כי - "אין לפתוח את שערי בית המשפט לפני חבר שעניינו הוכרע במוסדות השיפוט הפנימיים לכף חובה בשל התנהגותו או בשל רמת המשמעת שהפגין ושאינם הולמים חברות באגודה. אל לו לבית המשפט להידרש להשגות על החלטות בית הדין הפנימי שלא על פי כללי ההתערבות המצומצמים שנקבעו בפסיקה באופן עקבי במרוצת השנים (...). לדידי, אחת דינו של חבר מפלגה, אגודת ספורט, חבר אגד ודומיהם: ברגיל שתישאר מלאכת החקירה, השיפוט וההכרעה בידי מי שמתאים והוסמך לדבר, במסגרת הארגונית הפנימית. משידענו עיקרים אלה נוכל בנקל להבין כי אין זה מדרכה של מדינה דמוקרטית תקינה ומסודרת להתערב בניהול הפנימי של איגודים וולונטריים פרטיים, ולאיגוד ניתנת יד חופשית לנהל את ענייניו כרצונו וכדרכו". ד. עם זאת, אין פירוש הדבר כי מוסדות שיפוט של ארגונים וולונטריים כאמור פטורים לחלוטין מפיקוחו ובקרתו של בית המשפט: "9. חרף עצמאותם של איגודים אלה, יש שבידם הכוח והסמכות להשפיע במידה רבה על זכויות אדם ואזרח מהותיות כזכות הקניין וחופש העיסוק. לפיכך, פקוחה עינו של בית המשפט על פעילותם של טריבונאלים פנימיים אלה, וזאת על-מנת למנוע פגיעה בזכויותיו של חבר מחמת מעשה או החלטה פסולים של בית הדין. כאשר בית הדין הפנימי מורכב כהלכה, פועל בגדר סמכותו, דן בעניין ביושר ואינו פוגע ב"עיקרי הצדק הטבעי" - לא יתערב בית המשפט במסקנותיו. אולם לבית המשפט הסמכות ואולי אף החובה לבטל החלטה של בית-דין כזה שניתנה תוך חריגה מסמכות או בהתעלם מעקרונות הצדק הטבעי (...). בגישה זו יש משום האיזון הנכון שבין מתן מרחב פעולה ואורך נשימה לארגון לטפל בענייניו, לבין שמירה על זכותו של הפרט מקום בו עלול להיגרם לו עוול". (פרשת איגנט הנ"ל, שם, בעמ' 829). ה. ברם, מעורבותה של מערכת המשפט בהחלטותיהם של בתי דין פנימיים, כאמור, נחוצה לצרכי "פיקוח ובקרה" בלבד, ולא למטרת "החלפת שיקול דעת בשיקול דעת": "14. (...) בידי בית המשפט המפקח על בתי הדין הפנימיים כלים בדמות נורמות מתחום המשפט האזרחי, כגון: עקרון תום הלב, היעדר משוא פנים או הפליה. היעדר יישומם של עקרונות אלה בהחלטת בית הדין הפנימי עשויה להוות עילה להתערבות בפסיקתו. עם זאת, בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת משפט החברים לערכאותיו, ואין עליו לקבוע אם היה מגיע לתוצאה זהה, אילו הייתה ההחלטה בידו (...)". פרשת איגנט, שם, בעמ' 834). 7. האם הוכיח התובע קיומה של עילה שתצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהכרעתו של בית הדין העליון של המפד"ל? א. לאחר שעיינתי בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי די בשני הפגמים שנפלו בהליך שהתקיים בבית הדין ושעליהם הצביע התובע בתביעה שלפני, כדי להצדיק את קבלת התביעה ואת מתן הסעד ההצהרתי המבוקש. כוונתי לעניין החלפתו של חבר בית הדין, עו"ד יעקב סופר, ולעניין העדתו של ח"כ זבולון המר ז"ל מבלי לאפשר לתובע לחוקרו בחקירה נגדית. ב. ההליך בפני בית הדין החל בישיבה שהתקיימה ביום 27.6.95. בית הדין היה מורכב אז מעו"ד אלטלף, אב"ד, ממר אליעזר אדלר ומעו"ד יעקב סופר. בישיבה האמורה התקיים דיון שבו טענו הצדדים את טענותיהם, וחברי בית הדין הציגו שאלות שנענו על ידי הצדדים. עיון בפרוטוקול (המוצג נ / 2א') מלמד כי הדיון היה יסודי וענייני. בישיבות שהתקיימו לאחר מכן, הוחלף חבר בית הדין, עו"ד יעקב סופר, ברב וייס, ופסק הדין ניתן על ידי ה"ה אלטלף, אדלר והרב וייס. אין מחלוקת על כך שהחילופים בהרכב בית הדין נעשו מבלי לקבל את הסכמת הצדדים. בא כח הנתבעים המלומד, עו"ד מעוז, בקש להמעיט מחשיבותה של הישיבה הראשונה וטען כי "(...) הוחלפו דברים כלליים אך לא במסגרת הליך מסודר". לעומתו טען בא כח התובע המלומד כי - "(...) הדיון הראשון מיום 27.6.95 אשר בו השתתף עו"ד סופר היה דיון מהותי ביותר באשר באותו דיון הציג התובע את טענותיו והצדדים נתנו תשובות לבית הדין, רק בישיבה ראשונה זו נחקר התובע על טענותיו והביע את עמדתו בפני בית הדין, ומכאן שההזדמנות להתרשם התרשמות ישירה מעדותו של התובע ניתנה אך ורק בידי חברי הית הדין שנכחו בישיבה זו". יש לזכור כי עדויותיהם של העדים בפני בית הדין לא החלו באזהרת העדים, כנהוג בבית המשפט. פירוש הדבר הוא, על כן, שעדותו-עמדתו של התובע נשמעה, למעשה, בדיון הראשון, שבו לא נכח הרב וייס. שלא כעו"ד מעוז אני סבור כי הדיון הראשון הנ"ל היה דיון מהותי וחשוב. לפיכך, נראות לי טענותיו של עו"ד וולר מטענותיו של עו"ד מעוז בהקשר זה. אשר על כן, אין מנוס מן המסקנה כי הרכב בית הדין שנתן את פסק הדין אינו ההרכב ששמע את ההליך כולו. איננו יודעים מה היתה הסיבה להחלפת חבר בית הדין עו"ד סופר ברב וייס. פרוטוקול הדיון אינו מצביע על כך ואיש מן הצדדים גם לא האיר את עיני בעניין זה. ואולם, לדידי, נושא החלפתו של חבר בית הדין תוך כדי ההליך וללא כל טעם שיצדיק את החילופין הינו עניין מהותי היורד לשורש העניין ויש בו משום פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי שהדיין ששמע את טענות בעל הדין הוא שיכריע בדינו ולא אחר במקומו, שלא שמען. יפים לכאן דברים שאמר כבוד המשנה לנשיא מ. אלון בע.פ. 88 / 189 ארקדי שפיטלניק ואח' נגד מדינת ישראל, פד"י מד' (3) עמ' 795, בעמ' 797 (הדברים אמנם נאמרו בהקשר להליך של ערעור פלילי בפני בית המשפט העליון, אך דומה כי העקרון שהנחה שם את בית המשפט העליון צריך להנחותנו גם כאן): "(...) גם בערכאת הערעור זכאי מערער, במיוחד בעבירות כה חמורות - שוד והריגה - שבענייננו, לדעת ולחוש, שאכן דבריו נשמעו ונכנסו ללב השופט היושב לדין, ואין להתעלם מהחשש, שהתרשמות מפי נימוקים שבכתב אינה דומה להתרשמות מפי טענות על-פה של הסניגור, במיוחד כשטיעון על-פה מלווה, בדרך כל, בשאלות שמציג השופט ובתשובות שהוא מקבל מפי המערער ובא-כוחו. הכלל הגדול שקבעו חכמים במלאכת השיפוט ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין, ו, ב [א]), מפורש הוא בפי המאירי, מפרשניו המובהקים של התלמוד בסופה של המאה השלוש-עשרה, לאמור: "ודברים אלה אין לדיין בהם אלא מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע, ולבבו יבין" (בית הבחירה, כתובות נא, ב [ב], והשווה: ישעיהו, ו, י [ג], מלכים א, ג, ט [ד], וראה ע"פ 82 / 190 [1], בעמ' 303). שמיעת האוזן מביאה היא לכלל הבנת הלב, ומן הראוי, שבדרך כלל יתקיים הדיון, במיוחד בעניין פלילי, לפני אותו הרכב של ערעור, שהחל בשמיעת הטענות לגוף העניין (פרט למקרים מיוחדים, שבהם תהא הצדקה לשינוי ההרכב). חברנו, כבוד השופט מצא, משהתברר לו שכל טענות הסניגורים כבר נשמעו לפני ההרכב המקורי, לא היה מוצא לנכון לישב בדין גם אילולא בקשת הדחייה, ואפילו היו כל הסניגורים נותנים הסכמתם להמשך הדיון לפני ההרכב דהיום". ג. בישיבה שהתקיימה ביום 27.7.95 העיד מטעם התובעים בהליך שהתקיים בפני בית הדין (הנתבעים 1 עד 5 בהליך שלפני) ח"כ זבולון המר ז"ל. בעדותו התייחס העד לשני ההסכמים מיום 12.1.94 ומיום 5.4.94 עם ח"כ דרעי ועם סיעת ש"י. העד הסביר את שיקוליו עובר לחתימתם של שני ההסכמים הנ"ל. העד נשאל שאלות על ידי חברי בית הדין והשיב עליהן. כתום העדות שמסר מר המר בפני בית הדין, נרשמו בפרוטוקול הדיון (המוצג נ / 2ב) הדברים שלהלן: "המר מבקש לאפשר לשאול יהלום להעיד במקומו. הואיל ואני לא אוכל להמשיך להישאר עקב נסיעתי לחו"ל והח' שאול יהלום החתום איתי על אותם מסמכים עומד למסור עדות מלאה בענין, אני מבקש שלא לקבל את דברי לעיל כעדות גמורה ובמקביל אלי יעיד ח"כ שאול יהלום אשר יוכל להחקר גם ע"י הצד שכנגד ובכך תהיה עדותו העדות הכשרה מטעמנו וגם מטעמי". אין מחלוקת על כך שלא נתאפשר לתובע לחקור את ח"כ המר ז"ל בחקירה נגדית על עדותו. ד. גם בהקשר לאי מתן הזדמנות לתובע לחקור את ח"כ המר בחקירה נגדית, אני מעדיף את טענות בא כח התובע על פני טענות הנתבעים. עו"ד מעוז טען כי לא נתאפשר לתובע לחקור את ח"כ המר משום "שהגיע באיחור לישיבת בית הדין". אכן, מפרוטוקול הדיון (המוצג נ / 2ב) עולה כי הישיבה זומנה לשעה 14.00 ו"הנתבע לא הופיע עדיין ואין הופעה מטעמו". בפתח הדיון פנו התובעים לבית הדין ובקשו להשמיע את עדותו של ח"כ המר "מיד בהפתח הישיבה" בשל כך שהיה עליו לטוס לחו"ל. ואומנם, בשעה 14.14 "לאור הדחיפות של הענין" החליט בית הדין לאמור: "(...) מחליטים לשמוע את עדותו של הח' ז. המר ואם בינתיים יגיע הנתבע יוכל לקרוא את העדות מתוך הפרוטוקול ולנהל את החקירה הנגדית אם ירצה בכך". מן הפרוטוקול לא ברור באיזו שעה, או באיזה שלב של הדיון הופיע מר ינון זריבי לדיון. שמו ודבריו של התובע מופיעים בפרוטוקול, מיד כתום עדותו של ח"כ המר, סמוך לאחר דבריו שצוטטו לעיל, על כך שהוא - "(...) מבקש שלא לקבל את דברי לעיל כעדות גמורה ובמקביל אלי יעיד ח"כ שאול יהלום (...)". לפיכך אני סבור כי אין כל יסוד לטענתו של עו"ד מעוז על כך שלא נתאפשר לתובע לחקור את ח"כ המר משום "שהגיע באיחור לישיבת בית הדין". ה. עו"ד מעוז ניסה להביא ראיה מכך שהתובע לא בקש לחזור ולהזמין את העד המר לישיבה אחרת לצורך חקירתו. חוששני כי עו"ד מעוז נתפס כאן לכלל טעות: אכן, הימנעות מחקירה נגדית של עד, בהעדר הסבר סביר ואמין, מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו נערכה על ידי בעל הדין חקירה נגדית, כזכותו, היתה החקירה פועלת לחובת הנמנע: ראו ספרו של כבוד השופט יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"א1991-, בעמ' 917 ובעמ' 925. אך במה דברים אמורים? במצב שבו בעל הדין נמנע מלחקור חקירה נגדית. ואילו בענייננו, החקירה הנגדית נמנעה מבעל הדין. שהרי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שלתובע לא היה כל חלק בכך שח"כ המר סיים את עדותו ועזב את המקום, כפי שעשה. כשלעצמי אני סבור כי הואיל והעד העיד, היתה זו חובתו של בית הדין לוודא כי העד יופיע לישיבה נוספת כדי לעמוד בחקירה נגדית של התובע, או, למצער, לקבל את הסכמתו-ויתורו של התובע על זכותו לחקור חקירה נגדית. הואיל והחקירה הנגדית נמנעה מן התובע, והוא עצמו לא ויתר על זכותו לחקור, אין מנוס מן המסקנה כי זכות מהותית של התובע קופחה בדיון שהתקיים בבית הדין. לפיכך, אני דוחה גם את טענתו זו של עו"ד מעוז. ו. עו"ד מעוז טען ש - "(...) כידוע דין עדות ראשית אשר לא ניתנת אפשרות לחקור עליה חקירה נגדית שהיא בטלה כלא היתה. שום בית משפט אינו נפסל כאשר מוגשים בפניו תצהיר עדות ראשית או חות דעת של מומחה, ובית המשפט מעיין בהם אך לבסוף אין המצהיר או המומחה מתייצבים לחקירה. התוצאה היא, על כן, אך ורק בטלות עדות העד המר וחובת בית המשפט להתעלם ממנה. כך בדיוק נהג בית הדין (...)". אין בידי לקבל טיעון זה. אתחיל מכך שאציין כי הואיל ועו"ד מעוז מסכים כי מקום שלא נתאפשר לבעל דין לחקור עד בחקירה נגדית עדותו של עד זה "בטלה כלא היתה" - שוב איני צריך להרחיב את הנמקתי באשר לחשיבותה של החקירה הנגדית ככלי בידי בעל הדין היריב לגילוי האמת. סבורני כי לאור משקלו הסגולי של נותן העדות, ח"כ זבולון המר ז"ל, מנהיגה של המפד"ל, ומי שעמד בראשה, קשה לקבל את הטיעון על כך שבית הדין התעלם ממנה. אכן, בית הדין עצמו כתב בפסק דינו כי - "17. (...). באשר לשמיעת עד בלא אפשרות לחוקרו בחקירה נגדית, המדובר הוא בעד מטעם התובעים החב' ז. המר אשר בשל אילוצו לטוס באותו יום לחו"ל לא השלים את עדותו. ולכן הוא בעצמו בקש שלא לקבל את דבריו כעדות גמורה, ואכן ביה"ד שהיה עדיין בשלב של העדר כתב הגנה מטעם הנתבע הסכים עם העד ודבריו לא שמשו ואינם משמשים כעדות. גם אם העד לא היה מציע זאת מעצמו והיה מבקש להשתחרר מהחקירה הנגדית, בודאי היה ביה"ד מבטל את עדותו ולא היה מתחשב בה כלל (...)". סבורני כי אף אם התכוון בית הדין, באמת ובתמים, להתעלם מעדותו של ח"כ המר ז"ל (ואין לי כל סיבה לפקפק בכך, ואני מאמין שכוונתו של בית הדין היתה, אכן, להתעלם מן העדות) הרי שנסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי מן הנמנע היה למחוק את העדות האמורה מתודעתו של בית הדין. מטבע הדברים שלמנהיגים יש אישיות כובשת וכריזמה שהביאה את הציבור המונהג על ידם ללכת אחריהם. על שום כך אני סבור כי נוכחות מנהיגה של תנועה פוליטית בבית הדין ועדותו בפניו, אינם עניין של מה בכך ואינם מסוג הדברים שנקל על בית הדין "להתעלם" מהם. מקובלים עלי דבריו של עו"ד וולר שטען בסיכומיו בעניין זה לאמור: "(...) עדותו של מר המר הינה עדות מהותית ומרכזית ואינה עדות טכנית שניתן להתעלם ממנה מאחר ומר המר הינו יו"ר המפלגה, היה צד למו"מ שהתנהל בין הסיעות לאחר הבחירות והיה שותף גם להסכמים הנוספים שהיו ואשר עפ"י טענת התובע ביטלו הן במפורש והן מכללא את הסכם בס"ד (...). כאמור לעיל, יטען התובע כי היו הסכמים מאוחרים (...) אשר ביטלו את הסכם בס"ד. התובע יוסיף ויטען כי לאור העובדה שנהגו עפ"י הסכם המר - דרעי (...), הרי בוטל כאמור הסכם בס"ד ואשר על כן עדותו של מר המר, שהיה צד לכל ההסכמים הנ"ל היתה חשובה ביותר לתובע ובמיוחד חקירתו הנגדית של מר המר היתה מהותית ביותר ואי האפשרות לחוקרו חקירה נגדית על ידי התובע מהווה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. מה גם שמר יהלום לא היה צד להסכם המר - דרעי. פסק הדין של בית הדין המתייחס לכך (סעיף 17) לא יכול לעמוד במבחן המציאות באשר ההתרשמות מעד שהינו יו"ר המפלגה קיימת גם אם נטען אחרת". 8. סיכומו של דבר הוא שנחה דעתי כי בהליך שהתקיים בפני בית הדין נפלו פגמים כבדי משקל המחייבים את התערבותו של בית משפט זה. סבורני כי בנסיבות העניין יש בפגמים האמורים כדי להצדיק את מתן הסעד המבוקש. 9. לאור המסקנה שאליה הגעתי, כאמור לעיל, איני רואה עוד צורך לדון ביתר טענותיהם של בעלי הדין. 11. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומצהיר כי פסק הדין נשוא ההליך שלפני, שניתן ביום 19.11.95 על ידי בית הדין העליון של התנועה הדתית לאומית (הנתבע מס' 6) במסגרת התביעה שהוגשה על ידי הנתבעים 1 עד 5 (כולל) הינו בטל ומבוטל וחסר כל נפקות. הנתבעים 1 עד 5 (כולל), יחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום מלא בפועל. ביטול פסק דין