מה שקובע את סמכותו העניינית של בית-דין לעבודה הוא חוק בית-הדין לעבודה, ולא חוק החוזים או סעיף שבו, ולא פקודת השטרות, פקודת החברות או כל חוק מטריאלי אחר מתחום המשפט האזרחי. בחוק בית-הדין לעבודה, בו עצמו, יש לחפש תשובה לשאלה, אם "עניין" הוא בסמכותו של בית-דין לעבודה, אלא אם תמצא בחוק אחר, המסדיר גבולות הסמכות העניינית של המערכת השיפוטית, הוראה מפורשת הקובעת אחרת. הסמכות העניינית של בית-דין לעבודה - ייחודית, אך מוגבלת נקבעת באותו סעיף לחוק על-פי שני מבחנים: המבחן האחד - הלגיטימציה; המבחן השני "העניין"; "המטריה" - matter; זה להבדיל מהגדרות שהציב למערכת השיפוט הכללית במסגרתה הפנימית, שכולן רק לפי "העניין", ה"מטריה". לגידור הסמכות, הן לפי ה"לגיטימציה" והן לפי ה"מטריה". הלגיטימציה" שבחוק בית-הדין לעבודה היא - היותו של צד "עובד" או "מעביד"; ה"מטריה", ה"עניין" - הם "יחסי עובד ומעביד". ייאמר מייד, שאמנם בשניים מדובר, אך אין לראותם כמופרדים לחלוטין; יש לראותם כבעלי זיקה הדדית. כבר בראשית פסיקתו אמר בית-דין זה, כי לעניין סמכותו של בית-דין זה אין הצדדים מאבדים את "הלגיטימציה" ברגע שהיחסים החוזיים מגיעים לידי סיים, או ברגע שבא ניתוק של העובד ממקום עבודתו, מהמפעל שבו עבד. מורכב יותר הוא המבחן השני לסמכותו של בית-דין לעבודה מכוח סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה. מבחן "המטריה" - ה"עילה" ("תובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד"). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בית הדין לעבודה סמכות עניינית: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית הדין - השופטת הרדוף; נציגי ציבור - ה"ה מזרחי ומוניץ; תב"ע מא/1881-3) התבררה תובענה של מר גליצקי (להלן - העובד) נגד מלונות חיים שיף בע"מ / נאות מרינה בת-ים בע"מ (להלן המעבידה). .2בשלב מוקדם של הדיון ניתנה החלטת ביניים לעניין סמכותו של בית-הדין ולעניין היקף התביעה. על אותה החלטה הוגש ערעור. נשוא דיון זה. .3העובדות הצריכות לערעור, עובדות שביסודן לא היו שנויות במחלוקת, הן: א) מאז חודש מאי 1978ועד לחודש מאי 1981עבד המערער בתפקיד מנהל אחזקה במלון בבת-ים, ששמו היה בשעתו מלון רויאל ולאחר מכן היה ידוע בשם מלון פאן-אמריקן ובסוף בשם מלון "מרינה בת-ים" (להלן - המלון). הבעלות על המלון החליפה ידיים והגיעה לידי המשיבה בחודש אפריל 1981; ב) עובר לשינוי הבעלים בחודש אפריל 1981התנהל משא-ומתן בין המנהל של החברה הרוכשת לבין התובע בדבר תנאי עבודתו של התובע ב"מלון מרינה בת-ים". בסיומו של אותו משא-ומתן נמסר לידי התובע כתב ובו נאמר, כי נתקבל לעבודה בתפקיד ובשכר הנקובים, תוך ציון, כי נתקבל לעבודה ב"תפקיד הנהלה" לתקופת ניסיון של 6חודשים; ג) ביום 13.5.1981, היינו כחודש אחרי שהתובע החל בעבודתו, נמסרה לידי התובע "הודעת פיטורים" שבה נאמר "הנני נאלץ להודיעך על פיטוריך בתוקף מיום .15.5.1981בהזדמנות זו ברצוני להודות לך על עזרתך ותושייתך בפתיחת מלון מרינה בת-ים..." ; ד) בכתב התביעה, במסכת העובדות, נאמר, בין היתר: "עם רכישת המלון על-ידי הנתבעים, כאמור לעיל, נתקבל התובע לעבודה אצל הנתבעים או מי מהם, ומנהלם, מר חיים שיף, אשר היה מעוניין לפתוח את המלון מחדש תוך זמן קצר ככל האפשר, ואף הציב לו מטרה לעשות זאת תוך ארבעה ימים בלבד, אף אמר לתובע, כי אם התובע יטה שכם למאמץ המשותף - והמלון אכן ייפתח תוך תקופה זו הרי יגיע התובע אצל הנתבעים לפנסיה ואחרי הפנסיה". במסכת הטענות שבכתב התביעה נאמר: " .9התובע יטען כי הנתבעים היו מעוניינים לרתום את התובע לעבודה מאומצת כדי לפתוח את המלון בהקדם, ולכן הבטיחו לו את אשר הבטיחו, אד למעשה לא התכוונו הנתבעים מלכתחילה אלא להעסיק את התובע את התקופה הקצרה הדרושה לשם הרצת המלון החדש. .10התובע טען כי העסקתו תוך יצירת הרושם כי הוא מועסק כעובד קבוע של הנתבעים, או מי מהם, בנסיבות המתוארות לעיל, נעשתה בתרמית, במובנה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכי אלמלא הוטעה על-ידי הנתבעים לא היה מסכים לעבוד עבורם תקופה כה קצרה, תוך מאמץ כה מרוכז ובתנאים שהוסכם עליהם. .11התובע יטען כי הנתבעים או מי מהם ניהלו עימו את המשא-ומתן לכריתת חוזה העבודה שלא בדרך המקובלת ולא בתום לב. .12התובע יטען, כמו כן, כי פיטוריו ללא ניסיון של ממש, וללא עילה, הינם הפרה של החובה המפורשת או המשתמעת מחוזה העבודה, כי במידה ואין עילה שלא להמשיך ולהעסיק את התובע, אכן הוא יועסק על-ידי הנתבעים או מי מהם. .13התובע נפגע בשמו הטוב, ונגרמו לו צער ובושת עקב פיטוריו כמתואר לעיל. .14התובע מעריך את נזקיו בגין העילות המפורטות לעיל בסך כולל של 000, 100(מאה אלף) שקל". .4בכתב ההגנה הוכחשו עובדות שלהן טען התובע. כן הועלתה טענה, כי "ביתהדין הנכבד אינו מוסמך לדון בתביעה שכן מדובר בתביעה רגילה על הפרת חוזה שהסמכות לדון בה מוקנית לבית-המשפט המחוזי המתאים. מטעם זה יש לדחות את התביעה נגדה ונגד הנתבעת השניה - נאות מרינה בת-ים בע"מ". בגין הנתבעת הראשונה (מלונות חיים שיף בע"מ) הועלתה הטענה, כי "מעולם לא היו יחסי עבודה בין התובע לבין הנתבעת (החברה הנ"ל) הואיל וכך יש למחוק את הנתבעת מס' 1(החברה הנ"ל) מכתב התביעה ו/או לדחות את התביעה נגדה, על הסף". .5במסגרת "הכנת דיון" בפני הרשם, הצהיר פרקליטן של הנתבעות, "כי כל פסק- דין שיינתן במשפט זה, לרבות בגין המשא-ומתן לפני התקבל התובע לעבודה, יכובד על-ידי הנתבעת הנ"ל (הכוונה ל'נאות מרינה בת-ים בע"מ') ...". בעקבות אותה הצהרה הסכים פרקליטו של התובע למחוק מכתב התביעה את "מלונות חיים שיף בע"מ", כנתבעת. באותו שלב של דיון נרשם: "אין מחלוקת כי בין התובע לנתבעת היו יחסי עובד ומעביד". .6בין הפלוגתות שנקבעו לדיון היתה השאלה, "האם נוהל עם התובע משא-ומתן לכריתת חוזה עבודה שלא בדרך המקובלת ולא בתום לב, בכך שנתנו לו להבין, שאם תוך מאמץ מיוחד יסייע בהקמת המלון המחודש, יזכה בעבודה קבועה במלון, כאשר בעצם הנתבעת התכוונה לפטרו לאחר שהמלון יחודש?" וכן השאלה, "היש לתובע עילת תביעה?". .7עם ראשית הדיון בפני אב-בית-הדין טען פרקליטה של המעבידה לחוסר סמכות של בית-הדין, תוך הפניה לסעיף 10שבכתב התביעה (מובא בסעיף 3(ד) לעיל) ולסעיף 24(א) (1) שבחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969(להלן-חוק בית-הדין לעבודה), הדן בשאלת סמכותו של בית-הדין לעבודה בתחום הנזיקין. כן טען הפרקליט, כי "העילה אינה ביחסי עובד-מעביד אלא בהפרת חוזה. אין כאן תביעה מכוח חוזה עבודה או תביעה על-פי עילה הכרוכה ביחסי עובד ומעביד, אינו מתבקש סעד על-פי חוק מחוקי העבודה או על-פי הסכם קיבוצי". השופטת המלומדת העלתה את השאלה, מה הדין של חוזה עבודה שבוטל לפני שהוחל בביצועו "כלומר הפרה צפויה", ועל כך השיב פרקליטו של המעביד, כי "אין לבית-דין זה סמכות". לשאלת בית-הדין השיב פרקליטו של העובד כי "העילות הן בסעיפים 12ו- 15לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973(להלן - חוק החוזים (חלק כלי)), ושניהם מתייחסים למועד כריתת החוזה. חוזה עבודה הנכרת תוך חוסר תום-לב או הטעיה, עדיין חוזה עבודה הוא. מדובר ביחסי עובד-מעביד ויש סמכות...". .8בהחלטתו, ההחלטה נשוא הערעור, אומר בית-הדין "לבית-הדין לעבודה אין הסמכות העניינית לדון בתביעה שעלתה בסעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי). תביעה זו (הכוונה לעתירה המבוססת על סעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי)) נדחית, אפוא. כפועל יוצא מכך נמחקים מכתב התביעה הסעיפים 9, 10ו-11" וכן מלים מסוימות שבסעיף .4 בהנמקת התוצאה שאליו הגיע בית-הדין נאמר: "לפנינו תביעה לפיצויים על-פי סעיף 12ו/או סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973(להלן - חוק החוזים). אין חולק כי לבית-הדין לעבודה הסמכות העניינית לדון בעילה על-פי סעיף 39הנ"ל, שכן הזכות שהנתבעת עשתה בה שימוש שלא בדרך המקובלת ושלא בתום לב, לטענת התובע - היא הזכות (כמובן כוח) לפטר את התובע. גם לדעת בא-כוח הנתבעת יש כאן תובענה בין עובד למעביד שעילתה ביחסי עובד ומעביד: סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-.1969 ברם בא-כוח הנתבעת טוען, שאין לבית-הדין לעבודה הסמכות העניינית לדון בתובענה המושתתת על סעיף 12לחוק החוזים, עילה זו - כך טוען בא-כוח הנתבעת - נולדה לפני שחודשו יחסי עובד ומעביד, שכן המדובר במשא-ומתן שהתנהל לקראת כריתתו של חוזה העבודה. לדעתם יש ממש בטענה זו. מכתב התביעה עולה, כי הטענה בדבר ניהול משא-ומתן, שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב, היא מסקנה שהתובע מבקש להסיק מדברים שהתרחשו לאחר שהוחל בביצוע חוזה העבודה, כלומר, לאחר שהתחיל לעבוד אצל הנתבעת ובראש וראשונה מפיטוריו לאחר תקופת עבודה קצרה. נראה לנו שאין בכך כדי להפוך את העילה לעילה שביחסי עובד ומעביד. סבורים אנו כי אין חשיבות לנקודת הזמן שבה הגיע חוסר תום הלב הנטען לתודעתו של התובע. אם נכונה סברתנו זו, אין נפקא מינה אם נושא המשא-ומתן היה חוזה עבודה או חוזה אחר. הדברים שהתרחשו לאחר כריתת חוזה העבודה יכולים להוות הוכחה בדבר אופיו של המשא-ומתן, בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה'; אין הם יכולים להוות עילת תביעה על-פי סעיף 12לחוק החוזים. ...... יושם לב, כי סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה מדבר בתובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד, בעוד שבהצעת החוק נאמר 'תובענות... שעילתן בחוזה עבודה' (סעיף 23(א) (1) שם). ניתן לטעון - אם כי בדוחק - שהעילה המושתתת על סעיף 12לחוק החוזים היא עילה שבחוזה עבודה, אולם היא בוודאי אינה עילה שביחסי עובד ומעביד". .9סימוכין למסקנתו מצא בית-הדין בפסיקה של בית-המשפט העליון, תוך הבחנה, שעניין בית-המשפט המוסמך לענייני מכרזים, בין מי שכבר נמנה עם עובדי המדינה לבין מי שטרם נמנה עם אלה. השופטת המלומדת נתנה רשות לערער לבית-דין זה. .10בכתב הערעור העלה פרקליטו של המערער טענות אלה: " .1טעה בית-הדין בהעלותו מיזמתו את שאלת הסמכות העניינית, וזאת למרות ששאלה זו לא נכללה בין הפלוגתות שהוסכם עליהן ושנפסק בקדם המשפט כי הן הפלוגתות הקיימות בתיק זה. .2א. טעה בית-הדין קמא כאשר החליט שאין לו הסמכות העניינית לדון בתביעה שעילתה בסעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי), תל"ג- 1973(להלן - 'סעיף 12לחוק'). משנוצרו יחסי עובד-מעביד בין העובד לבין המעביד יש בכך כדי להחיל את סמכות בית-הדין אף על שלב המשא-ומתן שבעקבותיו נוצר הקשר בין הצדדים. ב. טעה בית-הדין קמא בהחלטתו האמורה, שעה שחוסר תום הלב המיוחס למעבידה או למי מטעמה התרחש אף בשלב כריתת החוזה, שלב אשר מכל מקום נמצא במסגרת יחסי עובד-מעביד. ג. טעה בית-הדין קמא בהתעלמו מכך שסעיף 12(ב) לחוק מחייב את הצד שפעל שלא בתום לב בפיצוי הצד השני בעד נזק שנגרם לו עקב כריתת החוזה. כאמור, לא יכולה להיות מחלוקת כי כריתת חוזה העבודה נמצאת במסגרת יחסי עובד-מעביד, לפיכך על המשיבה לפצות את המערער על נזק שנגרם לו עקב כריתת חוזה העבודה, ועילה זו היא כסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה". בטיעונו בעל-פה הדגיש הפרקליט, שאין מדובר בחוזה עבודה שהופר בטרם החלו לבצעו, אלא בחוזה עבודה שמכוחו כבר קמו למעשה יחסי עובד-מעביד; עניין "הסמכות" מכוח סעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי) כלל לא נכלל במסגרת הפלוגתות, והצדדים, ולפחות הטוען עצמו, למעשה, הופתע עת מצא בהחלטה מסקנה להעדר סמכות עניינית מהטעם שניתן לכך. .11כנגד אלה טען פרקליטה של המעבידה, כי "כל אשר טוענים לו הוא הבטחה לפני שנערך החוזה, ובטרם קמו יחסי עובד-מעביד". .Iiפסק-דין .1ענייננו מהווה דוגמה לכך, כיצד ניתן לסבך, ובכל אופן להאריך, דיון בהליך, עת מעמידים לדיון שאלה, חשובה כשלעצמה, אך מעמידים אותה במרכז, בעקבות זאת - מפצלים את הדיון, אף זאת פעולה לגיטימית כשלעצמה, ומפתחים הלכה חדשה שאינה מבוססת על הפסיקה. .2אפשר לפסוק בערעור זה רק תוך התייחסות לטענות הצדדים ולהצהרותיהם בערעור. דרך זאת קצרה היא וחלקה, אך משהועלה, בבית-הדין האזורי, העניין על הפסים שעליהם הועלה - מן הדין שנחזיר המרכבה למסלולה הנכון, ולו גם רק למניעת הישנות בעתיד. .3הדרך הקצרה היא גם פשוטה. מהרגע שפרקליטו של המעביד הצהיר בבית- הדין, כי "כל פסק-דין... לרבות בגין המשא-ומתן לפני התקבל התובע לעבודה... יכובד על-ידי הנתבעת" (נוסח מלא, ראה בסעיף 5שבחלק iלעיל) - נוצרה השלמות: משא-ומתן, החוזה (ביטוי לחוזה - כתב המינוי האמור בסעיף 3(ב) שבחלק iלעיל), תחילת הביצוע - ההשתלבות במפעל. ייאמר מייד, כי לא שגה הפרקליט שהצהיר כאמור - אין ספק שההצהרה נתנה ביטוי לאמת ולמציאות. העובדה, שההצהרה ניתנה בכדי לשחרר את הנתבעת הראשונה (חברת מלונות חיים שיף בע"מ), אינה גורעת. אמור מעתה: כל הקשור בסעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי) אינו עומד יותר במבודד, אלא שהינו חלק מהיחסים החוזיים בין הצדדים, ושאלת סמכותו של בית-הדין - במשמעות שבית-הדין האזורי, ולא הצדדים, הציגה - כלל לא צריכה היתה להתעורר. .4עד שנעלה לדרך הארוכה המוכתבת על-ידי ההחלטה נשוא הערעור - נידרש לטענה שהעלה פרקליטו של העובד (סעיף 10, פסקה 1, שבחלק iלעיל). הטענה היא, ששגה בית-הדין האזורי בכך "שהעלה מיזמתו" הוא את השאלה של חוסר סמכות עניינית לאור הוראות סעיף 24(א) (1) שבחוק בית-הדין לעבודה, כאשר טענו בבית-הדין האזורי, כלל לא עלה הנושא כפי שפסק בו בית-הדין האזורי. אין חולקים על כך ששאלת "סמכות עניינית", להבדיל "סמכות מקומית", רשאי ואף חייב בית-המשפט להעלות מיזמתו הוא, וזה על מנת שמלאכתו לא תהא מלאכת סרק. במה דברים אמורים? בשאלת "סמכות" במשמעות המלאה של הדיבור, היינו אם "עניין" מסוים (עניין, במשמעות הסעיפים 7(א), או 15לחוק בתי-המשפט, תשי"ז 1957(להלן - חוק בתי-המשפט)) הוא בסמכותו של בית-משפט זה או אחר, ולא אם בכוחו של בית-משפט מסוים להענות לעתירה מכוח סעיף פלוני בחוק. למושג עניין - matter- בהקשר ל"סמכות" - jurisdiction- במסגרת המערכת השיפוטית נחזור בהמשך (סעיף 17שלהלן). ייאמר מייד, כי המצב היה שונה לו התובענה המשיכה להיות לתרופה מכוח פקודת הנזיקין, כי אזי היתה תופסת טענתו המקורית של המעביד לאור ההוראה המפורשת בסעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה המגביל, מבחינת הסמכות, את סמכותו העניינית של בית-הדין, עת בפקודת הנזיקין מדובר. במהלך הדיון - הועמדה התביעה כולה על בסיס דיני חוזים. צדק, אפוא, הפרקליט בטענתו האמורה. .5מכאן לדרך הארוכה המתחייבת מנימוקי בית-הדין האזורי להחלטתו. לתוצאה הגיע בית-הדין האזורי, בין השאר, ואולי בעיקר, מהטעם, שבסעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה מדובר ב"עילות" ש"ביחסי עובד ומעביד", בעוד שבהצעת החוק דובר בעילות מ"חוזה עבודה". אומר בית-הדין "ניתן לטעון - אם כי בדוחק - שהעילה המושתתת על סעיף 12לחוק החוזים היא עילה שבחוזה עבודה, אולם היא בוודאי אינה עילה שביחס עובד-מעביד" (קטע אחרון שבהחלטה נשוא הערעור, מובא במלא בקטע האחרון שבסעיף 8, חלק iלעיל). נתייחס תחילה לדיבור "יחסי עובד ומעביד", ולאחר מכן למלה "עילה" שבאותו סעיף. המובא בסעיף הקודם מההחלטה נשוא הערעור מחייב לחזור על דברים שכבר נאמרו בפסקי-דין קודמים, אם כי לא במרוכז, ולהוסיף עליהם - הכל לפירוש סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה, הנושא את השם "סמכות בית-דין אזורי" והפותח במלים "לבית-דין אזורי תהא סמכות ייחודית...". .6הקובע את סמכותו העניינית של בית-דין לעבודה הוא חוק בית-הדין לעבודה, ולא חוק החוזים או סעיף שבו, ולא פקודת השטרות, פקודת החברות או כל חוק מטריאלי אחר מתחום המשפט האזרחי. בחוק בית-הדין לעבודה, בו עצמו, יש לחפש תשובה לשאלה, אם "עניין" הוא בסמכותו של בית-דין לעבודה, אלא אם תמצא בחוק אחר, המסדיר גבולות הסמכות העניינית של המערכת השיפוטית, הוראה מפורשת הקובעת אחרת. הסמכות העניינית של בית-דין לעבודה - ייחודית, אך מוגבלת נקבעת באותו סעיף לחוק על-פי שני מבחנים: המבחן האחד - הלגיטימציה; המבחן השני "העניין"; "המטריה" - matter; זה להבדיל מהגדרות שהציב למערכת השיפוט הכללית - במסגרתה הפנימית, שכולן רק לפי "העניין", ה"מטריה". לגידור הסמכות, הן לפי ה"לגיטימציה" והן לפי ה"מטריה". הלך דבר המלך במועצתו, 1922, (הסעיפים 51-54), ובאותה דרך הלך המחוקק הישראלי בחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ובמידה מסוימת - גם בחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-.1955 .7"הלגיטימציה" שבסעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה היא - היותו של צד "עובד" או "מעביד"; ה"מטריה", ה"עניין" - הם "יחסי עובד ומעביד". ייאמר מייד, שאמנם בשניים מדובר, אך אין לראותם כמופרדים לחלוטין; יש לראותם כבעלי זיקה הדדית. כבר בראשית פסיקתו אמר בית-דין זה, כי לעניין סמכותו של בית-דין זה אין הצדדים מאבדים את "הלגיטימציה" ברגע שהיחסים החוזיים מגיעים לידי סיים, או ברגע שבא ניתוק של העובד ממקום עבודתו, מהמפעל שבו עבד (דב"ע לא/8-3, [1], בע' 258). .8מורכב יותר הוא המבחן השני לסמכותו של בית-דין לעבודה מכוח סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה. מבחן "המטריה" - ה"עילה" ("תובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד"). .9בהחלטה נשוא הערעור מופנית תשומת הלב לעובדה, שבהצעת החוק דובר ב"חוזה עבודה" ומובעת שם הדעה, כי לו נקט החוק אותה לשון שנקטו בהצעת החוק ייתכן והתוצאה היתה שונה (סעיף 8, בסוף הציטוט, שבחלק iלעיל). ייאמר מייד: לו נזקק המחוקק בחוק בית-הדין לעבודה לדיבור "חוזה עבודה", היתה זאת הפעם הראשונה והיחידה שהוא עושה כן בחוק מחוקי העבודה והיה נוצר חוסר תיאום בין החוקים המטריאליים לבין החוק הקובע את בית-המשפט המוסמך לדון בהם. .10לא בכדי העדיף המחוקק הישראלי כבר בחוק הראשון שהשאלה עלתה בו - חוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951- שלא להזדקק לדיבור "חוזה עבודה", אלא לדיבור "יחסי עובד מעביד" (סעיף 4(ב) (7) לחוק) או לקיום "הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד" (סעיף 3(ב) לחוק). בדרך זאת הלך המחוקק הישראלי על מנת להימנע מקשיים שבהם נתקלו באותן הארצות שנקטו רק לשון "חוזה עבודה" או רק לשון "עבודה". עת נקטו באחת מאותן שתי הדרכים עמדו בפני השאלה הקשה, מאימתי רואים את פלוני כ"עובד": מיום שהחל לעבוד - בין שנערך חוזה ובין שלא נערך, או מהיום שבו נערך החוזה - בין שהתחיל לעבוד ובין שכלל לא הגיע לתחילת העבודה. .11השאלה, כפי ששימשה לבית-הדין לפסק-הדין, הועלתה על-ידי בית-הדין האזורי מיזמתו הוא (סעיף 7, שני הקטעים האחרונים שבחלק iלעיל), והתייחסות מנומקת לאותה שאלה מצויה, לראשונה בפסק-הדין עצמו. על כן היתה לצדדים הזדמנות להפנות את תשומת לבו של בית-הדין לפסיקה הרלבנטית. משכך היה, לא יהא זה למותר להביא מהפסיקה הקודמת באותה שאלה - הן בקשר ל"חוזה עבודה" והן בקשר ל"יחסי עובד-מעביד". לשאלה, למה שונה נוסח החוק מנוסח הצעת החוק ואין מדובר ב"חוזה עבודה" אלא ב"יחסי עובד מעביד", נדרש כבר בית-דין זה בשנה הראשונה לקיומו, וכך אמר: "מטרת שינוי הנוסח של סעיף 23(א)(1) שבהצעת החוק לנוסח המצוי בסעיף 21(א) (1) לחוק היתה להשתחרר מהמונח 'חוזה עבודה' (השתחררות מובנת ומוצדקת לאור ההשקפה של ימינו, כי לא 'חוזה העבודה' אלא 'יחסי עובד ומעביד' הם הקובעים) ולא צמצום סמכותו של בית-הדין" (עניין ליבוביץ עזבון פולק; דב"ע ל/8-3, [2], בע' 132). באותו עניין נאמר בפסק-הדין הלפרין-הדסה, [3]: "המחוקק הישראלי לא קבע מעולם מעמדו של אדם, אם 'עובד' הוא אם לא, לפי מהות החוזה ביניהם, היינו אם החוזה הוא 'חוזה של שירות', או 'חוזה שווליאות'. הקובע, לדרכו של המחוקק הישראלי, הוא מהות היחסים בין השניים שבהם מדובר, מהות הקשר ביניהם" (דב"ע לב/43-3, [3], בע' 287). .12להמחשת היתרון שבאי-ראיית "החוזה" כעונה על הכל, טוב שיובא המקרה שבו החוזה בין שניים הוא פסול מעיקרו - "חוזה" בין ילד בן 14שנה שהעבדתו אסורה עלפי חוק עבודת הנוער, תשי"ג- .1953לבין מעביד. היעלה על הדעת שלא יראו באותו ילד - עובד, ובצד השני - מעביד, לכל עניין הקשור בדיני עבודה, לרבות סמכותו של בית-דין לעבודה, כל עוד למעשה מתקיימים יחסי עובד-מעביד? .13בדרך שבה הלך המחוקק הישראלי, יש משום איזון בין שתי השיטות: ראיית היחסים שבין השניים כיחסים חוזיים, להבדיל מיחסים שמכפיה, התנדבות או כוח חוק, לבין ראיית היחסים כמצב עובדתי. היחס החוזי מצד אחד ו"השתלבות" במפעל, ראשית העבודה, הם הם שמביאים ליחסי עובד-מעביד במשמעות הכללית, אלא אם חוק מסוים מחייב פירוש אחר. .14בענייננו התקיימו השניים. אלא מאי? עולה מההחלטה נשוא הערעור, שהשניים מתקיימים תוך מחיצות הרמטיות ביניהם. ולא היא. כשם שרואים את האחד כ"עובד" ואת השני כ"מעביד", לעניין סמכותו של בית-דין לעבודה, גם אחרי סיים היחסים החוזיים ביניהם ולאחר גמר העבודה למעשה, כן יראו את כל העולה מהיחסים החוזיים - לזכויות ולחובות - תופס למפרע, לעניין קיום "יחסי-עובד-מעביד", אם באה ההשתלבות במפעל - החלה העבודה. .15כל פירוש אחר יביא לתוצאה שהדעת אינה סובלתה. המגמה המקובלת על הכל היא - למנוע במידת האפשר, פיצול דיון בין בוררות ובית-משפט; מקל וחומר - בין בתי-משפט, ובתי-הדין לעבודה הם הרי "בתי-משפט" גם משום שההוראות הקובעות שבחוק בתי-המשפט ובחוק השופטים, תשי"ג-1953, חלות עליהם. לא ייתכן, אפוא, להביא למצב שבו מה שדובר, למה התחייבו וכיצד נהגו אתמול לקראת חתימת החוזה, יתברר בערכאה שיפוטית אחת, ומה שדובר, למה התחייבו וכיצד נהגו במעמד חתימת החוזה, יתברר בערכאה שיפוטית אחרת. היעלה על הדעת שכל אשר אמר מי שנתקבל לעבודה, בטרם התחיל לעבוד, על עברו המקצועי ועל כישוריו, אינו מהווה חלק מהיחסים החוזיים, מיחסי עובד-מעביד, שקמו בין הצדדים, ולא יידונו באותו בית-משפט שבו עומדות לדיון תביעות מכוח אותם יחסים, בהיבט החוזי? .16מכאן למושג "עילה" שבדיבור "(ש)עילתן ביחסי עובד ומעביד", אשר בסעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה. .17לדיבור "עילה" - cause in action- בהקשר פרוצידורלי משמעות אחת והיא, מסכת עובדות אשר בהתקיימן זכאי התובע לסעד שלו הוא עותר. אין זאת המשמעות היחידה לדיבור "עילה". אין זאת המשמעות עת מדובר בקביעת סמכותה העניינית של מערכת שיפוטית או הגדרות בתוך אותה מערכת שיפוטית. עת מדובר בקביעת סמכותם העניינית של בתי-משפט משתמשת המלה "עילה" כמלה נרדפת למלים "עניין" ,cause, matterשלהן נזקק המחוקק בשעתו בסעיפים 51- 54שבדבר המלך במועצתו, 1922, ולאחר מכן בחוק בתי-המשפט ובחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-.1953 המשמעות המלונית של המלה "עילה" היא גם "סיבה", סיבה לקובלנה (אבן שושן, ערך "עילה" והמקורות המובאים שם). זאת היא גם, בתרגום מלולי, אותה Causeכמונח משפטי, עליה אמר lord selborneבהקשר לסמכות עניינית של בית-משפט: "אנו עומדים, אפוא, בפני השאלה, אם הצו שמבקשים לאכוף בענייננו הוא צו ב- matterשבסמכותו של בית-משפט 'אקלזיאסטי'..., אין לי כל היסוס בדבר (פירוש) המלה cause(בפסוק בכל ה- causesשבתחום שיפוט בתי-המשפט הכנסייתיים - cognisable in ecclesiastical courts); אין זה מושג טכני המציין דבר זה או אחר. זאת היא ,cause jurisdictionisכל תביעה - ,suitהליך - ,actionנושא -...matter" ( 671, . 657App. Cas 6,(1881) penzance[4] greene v. Lord). .18רק בגין הנתבעת הראשונה, מלונות חיים שיף בע"מ, טענו, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, ואותה נתבעת "נמחקה", בהסכמה, מכתב התביעה, לאחר שהצהירו בשם הנתבעת השניה על מחויבותה של המעבידה לכל אשר קדם לקבלתו לעבודה ולראשית עבודתו של התובע בשירות המעבידה. מכאן, שכלל לא טענו, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים להליך. משהצדדים להליך היו "עובד" ו"מעביד" ומשלא הכחישו, וטוב שלא הכחישו, שהתקיימו יחסי עובד-מעביד ביניהם - קמה סמכות עניינית לבית-הדין לעבודה. .19השאלה, אם לתובע זכות לסעד - לפיצויים מכוח סעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי), כלל אינה מתחום "הסמכות העניינית" של בית-הדין, והרי רק מהטעם של חוסר סמכות עניינית החליט בית-הדין האזורי כפי שהחליט. .20מאחר ובהחלטה נשוא הערעור נדרש בית-הדין האזורי - בהקשר שנדרש ולמטריה שנדרש, למעשה מיזמתו הוא - לסעיף 12לחוק לחוזים (חלק כללי) גם לגופו, נוסיף למה שכבר נאמר בסעיף 3לעיל. בענייננו הגיעו לכריתת חוזה, ואף ליחסי עובד-מעביד, בעקבות החוזה. משקמו יחסים חוזיים בין הצדדים - קמו לכל אחד מהם הזכויות שמדיני חוזים. אין באמור דבר לגופו של עניין, באשר העניין לגופו טרם התברר בבית-הדין האזורי לא עניין חוסר תום לב בדרך המשא-ומתן ולא כל הקשור בנזק ובפיצויים מכוח חוקי החוזים. .21התוצאה היא, שדין הערעור להתקבל וההחלטה נשוא הערעור בטלה. המשיבה תשלם למערער 000, 15שקלים, בתוספת מע"מ - הוצאות. אם הסכום לא ישולם עד למועד שבו יפורסם בחודש יוני 1984מדד יוקר המחיה, יהא הסכום צמוד למדד האמור.סמכות ענייניתבית הדין לעבודה