בית המשפט קמא פסק, כי על מנת שהמערערת תוכל לזכות בסעד המבוקש על ידה, עליה להוכיח כי המכונות והציוד אשר עוקלו עפ"י צווי העיקול, הינם בבעלותה הבלעדית, וכי עול הוכחה זה מוטל על כתפיה של המערערת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת בעלות בלעדית על רכוש מעוקל: ש. פינקלמן, שופט: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט מ. אלטר) בה.פ. 95 / 663 שאוחדה עם ה.פ. 95 / 2806. פסק הדין ניתן ביום 13.7.97. 2. א. תחילת הפרשה בשתי תביעות נפרדות שהגישו המשיבה ובנק המזרחי המאוחד בע"מ (המשיב הפורמלי) כנגד חברת דאדא קומפליט בע"מ (להלן: "דאדא"). תביעתה של המשיבה כנגד דאדא הוגשה לבית משפט השלום בתל-אביב במסגרת ת.א. 94 / 75340. תביעתו של הבנק כנגד דאדא, הוגשה לבית משפט השלום בעכו במסגרת ה.פ. 95 / 365. ב. הן הבנק והן המשיבה הגישו בקשות לעיקול זמני: בקשה לעיקול זמני מטעם הבנק במסגרת המר' 95 / 218 ובקשה לעיקול זמני מטעם המשיבה במסגרת המר' 94 / 137921. במסגרת שתי אלה נתבקש, בין היתר, עיקול זמני על מכונות תפירה, חומרי גלם וציוד המצויים בכתובתה של דאדא. במסגרת שתי הבקשות ניתנו צווי עיקול כמבוקש וביום 19.1.95 התבצע עיקול ברישום במתפרה המצויה בכפר ריחניה. ג. ביום 8.2.95 פנתה המערערת בשתי תובענות. האחת, לבית משפט השלום בתל-אביב (ה.פ. 95 / 175202). האחרת, לבית משפט השלום בעכו (ה.פ. 95 / 663). במסגרת התובענות נתבקשה הצהרה, כי הציוד והמכונות אשר עוקלו אצל המחזיקים הנם בבעלותה. כמו כן נתבקשה הצהרה על בטלות העיקולים. ד. שתי התובענות אוחדו ע"י בית המשפט העליון לפי בקשת המערערת, והתבררו במאוחד בבית משפט השלום בעכו במסגרת ה.פ. 95 / 663. במסגרת אותו הליך ניתן פסק הדין נשוא ערעור זה. ה. המערערת טענה בפני בית המשפט קמא, כי הינה הבעלים הבלעדי של הציוד ומכונות התפירה שעוקלו בכפר ריחניה וכן של מכונות התפירה וחומרי ציוד וגלם הנמצאים או המוחזקים אצל ה"ה גאזי רוסתום, ממדוח אהרון ועדנאן מדאזי. לגרסתה, כל הציוד והמכונות הנ"ל נרכשו על ידה מכספיה, למען הגשמת מטרותיה העסקיות. בעתירתה, בקשה המערערת צו הצהרתי לפיו היא הבעלים היחידים כדין של הציוד והמכונות הנ"ל, וכי העיקולים הזמניים אשר הוטלו על אותו הציוד, בטלים מעיקרם. 3. בית המשפט קמא פסק, כי על מנת שהמערערת תוכל לזכות בסעד המבוקש על ידה, עליה להוכיח כי המכונות והציוד אשר עוקלו עפ"י צווי העיקול, הינם בבעלותה הבלעדית, וכי עול הוכחה זה מוטל על כתפיה של המערערת. לאחר בדיקת הראיות המצויות בתיק ולאחר ששמע את העדים הגיע בית משפט קמא למסקנה כי המערערת לא הרימה נטל זה. ובלשונו: "אשר למקרה שבפני, לאחר ששקלתי את מכלול הראיות שהובאו בפני ואת טענותיהם של ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה שיש ממש בטענותיהם של ב"כ הנתבעות, הן באשר לטיב עדותו של מר גולדשטיין והמשמעות שיש לייחס לאי העדתה של הגב' ליאור צור, והן באשר לצורך ולהצדקה לעשות במקרה זה הרמת מסך בין שתי חברות, גם אם לכאורה התובעת היא שרכשה ו / או שכרה את המכונות והציוד שעוקלו ביום 19.1.95. ראוי לציין שלגבי מכונות התפירה, חומרי הגלם והציוד הנמצאים או מוחזקים אצל גאזי רוסתום, ממדוח אהרון ועדנאן מדאזי, שלגביהם ניתן צו עיקול ביום 30.1.95, בתיק המר' (עכו) 95 / 218, לא הובאה שום ראייה, אפילו לא לכאורה, שהם בבעלותה ו / או בחזקתה של התובעת... ... עוד ראוי לציין שמהחשבוניות שהוצגו ע"י התובעת עולה, כי חלק ניכר ממכונות התפירה שלבעלות עליהן היא טוענת, הושכרו ע"י חברת תפרון בע"מ ולא נמכרו. לכן לא היה מקום, בכל מקרה, להצהיר כי כל המכונות שעוקלו הן בבעלותה הבלעדית של התובעת". 4. מכאן הערעור שבפנינו. 5. טענות המערערת: א. המערערת טוענת כי בית המשפט קמא שגה עת שקבע, כי הראשונה לא הרימה את נטל ההוכחה לעניין בעלותה על הציוד. לגישתה, די היה במסמכים שהגישה על מנת להרים את אותו הנטל. והמסמכים האמורים הינם: הסכם השכירות שנחתם בין המערערת לבין בעלי החצר מר ודאד רוסתום; חשבוניות מס אשר הוצאו למערערת בגין הציוד; העתקי שיקים של המערערת אשר באמצעותם מימנה ורכשה את הציוד והעתקי דפי הבנק המורים על פרעון השיקים הנ"ל. ב. המערערת מוסיפה וטוענת כי כב' בית המשפט קמא שגה משלא יחס משקל ראוי לעובדה כי המערערת פעלה עוד לפני הקמתה של חברת דאדא וכי שתי החברות עוסקות בתחומי עיסוק שונים לחלוטין בענף הטכסטיל. המערערת היא קבלנית בשכר אשר מייצרת בגדים עבור חברות "דלתא" ו"תפרון", ואילו דאדא עסקה בעיצוב ושיווק בגדי ילדים ותינוקות ונעזרה בקבלני משנה על מנת לייצר חלק מביגוד זה. ג. עוד טוענת המערערת, כי לא היה מקום להרים מסך בין שתי החברות. טענה זו נסמכת, בין היתר, על העובדה כי בעלי המניות של שתי החברות אינם זהים. זאת ועוד. כיום, אין כל קשר בין בעלי המניות של שתי החברות ולא ניתן לומר כי יש זהות ו / או חפיפה בין בעלי המניות בשתי החברות - כך לגבי המניות הרגילות וכך אף לגבי מניות הניהול. 6. יאמר מיד. אין אני מוכן לאמץ את טענותיה של המערערת. וכל שפסק בית המשפט קמא, בדין פסק. א. אמנם החברה המערערת וחברת דאדא אינן עוסקות באותו תחום בענף הטכסטיל. אולם. אין בכך כדי להוכיח את אשר המערערת מבקשת להוכיח. נהפוך הוא. חובה של חברת דאדא הוא חוב ישיר בגין אספקת בדים אשר סופקו ע"י המשיבה, מבלי שנתקבלה כנגדם תמורה. לפיכך, לא ניתן לקבל את גירסת המערערת כי היא בלבד עסקה ביצור ובתפירה וכי חברת דאדא עסקה אך בעיצוב, שיווק ויצור באמצעות קבלני משנה. אם זה היה המצב העובדתי, מדוע רכשה חברת דאדא בדים בסכומים כה גבוהים? ב. הרמת המסך. אמנם טענתה של המערערת בדבר העדר זהות בין בעלי המניות בשתי החברות, טענה נכבדת היא. אף על פי כן אני סבור כי החלטתו של בית המשפט קמא בדין יסודה. כיום, אין חפיפה בין בעלי המניות בשתי החברות, אך באותם הזמנים הרלבנטיים לתביעה, הגב' ליאור צור היתה בעלת מניות בשתי החברות גם יחד. אמנם, ככלל אין לקבוע כי בשל אדם אחד אשר הינו בעל מניות בשתי חברות, יש להרים מסך בין אותן חברות. אולם. אין לאפשר מצב בו בחברות "אחיות" נרשמים בעלי מניות שונים רק על מנת שלא ניתן יהיה, אף בעת הצורך, להרים את המסך בין אותן החברות. ודוק. בית המשפט קמא, מצא כי למעשה לא מדובר בשתי חברות שונות, אלא באותו "כיס", אשר כיוון את פעולותיו כך, שמן העבר האחד יהיה בעל נכסים ויכולת פרעון אך נקי מהתחייבויות, ואילו מן העבר השני יקבל על עצמו התחייבויות כבדות אך יהיה נקי מנכסים. תוצאה זו אין הדעת סובלתה. ודי במסכת אשר כזו כדי להתיר את הרמת המסך שביניהן. ג. באשר לאותן קביעות עובדתיות, שעל בסיסן הציב בית משפט קמא את פסק דינו, הרי שעובדות אלה תומכות באותה מסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא. והעובדות אשר אני מכוון אליהן הן אלה: את שתי החברות ניהלה בפועל הגב' ליאור צור. זו לא עלתה אל דוכן העדים. ושתיקתה, במקום שהיה עליה לדבר, צריכה לעלות למערער לרעתה. מנגנון התפעול של שתי החברות היה זהה והחברות עבדו בשיתוף מלא: ניהול החברות היה זהה. עובדי חב' דאדא קיבלו שכר מהמערערת. מטלטלין אשר נרכשו עבור המערערת נתקבלו על ידי אנשיה של חב' דאדא. ובנוסף. שתי החברות ישבו בסמיכות זו לזו ואף השתמשו באותו ציוד ובאותו מס' פקס. על בסיס אותן עובדות יכול היה בית המשפט קמא, גם רשאי, להורות על הרמת המסך, על כל הנפקות העולה. 7. בהמשך הוסיף בית המשפט קמא וקבע לאמור: "עוד ראוי לציין שמהחשבוניות שהוצגו על ידי התובעת עולה כי חלק ניכר ממכונות התפירה שלבעלות עליהן היא טוענת, הושכרו על ידי חברת תפרון בע"מ ולא נמכרו. לכן לא היה מקום, בכל מקרה, להצהיר כי כל המכונות שעוקלו הן בבעלותה הבלעדית של התובעת". באה טענה כי בנסיבות אשר כאלה, לא היה מקום "להצהיר כי כל המכונות שעוקלו הן בבעלותה של התובעת". אך היה מקום, כך על פי הנטען, לבטל את העיקול שהוטל על אותו ציוד שחברת תפרון בע"מ השכירה למערערת. הבעלות על אותו ציוד לחברת תפרון בע"מ היא שייכת. ולא היא. עצם העובדה שמלכתחילה אותו ציוד רק הושכר למערערת, אין בה כדי להצביע על כך שנכון למועד הרלוונטי עדיין היה אותו ציוד מושכר למערערת. עובדה היא שחברת תפרון בע"מ לא הרימה קול גם לא נטלה יוזמה במשפט זה. יתר על כן. אם כך אכן היה המצב המשפטי נכון ליום הקובע, כי אז היה על המערערת לצרף גם את חברת תפרון בע"מ כצד למשפט אם כתובעת או לכל הפחות כנתבעת פורמלית. 8. אציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיבה את הוצאות הערעור וכן 5,000 ש"ח שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה. אב"ד אני מסכים. מ. נאמן, שופט אני מסכימה. ר. חפרי-וינוגרדוב, שופטת הוחלט כמפורט בסעיף 8 לפסק דינו של כב' השופט ש. פינקלמן.בעלותעיקול