קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לסגור תיק הוצל''פ: בפני ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בעכו (מר ג. אנגל), שניתנה ביום 28.6.98 בתיק ההוצל"פ 08-10159-89-5 אשר לפיה נדחו בקשות המערערים לסגור את התיק בטענת "פרעתי". העובדות הצריכות לענין: תיק זה מבוסס על שטר חוב אשר המערער 1 שהוא גם החייב העיקרי חתום עליו והמערער 2 חתום על השטר כערב. תיק ההוצל"פ נפתח ביוני 1989, ועם פתיחת התיק הצהיר הזוכה במסגרת בקשת הביצוע, שסכום החוב הוא כ- 40,000 ש"ח. 3. המערערים הגישו התנגדות לביצוע שטר בעקבות הגשת הבקשה לביצוע מטעם המשיב כנגד המערערים. 4. המערער 1 הגיש בעצמו בקשה לביטול ההתנגדות ומחיקתה, עוד לפני הדיון בהתנגדות, ועל כן ניתנה החלטה לדחות את אותה התנגדות. 5. בתאריך 12.6.91 הגיש המערער 1 בקשה לסגור את התיק בטענה פרעתי ומאחר והמערער ופרקליטו דאז לא הופיעו, נדחתה בקשתם זו ע"י ראש ההוצל"פ. 6. לפי הסכם דיוני שנערך בין הצדדים מיום 16.3.97, "החישוב ייעשה על סמך השטר בתיק, דהיינו 27,072 ש"ח החל מיום 11.5.88". 7. ביום 28.6.98 נדתחה בקשת המערערים בטענה פרעתי ע"י ראש ההוצל"פ, אשר קבע כי חל מעשה בי-די על כל טענות המערערים. 8. שני הצדדים מסכימים שלא שולם סכום כל שהוא ע"י המערערים מאז הגשת הבקשה הראשונה בטענת פרעתי ואשר נדחתה, ועד ליום הגשת הבקשה השניה בטענת פרעתי, כלומר התשלום האחרון של המערער 1 היה באפריל 1991, ואילו המערער 2 לא שילם כל סכום מאז 1990. טענות הצדדים: ב"כ המערערים טען, כי יש לבטל את החלטת ראש ההוצל"פ, ושיש לסגור את תיק ההוצל"פ כנגד המערער 1 וכנגד המערער 2 מהנימוקים הבאים: א. המערער 1 קיבל בחודש אפריל 1988 הלוואה בסך של 5,665 ש"ח מהמשיב. על חשבון ההלוואה שולמו הסכומים הבאים: 6,866 ש"ח לפני פתיחת התיק, ולפחות 20,265 ש"ח לאחר פתיחת התיק. ב. המשיב פתח את התיק עם הצהרה שקרית וכוזבת שהחייבים חייבים לו כ- 40,000 ש"ח, וכי הצהרת המשיב כי תאריך פירעון של החוב כביכול של 27,072 ש"ח היה 11.5.88 (כחודש לאחר חתימת ההסכם) היא שיקרית. ג. המערער 1 חתם על בקשה לביטול ההתנגדות ומחיקתה שהוכנה ע"י ב"כ המשיב דאז כתוצאה מניצול מצבו הבריאותי הירוד ע"י המשיב. ד. ראש ההוצל"פ טעה בכל אחד מקביעותיו בענין מעשה בי-דין, הן בניתוח המשפטי והן בהתיחסות לטענות המערערים, ביחד ולחוד. ב"כ המערער, טוען כי אין כל יחס מיוחד בין מערער 1 ומערער 2 ולא קיימת "קירבה משפטית" כלשהי. הליך משפטי אשר רק המערער 1 בלבד השתתף בו המערער 2 אפילו לא ידע עליו, אינו יכול לכבול את ידיו של המערער 2. ב"כ המערער טוען כי מאז חודש יולי 1992 לא התקיים דיון נוסף בין הצדדים לרבות דיון בבקשה ב"טענת פרעתי", שכן ביולי 1992 ניתנה החלטה לדחות את הדיון למועד אחר. בדיון שהתקיים ביום 17.3.92 נקבע "לעכב הליכים כמבוקש", אבל לא התקיים דיון בטענת "פרעתי" ולכן ההחלטה שהתקבלה בינואר 1992 לקבוע דיון בבקשה ב"טענת פרעתי", מבטלת למעשה את ההחלטה מיוני 1991, ואין לדחות את בקשת המערער 1 אלא רק למחוק אותה, מה שמאפשר הגשת בקשה חדשה. ה. ב"כ המערערים טוען שבסמכות ראש ההוצל"פ לתקן סכום החוב ולפתוח את הענין אפילו אם מדובר על פסק דין חלוט, אם אותו פסק דין הושג כתוצאה ממעשה רמאות, ומכיוון שסכום החוב בזמן פתיחת התיק היה מופרז ומבוסס על הצהרה שיקרית, ואלמלא הצהרה שיקרית זו, ראש ההוצאה לפועל היה קובע ששולמו מלוא הכספים שהיו מגיעים למשיב. ו. המשיב התנהג בחוסר תום לב ולא בדרך מקובלת, ועל כן הוא הפר את הוראות ס' 39 לחוק החוזים (כללי) בכך: שהתיק נפתח עקב הצהרותיו הכוזבות. ניצל את מצבו של המערער 1 והחתים אותו על מחיקת ההתנגדות. הזנחת התיק ליותר מ- 5 שנים, כאשר הוא נזכר לפתוח בהליכים ביוני 1996 נגד המערערים גם בהצהרה כוזבת שסכום החוב הינו כ- 162,000 ש"ח. המשיב לא דיווח ללשכת ההוצאה לפועל על השיקים שנפרעו אחרי פתיחת התיק ושלא נעשו באמצעות בית המשפט. ז. המשיב לא קיים חובתו להקטין את נזקו בכך שלא נקט באף צעד לגבות כספים בתיק נגד החייבים מאז אפריל 1991, ובכך הסכום גדל בעיקר עקב הצטברות של ריבית והצמדה, וכך הערבים סברו כי התיק אכן נסגר. ח. הדיון מיום 17.3.97 שנוהל ע"י כב' ראש ההוצל"פ מר ר. חוראני התייחס אך ורק לתשלומים ששולמו לאחר מאי 1989, וקבע כי על ראש ההוצל"פ מר ג. אנגל לדון בבקשת המערערים לסגור את התיק בטענת פרעתי, וכמו כן אין ב"כ המערערים מסכים לסכום החוב בתיק כפי שהמשיב טען לו. מנגד ב"כ המשיב טען, כי יש למחוק את הערעור על הסף, תוך חיוב המערערים בהוצאות הליך זה, מהנימוקים הבאים: א. דין ההחלטה בטענת פרעתי כדין פסק דין של בימ"ש, ושיש להגיש בקשת ביטול או ערעור עליו במועדים הקבועים בתקנות, ולכן פסק הדין הינו סופי במידה ולא מערערים עליו במועד. ב. עובדת זהות הבקשות בטענת פרעתי ואי חידוש הנסיבות ואי קיום עובדות חדשות המצדיקות הגשת בקשה שניה בטענת פרעתי, מביא למסקנה כי אין הצדקה להגשת בקשה חדשה בטענת פרעתי בשל הכלל של מעשי בי דין. ג. ב"כ המשיב טען עוד, כי מכיון שבין הערב לאותו חייב (המערער 1) מתקיימת קירבה משפטית מובהקת, אז פסק הדין שניתן, מקים מחסום לפני בעלי הדין (המערער 2), אשר מונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא שהוכרע במסגרת פסק הדין. ד. הטענות כגון תרמית, חוסר תום לב, טענות המכוונות נגד תקפות השטר, יש להגיש בגינן תובענה נפרדת לכך ולא בדרך של טענת "פרעתי". בנוסף, חלפו מספר שנים מהיום בו נדחתה טענת "פרעתי" בשנית (12.6.91,) ולא הוגשה כל בקשה לביטול החלטת הדחיה, וכמו כן הבקשה השלישית בטענת "פרעתי" שהוגשה ביום 1996 הינה בניגוד להוראות הדין. ה. פסק הדין אינו מתבטל ע"י החלטת ביניים אשר ניתנה בינואר 1992 אלא ע"י בקשה לביטולו, או ערעור עליו. ו. לענין חובת הקטנת הנזק, התרשלות מצד המבקשים, היא אשר גרמה להגדלת נזקם, שכן בעוד הליכים מתחילים כנגד אותו חייב, מייד, ובעוד טענת "פרעתי" נדחית ע"י ביהמ"ש, וההליכים ממשיכים כנגד החייב או הערב, כל אלה מעידים על כך, כי ההליכים טרם נפסקו כנגדם. ז. עצם העלאת טענת הפרעון מהווה הודאה בחוב מטעם המערערים, דבר אשר מעביר את נטל השכנוע על שכמם, להוכיח כי אכן פרעו את החוב, נטל אשר לא עמדו בו המערערים באף ערכאה. ח. ב"כ המשיב טען כי אין זה הגיוני שהמערער 1 האמין שהענין נגמר והתיק נסגר, בעוד שבקשתו לסגירת התיק בטענת "פרעתי" נדחתה. דיון לאחר עיון בערעור ובנימוקיו, ולאחר עיון בהחלטת ראש ההוצאה לפועל ובסיכומי שני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להדחות. החלטתו של ראש ההוצל"פ מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה. לעניין טענת ב"כ המערערים לגבי גובה החוב ביום פתיחת התיק ולתשלומים ששולמו לפני חודש יוני 1989, דהיינו, לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל אשר לטענתו הוא מופרז ואינו נכון, צדק ראש ההוצל"פ כשקבע שטענות אלו ניתן להעלות ולטעון במסגרת ההתנגדת לבקשת הביצוע, כאמור בסעיף 81 א' לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז1967-, ולא במסגרת בקשה ב"טענת פרעתי", ומכיוון שהתנגדות כזאת אשר הוגשה בזמנו אף נמחקה בהסכמה, אין ב"כ המערערים יכול לטעון טענות כנגד הסכום המופיע בבקשת הביצוע ולתשלומים שבוצעו עד המצאת האזהרה בתיק ההוצל"פ. לגבי טענתו של ב"כ המערערים כי המשיב ניצל את מצבו הבריאותי הירוד והחתים אותו על בקשה, אין למערער 1 אלה להלין על עצמו, שכן ביכולתו להתייעץ עם עו"ד לפני שהחליט לחתום על הבקשה לביטול ההתנגדות, ולשקול היטב על מה הוא חותם. אין לקבל את טענת ב"כ המערערים כי המערער 1 (החייב 1) האמין שהענין נגמר והתיק נסגר בשנת 1992, לאחר שהוא הגיש בתחילת שנת 1991 בקשה ב"טענת פרעתי", ורק באוגוסט 1996 הוא נדהם ללמוד כי ניתנה אז רק החלטה לעכב את ההליכים ולא החלטה בבקשה ב"טענת פרעתי". יתרה מזאת בדיון שהתקיים ביום 12.6.91 בפני ראש ההוצאה לפועל, נקבע ע"י ראש ההוצל"פ כי, מאחר והמבקש ופרקליטו דאז לא הופיעו כי הבקשה ב"טענת פרעתי" נדחית. לגבי טענת ב"כ המערערים כי המשיב לא קיים חובתו להקטין את נזקו בכך שהוא לא נקט באף צעד לגבות כספים בתיק נגד החייבים מאז אפריל 1991, טענה זו יש לדחות, משום שצד אשר נפסק לחובתו סכום כספי ראוי לו שיקדים ויסדיר את חובו ולא ימתין עד אשר יינקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל, שכן לא בכדי נקבע בסע' 7 (ה) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז1967-: "לא יוחל בביצוע פסק הדין אלא לאחר המצאת האזהרה כאמור בסע' קטן (א) ולאחר שעברה התקופה שנקבעה באזהרה...". צד המסדיר את חובו תוך תקופה סבירה מיום מתן פסק הדין נגדו חוסך מעצמו הוצאות מיותרות שהן פרי פתיחת תיק הוצל"פ. צד המתרשל בתשלום חובו ובמילוי אחר הוראות פסק הדין של בית המשפט, אין לו להלין אלא על עצמו, שכן זכותו של הצד שכנגד, היא לנקוט בהליכים המשפטיים העומדים לזכותו על מנת לגבות את הסכומים המגיעים לו עפ"י פסק הדין. נכון שהמשיב לא נקט אף פעולה משנת 1991 עד שנת 1996, אך על המערער אשר נפסק נגדו פסק דין וטענת "פרעתי" שלו נדחתה, להבין שההליכים נגדו עדיין נמשכים, ועל כן עליו לפעול לשם פרעון חובו ולא לשבת בחיבוק ידיים כאילו ששום דבר אינו עומד ותלוי נגדו. לעניין טענת ב"כ המערערים כי אין ההחלטה מיום 12.6.91 מהווה מעשה בי-דין, וכי ניתן להגיש בקשה חדשה בטענת "פרעתי", שכן ניתנה החלטה ביולי 1992 לדחיית מועד הדיון בבקשה בטענת "פרעתי", אשר מבטלת את ההחלטה מיוני 1991. דין טענה זו להידחות. בעניין המבחן לקביעה האם קיים מעשה בית דין נקבע בע"א 96 / 246 קולזנרן נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561, בעמ' 582: "השאלה המתעוררת בקשר לנימוק הזה היא, אם יש להחיל את הכלל של מעשה בית דין על פי המבחן של זהות הסעד - ... או שמא יש לעשות כן, על פי מבחן זהות העילה... דעתי היא שהחוק העדיף את מבחן זהות העילה". לעניין תוקפה של החלטת ראש ההוצאה לפועל בבקשה ב"טענת פרעתי" כמעשה בי-דין, יפים דבריו של השופט א' אבן ארי בע"א 85 / 918 פלוני נ' אלמוני, פ"ד מו' (2) 350, בעמ' 350: "במידה ומוגשת בקשה עפ"י סע' 19 לחוק ההוצאה לפועל וראש ההוצאה הפועל דן בבקשה זו וניתנה החלטה, הרי החלטה זו דינה כדין פסק דין של בית משפט השלום". עוד נקבע בפסק דין זה כי: "אם לא מוגש ערעור במועד, עפ"י הכלל בדבר סופיות הדיון, נהפך פסק דין זה לסופי ואין אף צד רשאי לשוב ולטעון אותן הטענות שנדחו". נכון שאין מניעה מלהגיש בקשה חדשה לפי סע' 19 אם נתקיימו נסיבות חדשות, אשר משחררות את החייב ממילוי פסק הדין לאחר שבקשתו ב"טענת פרעתי" נדחית, אך אין באפשרותו לפתוח מחדש עניין שכבר נדון. בענייננו מתקיימים התנאים היוצרים השתק פלוגתא, זהות הפלוגתאות, הזדמנות להעלות טענות, הכרעה שיפוטית וחיוניות ההכרעה (ראה ספרה של ד"ר זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, 1991 עמ' 198-137). יוצא שבקשתם של המערערים ב"טענת פרעתי" שבפני, נשוא ערעור זה, היתה פתיחה מחדש של אותה המחלוקת, לאחר שניתנה הכרעה סופית בענין זה, משום שבקשה זו חוזרת על אותם טיעונים, ואינה מחדשת שום דבר מעבר למה שהיה כלול בבקשה המקורית שנדחתה, ולכן צדק ראש ההוצל"פ בקובעו כי לא ניתן להגיש בקשה זו, משום הדוקטרינה של מעשה בי-דין שכאמור לעיל חלה על החלטות ראש ההוצאה לפועל. לעניין טענתו של ב"כ המערערים כי אין המערער 2 מושתק מלהעלות טענות שהמערער 1 מושתק להעלותן לאור קיומו של מעשה בי-דין. הערב יכול לטעון טענות אשר החייב העיקרי לא העלה או טען. בע"א 87 / 100 סלאמה נ' בשיר, פ"ד מ (2) 409, 414, נקבע כי "יחס קרבה משפטית, מספיק לשם החלטת מעשה בית דין גם על מי שלא היה צד להתדיינות הראשונית". לכן, הכלל של מעשה בי-דין, חל גם על הערב לאותו חייב, והמתקיימת ביניהם קירבה משפטית מובהקת, שכן, ערב הינו חליפו של החייב העיקרי, ראה לענין זה את ספרה של ד"ר נינה זלצמן, "מעשה בית-דין בהליך אזרחי", בעמודים 451, 495. בנוסף לכך, הערב העלה טענות שהחייב העיקרי כבר טען אותן ואשר נדחו, ועל כן מדובר בטענות שכבר נטענו ולא בטענות חדשות. לעניין טענת ב"כ המערערים כי ניתן לפתוח גם פסק דין של בית המשפט, אם פסק הדין ניתן כתוצאה מתרמית, צדק ראש ההוצל"פ כשקבע שכאשר תוקפים פסק-דין שכנגדו טוענים טענות כמו הושג בתרמית, מן הראוי להגיש תובענה נפרדת לכך ולא בדרך של טענת פרעתי, שכן טענת התרמית נטענת לגבי נסיבות מחיקת ההתנגדות או דחייתה, ולא לגבי נסיבות מחיקת הבקשה ב"טענת פרעתי". ראה גם לעניין זה את האמור בספרה של ד"ר נינה זלצמן, עמ' 600, 601. יש להוסיף ולציין כי, המערערים בדרך זו או אחרת אכן מודים כי קיים חוב, שכן בטיעונים שהם מעלים ע"י בא כוחם הם אומרים כי המשיב לא נקט באף פעולה מעל 5 שנים ועל כן הוא ויתר בעניין יתרת החוב. בנוסף, הטענה לגבי אי הקטנת הנזק מצידו של המשיב, מצביעה על כך שאכן יש נזק, כלומר קיים חוב. לעניין הטענה כי המשיב התנהג בחוסר תום לב ובדרך לא מקובלת, לא מצאתי בהתנהגותו של המשיב משום פגמים העולים עד כדי כך שהם יביאו לשינוי או ביטול החלטת ראש ההוצל"פ, נשוא הערעור. לאור כל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם למשיב הוצאות + שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום בפועל. טענת פרעתיהוצאה לפועל