הטעיה של הבנק לגבי מטרות הלוואה

טענתם המרכזית של הנתבעים היא, כי הוטעו על ידי סגן מנהל הבנק, באשר למטרת ההלוואה, שכן האחרון הבטיח כי מדובר בתכנית חסכון נטולת סיכונים, כאשר בפועל הושקע הכסף בניירות ערך ובמניות. מנגד טוען הבנק, כי הנתבעים ידעו מהי מהות ההלוואה ומהם אפיקי ההשקעה בהם הושקע הכסף על ידי התובע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הטעיה של הבנק לגבי מטרות הלוואה: זוהי תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר על ידי התובע לתשלום יתרת החובה בחשבונם של הנתבעים. רקע עובדתי התובע הינו תאגיד בנקאי המנהל עסקי בנקאות כדין בישראל. הנתבעים הינם זוג נשוי אשר ניהלו ב"סניף האופרה" של התובע שני חשבונות חח"ד. במהלך חודש אוקטובר 93' פנה סגן מנהל הסניף, אשר היה מצוי בקשרי עבודה וידידות עם הנתבעים מזה שנים רבות, אל הנתבעים והציע להם ליטול הלוואה מהתובע על מנת להשקיעה בקרנות נאמנות. ואכן, בתאריך 18.10.93 נחתם הסכם ההלוואה (ת2/ יז) לפיו נטלו הנתבעים הלוואה בסך 102,000 ש"ח. מכספי ההלוואה רכש התובע עבור הנתבעים קרנות נאמנות המתמחות בניירות ערך ובמניות אשר בניגוד למצופה צברו הפסדים ובמועד פקיעת ההלוואה (18/10/94) עמד שווי הקרנות על סך 84,349.08 ש"ח (ראה נ1/ (ד)). כתוצאה מכך נוצרה יתרת חובה בחשבונם של הנתבעים אשר עמדה על סך 27,183 ש"ח ביום הגשת התביעה. בתאריך 21/11/96 קיבלו הנתבעים רשות להתגונן ולהלן טענותיהם העיקריות של הצדדים: 1. טענתם המרכזית של הנתבעים היא, כי הוטעו על ידי סגן המנהל, באשר למטרת ההלוואה, שכן האחרון הבטיח כי מדובר בתכנית חסכון נטולת סיכונים, כאשר בפועל הושקע הכסף בניירות ערך ובמניות. מנגד טוען התובע, כי הנתבעים ידעו מהי מהות ההלוואה ומהם אפיקי ההשקעה בהם הושקע הכסף על ידי התובע. 2. התובע טוען, כי גם אם הוטעו הנתבעים, הרי שעל מנת לבטל את חוזה ההלוואה יש צורך בהודעת ביטול כדין על פי סע' 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. על כך משיבים הנתבעים, כי פנו לסגן המנהל בבקשה לבטל את תכנית החסכון ואף שלחו ב20/1/94- פקס ובו ביקש הנתבע 1 את ביטול התכנית (נ1/ (ב)). לטענת הנתבעים יש לראות במשלוח הודעה זו הודעת ביטול כדין. אדון בטענות כסדרן: הטעיה הנתבעים אינם מכחישים כאמור את יתרת החובה בחשבון אולם טוענים לביטול העסקה מחמת הטעיה. לגרסתם, סגן המנהל פנה אליהם ביוזמתו והציע להם לפתוח תכנית חסכון אשר תמומן על ידי הלוואה לשנה על סך 102,000 ש"ח (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 14-15): "ש: אם אני אגיד לך שאתה יזמת את הפניה אליו? ת: יכול להיות תוך כדי שיחה". הנתבעים הסכימו להצעה וחתמו על חוזה ההלוואה שכותרתו: "בקשה לקבלת הלוואה בש"ח (פריים) לשם רכישת תעודות השתתפות בקרנות נאמנות של דקלה" (ת2/ (יז)). על אף שצויין, על גבי חוזה ההלוואה כי מדובר בהלוואה לשם רכישת קרנות נאמנות, טוענים הנתבעים כי סגן המנהל חזר וציין בפניהם כי מדובר בהלוואה שמטרתה פתיחת תכנית חסכון, שכן זוהי המטרה היחידה שלשמה היו הנתבעים נכונים לקחת את ההלוואה, כפי שציין הנתבע 1 בעדותו (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 26): "המטרה היתה תכנית חסכון, שהכסף יהיה בבנק". חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981 3 קובע: "3. לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים: (1) המהות והטיב של השירות; (2) מועד מתן השירות; (3) התשואה והתועלת שניתן להפיק מהשירות; (4) זהות נותן השירות; (5) החסות, העידוד או ההרשאה שניתנו למתן השירות; (6) המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר בעד השירות; (7) חוות דעת מקצועית שניתנה לגבי טיב השירות או מהותו; (8) תנאי אחריות לשירות; (9) תקופת מתן השירות ודרכי חידושו". על כך אומר המלומד ר. בן - אוליאל, דיני בנקאות, חלק כללי, עמ' 79: "הוראה זו מהווה ביטוי של החובה המיוחדת של הבנק לנהוג ברמה גבוהה במיוחד של הגינות ומקצועיות, כלומר לנהוג באמון כלפי לקוחו במתן השירות". כלומר על הבנק לנהוג במשנה זהירות תוך שמירה על נאמנות ללקוח על מנת שלא לגרום להטעייתו. על כן השאלה המרכזית בהקשר זה הינה האם הטעה סגן המנהל את הנתבעים בכך שהחתימם על חוזה הלוואה לרכישת קרנות נאמנות תוך שהוא מציג בפניהם מצג לפיו מטרת ההלוואה היא פתיחת תכנית חסכון. לאחר שבחנתי את גרסאותיהם של הנתבע 1 ושל סגן מנהל הבנק, מקובלת עלי גרסתו של סגן המנהל. אמנם הנתבעים לא נטלו מעולם הלוואות בסדר גודל של ההלוואה בה עסקינן, וככל הנראה, רק בשל פנייתו של סגן המנהל, אשר עמו היו מצויים בקשרים הדוקים, נאותו לקחת את ההלוואה, אולם מעדותו של סגן המנהל עולה, כי הוסבר לנתבעים בפירוט במה מדובר (עמ' 6-7 לפרוטוקול): "ש: הוא אמר לך שהוא רוצה לקנות את הקרנות מור, מרץ ומבנה? ת: דיברנו בטלפון על שוק ההון. אז הבורסה היתה בעליה. אני זוכר כמו שהיום, לקחתי את התשקיף, הסתכלתי ודיברנו, ואמרנו איזה קרנות נתנו תשואה הכי טובה בשנה, שנתיים האחרונות. אלה קרנות שמטפלות במניות, הגענו לתוצאה ששלושת הקרנות האלה נתנו תשואה הכי טובה והוא בחר אותן". הנתבע העיד מנגד כי (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 21-27): "ת: הוא עבד עלי. הוא אמר לי שזו תכנית חסכון כמו התכניות שלקחתי כל שנה. ש: אתה אומר שאתה לא בנוי לזה ואכלת אותה. במה אכלת אותה? ת: הוא מכר מניות ספקולטיביות. הוא מכר לנו מניות ולא תכנית חסכון. המטרה היתה תכנית חסכון, שהכסף יהיה בבנק, אבל במקום 100,000 ש"ח הוא הפך להיות 70,000 ש"ח....". למרות שגרסתו נראית על פניה אמינה, הרי שאין להתעלם מהעובדה שעל גבי חוזה ההלוואה מצויין, כי מדובר בהלוואה לרכישת קרנות נאמנות, והנתבע לא הכחיש כי טרם החתימה התנהלה השיחה עליה העיד סגן המנהל. ההלכה הפסוקה קבעה, כי על המעלה טענת מרמה מוטל נטל הוכחה כבד ביותר כפי שנקבע בע"א 5663/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ נגד משה גרוס, פ"ד מח (3) 866, 877: "אוסיף שמתד ההלכה למדנו כי במקום שבו טוען בעל דין כלפי חברו טענה של הטעיה (והיא לשון נקיה לרמייה), מוטל עליו לעמוד בנטל שהוא כבד מנטל המוטל ברגיל על מתדיין במשפט אזרחי". אין אני סבורה, לאור האמור לעיל, כי במקרה דנן עמדו הנתבעים בנטל זה. הן לאור העובדה שבניגוד לטענה לפיה העיסקה הוצגה כרכישת תכנית חסכון בסעיף 5 לתצהירו טוען הנתבע כי הוצע לו לרכוש קרנות נאמנות של הבנק. זאת ועוד, גם המכתב שהציג הנתבע ובו הוא מבקש מסגן המנהל למכור את התכנית אינו מלמד דבר לעניין טענת ההטעיה. לא זו בלבד שאין בו שמץ של טרוניה כלפי סגן המנהל שהטעה אותו, בכותרת מתייחס הנתבע לקרן נאמנות, אולם מעבר למינוח בו השתמש הנתבע עצמו הן בתצהירו והן במכתבו נ1/(ב) גרסתו רחוקה מלהיות נקיה מספקות. מחד גיסא הוא טוען בתצהירו כי מר בן משה הפעיל כלפיו מסע שכנועים ממושך עד אשר לבסוף הצליח לשכנעו להכנס לעיסקה המוצעת, ומאידך גיסא הוא מעיד כי ביקש לרכוש תכנית חסכון כפי שנהג מדי שנה בשנה, וכל רצונו היה לקבל הלוואה של 100,000 ש"ח ולהרוויח בסוף השנה 30,000 ש"ח (עמ' 14). יתרה מכך, מן המסמך ת1/(ב) שנערך במהלך עבודתו הרגילה של הבנק, ואיש לא הטיל ספק באמיתותו, מסתבר כי ההלוואה ה"מסתורית" ע"ס 1,000,000 ש"ח שהופיעה ונעלמה בדפי החשבון הוענקה לנתבעים לצורך רכישת תכנית חסכון ובוטלה בעקבות דרישתם, לאחר שהוצעו להם תנאים טובים יותר בבנק דיסקונט. דהיינו, הנתבעים אינם כה חסרי הבנה בהלכות מסחר כפי שהם מנסים להציג, ועל כן אני מתקשה לקבל את הטענה לפיה הוטעו באשר לטיב העיסקה. גם באשר לנסיבות גילוי העובדות לאשורן אין הנתבע עקבי. בתצהירו נ1/, סעיף 13, טען הנתבע כי בחודש יולי 1994 התקשר מר בן משה לנתבעת והודיע לה כי "תכנית החסכון" הפסידה 30,000 ש"ח. לעומת זאת, בעדותו בביהמ"ש התווסף מועד נוסף בו התגלו הפסדים כבדים שבוע שבועיים לפני כתיבת המכתב נ1/(ב). אומר הנתבע (עמ' 13): "אח"כ הבנתי שאנחנו בקטע של מניות ספקולטיביות. הבנתי שהקרנות הן הימור. זה יכול להיות שבוע, שבועיים לפני כתיבת המכתב, שהתקשרתי אליו והוא אמר שעכשיו אנחנו בהפסד של 30,000 ש"ח. ש.: אתה אומר בתצהירך שביולי 94' התקשר דני בן משה לאשתך ובישר לה את בשורת האיוב. כמה היו הקרנות שוות אז (סעיף 13 לתצהירך)? ת.: נכון, אם כתבתי זה נכון. ש.: לפני רגע אמרת שזה היה בינואר. ת.: בינואר כתבתי את המכתב. אז הבנו שזו לא תכנית חסכון אלא קרנות נאמנות של מניות. ש.: קודם אמרת שבינואר הפסדתם. ת.: כן. בינואר היינו בהפסד. אין לי מושג בכמה". הסתירות בגרסתו של הנתבע באשר למועד בו נודע לו על ההפסד ועל טיב ההשקעה פוגמת קשות במהימנותו בעיקר כאשר מדובר בעד יחיד הטוען כלפי התובע טענה חמורה של הטעיה. טוען הנתבע 1, כי כאשר הבין שהוטעה על ידי סגן המנהל, שלח הודעת ביטול כנהוג במקרים מסוג זה. להלן המכתב כלשונו (נ1/ (ב)): "בהמשך לשיחתינו המלצת בפני שלא למכור את קרנות הנאמנות. אבל דני במחשבה שניה החלטנו אני ואשתי שאנו לא בנויים לסוג כזה של תכניות חסכון. אני מבקש ממך בכל זאת לסגור את התכנית, אני מוכן לשאת בהוצאות הטיפול ובהפרשים, אם בכלל הם קיימים? ואם כן תודיע לי טלפונית בכמה זה מסתכם" (ההדגשות שלי ש.ד.). מדברים אלה עולה, כי הנתבע היה מודע לכך שמדובר בקרנות נאמנות, שהרי הורה במכתב למוכרן. אין בדברים זכר לטענת הטעיה כלפי סגן המנהל. לשון המכתב עניינית ומנומסת. סביר להניח, כי אדם אשר גילה כי רומה והפסיד סכום כסף נכבד לא יסתפק במשלוח מכתב המנוסח בזו הלשון וימתין בחוסר מעש עד לפקיעת ההלוואה. תמיהה זו מתחדדת לאור עדותו של הנתבע 1 לגבי ההלוואה האחרת שהוזכרה בסך 1,000,000 ש"ח אשר גם לגביה טען הנתבע כי רומה בידי סגן המנהל (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 23-24): "לגבי המיליון אני השתוללתי, אני כעסתי. לא היתה לי ברירה, משהו בה לא בסדר". אמנם הלוואה זו אינה מרכז הדיון שלפנינו אך בהחלט ניתן ללמוד מהתנהגותו של הנתבע 1 בהקשר זה על דרך התנהגותו במקרים בהם חשד כי הוטעה ניתן היה לצפות, כי לאחר משלוח המכתב יתעניינו הנתבעים, מה עלה בגורלה של תכנית החסכון והכסף שהופקד בה, אולם למרבה הפלא לא טרחו הנתבעים לעשות כן עד לפקיעת ההלוואה ודרישת פירעון החוב על ידי התובע. עוד יצויין, כי הטענה בדבר כפיה מצד סגן המנהל לא נטענה בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן וגם בתצהיר נ1/ לא בא זכרה והיא הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של הנתבע, כאשר התבקש להסביר את חוסר המעש שלו לאחר כתיבת המכתב. חזקה על הנתבע שלא היה "שוכח" טענת הגנה כה חשובה. אשר על כן, דינה של טענת ההטעיה להידחות ולכאורה מתייתר הצורך בדיון בהודעת הביטול. אולם ברצוני לציין בקצרה בהקשר זה מספר עובדות: שוכנעתי כי התעלמותו של סגן מנהל הבנק מן המכתב ששלח אליו הנתבע 1 לא נעשתה בזדון, כפי שהעיד בעצמו (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 25-26): “שאלת ביהמ”ש: אם הפקס לא ברור למה לא צלצלת אליו לשאול מה הוא רוצה? ת: אני לא יכול לענות על השאלה". לעומת זאת, הנתבעים לא זו בלבד שלא טרחו לבדוק מה עלה בגורל פנייתם גם בחודש יולי 1994 כאשר הסתבר להם, לטענתם, שהתכנית צברה הפסדים של 30,000 ש"ח לא טרחו להודיע על ביטול ההסכם והמתינו עד למועד פקיעת ההלוואה, וההסבר לפיו לא העזו להודיע באופן חד משמעי וברור שברצונם לבטל העיסקה עקב החשש לאשראי שלהם הועלתה כאמור רק בעדות בביהמ"ש. סבורני כי התנהגותם של הנתבעים לאחר כתיבת המכתב נ1/(ב) מצביעה על כך שמנימוקים השמורים עמם בחרו שלא למכור את קרנות הנאמנות בטרם הגיע מועד פרעון ההלוואה. משכך הם פני הדברים, הגעתי למסקנה כי דין טענות הנתבעים כנגד ההלוואה להדחות, ועל כן יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים לשלם לתובע 27,183 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. בנקהטעיההלוואה