התחזות לפקיד בנק

תוך התחזות כפקיד הבנק נתן הנאשם במירמה הוראה לרכוש 40,000 ש"ח ע"נ אג"ח מן, ללא הגבלת שער.
על יסוד טענות המירמה של הנאשם, העבירה פקידת האגף את ההוראה הטלפונית של הנאשם למחשב הבנק לצורך ביצועה בבורסה.

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התחזות לפקיד בנק:

כתב-האישום מייחס לנאשם ביצוע עבירות של ניסיון לקבל דבר במירמה בניגוד לסעיפים 32 ו415- לחוק העונשין; התחזות כאדם אחר בניגוד לסעיף 441 לחוק העונשין וניסיון להשפיע בדרכי תרמית על שערי ניירות ערך, עבירה בניגוד לסעיף 32 לחוק העונשין וסעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968.
עיקרי עובדות כתב-האישום הם:ו
בשנים 1990-1988 היה הנאשם שותף ומנהל בחברת "מקבץ" תשואה השקעות וניירות ערך בע"מ (להלן – מקבץ) וניהל תיקי השקעות עבור לקוחות החברה, שעליהם נמנה יעקב אמיד.
ביום 10.10.1988 ייפה אמיד את כוחם של מנהלי "מקבץ" לנהל את חשבונו מס' 180036 בבנק המזרחי סניף גבעת שאול בירושלים, וביום 30.11.1989 הודיע אמיד הן לבנק המזרחי והן למנהלי "מקבץ" על ביטול ייפוי-הכוח הנ"ל.
סמוך לחודש יוני 1990 הודיע בנק המזרחי ללקוחות "מקבץ" כי החל מיום 1.6.1990 לא יפעל יותר על-פי הוראות "מקבץ" בתיקי לקוחותיה המנוהלים בבנק.
ביום 27.11.1990 בשעה 10:נ 42 התקשר הנאשם טלפונית לאגף ניירות הערך של בנק המזרחי ובשיחה עם פקידת האגף הציג עצמו, במירמה, כמשה מסניף בנק המזרחי 458 בירושלים, שהינו בעל קוד 33 למתן הוראות לפעולות בניירות ערך.
תוך התחזות כפקיד הבנק משה, נתן הנאשם במירמה הוראה לרכוש 40,000 ש"ח ע"נ אג"ח מן, ללא הגבלת שער, לחשבונו של אמיד בסניף גבעת שאול.
על יסוד טענות המירמה של הנאשם, העבירה פקידת האגף את ההוראה הטלפונית של הנאשם למחשב הבנק לצורך ביצועה בבורסה.
עם העברת הוראת הנאשם לביצוע, נערך בירור על-ידי אנשי אגף ניירות הערך של הבנק, וזה העלה כי לא ניתנה הוראה כזו על-ידי אף אחד מפקידי הבנק בסניף גבעת שאול בירושלים. הבנק ביקש, על-כן, מן הבורסה לבטל את ההוראה וזו לא בוצעה.
עקב ביטול ההוראה על-ידי הבנק, ונוכח העובדה כי באותו יום, 27.11.1990, היו הפקודות היחידות שנמסרו לביצוע בבורסה – פקודות מכירה, הסתיים המסחר באג"ח מן – בירידת שערים. אילו בוצעה הוראת הנאשם באותו יום, היה נוצר עודף ביקוש ושערה של אג"ח מן באותו יום היה עולה.
לטענת התביעה, ידע הנאשם כי טענותיו שקריות, כי אינו רשאי לתת הוראות בחשבונו של אמיד ואינו מוסמך לפעול כלל בחשבון זה. הנאשם נתן את ההוראה ללא הרשאתו של אמיד, ללא הסכמתו וללא ידיעתו, ותוך שידע דבר ביטול ייפוי-הכוח הן על-ידי אמיד והן על-ידי הבנק.
בעשותו כן ניסה הנאשם לקבל במירמה זכות לפעול בחשבונו של אמיד וליתן הוראות לקניית ניירות ערך. כמו כן ניסה בכך לגרום נזק ממון לאמיד ולבנק ולהשיג לעצמו או לאחר טובת הנאה.
במעשיו יצר הנאשם, לדעת התביעה, מצג שווא כלפי הבנק, נתן את ההוראה במטרה ליצור עודף ביקוש לאג"ח מן ביום המסחר 27.11.1990 וניסה להשפיע בדרכי תרמית על תנודות שערי אג"ח מן בבורסה, במועד הנ"ל.
עד כאן, באשר לנטען על-ידי התביעה בעובדות כתב-האישום שהוגש בתיק זה.
הראיות
א. עבירת ההתחזות כאדם אחר
ביום 27.11.1990 בשעה 10:ב 42, קיבלה פקידה בשם לבנה יעקוסי, העובדת בחדר העיסקאות בסניף המרכזי של בנק המזרחי, הוראה לרכישת 40,000 ע"נ אג"ח מן. נותן ההוראה היה אדם שהזדהה כפקיד בנק בשם משה, הנושא קוד פנימי 33 והעובד בסניף הבנק בגבעת שאול בירושלים.
הנוהל למתן הוראות לביצוע פעולות בבורסה היה כלהלן:ו או שסניפי הבנק מקישים ישירות במחשב אצלם וזה מגיע אוטומטית ללידר אשר בבורסה; מנהלי תיקים או לקוחות גדולים מורים טלפונית לאנשי הסניף המרכזי של הבנק, אשר יועדו לכך, כמו כן היו פקידות אשר קיבלו הוראות לביצוע פעולות בבורסה, מפקידי בנק בסניפים אחרים. כל ההוראות של סניפי הבנק לבורסה, מועברות באמצעות המרכז.
בדרך-כלל הכירו פקידות הבנק העובדות בחדר העיסקאות את קולותיהם של פקידי הסניפים, לאור המגע היום יומי ביניהם, ובמידה ולא הייתה היכרות כזו, הרי שלפקידי הבנק העוסקים בכך היה מספר קוד אישי פנימי ואשר באמצעותו הזדהו (וראה עדותו של משה אלדר מעמ' 23, אשר היה במועד הרלוונטי סגן מנהל האגף לניירות ערך).
ביום 27.11.1990 אובחנה פקודה חריגה לקניית 40,000 אג"ח מן (כשגבול הפקודה החריגה היה 12,000 ע"נ). בהוראת העד משה אלדר, התקשרו לסניף הבנק בגבעת שאול והתברר כי ההוראה הייתה פיקטיבית וכי לא ניתנה על-ידי מי מפקידי הסניף הנ"ל.
בבדיקה אישית שערך העד אלדר, התברר לו לפי רישומי ההוראה ומספר הקוד של נותנה, כי לא קיים בסניף זה אדם שזה מספר הקוד שלו.
מאחר והפקודה כבר שודרה לבורסה, התקשר לאחראי על המסחר וביקשו למחוק את הפקודה מאחר והיא פיקטיבית (בעמ' 28 לפרוטוקול).
"מאז אוקטובר שנת 90', החל בבנק הנוהג של הקלטת שיחות של מחלקת ניירות ערך" (אלדר – בעמ' 24 לפרוטוקול). ועל-כן פנה העד אלדר לעד דוד פיש, אשר טיפל בעניין ההקלטות, וביקשו לאתר הקלטת השיחה בה ניתנה אותה הוראה חריגה.
משאותרה השיחה, הוקלטה זו ממכשיר ההקלטה הגדול המותקן בבנק לקלטת קטנה, והעד אלדר השמיעה למספר אנשים תוך ניסיון לזהות את הדובר. וכך הגיעו, בסופו של דבר, אל הנאשם.
ת5/ היא הקלטת שהוגשה ובה מושמעת "שיחת ההוראה". היא עצמה עותק מסליל ההקלטה הגדול והארוך בזמן המותקן בבנק ושהינו ממוחשב, אוטומטי ומחובר לו שעון בעזרתו ניתן לדעת את שעת השיחה המדויקת.
נכון לציין שמסליל ההקלטה המקורי (ת2/), בוצעו מספר תעתיקים, אשר כולם הוגשו כמוצגים וסומנו:נ ת5/, ת5/א, ת10/, ת21/א ות21/ב. בהכרעת-דין זו, די אם אתייחס לת5/.
כבר בע"פ 28/59 פלוני נ' היועץ המשפטי וערעור נגדי [1] נקבעו 6 תנאים שעל התביעה להוכיחם, על-מנת להכשיר הקלטה כראיה קבילה, והם:ב
(א) המבחן הטכני, דהיינו – תקינות המכשיר;
(ב) האדם שטיפל בהקלטה ידע את מלאכתו;
(ג) ההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים;
(ד) שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות;
(ה) זיהויים של המדברים שקולותיהם נקלטו;
(ו) שהדברים נאמרו והעדות הוגדרה מרצונו הטוב של המדבר, ללא כפייה ופיתוי.
1. תקינות המכשיר
העד דוד פיש טיפל בענייני ההקלטות החל מיום 1.2.1990 והיה אחראי על הקלטת השיחות במחלקת ניירות ערך ובמחלקת עיסקאות חוץ של הבנק.
בעדותו הסביר באשר לאופן פעולת מכשיר ההקלטה, את פעילותו באשר להחלפת סלילי ההקלטה, סימונם על-ידיו ואחסונם, וכן כי נהג לרשום כל הפסקה בהקלטה, בגין הפסקת חשמל או תקלה אחרת כלשהי.
העד אברהם בר-דיין עובד חב' טלמוסיקה, היה נותן השירות לבנק המזרחי למכשיר ההקלטה אשר נמכר לבנק, ולדעתו פעל המכשיר כהלכה והיה תקין.
2. האדם שטיפל בהקלטה ידע את מלאכתו
העד פיש (עדותו מעמ' 12 לפרוטוקול) שהיה, כאמור, אחראי על עניין ההקלטות, קיבל תדרוך להפעלתו והטכנאי בר-דיין – מקצועו היה בכך.
3. ההסרטה או ההקלטה היו מהימנים ונכונים
על-פי תיאורו של העד פיש, מכשיר ההקלטה היה אוטומטי ופעל עם תחילת קיומה של שיחה; פעילותו לא הופסקה והוא פעל באופן שוטף לאורך כל יום העבודה והוקלטו בו אף שיחות פרטיות, על-מנת שלא להפסיק את ההקלטה.
4. שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות
על-פי עדותו של מר פיש, לא אירעה במועד הרלוונטי תקלה כלשהי במכשיר, ואילו על-פי עדותו של בר-דיין:ו
"בתוקף תפקידי כטכנאי אם ישנה אפשרות לשיבוש סליל ההקלטה אני משיב, מאד קשה לבצע זאת, מאחר וכל שיבוש יפגע בשעון התאריך שלו ואין אפשרות לעשות השתלה, אף אחד לא יודע איפה נמצא השעון" (בעמ' 22 לפרוטוקול).
כמו כן לדברי העד, הוא לא מצא כל פגם, חיתוך או תוספת "בישול" בסרט ההקלטה ממנו הקליט את ת5/.
5. זיהוי קולות המדברים
מספר לא מבוטל של שומעי הקלטת זיהו בה את קולו של הנאשם, אלא שעל כך אעמוד בנפרד.
6. שהדברים נאמרו והעדות הוגדרה מרצונו הטוב של המדבר, ללא כפייה ופיתוי
איש, כמובן, לא דובב את הדובר, ואותו דובר הוא שיזם את השיחה, התקשר טלפונית לבנק ומסר הוראתו, כפי שזו מופיעה בשיחה המוקלטת.
קבילות ההקלטה על-פי חוק האזנת סתר, תשל"ט1979-
האזנת סתר מוגדרת כ"האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה". ההאזנה לענייננו בוצעה כדבר שבשיגרה במהלכו של כל יום עבודה; לדברי העד ראובן מדמון, ידעו אנשי האגף כי השיחות שהם מקבלים – מוקלטות הן; וכן ראה את עדותה של לבנה יעקוסי (בעמ' 40 לפרוטוקול) שהעידה כי ידוע לה שהשיחות אותן היא מקבלת – מוקלטות הן, ומיום שהחלו ההקלטות הודיעו על כך.
היוצא הוא – שלא מדובר, במקרה זה, בהאזנת סתר המנוגדת לחוק.
זיהוי קול
הפן המשפטי
בע"פ 234/81 חרבון נ' מדינת ישראל [2] נקבע, תוך שבית-המשפט הסתמך על פסק-הדין בעניינו של אל-נבארי (ע"פ 87/53 אל-נבארי נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל [3]), כי:נ
"מקום שמדובר בהרשעה על פי עדות יחידה, כאשר הנאשם זוהה כמבצע העבירה על פי קולו בלבד, חייבת עדות המזהה למלא אחר שני מבחנים:ב המבחן הסובייקטיבי – הוא מבחן מהימנותו של המזהה, והמבחן האובייקטיבי. יסודותיו של המבחן האובייקטיבי הם שלושה:ו מיידיות הזיהוי (אינסטינקטיביות) – שהיא היסוד האובייקטיבי העיקרי; הכרה מספקת של המזהה את קולו של המזוהה; העדר השפעות חיצוניות, העשויות לפגום בכושר הזיהוי של המזהה".
בע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל [4] נקבע:
"הלכה פסוקה היא, שזיהוי קול מכוחה של היכרות קרובה מוקדמת, כשהוא אינסטינקטיבי, מיידי וודאי – ללא צורך במחשבה ובשחזור – מספיק לקביעת זהותו של הדובר".
בע"פ 440/87, 486, 494, 499 חדד ואח' נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' חדד ואח'; אלקובי ואח' נ' מדינת ישראל [5] נאמר, כי:
"זיהוי קול אפשר שיהיה מתוך התרשמות כללית ובלתי מבוארת, ואפשר שיהיה מבוסס על סגולה המיוחדת לקול".
וראה גם י' קדמי בספרו על הראיות (חלק שני) [11], בעמ' 610-608.
הפן העובדתי
יעקב אמיד (ע.ת. 8) זיהה את הנאשם כבעל הקול בקלטת שהושמעה לו על-ידי החוקר קאופמן, ובלשונו:
"זיהיתי בקלות את קולו של הנאשם, מאחר ובמשך שנה וחצי דיברתי איתו מאות פעמים בטלפון ולא היה לי קשה לזהות קולו" (בעמ' 53 לפרוטוקול).
ראובן מדמון (ע.ת. 9), מנהל מדור תיקים בבנק המזרחי, אגף ניירות ערך, הכיר הנאשם והיה לו קשר עמו לפחות אחת לשבוע, בין על דרך של פגישה פנים אל פנים, או בשיחות טלפון. עד זה שמע את הקלטת 3 פעמים. "לראשונה דרך מנהל מח' המסחר משה אלדר", פעם שנייה על-ידי חוקר הרשות לניירות ערך, קאופמן, ופעם שלישית באולם בית-המשפט.
העד זיהה בבית-המשפט הן את קולה של הפקידה לבנה והן את קולו של הנאשם:
"אני יכול לזהות קולו מאחר והיתה לי עבודה שוטפת עם הנאשם ואחת לשבוע הוא היה מתקשר איתנו וזאת במשך שנה ומעלה. התרשמתי כי מדובר בקולו" (בעמ' 60 לפרוטוקול).
לדברי העד זיהה ספונטנית את קול הנאשם משהושמעה לו לראשונה הקלטת על-ידי משה אלדר.
שלמה דקל (ע.ת. 11), פקיד בנק המזרחי, עוזר למנהל אזור תל-אביב ומכיר הנאשם ואף שוחח עמו טלפונית תקופה של למעלה משנה.
למשמע הקלטת ת5/ – זיהה בה את קולו של הנאשם. לדבריו, השמיע לו בעבר החוקר קאופמן את הקלטת, בלא שאמר לו דבר על האמור בה או על דובריה, וגם אז זיהה את קולו של הנאשם (בעמ' 71 לפרוטוקול).
אליהו קרמר (ע.ת. 15) ששימש בתקופה הרלוונטית פקיד השקעות בבנק המזרחי בנתניה, מכיר הנאשם, כי חב' "מקבץ" ניהלה חשבונה בסניף הבנק בו עבד, מקום אליו נהג הנאשם לבוא לפעמים ואף היה ביניהם קשר טלפוני.
משהושמעה לעד באולם בית-המשפט הקלטת ת5/, אמר:
"לשאלה אם אני מזהה את הדוברים אני משיב, אני מזהה את הקול הדובר, מדובר בקולו של הנאשם מדבר עם לבנה, פקידת ניירות ערך של בנק המזרחי" (בעמ' 87 לפרוטוקול).
בעבר הושמעה לו הקלטת על-ידי חוקרי הרשות לניירות ערך וגם אז "זיהיתי את קולו של הנאשם מיידית כי עבדתי איתו שנים רבות...".
גבריאל יצחק (ע.ת. 16), בעל חב' אבניר להשקעות, מכיר הנאשם כבעל "מקבץ" עמו עבד. משנחקר העד על-ידי הנאשם באשר לקול בקלטת ת5/ שהושמעה לו, השיב:
"הקול הדובר הוא קולך שלך ואני מזהה אותו במאת האחוזים בוודאות מלאה" (בעמ' 95 לפרוטוקול).
5 עדים זיהו את קולו של הנאשם בקלטת ת5/. במהלך המשפט הושמעה הקלטת מספר לא מבוטל של פעמים ולצורך כתיבת הכרעת-דין זו – שבתי ושמעתי אותה. גם לטעמי – הקול הנשמע בקלטת ת5/ – קולו של הנאשם הוא.
עם זאת אעיר, כי לו היו בפניי רק עדויותיהם של יעקב אמיד וגבריאל יצחק, לא הייתי קובעת על-פי דבריהם שלהם כי הקול קול הנאשם הוא, וזאת לאור הטינה העמוקה שרוחשים שניים אלה לנאשם. לעתים מעבירה הטינה דעתו של אדם עליו וקיים חשש כי אין הוא דבק תמיד באמת הצרופה.
הנאשם עצמו מכחיש כי קולו שלו נשמע בקלטת. וכפי שהתבטא בחקירה הנגדית:
"אני מכחיש שאני הדובר בקלטת שהוצגה לביה"מ. גם אם ישמיעו לי את טוביה צפיר ואני לא אדע שהוא מחקה את ראש הממשלה אני יחשוב שהוא ראש הממשלה" (בעמ' 147 לפרוטוקול).
עוד, לדברי הנאשם, הוא ידע שהבנק מקליט השיחות וכי בעבר אף נסתיימו ויכוחים וחילוקי דעות בינו לבין הבנק לאחר שהושמעו לו הקלטות. לדברי הנאשם בוצעו הקלטות בבנק הרבה לפני המועד שנטען על-ידי העדים, דהיינו – גם בשנים 1988 ו1989-.
הנאשם סירב לבדיקת זיהוי קול, הן מן הטעם שחוקרי הרשות אמרו לו לגבי ודאות הבדיקה כי אין תשובות החלטיות והן משום שלדעתו יש מספיק קלטות עם קולו בבנק ואין צורך בדגימות נוספות.
לטענת הסניגור בכתב סיכומיו, ניסיון החיים מלמד כי פעמים רבות לא מזהים בשיחת טלפון אנשים מוכרים, או טועים בזיהוי; וכן כי לעתים ניתן לחקות קולו של אדם מסוים או את דיקציית הדיבור שלו – דבר העלול לגרום לבלבול בזיהוי.
עוד לטענת הסניגור ולדעתו, נערך "זיהוי הקולות" בצורה הרחוקה מלהיות אובייקטיבית ומהימנה, דבר הפוגע באופן משמעותי במשקל שיש ליתן לאותו זיהוי.
לטעמי הקול בסליל ת2/ ובקלטות ת5/ והאחרות שהוצגו – הוא קולו של הנאשם. את קביעתי אני מבססת בעיקר על:
1. משהסתברה בבנק העובדה כי ניתנה פקודה חריגה באשר לאג"ח מן, ביקש העד אלדר מהעד פיש, שהיה ממונה על מכשיר ההקלטה – את הקלטת השיחה אשר בה ההוראה הנ"ל.
משהייתה בידו ההקלטה הנ"ל, השמיע אותה לאנשים שונים בתקווה שמישהו יזהה את הדובר ומי שזיהה באותה הזדמנות זיהה ספונטנית.
מאחר ואלדר עצמו לא הכיר את הקול, הרי שלא ייתכן שנקב בשם הנאשם וביקש אישור השומעים. איש גם לא העיד על כך.
2. 5 אנשים זיהו ספונטנית את קול הדובר בקלטת כקולו של הנאשם. שניים אמנם שומרים טינה לנאשם, והגם שאיני מתחשבת בדבריהם, הרי שלא בהכרח אינם דוברי אמת. ובאשר לשאר המזהים – לא נראה לי כי למי מהם היה אינטרס אישי כלשהו להעליל על הנאשם עלילה כלשהי.
3. אחד העדים (אליהו קרמר) אף זיהה את קולה של לבנה, הפקידה שקיבלה את הוראת הנאשם.
4. אף לדעתי שלי, לאחר שמיעת הקלטת מספר רב של פעמים – הקול קולו של הנאשם.
5. כתמיכה לכך, אף העובדה שהדובר ביקש לחייב את חשבונו של אמיד, שאת מספרו ידע, ואמיד היה לקוח של "מקבץ" והיה זה הנאשם שפעל בעבר בחשבונו.
קוד הזיהוי של פקיד הבנק
הנאשם הזדהה בקלטת כ"משה" מסניף גבעת שאול ושהינו בעל קוד 33.
מסתבר כי בסניף גבעת שאול לא עבד עובד כזה, אולם בסניף אבן-גבירול בתל-אביב עבד אותה עת פקיד בשם משה בוסני, אשר מספר הקוד הפנימי שלו אכן היה 33.
מעדויותיהם של ה"ה אלדר ודוד הרשקוביץ, אמנם נראה כי מתן קוד זיהוי לפקיד ניירות ערך הינו דבר פנימי של הבנק ואינו מיועד לפרסום.
מפי הנאשם לא ניתן היה לשמוע הסבר כלשהו, שכן עצם קיומה של השיחה הוכחש על-ידיו.
אכן נותרה ללא תשובה השאלה – הכיצד הגיעו לידי הנאשם שם הפקיד וקוד הזיהוי הפנימי שלו. אותו פקיד אמנם הכיר הנאשם, שהיה אצלו, אך אין ראיה כלשהי שסיפר לו את מספר הקוד שלו.
עם זאת, אין בכך כדי לשנות דבר לעניין חפותו או אשמתו של הנאשם. ואין באי-הידיעה או אי-ההוכחה באשר לאפשרות הגעת הקוד לנאשם – כדי לערער, במקרה זה, את אמינות זיהוי הקול.
תוכן ההקלטה כראיה ומשקלה של זו
משהחלטתי כי התביעה נשאה בנטל הוכחת ההתניות המשמשות מבחן טכני לתקינותה של ההקלטה וקיבלתי את סליל ההקלטה כמוצג, נותר לבחון מהותה ומשמעותה של ראיה זו.
בע"פ 323/84 שריק ואח' נ' מדינת ישראל [6], נאמר בין השאר, כי:
"...מן הדברים האלה עולה כי ברגע שהובטחה אמינותו הטכנית של המכשיר, ובכלל זה אמינות פעולת הרישום או ההקלטה, הפיענוח והשיקוף, לא צריך להיות כל ספק באשר לאמיתותו של תוכן הדברים – במובן זה שיש זהות בין הקלט לבין הפלט... אין שוני עקרוני בין כתב לבין סרטי הקלטה ובשלב שאלה עברו את המבחנים הנ"ל לקבילותם והם נגזרים מטיבו הטכני של האמצעי.
...סרטי הקלטה כשלעצמם בהיותם קבילים, די בהם כדי לענות על דרישת הכתב האמורה... אלא משום סגולתם לשמר ללא שינוי דברים, שנרשמו בהם בדרך של הקלטה".
לאור קבילות סרט ההקלטה וקביעתי כי קולו של הדובר בה הינו קולו של הנאשם, הרי היה זה הנאשם אשר הזמין 40,000 ע"נ אג"ח מן ולחייב בתמורה חשבון מס' 180036, שהינו חשבונו של אמיד.
מהדברים האמורים בשיחה זו נראה כי הנאשם התחזה לפקיד נ"ע בשם משה, שמספר הקוד הפנימי שלו הוא 33, וזאת על-מנת לגרום לביצועה של הוראת קנייה של אג"ח מן, שבנוסף להיותה מעבר לגבול פקודה חריגה, נראה כי אף לא היה איש המעוניין בביצועה.
בסעיף 441 לחוק העונשין נאמר:
"המתייצג בכזב כאדם אחר, חי או מת, בכוונה להונות, דינו – מאסר שלוש שנים".
בשלב זה ניתן לקבוע כי הנאשם התייצג בכזב כאדם אחר (הפקיד משה בעל קוד 33). באשר לעניין הכוונה להונות, נראה לי כי נכון לקבוע זאת לאחר שאדון לעניין נפקות ייפוי-הכוח של אמיד ולעניין העבירה בניגוד לסעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך.
ב. ניסיון לקבל דבר במירמה
לטענת התביעה, דבר המירמה אותו ניסה הנאשם לקבל היא הזכות לפעול בחשבונו של אמיד, בבנק המזרחי.
"דבר" – כמוגדר בסעיף 414 לחוק העונשין:
"מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה".
מעדותו של אמיד נראה כי החל מחודש מאי 1988 היה לקוח של חב' "מקבץ" ובמסגרת קשריו העסקיים עם חברה זו, נתן בידיה ייפוי-כוח לפעול בחשבונו (ת36/). אלא שביום 30.11.1989 ביטל אמיד את ייפוי-הכוח בבנק ולאחר מכן שלח אף לחב' "מקבץ" מכתב ביטול. וכדבריו:
"ביטלתי את יפוי הכח כי רציתי לנתק איתם כל מגע לאחר העוול והעוולה שגרמו לי. לאחר הביטול בנובמבר 89' מעולם לא חידשתי יפוי הכח. לא רציתי לשמוע מהם ואף לא להיות איתם בקשר" (בעמ' 50 לפרוטוקול).
העד בני שלום (ע.ת. 7) מאשר בעדותו הן את קיומו של ייפוי-הכוח, הן את ביטולו והן את אי-חידושו על-ידי אמיד.
ועל-פי עדותו של אריה ובר (ע.ת. 10), ששימש מנהל אגף ניירות ערך בשנים הרלוונטיות, הרי שבחודשים יוני-יולי 1990 הפסיק הבנק באופן מוחלט לעבוד עם חב' "מקבץ", כי שיטות העבודה לא נראו להם. כשבועיים לאחר ההודעה לחב' "מקבץ" על הפסקת העבודה עמה – הודיע הבנק על כך אף ללקוחות חברה זו.
לטענת הנאשם, אמיד נהג לבטל ולחדש את ייפוי-הכוח חדשות לבקרים; ולמרות הכחשת הנאשם לגבי עצם מתן הוראת הקנייה, נושא משפט זה, הרי שבתקופה הרלוונטית לכתב-האישום – היה בידי חב' "מקבץ" ייפוי-כוח תקף של אמיד.
עניין זה מוכחש, כאמור, הן על-ידי אמיד והן על-ידי הבנק עצמו.
כמו-כן העיד מטעם הנאשם העד שאול גלברד, מנהל בנק המזרחי סניף גבעת שאול, החל מחודש ינואר 1997.
המוצג נ3/ ו-נ3/ב הינם צילומי מיקרו-פיש, המתעדים פעילות בחשבונו של אמיד בחודשים נובמבר 1989 עד תחילת חודש מאי 1990 (7.5.1990). לדברי העד:
"הפעולות בוצעו ורואים את זה בפני. אם המסמך נאמן למקור אז הפעולה בוצעה. מי נתן את ההוראה אני לא יכול לדעת. ...מ1.12.89- בנובמבר 89' בוטל קוד ברוקר שהיה קודם, ומאז גם קוד ברוקר לא מופיע בחשבון..." (בעמ' 130 לפרוטוקול).
"לשאלתך האם אני לא יכול לדעת שהפעולות שמופיעות לאחר נובמבר האם את ההוראה לבנק נתן יעקב אמיד, אני אומר שאני אישית לא יכול לדעת, גם הבנק לא יכול לדעת, מישהו נתן את ההוראות. אני את הדקות הזאת של מתי בוטל הקוד ברוקר אני יכול להגיד שזה נתון מהותי שבוטל בנובמבר 89', קוד שהיה קודם, קוד 141 מתייחס לחברת 'מקבץ'. מעבר לזה להגיד מה קרה אותם חודשים אני לא חושב שיש מי שיוכל להעיד על כך היום, אלא אם כן למישהו יש את אותם מסמכים ואני יכול לפענח אותם" (בעמ' 131 לפרוטוקול).
היוצא הוא, שלמעט העובדה שעד תחילת חודש מאי 1990, בוצע מספר רב של פעולות מט"ח בחשבונו של אמיד, אין בראיות שהובאו על-ידי הנאשם ולא כלום. וההפך הוא הנכון: מהעובדה שהבנק ביטל את קוד הברוקר בנובמבר 1989, יש תמיכה בעדות אמיד ובעדות אנשי הבנק בנקודה זו.
אולם, גם אם אקבל את גירסת הנאשם במלואה, תוך התעלמות מוחלטת מעדויות האחרים בנקודה זו, הרי שאף לגירסתו – נסתיימה פעילותו בחשבונו של אמיד במאי 1990; ואף בעדותו אמר:
"חברת 'מקבץ' הפסיקה פעילותה במחצית שנת 90. עד כמה שזכור לי באותה תקופה הפסקתי לפעול בחשבונותיהם של אחרים, זה לא קרה ביום אחד, אלא ההפסקה היתה בשלבים" (בעמ' 145 לפרוטוקול).
ומכל מקום, אף הנאשם, למרות שלבי הפסקת הפעילות, כנטען על-ידיו, לא הצליח "למתוח" את הזמן עד סוף נובמבר 1990 – המועד בו נטען כי ביצע עבירות.
ועל-כן, אם אמנם פעל, או ניסה הנאשם לפעול בחשבונו של אמיד – היה הדבר תוך ביצוע עבירה של קבלת דבר במירמה, או ניסיון לעשות כן.
ניסיון
צודק בא-כוח הנאשם כי הוראת החיקוק החלה בעניינו של הנאשם היא זו אשר הייתה בתוקף במועד הרלוונטי לגביו נטענת עבירת הניסיון – או הוראת החיקוק החדשה, במידה והיא מקלה עמו.
איני סבורה שמבחינת הנטען כלפי הנאשם יש שוני בין סעיף 33(א) לחוק העונשין, אשר בוטל על-ידי תיקון 39, לבין המתחייב מסעיפים 25 ו26- החלים כיום.
באופן כללי אני סבורה שהוראת החוק החלה כיום מיטיבה יותר עם נאשמים שכן היא ברורה יותר ונראה כי חלה היא על מערכת מקרים מצומצמת יותר, ולמשל – נראה כי אינה חלה על עבירת מחדל.
לדעת הסניגור המלומד, לא ניתן להרשיע הנאשם בעבירת הניסיון, לאור העובדה כי היה מודע לחוסר האפשרות לבצע העבירה המושלמת. את טענתו מבסס בא-כוח הנאשם על סעיף 33(ג) לחוק העונשין, אשר בוטל על-ידי תיקון 39 ואשר בו נאמר:
"(ג) חוסר אפשרות לבצע את העבירה למעשה, מחמת נסיבות שאינן ידועות לעבריין, אינו מעלה ואינו מוריד".
מכלל הן אתה למד על הלאו, לטענת הסניגור, דהיינו – חוסר אפשרות לבצע את המעשה מחמת נסיבות שהיו ידועות לעבריין – יביא לפטור מאחריות פלילית.
מאחר ומדובר בהוראה אשר עברה את גבול הפקודה החריגה; מאחר וכמנהל תיקים ידע הנאשם את גבול הפקודה החריגה לעניין אג"ח מן, ועל-כן לא תיתכן השלמת העבירה; ומאחר והיה מודע לכך כי בבנק מוקלטות שיחות הטלפון בחדר העיסקאות – הרי שיש לזכותו מעבירת הניסיון, כמו משאר העבירות המיוחסות לו.
לעניין ידיעת הנאשם: אני סבורה כי הנאשם לא ידע דבר הקלטת כל השיחות בחדר העיסקאות. לטענתו, כבר בעבר, הושמעו לו שיחות מוקלטות וזאת כשהייתה מחלוקת בינו לבין פקיד בנק כלשהו. אני מאמינה לו שאמנם כך הדבר, אולם כך הדבר לגבי עיסקאות במט"ח (ובסוגריים ייאמר – שהנאשם עצמו בעדותו סיפר כי עסק בעיקר במט"ח).
מאז אוקטובר 1990 החל בבנק נוהל הקלטת השיחות של מח' ניירות ערך (וראה עדות אלדר, בעמ' 24 לפרוטוקול). קודם לכן הוקלטו שיחות רק במח' מט"ח. בנובמבר 1990 לא היה כבר לנאשם או ל"מקבץ" קשר עם הבנק ולא ביצע עיסקאות כלשהו באמצעותו, שכן זמן רב קודם לכן הודיע לו הבנק על סירובו להמשיך בקשר עמו; ואף לדברי הנאשם – "מקבץ" חדלה מלהתקיים במחצית שנת 1990.
עם זאת נראה לי כי זיכויו או הרשעתו של הנאשם בעבירה של ניסיון לקבל דבר במירמה – כרוכה ותלויה בקביעה באשר לעבירה בניגוד לסעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך.
ג. עבירת הניסיון להשפיע בדרכי תרמית על שערי ניירות ערך
הבורסה מהווה מרכז לפעילות הפיננסית במשק ובה נקבע מחירם של ניירות הערך תוך תחרות חופשית בין המשתתפים במסחר.
י' ניצני וד' קרת פותחים מאמרם "הבורסה לניירות-ערך והמערכת השיפוטית – הטיפול במניפולצה בניירות-ערך" [12], במילים:
"בסיס הפעולה הכלכלי של בורסה לניירות ערך וסימן ההיכר לקיומו של שוק תקין והוגן הוא קיום שוק חופשי, שבו נקבעים שערי ניירות הערך על ידי כוחות היצע וביקוש, ללא השפעה מניפולטיבית מלאכותית ופעילות של אנשי פנים".
ומכאן – שחשיבות רבה נודעת לאמון הציבור במערכת מסחרית זו, וכפי שהדבר נוסח על-ידי כב' השופטת בן-עתו בע"פ (ת"א) 352/79 מדינת ישראל נ' לוינקופ [10]:
"כל כוונתם של החוקים המודרנים העוסקים בניירות ערך, ושל התקנות המתוקנות על פיהם, היא למנוע הפיכתה של הבורסה למעין קזינו של הימורים ולשמור על ייחוסה כמוסד כלכלי רב עוצמה הנותן ביטוי לתופעות כלכליות תוך שמירה על הליכות מסחר הוגנות".
וברע"פ 2184/96 חרובי ואח' נ' מדינת ישראל [7] נקבע, כי:
"סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך קובע, כי מי אשר 'השפיע בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות הערך' מבצע עבירה פלילית. התכלית המונחת ביסוד איסור פלילי זה הינה הגנה על ציבור המשקיעים והבטחת אמון הציבור בשוק ניירות הערך. לשם כך יש להבטיח, בין השאר, כי מחירו של נייר ערך בשוק ייקבע על ידי כוחות ההיצע והביקוש, ללא השפעות בדרכי תרמית על תנודות השער... מטרתו של סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך להביא לידי כך, כי תנודות בשער ישקפו ביקוש והיצע הנגזר מערכו הכלכלי של נייר הערך ותוחלת הרווח הצפוי מן השקעה בו, ולא ביקוש והיצע מלאכותיים המשקפים נסיון להשיג רווח מהיר שאין לו אחיזה בנתונים כלכליים...".
הנה-כי-כן, סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך בא להגן על הציבור, שלאמונו בבורסה חשיבות כלכלית מכרעת, מפני אלה אשר בדרכי תרמית מתכוונים להשפיע על תנודות השערים ולהפר את האיזון של מכירה וקנייה בתום-לב, של רצון להשקיע ורצון להרוויח בדרך הישר.
פסק-הדין שניתן בע"פ 5052/95, 5109, 5111 ואקנין ואח' נ' מדינת ישראל (להלן – עניין ואקנין [8]), מנתח את סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, ולאור חשיבות הדברים, נראה לי לנכון לצטט חלק מהם, כלהלן:
"חוק ניירות ערך אינו מפרט מתי מתרחשת השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של המניה. על כן עלינו ללמוד מתוך התכלית המונחת ביסוד ההוראה. כפי שראינו, ביסוד הוראת ס' 54 לחוק ניירות ערך, מונח הרצון להבטיח הגינות במסחר בניירות ערך. לשם כך בא הרצון להבטיח גילוי, אשר יאפשר קבלת החלטות מודעות, תוך שקילת הסיכון והסיכוי. מחיר נייר הערך משקף שיווי משקל בין היצע ממשי לבין ביקוש ממשי, אשר מקורו בתחזיות המשקיע בדבר תוחלת הרווח העתידית מאותה השקעה. בכך מובטח אימון הציבור בשוק ניירות הערך ובמידע הכלכלי שהוא מייצג. ודוק: אין הבטחה להצלחה. התחזיות עשויות להיכשל. אך נקבע מנגנון שוק – המבוסס על הערכות כלכליות – אשר על פיו ייקבע מחירו של נייר הערך. על רקע גישה תכליתית זו יש לבחון את המצבים השונים אשר, על פי הטענה, מהווים השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך. בבחינה זו יש להיזהר ולא לחצות את הגבול שבין האסור והמותר. לא כל ספקולציה היא מניפולציה. זאת ועוד: החיים עשירים מכל דמיון. אין זה ראוי לקבוע מראש 'רשימה סגורה' של מצבים האסורים על פי ס' 54(א)(2) לחוק ניירות ערך. יש להימנע מהגדרות כוללניות, שעם ניסוחן נמצא מיד המקרה הנוסף שאינו נכנס לתחומן אך שההתנהגות על פיו אסורה היא. בתחום חי ותוסס זה של המסחר בשוק ניירות הערך, עדיפה גישה אינדוקטיבית, הנעה ממקרה למקרה ועל בסיס נסיון החיים המצטבר מרחיבה ומשכללת את תפיסותיה. על יסוד גישה זו, ובלי לנסות כלל ליתן הגדרה כוללנית ליסודות המרכיבים את העבירה על פי ס' 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, ניתן לומר בבטחה כי מתן הוראת קניה או מכירה בלא רצון לקנות או למכור, ואך מתוך רצון לגרום ע"י כך לשינוי במחיר המניה, הוא פעולה אסורה על פי ס' 54(א)(2) לחוק ניירות ערך. יש בפעולה זו 'השפעה' על תנודות השער של ניירות הערך. השפעה זו הינה 'בדרכי תרמית', שכן ההיצע או הביקוש אינם משקפים תחזית כלכלית (נכונה או שגויה) אשר לערך המניה, אלא פעולה מלאכותית שמטרתה הינה אך התנודה בשערו של נייר הערך. פעולה שכזו – אם היא מלווה במודעות לדרכי התרמית ובכוונה להשיג את תנודות השער – היא עבירה על פי ס' 54(א)(2) לחוק ניירות ערך. ...נופל ללב ליבו של האיסור... פוגע בהגינות המסחר".
בע"פ 8573/96, 8620, 8710, 8873, 8901 מרקדו ואח' נ' מדינת ישראל [9], אימץ בית-המשפט שדן בערעורים הנ"ל את עמדת הנשיא ברק בפסק-הדין בעניין ואקנין [8], אולם הוסיף כי:
"סבורני, כי בהגדרת העבירה הקבועה בסעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך נמנה גם רכיב של תוצאה. תנאי להשלמתה של העבירה הוא כי כתוצאה מהתנהגותו של עושה העבירה נגרמה בפועל השפעה על תנודות השער של ניירות הערך".
ואצל ניצני וקרת, במאמרם הנ"ל [12] נאמר:
"מסירת פקודות גדולות ביותר למכירה או לרכישה, כאשר מטרת נותן הפקודות היא שלא יתבצעו, או אם מעצם גודלן אין סבירות שיתבצעו, יש לראות בכך פעילות מניפולטיבית ומכוונת להשפעה על המחיר והמחזור של נייר הערך".
העד משה אלדר הסביר משמעותה של פקודה חריגה והטעם לה, כשלדבריו ניתנת פקודה חריגה כדי למנוע זעזועים בבורסה ושערים. הבורסה קבעה, על-כן, לכל נייר לפי הסחירות והשער, גבול מסוים שמעבר לזה צריך אישור מיוחד. גבול הפקודה החריגה מצוי במערכת הממוחשבת וכן בגיליון השערים של הבורסה.
הפקודה המוקלטת (ת2/, ת5/) מיום 27.11.1990 היא לקניית 40,000 ע"נ אג"ח מן. גבול הפקודה החריגה לאותו יום היה 12,000 ע"נ.
מדברי העד מסתבר כי הפקודה הנ"ל כבר שודרה לבורסה והיה צורך להתקשר לאחראי על המסחר ולבקשו למחוק את הפקודה מחמת היותה פיקטיבית.
כן מסתבר מחומר הראיות אשר בתיק כי שערי המכירה של אג"ח מן היו בירידה באותם ימים.
העד יעקב קאופמן, חוקר ברשות לניירות ערך העיד כי:
"הוראה פיקטיבית עשוייה לגרום להטעיית ציבור המשקיעים בניירות ערך מאחר והוראה כזו אם מתבצעת, היא עשויה להשפיע הן על נפחי המסחר והן על השערים הנקבעים" (בעמ' 104 לפרוטוקול).
באשר למניע: לטענת בא-כוח הנאשם תנאי להרשעה על-פי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך הוא קיומו של מניע.
אין דעתי כדעתו. סעיף 19 לחוק העונשין קובע כי "אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית..." ומחשבה פלילית מוגדרת בסעיף 20 לחוק הנ"ל כ"...מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה...". וראה גם סעיף 20(ב).
מניע אינו חלק מן המחשבה הפלילית, ואמנם לא ברור במקרה זה המניע וניתן רק לנסות ולנחשו.
באשר להיעדר היגיון כלשהו לבצע עבירה שהרווח המרבי בצדה הוא 1,300 ש"ח, הרי שאף זה אינו מהווה נסיבה כלשהי העשויה לגרום לזיכויו של אדם; ואף אלמנט זה אינו נכנס בגדר הגדרת המחשבה הפלילית. ייתכן והנאשם במעשהו לא שאף כלל לאותו רווח מזערי, אלא לשינוי שער אג"ח מן, שהיה בירידה אותה עת. כמנהל תיקים ויועץ השקעות, ידע הנאשם גבול פקודה חריגה מהי, אני סבורה כי לא היה לו כל עניין בביצועה, הוא הורה על רכישת כמות האג"ח הגבוהה, תוך חיוב חשבון שלא הייתה לו כל שליטה עליו ואשר אף לא ידוע אם בכלל היה בו כסף.
נכון אף לציין, שלעניין העבירה על סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, אין בעיניי אף משמעות לעניין נפקות ייפוי-הכוח בחשבונו של אמיד, שכן גם אילו היה לו כזה, עדיין אני סבורה כי במתן הוראה לקניית 40,000 ע"נ אג"ח מן כשגבול פקודה חריגה הוא 12,000 ע"נ – יש לראות מניפולציה אסורה.
העולה מן המקובץ הוא, שאני מחליטה להרשיע הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב-האישום, כשריכוז עיקר נימוקיי הוא:


1. קולו של הנאשם הוא זה המושמע בהקלטה ת2/;

2. הנאשם הוא נותן ההוראה לקניית אג"ח מן, תוך ידיעה שאינה ניתנת לביצוע ותוך ידיעה באשר להשפעה העלולה להיות להוראה כזו בבורסה;
3 . לא היה לנאשם ייפוי-כוח לפעול בחשבונו של אמיד ואף קשריו המסחריים עם בנק המזרחי נסתיימו כבר במחצית שנת 1990;

4. בהזדהות הנאשם כפקיד בשם משה, בעל קוד 33 – התחזה לאחר; בנתנו הוראה על חשבונו של אמיד – ניסה במירמה לנצל זכותו של אחר באותו חשבון בנק; ובעצם מתן ההוראה שנתן ואשר הועברה לבורסה – עבר את עבירת הניסיון בניגוד לסעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה בנקאי

  2. חוזה עם הבנק

  3. משכון בנקאי

  4. ארנונה - בנקים

  5. ארנונה על בנק

  6. חוב לבנק לאומי

  7. עורך דין בנקאות

  8. תרגיל עוקץ בבנק

  9. עורך דין בנקים

  10. התחזות לפקיד בנק

  11. אחריות בנק מלווה

  12. חשבון משותף בבנק

  13. הפרת הסדר עם הבנק

  14. התיישנות חוב לבנק

  15. ציפיות הלקוח בבנק

  16. חובת האמון הבנקאית

  17. עורך דין חשבון בנק

  18. התיישנות תביעת בנק

  19. חובת האמון של הבנק

  20. מניעת פעולות בנקאיות

  21. הפרת החוק מצד הבנק

  22. חוזה בין הבנק ללקוח

  23. עורך דין דיני בנקאות

  24. בונוסים למנהלי בנקים

  25. גביית יתר עמלות בנק

  26. יציבות כלכלית של בנק

  27. תביעה נגד בנק החקלאות

  28. ביטול סגירת חשבון בנק

  29. עמלת שורה בנק הפועלים

  30. תביעה של בנק נגד ערב

  31. ערעור על תביעה של בנק

  32. מענק יובל לעובדי בנק

  33. טעות בהסדר חוב עם הבנק

  34. תביעה נגד בנק דיסקונט

  35. גביית תוספת סיכון בבנק

  36. בקשה לביטול הגבלה בבנק

  37. תעריף הארנונה של בנקים

  38. קניית רכב משועבד לבנק

  39. מימוש שעבוד לבנק מלווה

  40. תביעת בנק להחזרת כספים

  41. עמלות אופציות מעוף בבנק

  42. חתימה על טופס ריק בבנק

  43. "מכתב העברה" לעובד בנק

  44. שביתת עובדי בנק דיסקונט

  45. תביעה נגד לקוח בנק לאומי

  46. פיצוי על סגירת חשבון בנק

  47. אחריות הבנק כיועץ השקעות

  48. חובת הבנק לעדכן את הערב

  49. תביעה נגד הבנק הבינלאומי

  50. אי עמידה בהסדר חוב עם הבנק

  51. גביה בלתי חוקית בחשבון בנק

  52. עורך דין תביעות נגד בנקים

  53. תביעת בנק נגד לקוח על חוב

  54. עמלת פירעון מוקדם בנק לאומי

  55. תביעה נגד בנק על הפסד במכרז

  56. תביעה נגד בנק לאומי לישראל

  57. תיאום גובה עמלות בין הבנקים

  58. רישום הסדר מחיקת חובות בבנק

  59. פעולות בחשבון בנק ללא הרשאה

  60. חובת הקטנת הנזק של לקוח בנק

  61. עבירות כלכליות מנהל סניף בנק

  62. זכות עכבון רכב מול שעבוד לבנק

  63. תביעה של בנק המזרחי נגד לקוח

  64. תביעה של בנק דיסקונט נגד ערב

  65. תביעה נגד בנק בגין הגבלת חשבון

  66. ייצוג עובדי בנק ע''י ההסתדרות

  67. חיוב לפתוח תוכניות חיסכון בבנק

  68. התנהגות בנק ברגעי משבר חריגים

  69. תביעה בגין הפרת יחסי בנק לקוח

  70. צ'קים חוזרים של לקוח בבנק לאומי

  71. תביעה על זכויות בכסף בחשבון בנק

  72. בעלות על רכב מעוקל על ידי הבנק

  73. הגבלת חשבון בנק בגלל סירוב צ'קים

  74. תביעת בנק נגד מורשה חתימה בחשבון

  75. תביעה נגד הבנק הבינלאומי הראשון

  76. אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות

  77. תביעה של בנק המזרחי על חוב בחשבון

  78. מעבר בנקים לשבוע עבודה של 5 ימים

  79. תביעה של בנק הפועלים נגד לקוחותיו

  80. סגירת חשבון בנק עקב חשד להלבנת הון

  81. תביעה להחזר כסף שהופקד בבנק הדואר

  82. משיכת כסף מכספומט - תביעה נגד הבנק

  83. אי ביצוע הוראת תשלום של הלקוח בבנק

  84. אישור הסדר נושים למרות התנגדות הבנק

  85. תביעה נגד בנק המזרחי לחייב כיבוד צ'קים

  86. אחריות בנק מלווה על איחור במסירת דירות

  87. חובת הבנק למסור מידע לערבים על הסדר חוב

  88. אחריות הבנק כלפי לקוח שאינו דובר עברית

  89. הסרת הגבלה על חשבון בנק דיסקונט בירושלים

  90. פתיחת חשבון חיסכון בבנק כתנאי להגדלת מסגרת

  91. תביעה נגד בנק לאומי בגין ניהול חשבונות לקוי

  92. מששילם הבנק לעובדו הוא זכאי כמיטיב להטבת נזקיו

  93. ויתור על דיור חלופי - חובת הסבר ע''י פקיד הבנק

  94. הגבלת אחריות בגין שירותים בנקאיים של דואר ישראל

  95. החתמת עולים חדשים שלא יודעים עברית על הסכם בבנק

  96. תביעה נגד בנק מזרחי טפחות – טעות בהוראה טלפונית

  97. נטען כי הבנק ידע אשת הנתבע "אשת קש" בלבד ללא שליטה אמיתית בחברה

  98. האם הבנק חייב כספים וזאת מכוח יישומו של "היתר עסקה" שנכרת בין הצדדים ?

  99. תביעה בשל נזקים כספיים שנגרמו (כביכול) עקב התנהלות רשלנית של הבנק ופקידיו

  100. משנקלעה החברה לחדלות פירעון הגיש הבנק את התביעה בטענה לחתימה על כתב ערבות

  101. בעסקאות ניכיון נוהג הבנק לעיתים ליצור קשר עם הסניף הנמשך על מנת לקבל אינפורמציה בדבר יכולת כלכלית

  102. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון