בתביעה לאכיפת זכויות חוזיות שאינן רשומות ההתישנות היא שבע שנים, (ראו ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ(1) 779, 784; ע"א 91/77 ביקסר נ' "עמידר" החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ, פ"ד לב(1) 73, 78-77, 79; ע"א 954/93 חג'בי נ' בן יונה, פ"ד נ(1) 417, 420). במקרה זה מדובר בזכויות של הנתבע שהינן בר רשות ולכן ההתישנות היא שבע שנים מיום היוצר עילת התביעה (ע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) נ' שיבר, פ"ד לט(4), 312, 334-333; זלצמן, רשיון במקרקעין, הפרקליט מב' 64; ע"א 599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, 429; ד"נ 32/84 עיזבון ויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (In Liquidation), , פ"ד מד(2) 265, 271). ההתיישנות יוצרת מחסום דיוני ולא מהותי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות במקרקעין לא רשומים: סיפור המעשה וטענות הצדדים 1. התובע הגיש תביעה, שלאחר מכן תוקנה ובה תבע לאכוף החלטה שניתנה על ידי ועד הנתבע 1 (להלן - הנתבע) ביום 25.10.83, שהמגרש הידוע כמגרש 106 (מס' 12 בעבר, להלן - המגרש), הגובל בחלקתו, יחולק בינו לבין משק מס' 11, הגובל מהצד השני של המגרש. התביעה הוגשה נגד מושב בית נקופה, הנתבע ,שקיבל זכות חכירה לדורות על המגרש וכן נגד מינהל מקרקעי ישראל נתבע 3 והסוכנות היהודית נתבעת 4, שגרמו, כך נטען, לרישום לרישום חכירה זו על שם הנתבע 2. בהחלטה זו נאמר: "בהתאם להחלטת ועדים קודמים בקשר לבית מס' 12, מאשר מחדש הועד כי על משק מס' 12 להתחלק בין שני המשקים של אבו ציון ובן עטר. אבו ובן עטר מתחיבים להרוס את הבית ולחלק את השטח ביניהם, על פי הצעת הרה-תכנון. בד בבד יפעל הועד בכל ההליכים החוקיים העומדים לרשותו, כמו הוצאת צו פנוי באמצעות משרד עו"ד לומברוזו, וכן פניה למשטרה לפינוי, כדי לוודא ביצוע ההחלטה". 2. עמדתו של הנתבע כנראה משתנה לפי רוח מצויה, על פי השולטים בועד. במכתב מיום 11.3.96, המופנה לב"כ של התובע, (נספח ד' לכתב התביעה), נאמר שבמסגרת הרה-התכנון שנעשה במושב בשנות השבעים, הוחלט להפוך את משק 12 ליחידה מקצועית. ההחלטה האמורה, משנת 1983, לא הובאה לאישור האסיפה הכללית של האגודה. בשנים שלאחר מכן אישרה האסיפה הכללית את תכנית הרה-תכנון, שלפיה משק 12 הינו יחידה מקצועית ואינו אמור להתחלק בין התובע לבן עטר (קודמו של הנתבע 2). עוד נאמר במכתב, שלא הנתבע העניק זכויות במגרש לנתבע 2, אלא הנתבעים 3 ו4-, הם שהעניקו לו זכויות של חכירה לדורות. לאור זאת, אין לנתבע כל זכות במשק 12 ולכן הוא לא יכל להעניק לתובע זכויות במגרש. אפילו תמצי לומר שיש לנתבע זכויות במגרש אין הוא יכול להעביר זכויות לתובע ללא אישור הבעלים, הנתבעים 4-3. כפי שנראה להלן, אין זו עמדתו היחידה של הנתבע. 3. בכתב התביעה שהגיש התובע, הוא מסתמך על ההחלטה האמורה, כאבן מסד לתביעתו והוא מוסיף ומציין שהיה משוכנע כל השנים שלפי החלטה זו הוא הבעלים של הנכס. תביעתו, כך נטען, הוגשה רק לאחר שנודע לו שהמגרש הועבר על שמו של הנתבע 2 שאז הוא פנה ודרש להחזיר לו את הנכס או לחילופין לתת לו נכס אחר. התובע מסתמך על מכתב נוסף של הנתבע, ששוב שינה טעמו, כנראה משום שהתחלפו הועדים. במכתב זה, מיום 28.11.96, נאמר שמזכיר ועד האגודה ערך בדיקה בספרי הפרוטוקולים של ועד האגודה למן שנת 1976 ועד יום כתיבת המכתב ולא מצא החלטה המופנית לנתבע 3, שבה אישר ועד האגודה להעביר זכויות במגרש לנתבע 2. מסתבר, לטענת התובע, שהנכס הועבר בשנת 1991 על שמו של הנתבע 2 (נספח ו' לכתב התביעה), על ידי הנתבע 3 ללא הסכמת הנתבע. התובע מבקש להצהיר שהוא החוכר של המגרש, שחכירתו של הנתבע 2 תבוטל ושהנתבעים 4-3 יחויבו לרשום את הנכס על שמו. לחילופין, נתבקש בית המשפט לפצות את התובע או לתת לו מגרש אחר. 4. הנתבע 2, טען שהנתבע ידע על העברת הזכויות אליו ומעולם לא הסתייג ממנה. יתרה מזו, אין החלטה שהתקבלה כדין להעניק לתובע זכויות במגרש וגם לא נעשה נסיון לבצע את ההחלטה הנזכרת. הנתבע 2 קיבל את זכויותיו במסגרת תוכנית לרה-תכנון שהוכנה בשנות השבעים על ידי הנתבע. בכל גלגולי התכנית שהכין הנתבע לא הוענקו לתובע זכויות במגרש. כמו כן נטען, שגם אליבא דגירסתו של התובע, מגיע לו רק מחצית מהמגרש. 5. הנתבע, שכאמור שינה את עמדתו, נקט בכתב הגנה גישה של הליכה בין הטיפות. לשיטתו, המגרש כבר אינו בחזקתו מספר שנים, משום שהוחכר לנתבע 2, בהחלטה שנתקבלה לא על דעתו ובלא הסכמתו, אך מבחינתו, כרגע, זו עובדה מוגמרת. אמנם הוא מוסיף ואומר ששאלת זכותו במגרש היא שאלה משפטית, אך הוא מסתפק באמירה סתמית זו. הנתבע מוסיף שהוא הסכים ומסכים לתת לתובע זכויות במגרש, אך לא בידיו הדבר. 6. הנתבע 3, בכתב הגנתו, טוען שהעברת הזכויות נעשתה לפי בקשה של אבי הנתבע 2 ולאחר קבלת אשור הנתבעת 4. לאחר מכן בוטל האשור והוחלט שהנושא יועלה בהנהלת הנתבע 3, לאחר שהתברר שאין המלצה של הנתבע, למרות שאין חובה לקבל המלצה זו על פי החלטת מועצת הנתבע 3 מיום 28.10.86. רק ביום 17.2.91, אושרה ההקצאה של המגרש לנתבע 2, בתנאי שלפני ביצוע העיסקה יפנה הנתבע 3 לנתבע ויודיע לו על אישור ההקצאה של המגרש לנתבע 2 ויאופשר לנתבע לערער על החלטה זו. על המכתב הרשום לא באה כל תגובה של הנתבע. לפיכך, נחתם חוזה חכירה לדורות של המגרש עם הנתבע ביום 14.7.91. הנתבעת 4 טענה שהאשור להחלטה מיום 25.10.83 לא ניתן מעולם. בכפוף לכך הצהירה נתבעת 4 שתכבד כל החלטה של בית משפט. 7. ביום 5.2.98 נתתי החלטה שאדון תחילה בשאלה האם התביעה התישנה והאם ההחלטה מקיימת את הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט1969-. טענות ב"כ הצדדים טענות ב"כ התובע: 8. (1) החלטת ועד המושב מיום 25.10.83 מקנה לו זכויות במגרש. (2) הנתבע מוכן גם היום לתת לתובע את המגרש והוא לא טען ואינו טוען להתיישנות העילה נגדו. (3) מדובר בתביעה להצהיר על עובדה קיימת ולכן אין חלה עליה התיישנות. (4) לחילופין, מבלי שהדבר הותר לו, הסתמך ב"כ התובע על הוראות סעיפים 7 ו8- לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-. טענות הנתבע 2 9. (1) החלטת הועד אינה עומדת בדרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-. אין תיאור של הממכר ואין בה כל הפרטים הדרושים לצורך מסוימות. (2) התביעה של התובע התישנה, יען כי נקפו 13 שנה מאז אותה החלטה. (3) ההלכה שעליה מסתמך התובע שלפיה אין התישנות בהליך זה איננה ישימה למקרה זה, כי אין מדובר בתביעה להצהיר על סטטוס. (4) טענת מירמה (סעיף 7 לחוק ההתישנות, תשי"ח1958-) אינה מופיעה בכתב התביעה על כן אין להזקק לה. הוא הדין בהסתמכות על סעיף 8 לחוק ההתישנות, תשי"ח1958-, שנוגדת את סעיף 6 לכתב התביעה וסעיף 7 לתצהירו של התובע. ב"כ הנתבע 2 העלה טענות נוספות, אך גם כאן לא ראיתי מקום להיזקק להן, בהיותן חורגות ממסגרת החלטה שנתתי. יתר הנתבעים לא הגישו את סיכומיהם. התישנות 10. מדובר בתביעה לאכיפת זכויות חוזיות שאינן רשומות ולכן ההתישנות היא שבע שנים, (ראו ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ(1) 779, 784; ע"א 91/77 ביקסר נ' "עמידר" החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ, פ"ד לב(1) 73, 78-77, 79; ע"א 954/93 חג'בי נ' בן יונה, פ"ד נ(1) 417, 420). מדובר בזכויות של הנתבע שהינן בר רשות ולכן ההתישנות היא שבע שנים מיום היוצר עילת התביעה (ע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) נ' שיבר, פ"ד לט(4), 312, 334-333; זלצמן, רשיון במקרקעין, הפרקליט מב' 64; ע"א 599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, 429; ד"נ 32/84 עיזבון ויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (In Liquidation), , פ"ד מד(2) 265, 271). ההתיישנות יוצרת מחסום דיוני ולא מהותי. לכן, מחסום דיוני זה לא יכול לקום נגד הנתבע 2, אך אלא נגד הנתבעים האחרים, שלא עוררו טענה זו (על המדיניות שעומדת מאחורי דיני ההתיישנות ראה ד"נ 32/84, הנ"ל, שם, עמ' 282). ב"כ התובע ניסה להסתמך על ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365. ברם פסק דין זה אינו תומך, בכל הכבוד, בדברים המובאים בסיכומיו, שטענת התישנות לא תחול ביחס לתביעה לקיום זכות שנטען לגביה שהיא קימת ממילא. החריג, לטענה מסוג זה יכול לקום, כפי שנאמר מפי השופט בך, במקרים שבית משפט מתבקש להצהיר על סטטוס של אדם. במקרה כזה אין להשיב מבקש ריקם בטענה שהמעמד נוצר לפני שנים, שכן הצורך מתעורר בדרך כלל בשלב מאוחר יותר. מסמך בכתב 11. אף כאן צודק ב"כ הנתבע 2. בהנחה שלפנינו מסמך בכתב לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין - תשכ"ט1969-, הנחה שלאור האמור אינה קיימת, הרי המדובר במסמך שנראה שעל פניו אין בו מחויבות משפטית של הנתבעים 2-1. אך גם אם אדלג על מכשול זה, נראה שהמדובר במסמך הלוקה בחוסר פירוט ובהעדר מסוימות במיוחד בשאלת אופן חלוקת המגרש (ע"א 2821/90 שומרוני נ' רוזנבלום, פ"ד מז(1) 201). התוצאה שגם מסמך בכתב אין. ברם גם אם נגיע למסקנה שסעיף 8 אינו חל, לאור האמור, משום שהזכות שבידי הנתבע אינה רשומה או שאינה זכות קנינית, אלא חוזית, אזי התוצאה אף כאן שאין לפנינו מסמך בכתב שיש בו מסוימות. 12. אפילו בהנחה שחל על המסמך סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, יש להראות שמהמסמך עצמו משתמעת כוונה להקנות לתובע זכות תביעה למימוש זכותו זו (שלו, חוזים, מהדורה שניה, עמ' 434). 13. לא זו אף זו, ספק אם בידי הנתבע להקנות זכויות במגרש ללא הסכמת הנתבעים 4-3. לנתבע יש במקרקעין רק זכויות של בר רשות וללא אישור הנתבעים 4-3 אין תוקף או קיום לעיסקה (ה"פ (ת"א) 345/94, שצורף לסיכומי הנתבע 2). הצורך בהשגת הסכמתם של הנתבעים 4-3 להעברת זכויות, מלמד שמדובר בחוזה שמותלה בתנאי - בהנחה שלפנינו חוזה - כך שתוצאותיו האופרטיביות דחויות ומותנות עד לרגע התקיימות התנאי. בתקופה זו אי אפשר לתבוע את אכיפתו או פיצוי בגין הפרתו (שלו חוזים, מהדורת תשנ"ה, עמ' 333; ע"א 2821/91 מרכזי שליטה בע"מ נ' משיאן, פ"ד מה(4), 107, 114; ראה גם ה"פ (ת"א) 1564/96 סיני נ' דרור, טרם פורסם). ס י כ ו ם לאור האמור, יש לדחות את תביעתו של התובע נגד נתבע 2. התובע ישלם לנתבע 2 הוצאות בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כדין. מקרקעיןהתיישנות