המתנגדת לקיום הצוואה טענה בכתב ההתנגדות כי החתימה ע"ג הצוואה אינה חתימת המנוח ולחילופין שהצוואה לא נערכה מרצונו הטוב והחופשי אלא מתוך לחץ, איומים והשפעה בלתי הוגנת. ביחס לעדים נטען כי "אינם ניטרליים והם צדדים מעונינים". עוד נטען כי הנהנית על פי הצוואה נטלה חלק בעריכתה ועל כן אינה זכאית על פיה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות לקיום צוואה: המבקשת הגישה לבית משפט זה בקשה לקיום צוואת אביה המנוח ז"ל. המתנגדת, אלמנת המנוח, הגישה התנגדות לקיום הצוואה. הצוואה ת/1 היא צוואה בעדים שנערכה ביום 21.9.1992. היא מודפסת במכונת כתיבה או במעבד תמלילים. ליד המקום המיועד לחתימת המנוח מופיעה חתימה שאינה ניתנת לזיהוי בצירוף המילה "עואד". על פי המודפס בצוואה היא אמורה להחתם בפני שלושה עדים ביום 21.9.1992. שמות העדים לא הודפסו, אך נשאר מקום לחתימה של שלושה עדים, אשר חתמו בכתב יד. שתי חתימות ניתנות לזיהוי, אך גם העד השלישי אותר. העדים הם מסאלם עואד, בנו של המנוח, רחאב עואד, בתו של המנוח ופאטנה עוואד, כלתו של המנוח. שלושתם העידו בבית המשפט. לפי עדותם הם נפגשו באקראי בדירת המנוח, הוא הוציא את כתב הצוואה, ביקש מבנו לקרוא אותה עבורו ואחר כך חתם עליה בנוכחות העדים בהכריזו כי מדובר בצוואה. העדים חתמו אף הם בנוכחותו. הנהנית על פי הצוואה, הבת סלמה, לא היתה נוכחת בבית אותה שעה. גם המתנגדת, אשת המנוח, לא היתה בבית. לא הוכח מי הכין את הצוואה, אך ברור כי מדובר באדם היודע את המלאכה, כנראה עורך דין. לא הוכח מי פנה אליו, וכיצד הגיע המסמך לידי המנוח. המנוח היה בשנותיו האחרונות מרותק לביתו, לאחר שרגלו נקטעה. המתנגדת טוענת בכתב ההתנגדות כי החתימה ע"ג הצוואה אינה חתימת המנוח ולחילופין שהצוואה לא נערכה מרצונו הטוב והחופשי אלא מתוך לחץ, איומים והשפעה בלתי הוגנת. ביחס לעדים נטען כי "אינם ניטרליים והם צדדים מעונינים". עוד נטען כי הנהנית על פי הצוואה נטלה חלק בעריכתה ועל כן אינה זכאית על פיה. הצוואה עונה על דרישות הצורה שנקבעו בסעיף 20 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 ואכן אין בפני טענה מצד המתנגדת לעניין זה. תקינותה של הצוואה משליכה על נטל ההוכחה לענין מתן צו קיום או דחייתו. "לגבי צוואה, שאין בה פגם מבחינת הצורה, הרי הלכה פסוקה היא כי "חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף - עליו הראיה" (ע"א 85/15 מזרחי נגד רז, פ"ד מא (4), 454 בעמ' 457 בעקבות ע"א 75/869 בריל נגד היועץ המשפטי, פ"ד לב (1), 98). לכן, הנטל להוכיח כי אין לקיים את הצוואה מוטל על המתנגדת. ייאמר בפתח הדברים, ואולי זה כבר בסיומם, כי המתנגדת לא הצליחה להוכיח ולו טענה אחת מבין הטענות שהעלתה כנגד הצוואה. נעשה נסיון לאתר חתימות של המנוח על גבי מסמכים בסמוך למועד עריכת הצוואה, אך ב"כ המתנגדת לא הצליח להראות לבית המשפט ולו חתימה אחת של המנוח בתקופה הסמוכה לעריכת הצוואה. מקובלים עלי דברי העדים לצוואה שהם בנו, בתו וכלתו של המנוח כי חתם בפניהם על הצוואה. לא הוכח כי הנהנית על פי הצווא, הבת סלמה, נטלה איזה שהוא חלק בעריכתה. גם לא מצאתי פגם בכשרותם של העדים. העובדה שהם שארי בשרו של המצווה, לכשעצמה, אינה פוסלת אותם מלהיות עדים לצוואה, אם אינם נוחלים לפיה או מעונינים בה בדרך אחרת. העובדה שהאחות (הגיסה) היא הנהנית על פי הצוואה אינה עושה את העדים צדדים מעונינים בצוואה. סעיף 35 לחוק הירושה קובע מהי מידת הקרבה של העדים אל הנהנה הפוסלת את העדים ובעקבות כך את הצוואה. נאמר שם כי הוראת צוואה המזכה את בן זוגו של מי שהיה עד לצוואה - בטלה. נפסק כי אין להרחיב את פסלות העד על מי שנהנה בעקיפין מהוראות הצוואה (ע"א 69/529 רוזנהויזר נגד כהן, פ"ד כד (2) 93), כי הוראה זו אינה חלה כאשר הנהנים הם בני משפחה שאינם בני זוג (ע"א 78/576 לשינסקי נגד סולוביציק, פ"ד לח (1) 686) וכן שיש לפרש הוראה זו באורח דווקני ולא מרחיב (ע"א 76/707 צארום נגד גורן, פ"ד לב (3) 548). אכן, ב"כ המבקשת לא הצליח להסביר כיצד זה נושאת הצוואה מראש את תאריך עשייתה - 21.9.92 בשעה שהעדים העידו כי נאספו בדירה במקרה. לדעתי, העדים לא דייקו בנקודה זו וכנראה הוזמנו מראש על ידי המנוח להיות עדים לצוואה, וכי פגישתם לא היתה מקרית. אין בסתירה זו כדי להעיב על יתר עדותם או לפגוע במהימנותם בנקודה העיקרית - האם המנוח חתם על הצוואה או לגרוע מאמיתות הצוואה בעיני בית המשפט. לא הוכח כי הופעלו על המנוח לחץ או השפעה בלתי הוגנת. ב"כ המתנגדת טוען כי העובדה שסלמה, הנהנית על פי הצוואה לא העידה במשפט, מצביעה על כך שיש לה מה להסתיר. אני דוחה טענה זו. נטל ההוכחה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, או כל טענה אחרת כנגד תוקף הצוואה, מוטל, כאמור, על המתנגדת. על כן, העובדה שסלמה לא העידה לא זו בלבד שאינה פוגעת בגרסתה, אך שגם לא היה בה צורך כיוון שלפי הנטען היא לא היתה מודעת לעריכת הצוואה ולא נטלה חלק בעריכתה. השפעה בלתי הוגנת ניתן להוכיח באמצעים שונים, במיוחד כאשר מדובר בהשפעה שנמשכה לאורך זמן. דווקא המתנגדת היא שיכלה להאיר את עינינו בענין זה. המתנגדת היא אלמנתו של המנוח. היא נישאה לו ביום 20.1.1985 כשהמנוח היה כבן 53 והיא בת 35. היא היתה רווקה והוא אלמן. היא חיה עימו בביתו, יחד עם בתו סלמה ובנו ראאד, ששניהם רווקים. היא סעדה את המנוח ששהה בבית חולים עד שנפטר ביום 6.1.1997. בתצהירה, לא מסרה המתנגדת שום פרט מהותי בענין אותה השפעה בלתי הוגנת, וגם עדותה בבית המשפט לא תרמה דבר שניתן להסיק ממנו קיומה של השפעה בלתי הוגנת, כביכול. היא סיפרה כי בשעתה חתם המנוח על צוואה לטובתה, אך היא נגנבה בידי בתו סלמה. סיפור זה, גם אם הוא נכון, (והדבר מוטל בספק בעיני מאחר ומוזר בעיני כי לא נשאר עותק מהצוואה אצל עו"ד עתאמה שערך אותה עבורו), אין הדבר משפיע על תוקפה של הצוואה המאוחרת יותר. המנוח אכן נישל את אלמנתו ואת ילדיו מכל עזבונו, אך את רצונו יש לכבד. ענין ההשפעה הבלתי הוגנת בדיני צוואות נסקר לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת דנ"א 95/1516 רינה מרום נגד היועץ המשפטי לממשלה, תקדין עליון 95 (ג), 991 כל שופטי ההרכב היו מאוחדים בדיעה כי פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 75/423 בן נון נגד ריכטר ואח', פ"ד לא (1) 372 עומד בעינו, כלומר "כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחר בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם כן הוכח היפוכו של דבר" (שם, בעמ' 378). בד"נ הנ"ל התעוררו שאלות משניות יחסית והן: האם די בקיומן של "נסיבות מוזרות ואחוזות בחשד של השפעה בלתי הוגנת" כדי להקים חזקה שבעובדה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, וכן, מה משמעותה של "חובת ההוכחה" שמטילה החזקה האמורה על המבקש, "חובת הראיה להפרכת החזקה שבעובדה ("כחזקה שבעובדה") או שמא "חובת שכנוע" בדבר העדר השפעה בלתי הוגנת". שאלות אלה אינן נוגעות לנו במישרין, שכן לא הוכחו כאן שום נסיבות, ואפילו לא חשד, לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד מן שהוא, לרבות מצד סלמה, המבקשת-הנהנית על פי הצוואה. לצורך הקמתה של חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, והיא סוג החזקה אשר יהא, יש צורך בהוכחת תלות "מקיפה ויסודית". לענין זה אומר השופט אור, בפרשת דנ"א רינה מרום הנ"ל כי יש לייחס משקל לנסיבות כגון: מצבו הגופני או הנפשי של המצווה, מידת תלותו בזולת, קשריו עם אנשים אחרים, אופי יחסיו עם הנהנה, ומידת מעורבותו של הנהנה בעריכת הצוואה. מענינים גם ארבעת המבחנים שפירט בהרחבה השופט מצא בחוות דעתו, שם בפרשת רינה מרום נגד היועץ המשפטי לממשלה. לכל אלה לא היה זכר במשפט זה. המתנגדת, שהתגוררה עם המנוח והמבקשת -הנהנית באותה דירה, היתה יכולה להביא, אילו רצתה ואילו היו תחת ידיה, ראיות באותן נקודות שפורטו לעיל, אך היא נמנעה מעשות כן. היא הסתפקה בהוכחה שהמנוח היה קטוע רגל בערוב ימיו, ואני מוכן להניח כי גם בעת עריכת הצוואה היא מרותק לביתו בשל כך, וכי לא יכול היה לנוע בכוחות עצמו. לא יותר מכך. מצב זה אינו מצביע כלל על תלות מקיפה ויסודית ואפילו אינו מקים חשד לתלות כזו. נקודה שהשופט אור רואה נקודה בעלת משקל רב היא באיזו מידה היתה לנהנה השפעה על הייעוץ המשפטי שניתן למצווה בקשר לצוואה והאם זכה לייעוץ משפטי עצמאי ובלתי תלוי בעריכת הצוואה. אמרתי לעיל כי יש להניח שהצוואה נוסחה בידי עורך דין, אך לא בהכרח מדובר בעורך דין שבחרה הנהנית. למנוח היתה אפשרות פיזית להתקשר בטלפון לעורך דין מטעמו ולבקשו לנסח עבורו צוואה, בלי שיידרש לשם כך להיעזר בבתו. אפשר שילדיו, שאינם נהנים על פי הצוואה, הם שיצרו את הקשר עם עורך הדין, אך אין לראות בכך פסול. נטען כי המנוח היה מאושפז בבית חולים בחודש ספטמבר 1992 הוא החודש בו נחתמה הצוואה. גם אם עובדה זו נכונה, אין בה, לכשעצמה, כדי לפגוע בתוקפה של הצוואה, בהעדר כל ראיה כי המנוח לא היה במצב שכלי או נפשי המכשיר אותו לחתום על צוואה. נזכיר, כי הוא נפטר כארבע שנים ומחצה לאחר שערך את הצוואה. מכל האמור לעיל הנני דוחה את ההתנגדות ומקיים את צוואתו של המנוח ת/1. המתנגדת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ש"ח נכון להיום. צוואהירושההתנגדות לצוואה