קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא וותק נדרש לקבלת רשיון להפעלת מונית: 1. המערער, נוהג במונית משנת 1988, למעט הפסקה של שנה אחת, כאשר בשנת 1994 פתח עסק של מסעדה וחדל בשנה האמורה מלנהוג במונית. 2. המערער ביקש רשיון להפעלת המונית, אך ועדת המוניות (המשיבה 1) דחתה את בקשתו, מן הטעם שבשש השנים שקדמו לבקשתו, שהוגשה ביום 21.5.98, חסרה למערער תקופה של שנה אחת בנהיגת מונית. 3. המערער טוען, כי הוא נוהג במונית משנת 1988, ומשום כך הוא ממלא את התנאי שבחוק, שלפיו עליו להוכיח נהיגה במונית במשך שש שנים. הוכחת הדין 4. במסגרת חוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב משנת הכספים 1998 (תיקוני חקיקה), התשנ"ח1998-, תוקנה פקודת התעבורה לענין זכאות לקבלת רשיון להפעלת מונית והאגרות שיש לשלם בעד רשיון כאמור (סעיף 14 לפקודה). במשך שנים רבות נקבעו הסדרים למתן רשיונות להפעלת מונית על-פי פקודת התעבורה והתקנות שלפיה, והתיקון האחרון קבע את "המכסה" של מוניות לשנים 1998 עד 2006, וכך נקבע בסעיף 14ה לפקודה: "(א) (1) בעד מתן רשיון להפעלת מונית, ישלם מקבל הרשיון אגרה בסכום של 205 אלף שקלים חדשים (להלן - אגרה רגילה), ואולם, בשנים 1998 עד 2006, מי שהוא בעל רשיון בתוקף לנהיגה במונית ונהג בישראל במונית כעיסוק עיקרי במשך 6 שנים לפחו שקדמו למועד הגשת הבקשה, ישלם אגרה בסכום של 110 אלף שקלים חדשים בלבד; לענין זה, "עיסוק עיקרי" - עבודה בפועל בישראל בנהיגת מונית הרשומה בישראל; (2) החל בשנת 2000, יהיה שר התחבורה רשאי, באישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בצו לענין פסקה (1) תקופה הקצרה מ6- שנים". 5. תקנה 529 לתקנות התעבורה (תיקון מס' 5, התשנ"ח1998-), קובעת אף היא, כי מי שהוא בעל רשיון נהיגה בר-תוקף למונית ונהג בישראל במונית כעיסוק עיקרי במשך 6 שנים לפחות שקדמו למועד הגשת הבקשה וקיים את התנאים שנקבעו בתקנות, ובין היתר תצהיר לפיו "עיקר עיסוקו ב6- השנים שקדמו להגשת הבקשה, היה בנהיגת מונית" - יהא רשאי לקבל את הרשיון להפעלת מונית לאחר תשלום אגרה בשיעור הנמוך שנקבע לפי החוק, דהיינו 110 אלף שקלים, במקום 205 אלף שקלים, שהיא האגרה הרגילה. 6. הנה כי כן, מבקש רשיון להפעלת מונית שיוכיח לועדת המוניות כי מי שנהג במונית כעיסוק עיקרי ב6- השנים שקדמו להגשת הבקשה, עשוי לקבל רשיון להפעלת מונית תמורת אגרה בסכום של כמחצית האגרה הרגילה, ואילו מי שאינו יכול להוכיח נהיגה במונית כעיסוק עיקרי ב6- שנים שקדמו להגשת הבקשה - עליו לשלם את האגרה הרגילה. 7. הדין הקודם לענין זה קבע, להלכה ולמעשה, כי מי שיוכיח נהיגה במונית כעיסוק עיקרי, במשך תקופות מתקופות שונות, יקבל רשיון להפעלת מונית, כאמור. כך מצינו בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מספר 38, התשנ"ה1995-), כי תקופת העיסוק העיקרית תהיה אחת התקופות כפי שנמנו בסעיף 4(ב) לחוק לתיקון פקודת התעבורה האמור, ובכללן 4 שנים לפחות מתוך 5 השנים שקדמו למועד הקובע; התקופות הן: 8 שנים לפחות מתוך 10 השנים שקדמו למועד הקובע, 7 שנים מתוך 9 השנים, 6 שנים מתוך 8 שנים, 5 שנים מתוך 7 שנים ו4- שנים מתוך 5 השנים. ללמדך, כי המחוקק נקט הפעם בדרך שונה, לפיה חישוב אחד יהיה לותק בנהיגת מונית שהוא 6 שנים שקדמו למועד הגשת הבקשה, ולא הלך בדרך של חישוב ותק בנהיגת מונית בתקופות שונות. 8. לפיכך, חוזרת השאלה לראשיתה, והיא - האם כיוון המחוקק ל6- שנים רצופות שקדמו למועד הגשת הבקשה, או שיכול ש6- השנים האלה ישתרעו על פני תקופה ארוכה מ6- שנים לפני הגשת הבקשה. באת-כוח המדינה טוענת, כי העובדה שמחוקק המשנה נקט בתקנה 531(3) לתקנות התעבורה, שענינה הגשת מסמכים לועדת הערר במילים "6 השנים שקדמו להגשת הבקשה" ולא "6 שנים" בלי הא הידיעה, בא ללמד כי מדובר ב6- שנים רצופות לפני הגשת הבקשה או 6 שנים סמוכות שלפני הגשת הבקשה. ואולם, האמור בתקנה 531 אינו זהה לנאמר בתקנה 529 או בסעיף 14ה לפקודה, ואין לנו אלא לפנות לפקודת התעבורה שעל פיה נקבעו התקנות האמורות, ושם לא נאמר השנים הרצופות או הסמוכות שלפני הגשת הבקשה, אלא נאמר 6 שנים לפחות שקדמו למועד הגשת הבקשה. השאלה היא, איפוא, אם הפרשנות הנכונה של השנים היא כפרשנות המערער או כמו הפרשנות של המשיבה. 9. אמת נכון הדבר, שבפסיקה קודמת שענינה החלטות ועדת המוניות לענין מתן רשיון להפעלת המונית על-פי הדין הקודם, דנו בתי המשפט במקרים רבים במשמעות שיש ליתן לדיבור "רציפות בעיסוק בנהיגת מונית, וקטיעתה של רציפות זו מחמת אירועים שגרתיים בחיי היום יום, כמו שירות מילואים, מחלה, חופשות וכיוצא באלה". וראה ע"א 1733/93 המפקח על התעבורה נ' דניאל ישראלי, פ"ד מח(4), עמ' 661 והפסיקה המוזכרת בו). אם בית-המשפט יגיע למסקנה כי מדובר בדין החדש ב6- שנים רצופות לפני מועד הגשת הבקשה, הרי יש בהפסקת הרציפות והעיסוק בניהול מסעדה על-ידי המערער, משום הפסקת הרציפות כאמור בענין ישראלי הנ"ל, וכך אומר כב' השופט מ' חשין בענין ישראלי: "אכן, לעולם ניתן דעתנו לאורך התקופה, והפסקת עיסוק לתקופת שנה תמימה, למשל, נראה בה - על דרך העיקרון - קטיעת רציפות; שהרי לא יהיה זה נכון לאמר כי פלוני עסק בפועל בנהיגת מונית 6 שנים, אם במשך שנה שלימה ורצופה מתוך אותן 6 שנים לא ישב ליד הגה המונית" (שם, עמ' 663). 10. בדין הקודם ניתנה אפשרות למבקש לרשיון להפעלת מונית להוכיח נהיגה במונית של 6 שנים מתוך תקופות שונות, ומשום כך נתאפשר למבקש רשיון להפעלת מונית להוכיח נהיגה מפוצלת לאורך תקופה שבין 7 עד 10 שנים. ואולם, משצמצם המחוקק את תקופת הותק שיש להוכיחה ל6- שנים בלבד וביטל את האפשרות להוכיח נהיגה במונית כעיסוק עיקרי לאורך תקופה ארוכה יותר, הרי צמצם את האפשרות כי הוכחת העיסוק העיקרי בנהיגת מונית משתרע על 6 שנים בלבד לפני המועד של הגשת הבקשה, ואין מנוס מן הפרשנות כי מדובר ב6- שנים רצופות לפני הגשת הבקשה. 11. ועדת המוניות נתנה החלטה מנומקת ומפורטת, לפיה בא-כוח המבקש אינו חולק על העובדה שהמבקש לא עבד כנהג מונית במשך שנה שלמה, היא שנת 1994, אך הוא טען שמאחר והמבקש החל לעבוד בנהיגת מונית עוד בשנת 1988, הרי למרות ההפסקה של שנה תמימה אחת בעבודתו כנוהג מונית - יש למבקש הותק הדרוש על-פי הדין החדש. על כך אומרת הועדה: "הננו דוחים ללא כל היסוס את הטענה הנ"ל מאחר שהיא בלתי הגיונית, עומדת בסתירה לכוונת המחוקק ומביאה לאבסורד הבולט לעין. אילו נכונה היתה הטענה הנ"ל של ב"כ המבקש, כי אז יכול היה לקבל רשיון להפעלת מונית אפילו אדם שעבד במונית כעיסוקו העיקרי במשך, לדוגמא, 23 שנים רצופות החל ביום 1.1.70 עד 31.12.93 וכי מאז 31.12.93 לא עבד בכלל כנהג מונית, כשבקשתו הוגשה במאי 1998. אין כל ספק שהמחוקק לא התכוון לתוצאה שהיא בלתי הגיונית". נימוק זה יש בו ממש ויש בו הגיון ועולה בקנה אחד עם נוסח החוק ועם תכליתו. 12. לאור האמור, אני דוחה את הערעור, ובנסיבות הענין אין צו להוצאות. מוניתותק בעבודהרישיון מוניתזכות ציבורית למונית