קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת תקיפה בטענת הגנה עצמית: 1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו נטען, בין היתר, כי בתאריך 22/06/93 בשעה 18:00 או סמוך לכך בבנין של קופ"ח מאוחדת (להלן: "קופ"ח") רחוב הטורים 4 ירושלים, כלא הנאשם שלא כדין את המתלונן (להלן: "המתלונן"), עקב כך שנעל את דלת הכניסה של השירותים המצויים בקומה א' בבנין, לאחר שהמתלונן נכנס לתוכם; כי בהמשך לאותן הנסיבות תקף הנאשם שלא כדין ושלא בהסכמתו את המתלונן וגרם לו בכך חבלה של ממש; ובאותן נסיבות איים הנאשם על המתלונן, תוך שכיון לעברו אקדח ואמר לו: "אם אתה זז עוד צעד אני יורה בך". סעיפי האישום בהם מואשם הנאשם הם: 380, 192, 377 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, אם כי לא הכחיש שבמועד הנטען הוא שימש כשומר של קופ"ח והמתלונן נכנס למקום שלא בשעות קבלת קהל ובניגוד להוראות הנאשם. 2. שמעתי את ההוכחות במשפט. מטעם התביעה העידו עת1/ מלא צ'ארלס, לשעבר איש משטרה, שבעת המקרה שירת בתחנת הבירה, והוא זה שגבה מן הנאשם את הודעתו ת1/ (ראה עדותו בעמ' 2 לפרוטוקול ישיבת יום 16/09/98 ואילך); עת2/ ד"ר גרילסמר, שבדק את המתלונן וערך את המוצג ת6/ (עמ' 6 לפרוטוקול); עת3/ רס"ר שלומי בכר, שהגיע באותו ערב לקופ"ח הנ"ל, לאחר קריאה של המוקד המשטרתי, ובהגיעו למקום פגש, כפי תיאורו, את "המודיע" שהוא הנאשם (ראה עמ' 6-7 לפרוטוקול); עת4/ המתלונן יעקב שמש (עמ' 8 פרוטוקול ואילך). מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו (עמ' 17 לפרוטוקול ואילך). כמו כן הגישו ב"כ הצדדים מוצגים שונים בכתב. לאחר מכן נעתרתי לבקשת ב"כ הצדדים, כי התובע יסכם בעל-פה, והסניגור יסכם בכתב. הסיכומים הוגשו ובד בבד עם הגשת סיכומי ההגנה הוגשה בקשה מטעם ההגנה להצגת ראיות נוספות, שאלה צילומים - מאחר שהשלב של הבאת ראיות תם, אינני רואה הצדקה לאשר הבקשה להוסיף בשלב מאוחר זה ראיות - מה גם שאילו נעתרתי לבקשה זו אפשר שמי מב"כ הצדדים היה מבקש שאפתח שוב את שלב הראיות ואאפשר חקירה על מסמכים אלה או הגשת מסמכים אחרים בעקבותיהם - ואינני סבור שיהיה מן הראוי לעכב ההליך עוד, מה-גם שדווקא הנאשם הוא זה שהאיץ באחרונה לזירוז ההליך (ראה בקשתו בתיק). 3. לאחר בחינת חומר הראיות במשפט זה, בולט לעין כי יש מספר עובדות שאינן שנויות במחלוקת, וכנגדן חלוקים הצדדים לגבי עובדות אחרות. וביתר פירוט. אין מחלוקת על כך, כי במועד הנזכר בכתב האישום שימש הנאשם כשומר מטעם קופ"ח בבנין הנ"ל, כשם שאין מחלוקת על כך, כי המתלונן ניסה להיכנס לקופ"ח, אחר שעות קבלת קהל, כשהכניסה אסורה, וכי המתלונן לא היה אותה עת חבר באותה קופ"ח (ראה הודאתו בעדותו בביהמ"ש). אין גם מחלוקת על כך, כי הנאשם נשא על גופו בעת המקרה אקדח, שנמסר לו לצורך ביצוע השמירה, וכי בשלב מסויים אחרי שהחלו המתלונן והנאשם ניצים, הוזעקה המשטרה, שהגיעה כעבור כ10- דקות למקום. שניהם הגישו תלונה זה כנגד זה וסמוך לאחר מכן ביטלו אותן הדדית, אולם אחר כך חזר בו המתלונן וביקש מהמשטרה לפתוח מחדש את תיקו של הנאשם ובעקבות זאת הוגשו הליכים אלו. לגבי עובדות רבות אחרות יש מחלוקת בין הדמויות הראשיות במשפט זה: המתלונן והנאשם. אזכיר אחדות מהן: לשיטת המתלונן הוא נכנס לבנין כדי להטיל את מימיו, מאחר והוא אדם חולה שיש לו קושי בשליטה על דרכי השתן - בעוד שלשיטת הנאשם לא אמר לו המתלונן כלל לאיזה צורך הוא רוצה להיכנס לבנין, ומאחר ומצויים בסביבה, בשעות שלאחר העבודה טיפוסים מסוממים, הוא חשד במתלונן שגם הוא אחד מאלה; לשיטת המתלונן נעל אותו הנאשם בשרותים, בעוד הנאשם חולק על כך; לשיטת המתלונן לאחר שהוא הצליח לצאת מן השרותים תקף אותו הנאשם במקל, בעוד הנאשם טוען כי מי שהביא את המקל ועשה בו שימוש היה דווקא המתלונן, שהפליא בו מכותיו, והוא ניסה להתגונן מפניו; שני הצדדים טוענים שנזקקו לטיפול רפואי בעקבות האירוע והביאו סימוכין לטענתם על ידי תעודות רפואיות; המתלונן טוען כי הנאשם גם שלף לעומתו אקדח ואיים עליו, בעוד הנאשם טוען כי המתלונן הוא זה שאיים עליו ובאשר לאקדח הוא טוען שהוציא אותו מנרתיקו, נוכח הסיכון הרב מפאת אלימותו של המתלונן ועל מנת שהמתלונן לא יעשה בו שימוש לרעתו; ולבסוף המתלונן טוען כי הוא זה שהזעיק את המשטרה, בעוד הנאשם טוען כי לא רק שהוא זה שהזעיק את המשטרה, אלא עוד לפני שטלפן למשטרה הוא טלפן למפקדו הקב"ט של קופ"ח, על מנת לקבל הוראות, אולם לא היתה תשובה מן הקב"ט ולכן פנה למשטרה. 4. יצויין, כי באשר לאי אלה נושאים שבמחלוקת אנו יכולים להעזר בתימוכין מדברי עדים אחרים, או מסמכים שהוגשו במשפט, אולם בנושאים אחרים ההכרעה היא בפועל בין גירסת המתלונן לבין גירסת הנאשם. למשל באשר לשאלה מי זה שהזעיק את המשטרה מצויה בידינו עדותו של איש המשטרה עצמו שהגיע למקום (עת3/ רס"ל בכר), והוא מעיד (עמ' 6-7 לפרוטוקול) כי המודיע שהזעיק את המשטרה היה הנאשם. באשר לשאלה מי מן השניים נזקק קודם לטיפול רפואי - אנו מוצאים תשובה בתעודות הרפואיות, לפיהן הנאשם הוא זה שטופל ראשון מבחינה רפואית, והוצאה לו התעודה של ד"ר סיני ביום 23/06/93, ובה פירוט של המטומה סביב עין שמאל, נפיחות אודם וכחלון סביב אותה עין, נפיחות ואודם במצח ובקרקפת בנוסף לשריטות על הידיים - בעוד שהמתלונן פנה לטיפול רפואי רק למחרת במוקד מר"מ, ושם צויין כי סיבת הפניה "שריטה בפנים" ובגוף המסמך (ת6/) יש אי אלה פרטים נוספים על תלונותיו. 5. לאחר ששקלתי את חומר הראיות, הנני קובע הממצאים הנוספים הבאים: א. אכן המתלונן היה, בכל העת הרלוונטית לאישום זה חולה שהיה לו קושי בהטלת שתן, מקום עבודתו היה לא רחוק מהבניין בו מדובר, ועניינו היה להיכנס לבניין על מנת לגשת לשירותים ולעשות את צרכיו. אולם עובדות אלה לא היו ידועות לנאשם והמתלונן גם לא טרח לציין אותן בפניו כאשר פרץ לתוך בניין קופה"ח, ללא רשות ובניגוד להוראות ברורות שניתנו לו ע"י הנאשם שהיה השומר במקום. המתלונן היה מסיג גבול. ב. המתלונן סבר שהנאשם "יוותר" לו, וישלים עם שהייתו בבניין, למרות שהמתלונן נכנס לשם שלא כדין ובניגוד להוראות הנאשם. כך שהמתלונן המשיך ונמלט לשירותים. הנאשם שהיה סבור שחובה עליו כשומר הבניין, והשעה היתה לאחר קבלת קהל, להבטיח כי המתלונן יפסיק להסתובב בבניין- מה גם שחשש שהמתלונן הוא מאותם אנשים מסוממים הפוקדים לעיתים את בניין קופה"ח על מנת לגנוב סמים מסוכנים, שכן כך המתלונן נראה לו - סגר את אחת הדלתות הפנימיות אחרי המתלונן. המתלונן טוען כי הוא סגר אחריו ממש את דלת חדר השירותים, אולם אני דוחה גרסה זו ומקבל גרסת הנאשם לפיה הוא סגר אחריו דלת חיצונית יותר המוליכה לדלת נוספת שהיא דלת חדר השירותים. אני מוסיף וקובע כי את זאת עשה הנאשם על מנת שתהיה לו שהות להתקשר לקב"ט הממונה עליו ולקבל הנחיות כיצד לפעול הלאה. ג. המתלונן אכן ניצל את השהות ועשה את צרכיו בבית השימוש שבמקום, אולם לאחר מכן, משרצה לצאת היה לו קושי לבצע זאת בגלל שלא יכל לחזור בדרך שהגיע, הואיל ואחת הדלתות נסגרה ע"י הנאשם. המתלונן נאלץ לשהות במקום סך הכל פרק זמן שלא עלה על 20 דקות, ולבסוף הצליח לצאת בדרך אחרת. ד. תוך אותו פרק זמן התקשר הנאשם טלפונית למפקדו הקב"ט, אולם לא הצליח לקבל תשובה. נוכח מצב עניינים זה הוא התקשר למוקד המשטרתי והזעיק את המשטרה למקום. עוד לפני שהמשטרה הגיעה, ומאחר וחמתו של המתלונן בערה בו על העיכוב שלדעתו גרם לו הנאשם, בכך שסגר את אחת הדלתות, הרי לאחר שהמתלונן הצליח לצאת בכוחות עצמו, הוא חזר אל הנאשם כאשר בידי המתלונן מקל גדול והחל לצעוק עליו, לאיים עליו, ולחבוט בו ללא רחם. מאמציו של הנאשם להרגיעו עלו בתוהו. המתלונן הסתער עליו שוב ושוב היכה בו במקל תוך שצעק: אני אהרוג אותך. הנאשם נסוג וניסה להמלט, אך המתלונן דלק אחריו והפליא בו מכותיו. בשלב מסוים חשש הנאשם כי המתלונן יצליח גם לשלוף את האקדח מן המקום בו הוחזק בחגורתו של הנאשם, ואשר אותו החזיק הנאשם בתוקף תפקידו כשומר, ועל כן הקדים הנאשם והוציא את האקדח והחזיקו בידו, ורק אז נרגע המתלונן וחדל להכות את הנאשם. ה. בנסיבות אלו נראה לי כי לא הנאשם תקף את המתלונן, כנטען בכתב האישום, אלא להיפך, המתלונן הוא זה שתקף את הנאשם במקל וגרם לו לפגיעות גוף כפי שצוינו בתעודה הרפואית שהציג הנאשם. לא הנאשם איים על המתלונן אלא להיפך, ולדעתי גם לא הוכחה אשמת כליאת שוא. יתרה מזאת, אפילו אם נפגע המתלונן באיזה אופן, ומתעודת הרופא שהביא ברור שהפגיעה היתה קלה ביותר, הרי הדבר לא היה באשמתו של הנאשם, שבולט לעין כי הוא היה זה שהתגונן ועומדות לו גם טענת הגנה עצמית, גם טענת צורך ואפשר גם שהחלופה הראשונה של טענת צידוק. ו. את העובדות הנזכרות אני קובע על סמך האמור בהודעתו המפורטת של הנאשם שנמסרה במשטרה, וכן על יסוד עדותו בפני, שהתרשמתי שדבריו כנים והוא דובר אמת, ואיננו מנסה לקשט את העובדות או לתאר לפני תמונה שלא היתה בפועל. זאת אני קובע, לאחר שהזהרתי את עצמי כי ברב רובם של הפרטים שבמחלוקת אני מסתמך על עדות עד אחד, אם כי היא נתמכת בכמה וכמה עובדות בעדויות עד נוסף ובמסמכים. אינני סבור שהשוני בפרט זה או אחר בעדותו של הנאשם בהשוואה להודעתו במשטרה, פוגע באיזה אופן במהימנותו. בדיוק להיפך, זה רק מוכיח שהוא לא השתדל "להתאים" את עדותו בדיוק למה שנאמר במשטרה, אלא העיד עדות אוטנתית כפי שהדברים היו זכורים לו. התרשמתי גם שיש יסוד לטענתו כי מאחר והשפה העברית אינה שפת אימו והודעתו במשטרה נכתבה בעברית ולא תורגמה, הרי אפשר שהיו אי אלו אי דיוקים שנבעו מאי הבנה מסויימת תוך כדי רישום הודעתו במשטרה. על כל פנים אני קובע כי גרסתו היא הגרסה האמיתית והנכונה באשר לאירועים שבמחלוקת. כנגד זה התרשמתי מעדות המתלונן, שעה שהעיד בפני מעל דוכן העדים, שעדותו היא עדות מגמתית שלא באה אלא להטיל דופי וקלון בנאשם, מבלי כל עניין להגיע לחקר האמת במשפט זה, ואני קובע כי עדותו היתה עדות שקרית, בכל אותן עובדות בהן הם חלוקים. 6. למעלה מן הצורך אוסיף, כי חוק העונשין תשל"ז- 1977, כפי שתוקן, קובע : "34.י. הגנה עצמית לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית במקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. 34.יא.צורך לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו , מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה שנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו... 34.יג. צידוק לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה: 1. הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו; ..." 7. למעשה שונו ההוראות הנזכרות כבר בתיקון מס' 37 לחוק העונשין ושוב בתיקון מס' 39. פרופ' אהרון אנקר ודר' רות קנאי הקדישו מחקר נרחב לנושאים של הגנה עצמית וצורך לאחר תיקון מס' 37 לחוק העונשין, והדבר פורסם בחוברת פלילים ג' תשנ"ג - 1992 עמ' 5. ההוראות בדבר הגנה עצמית וצורך החליפו את סעיף 22 לחוק העונשין תשל"ז - 1977. לדברי פרופ' אנקר יש להבחין במספר עקרונות כשאנו מדברים על הגנה עצמית: א. עקרון הסבירות לא לעשות מעבר לדרוש. ב. חובת הנסיגה (כחלק ממבחן הסבירות) - לנתק מגע. אם כי חובה זו אינה יצירת החוק אלא תולדת הפסיקה. ג. ההתגוננות - צריכה להיות מיידית. ויודגש כי לדעת פרופ' אנקר אין לזהות "מעבר לסביר" עם המושג "מעבר לדרוש". הסעיף עכשיו קבע את הדרישה של "מעבר לסביר", ועל כן אין מניעה כי האדם יפעל מעבר לדרוש, אך אסור לו לפעול מעבר לסביר. לפי נוסח סעיף 34 י' הדרישות הן ארבע: כי המעשה היה דרוש באופן מיידי ; כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית; של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו וברכושו, שלו או של זולתו; וכי הנאשם לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים. אותן דרישות מצויינות גם בספרו של כב' השופט קדמי "על הדין בפלילים - עדכון והשלמה" (חלק 1) 1996 עמ' 112. באשר למהותה של הגנת הצורך, מציין פרופ' אנקר ( שם עמ' 14) כי דרישת השקילות בהגנת צורך משמעותה, שהנאשם מנע נזק גדול יותר משעשה. לדבריו "תנאי זה הנו מהותי להגנת הצורך ואין לתאר אותה בלעדיו. אך בהגנה עצמית, היות ומדובר בתוקפן, אין להציב דרישה כזאת של שקילות התגובה לסכנה. אין טעם לדרוש בהגנה עצמית שהמתגונן יגרום פחות נזק משהוא מונע. אדרבא, אף מותר לו לגרום לתוקף נזק חמור מזה שהתוקף ביקש לגרום לו, אם זה מה שנדרש כדי להדוף את התקיפה. ואולם, אין זה מתקבל על הדעת שמותר יהיה להדוף התקפה קלה, כגון סטירת לחי, ע"י הריגת התוקף, אף אם זו הדרך היחידה שאפשר למנוע את התקיפה וכן הדבר כאשר מדובר בהתקפה על רכוש, ברור שלא יהיה זה מוצדק להרוג את התוקף כדי להדוף את התקפתו על הרכוש..." משמעותה של דרישת השקילות בחוק הישן לגבי הגנה עצמית, היתה קיום יחס סביר בין הנזק שנגרם לנזק שנמנע. כאמור, בחוק החדש אין דרישה של שקילות, אבל לא תעמוד לנאשם הגנה עצמית אם "המעשה או המחדל לא היו סבירים לשם מניעת הפגיעה". 8. בערעור פלילי 5746/93 דהאש ואחידי נגד מדינת ישראל, תקדין עליון כרך 94 (1) 291, נתקבל הערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי ת"א - יפו, שהרשיע את המערער בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, מאחר שפגע במתלונן תוך ירי. הערעור בבית המשפט העליון התקבל והמערער זוכה מכל אשמה כיוון שנתקבלה טענת הסניגוריה כי הוכחה "הגנת צורך". כב' השופט קדמי, שכתב את חוו"ד הרוב, אף ציין (סעיף 3 לפסק הדין) כי לדעתו יש לזכות את הנאשם גם בטענת צידוק שהוכחה, למרות שהמערער לא טען אותה, תוך שהוא מוסיף: "לשיטתי, אין בכך כדי לחסום את הדרך בפני בית המשפט, בנסיבות שבהן מצטיירת בחומר הראיות הגנת צידוק, מלבחון האפשרות להנות את הנאשם מהגנה זו..." . אני מפנה גם לפסק דינה המאלף של כב' השופטת שידלובסקי - אור בת.פ. (מחוזי ירושלים) 237/95 מדינת ישראל נגד אליהו קידר, תקדין מחוזי כרך 98 (2) תשנ"ח/תשנ"ט עמ' 30. באותו מקרה יחסה התביעה לנאשם שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (1) לחוק העונשין בקשר ליריות שירה, תוך סכסוך שכנים, במבשרת-ציון, כשעיקר המחלוקת היתה על מקומות חניה. לאחר שניתחה את התנאים הדרושים להוכחת טענת הגנה עצמית הקבועים בסעיף 34 י' לחוק העונשין, בצירוף אלמנט הסבירות המופיע בסעיף 34 טז' לאותו חוק, היא קובעת כי באותו מקרה התמלאו כל אותם תנאים ולפיכך הורתה כי יש לזכות את הנאשם מכל אשמה. 9. אשר על כן,לאחר שהתביעה לא שכנעה אותי למעלה מכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולהיפך הסניגוריה שכנעה אותי כי הנאשם לא ביצע את אף אחת מן העבירות שיוחסו לו- הנני מזכה את הנאשם בדין. ב. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי.משפט פליליאלימותתקיפההגנות במשפט הפליליהגנה עצמית