זכויות עובדים שרברבים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות עובדים שרברבים: .Iההליך .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין - השופט הראשי נגבי; נציגי ציבור - ה"ה רישפון ודסקל; תב"ע לז/173-3) שחייב את מערערת מס' 1- "להבים" עבודת שרברבות בע"מ (להלן - החברה) לשלם למשיב (להלן - העובד) פיצויי פיטורים ופדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן חייב את החברה לשלם לקרן הביטוח לפועלי הבנין סכום שיבטיח לעובד את הזכויות שהיו עומדות לזכותו אילו הופרשו במועדן ההפרשות שהחברה היתה חייבת להפריש לזכותו. כן חויבה החברה בהוצאות ושכר טרחת עורך-דין. .2העובדות, כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי, הן: א) העובד החל לעבוד אצל מערער מס' 2בחודש מאי 1964; ב) בשנת 1969הקים מערער מס' 2את החברה ומאותו מועד הפך העובד לעובד החברה; ג) העובד היה "עובד בשכר" עד חודש יוני 1975והחל מחודש יולי 1975הפך ל"עובד במשכורת"; ד) העובד פוטר מעבודתו על-ידי החברה, בתוקף מיום 25.1.1977; ה) עיסוקה של החברה (ושל מערער מס' 2לפני כן) היה ביצוע עבודות שרברבות בבנינים והעובד הועסק באותן עבודות; ו) משכורתו האחרונה של העובד היתה 309שקל, שהם 11.88שקל ליום (על בסיס של 26ימי עבודה); ז) העובד עבד באותו מקום עבודה מתחילת עבודתו אצל מערער מס' 2 ועד לפיטוריו על-ידי החברה; .3בפסק-הדין שבערעור נקבע: א) העובד זכאי לפיצויי פיטורים, מאחר ופיטוריו לא היו בנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים; ב) החברה היא החייבת בפיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו, לרבות זאת אצל מערער מס' 2, מאחר והיא פיטרה את העובד; ג) עיסוקה של החברה ועבודתו של העובד היו בענף הבנין וזאת מאחר ו"בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה", שנעשה על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הוגדר ענף הבינוי (בניה ועבודות ציבוריות) ככולל: "קבלנות לעבודות מיוחדות הקשורות בבניה ובדק בתים כגון: נגרות בנין, שרברבות"; ד) צווי ההרחבה בענף הבנין והעבודות הציבוריות חלים על החברה והעובד, וזאת לאור הסיווג הענפי, כפי שנקבע; ה) העובד זכאי ליתרת פדיון חופשה בגין 22ימים, מאחר והחברה לא הוכיחה כי העובד קיבל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו. .4א) הדיון בבית-הדין האזורי התקיים על דרך הגשת תצהירים וחקירת המצהירים. בנושא פדיון החופשה טען העובד כי מגיעים לו 42ימי חופשה, בעוד החברה טענה כי העובד קיבל את מלוא החופשה אשר הגיעה לו; ב) לקראת סיום עדותו של מנהל החברה החליט בית-הדין האזורי, לבקשת בא- כוח העובד, כי על מנהל החברה להביא לישיבה הבאה חישוב החופשות שניתנו לעובד בשלוש השנים האחרונות לעבודתו; ג) מנהל החברה עשה כמצווה, אך בשלב האמור החליט בא-כוח העובד לוותר על הגשת החישוב הנ"ל, חרף בקשת בא-כוח החברה להגישו; ד) בית-הדין האזורי החליט, כי "אין לחייב את התובע (העובד) להגיש ראיות שאין הוא מעוניין בהן. יחד עם זה יהיה ברור לתובע (לעובד) הסיכון באיבוד ההנחה הפועלת לטובתו בעניין החופשה"; ה) בית-הדין התייחס לסוגיה בפסק-דינו בקבעו, כי המשכורון אותו רצתה החברה להגיש כראיה אינו "פנקס חופשה" כמשמעו בחוק ולכן אין לראות את החברה כמי שהוכיחה שהעובד ניצל מלוא ימי חופשתו, וזאת אף אם היה המשכורון מוגש; ו) בית-הדין התייחס, בקביעת יתרת ימי פידיון החופשה, להודאת התובע בסוגיה זאת. .5החברה טענה בערעור: א) אין עבודות שרברבות בגדר עבודות בנין ויש לראותה כענף בפני עצמו; ב) מן ההסכם הקיבוצי עצמו, שהוראותיו הורחבו, עולה שאינו חל על עבודות שרברבות; ג) הסיווג של ענפי הכלכלה אינו מחייב לענייננו, וכל כולו בא למטרות סטטיסטיות; ד) התנהגות העובד הצדיקה שלילת פיצויי פיטורים; ה) העובד לא עבד "במקום עבודה אחד" מאחר ואתרי הבניה, בהם ביצע את העבודות, השתנו מדי פעם, ולכן אין לחייב את החברה בפיצויי פיטורים בגין התקופה בה עבד העובד אצל מערער מס' 2; ו) אין לחייב בתשלום לקרן על-פי תביעות עובד, אלא על-פי תביעת הקרן עצמה; ז) לחלופין בחיוב לשלם לקרן יש משום מיצוי תשלום פיצויי הפיטורים לעובד; ח) העובד אינו זכאי ליתרת פדיון חופשה, מאחר ומיצה את ימי חופשתו; ט) לא ניתן לחברה להוכיח בבית-הדין האזורי, כי אכן קיבל העובד את כל ימי החופשה המגיעים לו; י) לעובד הוצע תשלום בסכום העולה על זה שבו זכה, ולכן אין לחייב את החברה בריבית והפרשי הצמדה; יא) לאור התוצאה ואופן ניהול המשפט בבית-הדין האזורי - לא היה מקום לחייב את החברה בהוצאות המשפט. .6בא-כוח העובד לא נתבקש להשיב בנושא סיווג ענפי הכלכלה, בנושא חיוב תשלום לקרן מקום בו התביעה היא תביעת העובד, בנושא שלילת פיצויי הפיטורים ובנושא היות כל אחד מאחרי הבניה "מקום עבודה" בפני עצמו. לגבי יתר טענות החברה השיב בא-כוח העובד: א) צו ההרחבה בענף הבניה חל על כל העובדים בענף, ואין בהסכם הקיבוצי שהורחב כל הוראה המוציאה מתחולתו שרברבים; ב) יש לנכות מסכום פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד את הסכומים אותם יקבל בגין פיצויי פיטורים מן הקרן; ג) על החברה היה להביא ראיותיה בבית-הדין האזורי בנושא החופשה בעת הבאת ראיותיה היא, ולא באמצעות העובד; ד) הסכום שהוצע לעובד היה "על תנאי", דהיינו לסילוק תביעותיו, ומשסרב לסכום המוצע לא היתה החברה מוכנה לשלם לו את הסכום שאינו במחלוקת; ה) שכר הטרחה בו חויבה החברה הינו נמוך מן הראוי, בנסיבות המקרה. .7אחד מחברי המותב בדעה, כי יש לקבל את הערעור בנושא פדיון החופשה, ולהחזיר את התיק לבית-הדין האזורי על מנת שיאפשר לחברה להגיש את המשכורון, ויקבע, בין היתר על פיו, כמה ימי חופשה, אם בכלל, מגיעים לעובד. .Iiפסק-הדין .1לעניין סיווג עבודת שרברבות. בנושא הסיווג פסק בית-דין זה, כי "סיווג משלחי יד וסווג מפעלים או ענפי כלכלה הוא בתחום הטכני של העושים בכך", וכי "יש להעזר בכלים שאנשי המקצוע בתחום סיווג משלחי יד וענפי כלכלה העמידו לרשותנו" (דב"ע לו/5-6, [1], בע' 325-326). בהמשך (שם, [1], בע' 326) מפנה בית-הדין לכלים הראויים, וביניהם "הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה" שבהוצאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בדרך דומה תוך אימוץ ההלכה האמורה, הלך בית-דין זה אף במקרים אחרים (ראה דב"ע מב/1-6, [2]). בדין, איפוא, נעזר בית-הדין האזורי, עת נתן תשובה לשאלה באיזה ענף יש לסווג "שרברבות", ב"סיווג האחיד של ענפי הכלכלה" בהוצאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. .2באשר לתחולת צו ההרחבה הענפי על הצדדים. עיון בהסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנין והעבודות הציבוריות שנחתם בין המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים והבונים בישראל והתאחדות פועלי הבנין (פסטרנק-וינטרוב, [6], הסכמים קיבוציים, פרק 18.1) מורה, כי המושג "עובד" הוגדר בו כ"כל מנהל עבודה, עובד מקצועי, בלתי-מקצועי... העובד לפי תעריף שכר עבודה יומי, חודשי וקבלני...". צו ההרחבה בענף קבע, כי הוראותיו יחולו על כל העובדים והמעבידים בענף הבניה ועבודות ציבוריות, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכם קיבוצי ומעבידיהם. לא נטען כי קיים הסכם קיבוצי אשר החברה צד לו, ומכאן כי צו ההרחבה בענף הבניה חל כל הצדדים כפי שפסק בית-הדין האזורי. .3באשר להפרשות לקרן הביטוח של פועלי הבנין. צו ההרחבה בענף הבנין מחייב הפרשה לקרן הביטוח של פועלי הבנין, וקובע את שיעורי ההפרשות. מטרת התשלומים לקרן להבטיח את אותם סעיפים בתנאים הסוציאליים אשר הקרן, ולא המעביד ישירות, חייבת בהם כלפי העובד, הכל כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה. העובד עתר בסוגיה זאת לסעד הצהרתי, ובית-הדין האזורי נעתר לו, בחייבו את החברה לשלם לקרן הביטוח סכום שיבטיח לעובד את הזכויות שהיו עומדות לזכותו אילו הופרשו במועדן ההפרשות שהחברה היתה חייבת להפריש לזכותו. משעתר העובד לסעד הצהרתי, ומשברור שהחברה לא מילאה אחר הוראת צו ההרחבה משך כל שנות עבודתו של העובד - פסק בית-הדין האזורי בדין כפי שפסק. אין כל בסיס לטענה, כי חיוב לקרן ביטוח יכול וייעשה על-פי תביעת הקרן בלבד. התשלום לקרן הינו חלק מ"תנאי העבודה", ובתור שכזה הינו "הוראה אישית" כמשמעות הדיבור בסעיף 19לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, דהיינו לעובד זכות תביעה בגינה במישרין. העובדה שלקופת גמל (וקרן הביטוח הינה קופת גמל) זכות תביעה במישרין נגד מעביד מכוח סעיף 28לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, אינה שוללת את זכותו של העובד לחייב את מעבידו למלא אחר הוראה אישית שבהסכם קיבוצי. .4באשר לשלילת פיצויי פיטורים. בית-הדין האזורי קבע, כי המעשים והמחדלים אשר יוחסו לעובד משך תקופת עבודתו אין בהם כדי להצדיק שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם. ממצאים אלה מעוגנים היטב בחומר הראיות ולא נותר לנו אלא לאשר את פסק-דינו של בית-הדין האזורי בסוגיה זאת - מטעמיו. זאת ועוד. במכתב הפיטורים אותו שלחה החברה לעובד נאמר: "ישולמו לך פיצויים כחוק". טענת החברה, כאילו יש לקרוא את האמור במכתב כהתחייבות לשלם פיצויים רק אם החוק מחייב זאת - לא תוכל לעמוד; פסק בית-דין זה, כי "לעניין פיצויי פיטורים, מתגבשת העילה במעשה הפיטורים או ההתפטרות בצירוף המניע שפעל לכך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" (דב"ע לג/2-3, [3], בע' 158), ומכאן, כי אם אכן סברה החברה כי יש לשלול מן העובד את פיצויי הפיטורים - היתה חייבת לציין זאת במעמד הפיטורים. החברה לא עשתה כן וניהלה משא-ומתן עם העובד על תשלום פיצויי הפיטורים, שעה שהמחלוקת בין הצדדים היתה בעניין הכללת תקופת העבודה אצל מערער מס' 2בחישוב תקופת עבודתו של העובד וכן התקופה שבה עבד כעובד בשכר. .5באשר לרציפות העבודה ב"מקום אחד". פסק כבר בית-דין זה, כי "גישתו של המחוקק היתה, שלעניין זכויות במשפט העבודה המגן ובמשפט העבודה הקיבוצי - יש לראות את 'המפעל', את 'מקום העבודה', לא רק כנשוא של 'בעלות', אלא גם כנשוא של 'זכויות', כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו 'מפעל'" (דב"ע שם/67-3, [4], בע' 198; דב"ע מא/ 127-3, [5], בע' 251). טענת החברה, כי באתרי בניה שונים מוציאה את העובד מתחום עבודה באותו "מקום עבודה", תרוקן מתוכן את כוונת המחוקק, ואין לה גם על מה לסמוך כמתחייב מלשון החוק. עצם עבודה בחברה העוסקת בעבודות בניה גורם לכך, שהעובד יימצא מדי פעם באתרי בניה שונים, אך בכך אין לראות בו כמי שחדל לעבוד באותו מקום עבודה. במלים אחרות - את הדיבור "מקום עבודה" בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, יש לקרוא בהקשר התעשייתי-מפעלי. סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, קובע, כי "עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעביד החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעביד הקודם". המעביד החדש יכול להשתחרר מחבותו בהתמלא תנאים מסוימים שנמנו באותו סעיף, אך לא נטען, וכמובן לא הוכח, כי החברה נקטה בצעדים הנקובים בחוק כדי להשתחרר מחבותה כלפי כל עובדיה, והעובד בכלל זה, בגין חובות מערער מס' .2 .6באשר לחיוב בפיצויי פיטורים, לאור החיוב בהפרשות לקרן הביטוח לפועלי הבנין. ההסכם הקיבוצי הכללי בין המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים והבונים לבין הסתדרות פועלי הבנין מיום 20.2.1964, אשר הוראותיו הורחבו בצו הרחבה מיום 29.9.1964(י"פ 1117, תשכ"ה, ע' 104; פסטרנק-וינטרוב, [6], פרק 18.1.9.2) קובע, כי בהפרשות המעביד לקרן נכלל תשלום עבור פיצויי פיטורים. בהמשך נקבע (סעיף 4) כי "הסכם זה נעשה כדי להיענות לדרישות סעיף 14לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- .1963לשם מניעת כל ספק קובעים הצדדים, שעל-ידי הסדר לפי הסכם קיבוצי כללי זה, כל קבלן עם התשלום לקרן בהתאם להסכם יצא ידי חובתו כלפי כל פועל שלו וכלפי הקרן". משנפסק שעל החברה לשלם לקרן הביטוח סכום, שיבטיח לעובד את הזכויות שהיו עומדות לרשותו לו קיימה החברה חובותיה על-פי ההסכם הקיבוצי, אין כל מקום לחייבה בפיצויי פיטורים, מאחר ותשלום לקרן, מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי וצו ההרחבה שניתן בגינו, בא במקום תשלום פיצויי פיטורים. צו ההרחבה הראשון בענף הבניה, הדן בהפרשות לקרן ובפיצויי פיטורים, נכנס לתוקף ביום .8.10.1964 מאחר והעובד החל בעבודתו בחודש מאי 1964, ועבד, עם פרסום צו ההרחבה, כעובד בשכר, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של 5.5ימי עבודה לפי 11.88שקל ליום (סעיף 2, פסקה ו', לחלק I), דהיינו לסך של 65.34שקל בלבד. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כמשמעם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961, מיום הגשת התביעה (7.3.1977) ועד ליום התשלום בפועל. .7בנושא פדיון החופשה. נטל הראיה בסוגיה זאת מוטל על המעביד, והיה עליו להביא ראיותיו במועד, בין בעדות הראשית של עדיו שהוגשה בתצהיר ובין בחקירתו הנגדית של העובד. בנסיבות אלה, מה עוד שהחברה היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין משך כל הדיון, אין להתערב במסקנתו של בית-הדין האזורי, שאין לחייב צד להגיש מסמכים שהוא אינו רוצה בהם, וכן בכך שלא הורשתה הגשת המסמכים על-ידי החברה, בחינת "עדות הזמה", באשר היה על החברה לדעת מראש כי עליה מוטל נטל ההוכחה בסוגיה זאת. .8בנושא החיוב בהפרשי הצמדה וריבית. מחומר הראיות ניתן ללמוד, כי אכן הוצע לעובד על-ידי החברה סכום העולה על זה שנפסק לו על-ידי בית-הדין האזורי בסוגיית פיצויי הפיטורים. יחד עם זאת ברור, כי משסרב העובד לקבל את הסכום המוצע לסילוק כל תביעותיו - לא שילמה ולא היתה החברה מוכנה לשלם לעובד את הסכום שאינו במחלוקת בחינת תשלום "על חשבון". בנסיבות אלה היה בהחלט מקום לחייב את החברה בהפרשי הצמדה וריבית מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה; במאמר מוסגר נציין, כי לאור התוצאה אליה הגענו בפסק- דין זה אין כמעט כל משמעות לחיוב האמור. .9בנושא החיוב בהוצאות. אין זה דרכו של בית-הדין לערעורים להתערב בנושא פסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים. לאור התוצאה אליה הגיע בית-הדין האזורי - היה בהחלט מקום לחייב את החברה בסכום הוצאות שבו חויבה. אף לאור התוצאה בפסק-דין זה, בו בוטל מרביתו של החיוב בפיצויי פיטורים, אין מקום להפחית את ההוצאות בהם חויבה החברה. .10סיכומו של דבר: א) חיוב החברה לשלם לקרן הביטוח לפועלי הבנין לזכותו של העובד סכום שיבטיח לעובד את הזכויות שהיו עומדות לזכותו אילו הופרשו במועדן ההפרשות שהחברה ומערער מס' 2היו חייבים להפריש לזכותו - בעינו עומד; ב) החיוב בפדיון חופשה - בעינו עומד; ג) החיוב בפיצויי פיטורים מכוח פסק-דינו של בית-הדין האזורי בטל, ובמקומו יבוא החיוב שבסעיף 6לפסק-דין זה. לאור העובדה שמרבית ערעורה של החברה נדחה - תשלם החברה לעובד הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 000, 2שקל בצירוף מע"מ.אינסטלציהזכויות עובדים