קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות על חדר בבניין: לפני תביעה לסילוק יד ובקשה להתיר פיצול סעדים. העובדות 1. המדובר בבית בן שתי קומות אשר בעליו הם אביו ודודו של התובע ובעלים בלתי ידועים (ראה נסח הרישום ת3/). 2. המדובר בבבנין בן שתי קומות. בקומת הקרקע שתי חנויות ובקומה שמעליה מגורים. 3. החנויות הושכרו ע"י משפחת התובע ובקומה השניה גרה אמו של התובע עד ליום מותה בשנת 1993. 4. אין מחלוקת שהאם נהנתה מזכויות של דייר מוגן עפ"י חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972. 5. אין מחלוקת שבחייה היתה האם רשומה בעירית ירושלים כמחזיקה בבנין ומאז מותה רשום התובע כמחזיק (ראה: ת6/ (א), ת6/ (ב), ת6/ (ג)). 6. התובע מחזיק בפועל בקומת המגורים. 7. במהלך 1994 תפס נתבע מס' 1 חדר אחד בקומת המגורים וטען לבעלות ולזכות החזקה. 8. הצדדים הסכימו (בת13/) להעביר את המחלוקת הנ"ל להכרעת בורר - עו"ד נביל עזת גית (להלן: "הבורר"). 9. הבורר הכריע במחלוקת ופסק את דינו ביום 4.8.95 ו (ראה ת13/ (א)). (להלן: "פסק הבורר"). המחלוקת 10. למי הזכות לחזקה בחדר שנתפס ע"י הנתבעים ונמצא בקומה השניה של הבנין. טענות התובע 11. א. זכותו להחזיק בבנין נובעת מהיותו דייר מוגן. ב. ישנו פסק הבורר אשר הכריע בשאלה זו והנתבעים, והבאים מכוחם, הם מסיגי גבול. טענות הנתבעים 12. א. התובע אינו מייצג את כל הבעלים כיוון שלא המציא יפוי כח שמייצג את בני משפחתו. ב. הם רכשו חלק מהבנין. ג. התובע לא זכאי להחזיק בחדר כדייר מוגן. המצב המשפטי 13. א. התובע טוען, שהוא דייר מוגן בבניין מאז מות אמו. כיוון שעילת התביעה היא מכח חזקה ולא מכח הבעלות אין התובע צריך להמציא יפוי כח מיתר הבעלים של הבנין לרבות בני משפחתו. ב. התובע הוכיח לפחות לכאורה שהוא מחזיק כדין בבנין. ג. הבורר קבע בהחלטתו שאמנם הבעלות בבניין שייכת למשפחת התובע (סקירגרה), ולמשפחת נגם וגם, לבעלים אחרים. אך בהתייחסו לזכות הדיירות המוגנת קבע בסעיף 3 להחלטתו כדלקמן: "ולכן, זכויות טובת ההנאה המוגנות בחוק נשארו בידי משפחת סקירגה ולא עברו למשפחת נגם. משפחת נגם, יכולה, בכל רגע, להגיש תביעת פינוי לבית משפט מוסמך כדי להעביר זכויות טובת הנאה אליהם ובמיוחד שאחרון השוכרים לנכס נפטרה". (ההדגשה אינה במקור). בסיכום הכרעת הדין הבורר אומר כדלקמן: "ששית - סיום ולכן, וכדי להוציא את הצדק לאור, אני יכול לסכם את נושא המחלוקת והסכסוך הזה ולומר שהנקודה העיקרית והיא זכות לטובת הנאה, ואני נותן לו עדיפות על הבעלות על הנכס, וגם אם הבעלות על הנכס היא בידי משפחת סקירגי, ונגם, ומשפחות אחרות, הרי הערך האמיתי לנכס אינו שווה דבר עם הזכויות לטובת הנאה המוגנות בחוק". (ההדגשה אינה במקור). ג. הנתבעים לא ביקשו לבטל את פסק הבורר ואיחרו את המועד לבקש ביטול פסק הבורר (ראה סעיף 27 לחוק הבוררות תשכ"ה - 1965). ד. אומנם פסק הבורר, שהוא דקלרטיבי במהותו, טרם אושר אך למעשה אין כל מניעה לאשרו גם בשלב זה. יתר על כן כל עוד לא בוטל מחוייבים אליו הצדדים לפחות מכוח ההסכם (ת13/) שבינהם. ה. מעלה מן הצורך אומר כי שוכנעתי מעדותו של התובע שהוא אכן מתגורר בקומת המגורים למעט תקופות שנאלץ לעשות כן בשל איומי הנתבעים למשל. 12. משהוכח שהתובע מחזיק לכאורה כדין בבנין והנתבעים עשו דין לעצמם בסלקם את התובע לא נותר אלא לקבל את עמדתו של התובע, ולפסוק לטובתו את הסעד המבוקש. זאת אני קובע כיוון שבית המשפט לא יתן יד למי שעושה דין לעצמו. בכך אני מאמץ את האמור בסעיף 2 (ד) לסיכומי ב"כ התובע והאסמכתאות המובאות שם. סיכום 13. א. אני מורה על סילוקם של נתבעים 1 ו- 2 והבאים מכוחם מהבנין, והחזרת השימוש והחזקה בבנין לתובע ומשפחתו. ב. אני מתיר לתובע לפצל את תביעתו כמבוקש בסעיף 11 לכתב התביעה. ג. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בתוספת 10,000 ש"ח שכ"ט עו"ד מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בניין