חובת הזהירות של עורך דין: בפסיקה צוין כי עורך דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח - אם בייעוץ, אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רישום תאגידים וכיוצא באלה - רואים אותו כמי שמציג לפניו מצג מכללא לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו, וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הזהירות של עורך דין: זוהי תביעת רשלנות מקצועית שהוגשה כנגד הנתבע, פרקליט במקצועו, בגין טיפולו בעיסקת מכר מקרקעין עבור התובע. העובדות: 1. ביום 2.2.1988 נכרת חוזה בין התובע לבין אחד בשם גולדשטיין, הבעלים של מגרש הידוע כחלקה 95 בגוש 6531, ועל-פיו רכש התובע את הקרקע בעיסקת קומבינציה. הנתבע, עורך-הדין שערך את חוזה המכר עבור המוכר, הציע לתובע לטפל עבורו בדיווח על העיסקה לרשויות המס. הוסכם ביניהם כי הנתבע יטפל בשם התובע בהליכים המשפטיים הנובעים מחוזה המכר, וכן בעריכת החוזים למכירת הדירות שיבנה התובע על הקרקע. על הנתבע היה לדווח על העיסקה לרשויות המס תוך 50 יום ממועד ביצוע העיסקה, כלומר עד ליום 24.3.1988, אך העיסקה לא דווחה. 2. ביום 31.10.1989 נשלחה לנתבע מאת רשויות המס "דרישת פרטים חסרים לצורך חישוב מס שבח מקרקעין/מס רכישה". הנתבע שלח לרשויות המס את המסמכים הדרושים ביום 12.11.1989. כמו כן צירף שומה עצמית לחישוב מס השבח החל על העיסקה, שהמועד להגשתה חל בחודש מארס 1988. 3. ביום 31.12.1989 נשלחה לתובע על-ידי רשויות המס דרישה לתשלום מס הרכישה החל על העיסקה, על-פי שומה, בהיעדר הצהרה. מס הרכישה עמד אותה עת על סך של 50,232 ש"ח (נספח ב' לתצהיר הנתבע), שכלל תשלום קנס בגין אי-הצהרה על העיסקה וכן הפרשי הצמדה וריבית בגין אי-תשלום המס במועד. 4. ביום 15.3.1990, בעקבות פניות מצד התובע והמוכר, הגיש הנתבע בשם התובע השגה על השומה (נספח ב1 לתצהיר הנתבע): השגה זו נדחתה, והודעה על כך נמסרה לנתבע ביום 12.9.1990. 5. מס הרכישה החל על העיסקה לא שולם על-ידי התובע והמשיך לצבור קנסות וריבית. בעקבות דרישת תשלום נוספת שנשלחה לנתבע בחודש מאי 1991, פנה התובע לנתבע בשנית בדרישה כי יטפל בעניין ויסדיר את החוב שהצטבר כתוצאה ממחדליו (ראה נספחים ד-ו לתצהיר התובע). משלא טופל העניין הגיש התובע תביעה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו ממחדליו של הנתבע. 6. לאחר הגשת התביעה, ביום 8.5.1997, שילם התובע לשלטונות מס שבח סך של 21,500 ש"ח על חשבון הקרן. דיון: רשלנות מקצועית: אין מחלוקת כי הצדדים הסכימו במעמד כריתת חוזה המכר שהנתבע יטפל עבור התובע בכל ההיבטים המשפטיים הקשורים לחוזה והנובעים ממנו. ניסיונות הנתבע לטעון בדיעבד כי לא ייצג את התובע הנם ניסיונות סרק, שכן הוא הודה בחקירתו כי ייצג את התובע בכל הקשור לדיווח על העיסקה לשלטונות מס שבח (ראה עמ' 4 לפרוטוקול מיום 12.7.1998), וכי כשכר טרחה קיבל את הטיפול בחוזי רכישת הדירות ואת הזכות לגבות שכר טרחה מהרוכשים (ראה עמ' 2 לפרוטוקול מיום 12.7.1998, 26-23). כפרקליטו של התובע קמה לנתבע חובת זהירות כלפיו. על מהותה של חובת הזהירות המושגית שחב עורך-דין כלפי לקוחו עמד בית-המשפט בהרחבה בע"א 37/86 לוי נ' שרמן [1], בעמ' 463: "עורך-דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח - אם בייעוץ, אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רישום תאגידים וכיוצא באלה - רואים אותו כמי שמציג לפניו מצג מכללא 'לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו, וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות' (י' שנהב ר' לויתן, לעיל, בעמ' 181 וראה האסמכתאות שם ובעמ' 182)". הנתבע מעיד על עצמו בתצהירו כי הינו עורך-דין המתמחה בעיסקות מקרקעין (ראה סעיף 9), וכי הוא נטל על עצמו לטפל בכל ההיבטים המשפטיים הקשורים בחוזה ולהוציא לפועל את כל הפעולות אשר ביצוען חל על הקונה מתוקף התחייבויותיו על-פי החוזה, ובין היתר דיווח על העיסקה לרשויות המס ותשלום מס הרכישה החל על העיסקה. לצורך תשלום מס הרכישה לפי שומה עצמית הפקיד התובע בידי הנתבע סמוך לחתימת חוזה המכר שיק על סך 14,214 ש"ח, שמועד פירעונו חל ביום 5.4.1988 (נספח ב' לתצהיר התובע). אין כל חשיבות לאפשרות שמועד הפירעון מולא על-ידי התובע רק בשלב מאוחר יותר ולא במעמד החתימה על חוזה המכר. השיק שנמסר לנתבע הופקד וחזר בציון נל"מ. הנתבע טען כי לשיק לא היה כיסוי, ולכן התעכב תשלום המס לשלטונות מע"מ. טענת אי-פירעון השיק נטענה על-ידי הנתבע בשפה רפה, שכן כבר בתצהירו היה הנתבע מוכן להודות כי אף שהשיק חולל ייתכן שתמורתו שולמה לו על-ידי התובע (ר' סעיף 6 לתצהירו). גירסתו אשר לאי-פירעון השיק במועד התמוטטה בחקירתו הנגדית, משהוצג לו ת1/, דף חשבון המוכיח כי השיק שנמסר לו נפרע ביום 6.4.1988. כעבור כשנתיים מיום העיסקה התקבלה אצל התובע דרישה לתשלום מס רכישה בגין העיסקה. על-פי הודעת מס שבח מיום 30.12.1989 (נספח ב' לתצהיר הנתבע), חויב התובע במס רכישה על סך 50,232 ש"ח. סכום זה מורכב משומה שנערכה על-ידי שלטונות מס השבח בלי שהייתה בפניהם שומה נגדית של התובע, בסך 21,500 ש"ח הקרן, ובצירוף כ30,000- ש"ח נוספים הנובעים מקנס בגין אי-הצהרה במועד בסך 15,158 ש"ח, וכן מהפרשי הצמדה וריבית שנצברו לחובת התובע בגין אי-תשלום המס במועד. משהתברר לתובע בעקבות ההודעה כי מס הרכישה לא שולם, הוא פנה לנתבע, ולבקשתו החזיר לו הנתבע את הכסף שהופקד בידיו לצורך תשלום מס הרכישה: "בסוף דצמבר 89 קובה מקבל דרישה לתשלום מס רכישה, זה לפי נספח ב', לפי מה שחברתי הציגה לי יכול להיות שהוא פנה אלי ואז שאל אותי אם שילמתי או לא שילמתי את מס הרכישה ואז התברר לי שלא שילמתי את מס הרכישה אז הוא ביקש את הכסף חזרה ונתתי לו" (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 12.7.1998, 21-18). חודשים מספר לאחר מכן, בחודש מארס 1990, התברר לנתבע כי לא רק שלא שילם את המס, אלא אף שכח לדווח על העיסקה לרשויות המס. על-פי מכתבו של עורך-דין שרם לנתבע (נספח ג' לתצהיר הנתבע) מיום 9.3.1990, מבירור שנערך אצל רשויות המס עולה, כי העיסקה לא דווחה וכתוצאה מכך לא שולמו במועד המסים החלים עליה, ואלה צברו קנסות וריבית. עורך-דין שרם פנה אל הנתבע בשם גולדשטיין, שיוצג אף הוא על-ידי הנתבע במסגרת אותה עיסקה, וכמו התובע ראה בנתבע אחראי ישיר לטיפול בהסדרת החוב לרשויות המס אשר נבע ברובו ממחדליו. רק בעקבות מכתבו של עורך-הדין שרם מגיש הנתבע לרשויות המס השגה על השומה שנערכה על-ידיהם בגין העיסקה (נספח ב'1 לתצהיר הנתבע) ופועל לראשונה לתיקון טעותו. ההשגה התייחסה להערכת שווי העיסקה, שהיווה בסיס לעריכת השומה. ההשגה נדחתה על-ידי רשויות המס ביום 12.9.1990 והודעה על כך נשלחה לנתבע. הנתבע טען כי דחיית ההשגה משחררת אותו מאחריותו לגבי חלק נכבד מהנזק שנגרם לתובע, שכן שווי העיסקה לצורכי חישוב השומה העצמית שנדחתה נמסר לו על-ידי התובע. טענה זו דינה להידחות. הסכום שנדרש התובע לשלם בחודש דצמבר 1989 נבע ברובו מקנסות בגין אי-תשלום המס במועד ואי-דיווח על העיסקה; לחלק זה אחראי הנתבע אשר לא דיווח על העיסקה ולא שילם את המס במועד. אינני מקבלת את הטענה כי הנתבע אחראי רק לחלק יחסי מהקנסות והריבית, בהתאם ליחס שבין השומה העצמית לבין השומה שנקבעה על-ידי רשויות המס, שכן לו היה הנתבע עושה את המוטל עליו, הייתה השומה העצמית נדחית הרבה קודם לכן וצוברת פחות ריבית אם בכלל. מוסיף הנתבע לטעון כי טיפולו בעניין הסתיים עם דחיית ההשגה שהוגשה בחודש ספטמבר 1990, והטיפול עבר לעורכי-דין אחרים שייצגו את התובע. אך במכתביו, שנשלחו לתובע זמן רב לאחר דחיית ההשגה, מודה הנתבע באחריותו ומבטיח לתובע להעביר את הטיפול בהסדרת החוב לרשויות המס לחברת הביטוח שביטחה אותו באחריות מקצועית. בעקבות דרישת תשלום שנייה, שנשלחה לתובע בחודש מאי 1995, פנה התובע לנתבע בתחילה באופן עצמאי (נספחים ד' ה' לתצהיר התובע) ובהמשך באמצעות עורך-דינו (נספח ו' לתצהיר התובע) והודיע לו, כי הוא רואה בו אחראי להסדרת חובו לשלטונות מס רכישה. הנתבע אינו כופר באחריותו ומשיב כי הטיפול הועבר לחברת הביטוח המבטחת אותו באחריות מקצועית (נספח ז' לתצהיר התובע). כך גם במכתב נוסף מיום 22.7.1992, שנשלח לתובע (נספח ח' לתצהיר התובע), הודה הנתבע באחריותו והבטיח לטפל בהסדרת החוב. במשך כל אותה תקופה אשר במהלכה התחייב הנתבע לשאת באחריות למחדליו, המשיך חובו של התובע לרשויות המס לצבור קנסות וריבית. כל עוד המשיך הנתבע לפזר לתובע הבטחות כי הוא ידאג לפירעון חובו לרשויות המס, אין הנתבע יכול להישמע בטענה שהוא הודיע לתובע כי הוא חדל לייצגו בטיפול בעניין, וכי הטיפול הועבר לעורכי-דין אחרים אשר ייצגו את התובע. אמנם, התובע יוצג במהלך אותה תקופה על-ידי עורכי-דין אחרים, אך הם פעלו מטעמו בעניינים אחרים, והטיפול בהסדרת תשלום המס הושאר בידי הנתבע, אשר לא התכחש לאחריותו קודם להגשת התביעה נגדו. העובדה שהנתבע טרח לעדכן את התובע ואת עורכי-הדין שייצגו אותו בדבר דחיית ההשגה, וכן העובדה שהסכום אשר הופקד בידי הנתבע לצורך תשלום המס הוחזר לתובע לבקשתו במהלך חודש ינואר 1989, אינן פוטרות את הנתבע מאחריותו כל עוד עולה ממכתביו כי הוא פועל לתיקון הנזק שגרם. מהאמור עד כה עולה כי הנתבע, כמי שייצג את התובע כלפי רשויות המס, לא פעל באחריות סבירה, ויתרה מזאת, אף פעל מתוך רשלנות. הסכום לתשלום מס הרכישה על-פי שומה עצמית הופקד בידיו על-ידי התובע ביום 6.4.1988, אף-על-פי-כן לא דיווח הנתבע על העיסקה לרשויות המס במועד, ואף הוסיף חטא על עוון כשלא הגיש שומה עצמית עבור התובע ולא שילם את מס הרכישה שהופקד בידיו. התנהגותו של הנתבע בכל הנוגע לטיפול בנושא אי-הדיווח, גם לאחר שהתבררה לו טעותו אשר נבעה, לטענתו, מחולשת אנוש, אינה התנהגות ההולמת פרקליט שקיבל על עצמו אחריות לייצג את התובע מול רשויות המס. רשלנותו של הנתבע אינה מתמצית באי-הדיווח במועד, היא ממשיכה בפיזור הבטחות סרק שאין בצדן כל כוונה רצינית לעמוד מאחוריהן. אף שחזר והבטיח לתובע להסדיר את נושא הקנסות והריבית מול רשויות המס, לא הפעיל הנתבע אמצעים סבירים לעמוד מאחורי התחייבותו ולתקן את טעותו. ישנם הליכים מקובלים להגשת בקשות להפחתת קנסות וריבית (ראה עמ' 35 לפרוטוקול מיום 31.1.1999), אך בתיק המס, שהוגש לעיון בית-המשפט, אין ולו פנייה אחת מצד הנתבע לרשויות המס בעניין זה, למעט הגשת ההשגה בחודש מארס 1990, אשר התייחסה לשומת המס הבסיסית ולא לחוב שנצבר עקב קנסות וריבית. הנתבע לא הוכיח כי ניסה לפתור את הבעיה באופן רציני: הוא לא פנה לתובע או לרשויות המס בניסיון להגיע להסדר שיביא לסיום העניין, ותחת זאת בחר לשבת בחיבוק ידיים כאשר הוא סומך על חברת הביטוח שביטחה אותו בגין רשלנות מקצועית שתישא באחריות למחדליו. משהתברר לנתבע כי לחברת הביטוח "הסנה" אשר ביטחה אותו בגין אחריות מקצועית בתקופה הרלוונטית מונה מנהל מורשה, הוא ניסה להתנער מאחריותו בטענות שונות אשר נמצאו רובן ככולן חסרות בסיס. הקטנת הנזק חובת הקטנת הנזק מחייבת את התובע להפעיל אמצעים סבירים לצמצום הנזק שנגרם לו. אני סבורה כי אין מקום להטיל על התובע אחריות בשל העובדה שלא שילם את המס קודם להגשת התביעה. חובת הקטנת הנזק אינה מחייבת את הניזוק לצאת מגדרו ולהוציא מכיסו סכומי כסף גדולים (ראה ע"א 2904/92 עיריית תל-אביב-יפו נ' עיזבון המנוח לטרהויז על-ידי מנהל עיזבונו אפרים אוריון [2], בעמ' 762). לתובע נודע לראשונה על אי-התשלום רק בתחילת שנת 1990, ואז כבר הגיע הסכום שנדרש התובע לשלם לכ50,000- ש"ח בעקבות מחדלי הנתבע. התובע ראה בנתבע את האחראי לסכום שהצטבר, ופנה אליו בדרישה שיפעל להפחתת הקנסות והריבית, ואף יישא בהפרש המס שנבע ממחדלו (ראה נספח ג' לתצהיר התובע). למעט הגשת ההשגה על-ידי הנתבע הוא לא עשה דבר על-מנת לטפל בחוב ואל התובע הגיעה דרישת תשלום שנייה על סך 73,889 ש"ח בחודש מאי 1991, אשר גם בעקבותיה פנה אל הנתבע. משהוכיח התובע כי פנה לנתבע בבקשות חוזרות ונשנות לטפל בבעיה מול רשויות המס ולהביא להפחתת הקנסות והריבית, בין באופן ישיר (ראה נספחים ד' ו-ה' לתצהיר התובע) ובין באמצעות עורכי-דינו (ראה נספחים ג', ו', ט' לתצהיר התובע), וזה הבטיח לו לטפל בעניינו (ראה נספחים ז' ו-ח' לתצהיר התובע), די בכך כדי לומר כי התובע פעל להקטנת נזקו. אין הנתבע יכול להישמע בטענה כי למרות הבטחותיו לתובע לטפל בעניין מול חברת הביטוח שלו היה על התובע לפנות לרשויות המס בבקשה לבטל את הקנסות והריבית ולפעול באופן עצמאי להסדרת העניין על-מנת לצמצם את הנזק שנגרם לו. בנסיבות אלה אינני מוצאת טעם להטיל על התובע חלק מהאחריות לנזק שנגרם לו עד ליום הגשת התביעה. עם זאת אני סבורה כי משהוגשה התביעה היה על התובע לפעול באופן עצמאי להקטנת הנזק, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולהניח לחובו לרשויות המס לתפוח כשהוא סומך על כך שהנתבע יישא באחריות לכל נזק עתידי שייגרם לו. לפיכך לא היה די בתשלום הקרן בחודש מאי 1997, כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה, על-מנת לומר כי התובע עשה את הנדרש ממנו להקטנת הנזק לאחר הגשת התביעה. היה עליו לפעול ולהגיע להסדר עם שלטונות המס שימנע הצטברות נוספת של קנסות וריבית (ראה עמ' 25 לפרוטוקול מיום 7.4.1998, 25-16), אך התובע לא פנה לרשויות המס ולא עשה כל ניסיון מצדו לצמצם את הנזק. אשר-על-כן אני קובעת כי התובע אחראי לנזק שנגרם לו מיום הגשת התביעה ואילך. ההודעה לצד שלישי: 1. היעדר כיסוי ביטוחי אין מחלוקת כי הנתבע היה מבוטח אצל הצד השלישי, חתמי לוידס לונדון (להלן - חתמי לוידס), בפוליסה לאחריות מקצועית לתקופה מיום 1.12.1989 ועד ליום 30.11.1990, לרבות תקופה רטרואקטיבית החל מיום 1.12.1982. על-פי תנאיה הכלליים של הפוליסה שהוצאה לו הוסכם, כי: "...תמורת דמי הביטוח... ישפו החתמים את המבוטח... בגין תביעה או תביעות אשר תוגשנה לראשונה נגדו במשך התקופה המצויינת ברשימה בשל הפר חובה מקצועית שמקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה על ידי המבוטח... ...ובלבד שמעשה הרשלנות, הטעות או ההשמטה ארעו במשך תקופת הביטוח הקבועה ברשימה או בתקופה הקודמת לתקופת הביטוח כהגדרתה בסעיף 5 לפרק ההרחבות (להלן: 'הכסוי הרטרואקטיבי')". הפוליסה קובעת שני תנאים מצטברים לשיפוי המבוטח: הראשון, הגשת תביעת רשלנות מקצועית תוך תקופת הביטוח; השני, התרחשות אירוע הביטוח תוך תקופת הביטוח. אירוע הביטוח התרחש במהלך שנת 1988, במועד שבו היה על התובע לדווח על העיסקה לשלטונות המס ולשלם את מס הרכישה אשר הופקד בידיו, ולפיכך מתקיים התנאי השני. התביעה בגין אירוע הביטוח הוגשה כנגד המבוטח רק בשנת 1994, ולא תוך תקופת הכיסוי הביטוחי, ולפיכך אין מתקיים התנאי הראשון. שאלת מעמדו של תנאי בחוזה ביטוח אחריות המתנה את חבות המבטח בהגשת תביעה נגד המבוטח בתוך תקופת הביטוח, נדונה בהרחבה בפסק-דינו של השופט ד' ארבל בת"א (ת"א) 6936/90 בורנשטיין נ' קפלן [5], ושאלה דומה במהותה נדונה גם בבית-המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 1647/93 ליאו גולדברג בע"מ נ' מגדל - חברה לביטוח בע"מ [4]. בשני המקרים הגיע בית-המשפט למסקנה כי אין לתת תוקף לתניה בחוזה ביטוח שלפיה חבות המבטח מותנית בהגשת תביעה נגד המבוטח בתוך תקופת הכיסוי הביטוחי. מסקנה זו מקובלת גם עליי. צדדים לחוזה רשאים בדרך-כלל להתנות תנאים להתקשרות שביניהם לפי רצונם החופשי ואלה יכובדו על-ידי בית-המשפט, אלא שבחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981- התערב המחוקק בחופש החוזים בקובעו הוראות קוגנטיות שאין הצדדים רשאים להתנות עליהן. הוראה כזו מצויה בסעיף 70 לחוק חוזה ביטוח אשר על-פיו: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". סעיף 71 לחוק חוזה ביטוח קובע כי אין להתנות על סעיף 70 לחוק חוזה ביטוח. סעיף 70 לחוק חוזה ביטוח הינו חריג לכלל הקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח הקובע כי תביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת תוך שלוש שנים מיום אירוע הביטוח. המחוקק הביע דעתו כי כאשר מדובר בביטוח אחריות, לא תתיישן התביעה לתגמולי ביטוח כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי כלפי המבוטח, וקבע כי אין אפשרות להתנות על כך. סעיף 70 לחוק חוזה ביטוח נועד למנוע מקרים שבהם הייתה תביעתו של המבוטח (כלפי המבטח) עלולה להתיישן, בעוד תביעת הצד השלישי - שהיא, למעשה, ה"נזק" שביטוח זה נועד להגן מפניו טרם התיישנה (ד' מ' ששון דיני ביטוח [6], בעמ' 97): "מכיוון שהמבוטח צפוי להיתבע על-ידי הצד השלישי במשך כל תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגדו, ואורכה של זו במקרה הרגיל הוא שבע שנים, בא סעיף 70 וקובע לגבי ביטוח אחריות חריג לתקופת ההתיישנות הרגילה בת שלוש השנים של תביעת מבוטח נגד המבטח. לולא הוראה זו של סעיף 70, המבוטח היה עלול להיתבע על-ידי הצד השלישי לאחר חלוף שלוש שנים ממקרה הביטוח, כשתביעתו של המבוטח כלפי המבטח כבר התיישנה. כפי שכותב פרופסור ידין, בחיבורו הנ"ל... בהתייחסו לסעיף 70: 'סעיף זה משלים את סעיף 31 שגם הוא דן בנושא התיישנות. לאחר שסעיף 31 קיצר את התיישנות התביעה לתגמולי ביטוח לשלוש שנים, ייתכנו מקרים שבביטוח אחריות תתיישן תביעה זו בעוד תביעת הצד השלישי נגד המבוטח - שהוא 'הנזק' שביטוח זה בא לכסות - עדיין לא התיישנה. סעיף 70 מכוון למנוע מצב בלתי רצוי ובלתי מוצדק זה' (ראו בעמוד 166)" (ע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [3], בעמ' 449). הגבלת אחריות המבוטח להגשת תביעה בגין אירוע ביטוח תוך תקופת הביטוח עומדת בניגוד להוראת סעיף 70 לחוק חוזה ביטוח, שכן משמעותו האופרטיבית של תנאי זה היא שהתביעה לתגמולי ביטוח בגין אירוע ביטוח מתיישנת עם פקיעת פוליסת הביטוח ללא קשר להתיישנות תביעת הצד השלישי כלפי המבוטח. המחוקק ביקש למנוע תוצאה זו בכך שקבע כי לא יהיה ניתן להתנות על סעיף 70 לחוק חוזה ביטוח. תביעות לתגמולי ביטוח בגין מקרה ביטוח שאירע בתוך תקופת הביטוח מותנות על-פי פוליסות "יום התביעה" בהגשת תביעה נגד המבוטח, וזו אינה תלויה במבוטח, אלא בצד השלישי. אין להשלים עם התוצאה שמבוטח אשר הוגשה נגדו תביעה בגין אירוע ביטוחי שאירע במועד שבו היה מבוטח רק לאחר פקיעת הפוליסה, לא ייהנה מכיסוי ביטוחי. האינטרס הכלכלי של חברות הביטוח, אשר מעוניינות לדעת מה הן התביעות העומדות ותלויות נגדן מכוח פוליסות שכבר נסתיימו, אינו גובר על האינטרס הביטוחי של המבוטח אשר דאג לבטח עצמו מפני סיכונים ועלול למצוא עצמו עומד בפני שוקת שבורה (ראה ע"א (ת"א) 1647/93 הנ"ל [4]). כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי כלפי המבוטח, חשוף המבוטח לסכנת תביעה, והמחוקק קבע מפורשות כי חברת הביטוח אשר התחייבה לשפותו בביטוח אחריות לא תוכל להתנער מחובתה לשפות את המבוטח בטרם חלוף תקופה זו. חבותה של חברת הביטוח קיימת ותקפה כל זמן שחבותו של המבוטח קיימת, ואין כל אפשרות להתנות על כך. גם אם פוליסות מסוג זה (claims made basis) הן דבר שבשיגרה (ראה ד' מ' ששון דיני ביטוח [6], בעמ' 98), אין בכך להכשיר את התנאי הלוקה באי-סבירות ומהווה הפרה של הוראות חוק חוזה ביטוח. פוליסות מסוג "יום התביעה" אינן מתעלמות מהדרישה שאירוע הביטוח יתרחש בתוך תקופת הביטוח, אך מגבילות את המועד להגשת תביעות לתגמולי ביטוח בגין אירועים כאלה. הגבלה דומה אינה קיימת בביטוח על-פי פוליסות יום האירוע, לפיכך ראוי ורצוי לשמור על אחידות בכל הנוגע לתקופת התיישנות התביעה, ולא יהיה זה נכון להבחין בין פוליסות על בסיס יום הגשת התביעה שתביעות על-פיהן מתיישנות עם פקיעת הפוליסה, לבין פוליסות על בסיס יום האירוע שתביעות על-פיהן מתיישנות עם התיישנות עילת התביעה. חוסר אחידות זה עלול ליצור מצב שבו אם במהלך תקופת ביטוח הוחלפה החברה המבטחת בביטוח אחריות מפוליסת תביעה לפוליסת אירוע, ייחשפו מבוטחים לסיכון שאירוע ביטוחי שאירע תוך תקופת הביטוח בפוליסת תביעה, ולא הוגשה נגדם תביעה תוך תקופת הביטוח לא יהיו מכוסים על-ידי אף אחת מהפוליסות (ראה על כך ד' מ' ששון דיני ביטוח [6], בעמ' 98). אף-על-פי שבפוליסות "יום התביעה" נהוג כי הפוליסה מעניקה כיסוי ביטוחי בגין תקופה רטרואקטיבית של שבע שנים, עדיין ייתכן כי אירוע ביטוח שהתרחש במהלך תקופת הביטוח יתיישן תוך פרק זמן קצר ואף אפסי משלא הוגשה בגינו תביעה נגד המבוטח תוך תקופת הביטוח. די בטעם זה על-מנת לומר כי התנאי אינו תקף, אך תנאי זה מהווה, בנוסף, גם תנאי מקפח הנופל בגדר החזקות הקבועות בסעיף 6 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982- בהיותו תנאי השולל זכות או תרופה העומדות ללקוח על-פי דין על-פי סעיף 6(6) לחוק החוזים האחידים או מגבילה, וכן בהיותו תנאי הפוטר את חברת הביטוח מאחריות שהייתה מוטלת עליה מכוח החוזה אילולא אותו תנאי על-פי סעיף 6(1) לחוק החוזים האחידים. בהודעה לחתמי לוידס ביסס הנתבע את תביעתו כלפי הצד השלישי על פוליסת הביטוח לאחריות מקצועית שהוצאה לו על-ידי הצד השלישי, ואשר לטענתו מכסה את האירועים אשר בגינם הוגשה נגדו התביעה. בכתב-ההגנה שהגישו חתמי לוידס נטען כי הפוליסה מוגבלת לתביעות אשר הוגשו נגד המבוטח במהלך תקופת הביטוח ולכן אינה מכסה את התביעה הנדונה. כך הוגדרה המחלוקת בין הצדדים בכתבי-הטענות, והטענה שהעלה הנתבע בסיכומיו נגד תוקפה של התניה הינה טענה משפטית הנובעת באופן ישיר מהמחלוקת בין הצדדים. אשר-על-כן טענת בטלות התנאי בפוליסה אשר נטענה בסיכומי הנתבע אינה מהווה שינוי או הרחבת חזית. 2. התיישנות על-פי סעיף 70 לחוק חוזה ביטוח, התיישנות התביעה לתגמולי ביטוח בביטוח אחריות תלויה בהתיישנות תביעת הצד השלישי כלפי המבוטח. מסעיף 65 לחוק חוזה הביטוח עולה שמירוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח בביטוח אחריות מתחיל עם היוולד עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח. אך מחוק חוזה הביטוח לא ברור מתי תתיישן התביעה לתגמולי ביטוח במקרה שהוגשה נגד המבוטח תביעה ומירוץ ההתיישנות של תביעת הצד השלישי נעצר. מהו אפוא פרק הזמן העומד לרשות המבוטח להגשת התביעה לתגמולי ביטוח לאחר שהוגשה נגדו התביעה על-ידי הצד השלישי. אפשרות אחת היא לומר כי עצירת מירוץ ההתיישנות של תביעת הצד השלישי נגד המבוטח אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות לצורך התביעה לתגמולי ביטוח, כך שהתביעה לתגמולי ביטוח תתיישן במועד שבו הייתה מתיישנת עילת התביעה של הצד השלישי אילולא הוגשה התביעה ונעצר מירוץ ההתיישנות. תביעת הצד השלישי מתיישנת כעבור שבע שנים מהיום שנודע לתובע (לצד השלישי) על עילת התביעה, ולא מהיום שבו נודע לנתבע (המבוטח בביטוח אחריות) על עילת התביעה. ובענייננו, עילת התביעה נגד הנתבע קמה בחודש ינואר 1990, משהתקבלה אצל התובע הודעה מרשויות המס וממנה התברר לתובע לראשונה כי הנתבע התרשל. על-פי פרשנות זו, התביעה לתגמולי ביטוח שהוגשה על-ידי הנתבע כנגד חתמי לוידס בחודש נובמבר 1996 הוגשה בטרם חלף מירוץ התיישנות תביעת הצד השלישי. יש לשים לב כי פרשנות זו עלולה למנוע מהמבוטח את האפשרות להגיש תביעה לתגמולי ביטוח במקרים שבהם הוגשה נגדו תביעת צד שלישי זמן קצר בטרם התיישנה, ואין להתעלם מקושי זה. אפשרות אחרת היא לחזור לכלל הקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח הקובע פרק זמן של שלוש שנים להגשת תביעה לתגמולי ביטוח. משהוגשה תביעת הצד השלישי כנגד המבוטח בטרם התיישנה, ונעצר מירוץ ההתיישנות של התביעה כלפי המבוטח, מתחיל מירוץ התיישנות חדש לצורך הגשת תביעה לתגמולי ביטוח. התביעה לתגמולי ביטוח בביטוח אחריות תלויה בהגשת תביעה נגד המבוטח על-ידי צד שלישי. משהוגשה נגד המבוטח תביעת הצד השלישי, אפשר לראות בהגשת התביעה מקרה ביטוח לצורך החלת סעיף 31. סעיף 70 לחוק חוזה ביטוח נועד למנוע את התיישנות התביעה לתגמולי ביטוח בטרם התיישנה תביעת הצד השלישי. משהושגה תכליתו ניתן לחזור לכלל הקבוע בסעיף 31 על-מנת לקבוע את פרק הזמן להגשת התביעה לתגמולי ביטוח. פרשנות זו, לעומת קודמתה, תאפשר למבוטח להגיש תביעה לתגמולי ביטוח תוך פרק זמן קבוע של שלוש שנים מיום הגשת התביעה נגדו, והוא לא ייפגע מכך שהתובע איחר לתבוע אותו. גם אם נלך בדרך פרשנות זו, התביעה לתגמולי ביטוח נגד חתמי לוידס הוגשה על-ידי הנתבע בטרם חלפו שלוש שנים מיום הגשת התביעה נגדו. 3. היעדר כיסוי ביטוחי לאור הוראת סעיף 6 לחריגי הפוליסה סעיף 6 לחריגי הפוליסה קובע, כדלקמן: "הכיסוי אינו חל על תביעה או ארועים או נסיבות שעשויים היו להביא לתביעה ואשר היו ידועים למבוטח קודם למועד תחילת הביטוח על פי הפוליסה". מועד תחילת הביטוח על-פי הפוליסה חל ביום 1.12.1989. לאחר עיון בחומר הראיות אשר הובא בפניי מסקנתי היא כי לנתבע (המבוטח) נודע לראשונה על אי-הדיווח למס שבח בחודש מארס 1990, שכן קודם לכן סבר בטעות כי הדיווח נשלח. על התרשלותו בכל הנוגע לתשלום מס הרכישה אשר הופקד בידיו אף נודע לו לפני כן, בחודש ינואר 1990, עת פנה אליו התובע בעקבות הודעת התשלום מיום 30.12.1989. אמנם, כבר בחודש נובמבר 1989 קיבל הנתבע משלטונות המס דרישה למילוי פרטים חסרים לצורך חישוב המס על העיסקה, אך אינני סבורה כי מכתבו של הנתבע לרשויות המס מיום 12.11.1989 מעיד כי הנתבע ידע כבר אז על אי-הדיווח. כל שעולה מהמכתב הוא שהנתבע מודה כי שכח להגיש במועד שומה עצמית, ולא די בכך כדי להגיע למסקנה כי הנתבע ידע כבר באותו מועד על אי-הדיווח. 4. איחור במסירת הודעה למבטח סעיף 22 לחוק חוזה ביטוח דן בחובת ההודעה המוטלת על מבוטח וקובע כי על המבוטח להודיע למבטח על מקרה הביטוח מיד לאחר שנודע לו על מקרה הביטוח, על-מנת לאפשר למבטח לברר את חבותו. הודעת הנתבע נמסרה לחתמי לוידס רק ביום 30.10.1996, כשבע שנים לאחר שנודע לו על מקרה הביטוח וכשנתיים וחצי לאחר הגשת התביעה נגדו. על-פי סעיף 24 לחוק חוזה ביטוח, לו קוימה חובת ההודעה כאמור בסעיף 22 לחוק חוזה ביטוח, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קוימה החובה. הגבלת חבותו של המבטח לא תחול באחד משני מקרים: החובה לא קוימה או קוימה באיחור מסיבות מוצדקות. אי-קיומה או איחורה לא מנעו מן המבטח את בירור חבותו ולא הכבידו על הבירור. הנתבע איחר במסירת ההודעה לחברת הביטוח משום שלא ידע על קיומה של פוליסת הביטוח, וסבר מתוך טעות שחברת "הסנה" אשר ביטחה אותו בביטוח אחריות מקצועית בתקופה הרלוונטית היא המבטחת היחידה, והוא לא ידע כלל על קיומה של חבות ביטוחית של חתמי לוידס. אינני סבורה כי טעותו של המבוטח, אשר נבעה מפיזור מחשבה, הינה סיבה מוצדקת לאי-מסירת ההודעה במועד ובעיכוב כה רב. סעיפים 22 ו23- לחוק חוזה ביטוח נועדו להגן על המבטח ולאפשר לו לפעול לבירור חבותו ולצמצום הנזק מוקדם ככל האפשר. העובדה כי הנתבע לא ערך בדיקה ובירור מקיפים מה הן הפוליסות המכסות את מקרה הביטוח, אינה יכולה להצדיק את האיחור הרב במסירת ההודעה למבטח. אין ספק שהאיחור הרב במסירת ההודעה מנע מן המבטח את בירור חבותו במשך שבע שנים ומנע ממנו את האפשרות לפעול לצמצום הנזק, אי לכך, כאמור בסעיף 24 לחוק חוזה ביטוח, יישא המבטח באחריות במידה שהיה נושא בה אילו קוימה החובה במועדה. כעת יש להעריך בדיעבד את חבותו של המבטח אילו קוימה החובה במועדה, וסבורתני כי משחל המועד לקיום חובת ההודעה בחודש מארס 1990, סביר כי בעקבות קבלת ההודעה היה המבטח עורך בירורים ולא משפה את המבוטח על אתר, לפיכך הוא יישא באחריות לנזק בהתאם לשומת המס נכון ליום 31.12.1990, בניכוי הקרן. לסיכום, ולאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את כל ומלוא חיובי המס שעמדו בתוקף עד ליום הגשת התביעה ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מאותו מועד ועד ליום התשלום בפועל. חתמי לוידס ישפו את הנתבע בגובה החוב לרשויות המס נכון ליום 31.12.1990 ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מאותו מועד ועד למועד התשלום בפועל. הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך השווה ל15%- מהסכום הפסוק ובצירוף מס ערך מוסף. חתמי לוידס יישאו בהוצאות הנתבע בסך השווה ל15%- מהסכום הפסוק נגדם ובצירוף מס ערך מוסף.חובת הזהירותשאלות משפטיותלקוחותעורך דין