יחסי עובד מעביד שותפות

המערער לא טען, כי נוסף לקשר שנוצר בינו לבין יתר השותפים במסגרת השותפות שהוקמה מכוח חוזה השותפות, נוצרו בינו לבין השותפות יחסי עובד-מעביד. טענתו היא, בי בנוסף ליחסי השותפות, ובמקביל להם, נוצרו בינו לבין "חברת רויזמן" (בהבדל משני בעלי המניות בה) יחסי עבד-מעביד, ואכן תבע בבית-הדין לעבודה רק את "חברת רויזמן". ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד שותפות:## ##ההליך## 1. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה (להלן - "חברת רויזמן") בבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (השופט הראשי רבי - דן יחיד; תב"ע לט/327-2) בעתירה לתשלום שכר עבודה, דמי פדיון חופשה שנתית ופיצויי פיטורים. בית-הדין האזורי קבע, כי אמנם היו יחסי עובר ומעביד בין המערער לבין "חברת רויזמן", אך דחה את העתירות הכספיות האמורות. שני הצדדים מערערים על פסק-הדין. 2. בית-הדין קמא קבע בפסק-הדין עובדה אחת בלבד, היא זו האמורה בפסקה 3 הימנו: "העובדה המוסכמת בין הצדדים היתה שמיום 1.5.1975ועד 31.3.1976 התקיימו בין הצדדים יחסים חוזיים. הצדדים הביאו ראיותיהם בתצהיר, המצהירים נחקרו והצדדים סיכמו בכתב". 3. את טענות הצדדים הביא בית-הדין קמא בפסק-דינו בזו הלשון: " 1.א) התובע טוען שבמועדים החל מ- 1.5.1975 עד 31.3.1976 הועסק אצל הנתבעת כמנהל וסדרן עבודה. תפקידו היה לטענת התובע, כסדרן עבודה של משאיות. התובע טוען עוד שבינו ובין שניים מבעלי המניות של הנתבעת נערך בזמנו הסכם שותפות (להלן -השותפות) על-פיו הופעלו משאיות השותפים באמצעות הנתבעת. עוד טוען התובע כי שותפים אחרים בשותפות או אחד מהם, כאשר עבדו בעסקי השותפות, קיבלו שכר עבודה. ב) עם פירוק השותפות, ממשיך וטוען התובע, הועברו כל הסכסוכים וחילוקי הדעות בין השותפים להכרעת בוררים. התובע טוען שהבוררים לא דנו כלל וכלל בשאלת השכר המגיע לו עבור עבודתו אצל הנתבעת, אשר לטענתו לא היתה צד לבוררות זו. 2. הנתבעת טוענת שבינו ובין התובע מעולם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. טענה נוספת היא כי החברה היתה כעין שותפה כצד לבוררות. לחלופין - טענת התובע חסומה על סמך פסק הבוררות, יתרה מזאת הנתבעת טוענת שהתובע ישב כארבע שנים 'והחריש' ולא טען שום דבר בקשר לשכר העבודה שלו". 4.א) בפסק-הדין שבערעור, דחה בית-הדין קמא את טענת "חברת רויזמן" כי המערער "מושתק" על-ידי הבוררות (פסקות 4-6, שם), קיבל את טענת המערער כי העובר עבד אצל "חברת רויזמן" כעובד (פסקה 7, שם), ודחה את תביעות העובד לתשלום שכר עבודה ופיצויי פיטורים (פסקה 8, שם; עניין פדיון החופשה לא נזכר בפסק-הדין); ב) להלן קביעותיו של בית-הדין קמא, בפסקה 7 לפסק-דינו, בשאלת קיום יחסי עובד-מעביד (הושמטו מסוף הפסקה הדברים הנוגעים לנושא של שכר עבודה): "השאלה היא אם כן, אם אכן התובע עבד אצל הנתבעת ואם מעמדו היה כעובד אצל אותה נתבעת? אכן שמעתי ראיות בנושא זה ומכלל הראיות ונסיבותיהן אני מוכן לומר, מעט בדוחק, שבין התובע והנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעביד, דהיינו פרט להיותו שותף בשותפות ביצע התובע עבודות לנתבעת. לתובע היה אינטרס ישיר בעבודתו זו, שכן דבר זה הגדיל בסופו של דבר את רווחיו בשותפות. אבל גם למר רויזמן ובנו היה אותו אינטרס. מה עוד שהאב והבן משכו כספים ואילו לתובע לא שילמו כספים. מכל האמור לעיל אני קובע, שהתובע ביצע עבודה עבור הנתבעת לקידום השותפות, אך שכר עבודה הוא לא קיבל.. .". 5. בערעורו טען המערער, כי בית-הדין קמא טעה בכך שלא פסק לו שכר עבודה ראוי, ועל בסיסו - פדיון חופשה ופיצויי פיטורים. ואילו "חברת רויזמן" טענה בערעורה הנגדי, כי לא היו יחסי עובד-מעביד בין המערער לבינה, ולחלופין - כי המערער "מושתק" מלתבוע ממנה תשלום כל שהוא, וזאת בשל פסק הבוררים שניתן בסכסוך שביניהם. ##פסק-הדין## 1. מכל הטענות שנטענו לפנינו על-ידי שני הצדדים, הטענה המרחיקה לכת היא של "חברת רויזמן", לאמור, כי לא היו בינה לבין המערער יחסי מעביד ועובד. אם תתקבל טענה זאת - אין צורך לדון בשאר טענות הצדדים, לפיכך נדון בה תחילה. 2. השאלה, אם נוצרו יחסי עובד-מעביד, היא שאלה מעורבת של עובדות ודין. והנה מעלה עיון בפסק-הדין שבערעור, כי בית-הדין קמא לא קבע ממצאים עובדתיים כל שהם, פרט לאמור בפסקה 2 בחלק I; ואין לדעת על יסוד אלה עובדות הגיע לכלל המסקנה - "מעט בדוחק", לפי דבריו הוא - ש"בין התובע והנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעביד, דהיינו פרט להיותו שותף בשותפות ביצע התובע עבודות לנתבעת" (פסקה 4(ב) בחלק I). עם זאת, אין צורך בהחזרת העניין להשלמה לבית-הדין קמא, באשר ניתן לקבוע את העובדות הדרושות על-פי ההסכם שנעשה בין שני "בעלי השליטה ומחזיקי מניותיה של חברת רויזמן" לבין המערער, ולאור האמור בתצהירו של המערער, בעדותו בחקירה נגדית, ובדברי העדים שהעידו מטעם המערער, וכן נעשה. 3. ותחילה - לחוזה השותפות: א) ביום 1.5.1975נחתם מסמך הנושא את הכותרת "חוזה שותפות" בין משה רויזמן (אשר כונה בו "צד א'") לבין איתן רויזמן (אשר כונה בו "צד ב'") ולבין המערער (אשר כונה בו "צד ג'"); ב) עובדה ראשונה שיש לציין היא, כי "חברת רויזמן" איננה מופיעה כצד לחוזה השותפות; ג) אולם ניתוח החוזה מעלה, כי משה רויזמן ואיתן רויזמן "לבשו" שתי "איצטלות" שונות עת חתמו על החוזה: הם חתמו עליו כשני "בעלי השליטה ומחזיקי מניותיה של חברה הידועה כ"רויזמן חברה להובלה והספקת חמרי בנין בע"מ"; והם חתמו עליו כשני "הבעלים ובעלי השליטה ב- 3 משאיות מתוצרת לילנד ביקר, מספרי רישוי...". בחוזה האמור יש תניות שהותנו בין השניים כנציגים (במובן representatives) של "חברת רויזמן", לבין המערער; ויש תניות שהותנו בין השניים כיחידים, לבין המערער. עיון בתניות החוזה הרלבנטיות לענייננו מגלה, אימתי מדובר בהתחייבות בין הצדדים, עת השניים פועלים כיחידים; ואימתי מדובר בהתחייבות בין הצדדים, עת השניים פועלים כנציגי "חברת רויזמן"; הכל - כמבואר להלן; ד) אלה התניות העיקריות בחוזה הנוגעות למשה רויזמן ולאיתן רויזמן (צד א' וצד ב') כיחידים: (1) עצם הקמת השותפות היא בין השניים כיחידים לבין המערער (ראה ה"והואיל" החמישי במבוא לחוזה, וסעיפים 1ו-2); (2) מדובר במכירת שליש מהבעלות בשלוש משאיות, השייכות לשני הרויזמנים אישית, למערער (סעיף 3); (3) הם אף התחייבו להעמיד לרשות השותפות את שליש המשאיות הנ"ל ולהפעילן באמצעות השותפות (סעיף 4); (4) שלושת השותפים הסכימו להקים ולרשום חברה חדשה שמטרתה, או אחת ממטרותיה, תהיה לנהל משרד להובלה ואספקת חומרי בנין "ומחזיקי מניותיה הבלעדיים יהיו השותפים" (סעיף 25); (5) שלושת השותפים התחייבו, כי כל אחד מהם "יקדיש את כל זמנו ומרצו לעסק השותפות, מלבד חופשה שנתית... שכל שותף זכאי לה, יעסוק בעסק השותפות בחריצות ובנאמנות ויקדיש את מיטב מאמציו וכשרונותיו לקידום ענייני השותפות" (סעיף 15(ג)). התחייבות זאת סויגה על-ידי הוראה מפורשת (סעיף 16) לאמור: "למרות האמור בסעיף 15(ג) דלעיל יהיו רשאים צד א' וצד ב' לעסוק גם בניהול חברת רויזמן עד אשר כל עבודות ההובלה יועברו לחברה החדשה" (ההדגשות-לא במקור); ה) אלה התניות העיקריות, אשר על פניהן רואים, כי משה רויזמן ואיתן רויזמן פעלו כ"נציגי" חברת רויזמן, באשר רק בתור נציגים של החברה הקיימת היו כשירים להתחייב כך: (1) "מוסכם בזה על-ידי הצדדים כי לאחר הקמת החברה יופעלו המשאיות באמצעות החברה החדשה, וכל עבודות ההובלה שבוצעו על-ידי חברת רויזמן תבוצענה באמצעות החברה החדשה" (סעיף 5); ההתחייבות הכלולה במלים שהודגשו לעיל); (2) "צדדים א' ו-ב' יגרמו לכך כי בהקדם האפשרי ובאופן הדרגתי (וזאת כדי לא לגרם נזק כלכלי הן לחברת רויזמן והן לחברה החדשה) יועברו כל העבודות לחברה החדשה ויבוצעו על-ידה בלבד" (סעיף 26); (3) "הצדדים לחוזה זה מסכימים בזה כי עד אשר החברה החדשה תרשם ותחל להפעיל את עסקיה ועד אשר כל העבודות יועברו לחברה החדשה כאמור בסעיף 26 דלעיל, הצדדים לחוזה זה יהיו שותפים לכל עבודות ההובלה המתבצעות על-ידי חברת רויזמן החל מיום 1במאי 1975ועד אשר כל העבודות תועברנה לחברה החדשה - בתנאים כמפורט בחוזה זה" (סעיף 31); ו) להשלמת התמונה, מן הראוי להוסיף פרטים אחדים: (1) "החברה החדשה" אכן נוסדה ונרשמה (סעיף 5 לכתב התביעה שהגיש המערער בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בתיק אזרחי 580/76; משום מה ראה להכחיש, ובמלים בוטות, את העובדה הזאת, בע' 3של הסיכומים שהוגשו לנו); אולם "לא הופעלה למעשה ולא התנהלה בה כל תנועת כספים" (סעיף 5 לכתב ההגנה שהגישה חברת רויזמן בתיק האמור). ממילא לא הופעלו ההסדרים שהיו צריכים להיות מופעלים על-פי הסכם השותפות עם הקמת החברה החדשה. (2) אולם אין ספק, כי הלכה למעשה בוצע האמור בסעיף 31 לחוזה השותפות פסקת-המשנה (ה) (3) לעיל, דהיינו כי עבודות ההובלה שקיבלה "חברת רויזמן" בוצעו על-ידי השותפות. פירושו של דבר, שהשותפות הפעילה לא רק את שלוש המשאיות הנזכרות בפסקת המשנה (ד) (2) לעיל, אלא גם את המשאיות שהיו בשליטת "חברת רויזמן" (סעיף 19 לתצהירו; העד קובריקנו - ע' 19 לפרוטוקול), וגם, מדי פעם, שתי משאיות שהיו בבעלותו הפרטית של המערער, ואשר לא נזכרו בהסכם השותפות (שם, ע' 18). (3) בחוזה השותפות נאמר, כי השותפות "תנהל את עסקיה בתחילה בכתובת המשרד הרשום של 'חברת רויזמן' ולאחר-מכן בכל מקום או מקומות אחרים כפי שהשותפים יקבעו מזמן לזמן" (סעיף 7). למעשה, פעל המערער הן במשרדה של החברה והן "בשטח" (כאמור הן בעדותו - ע' 9; והן בעדות העד קובריקנו - ע' 17). 4. עד שבאים אנו לשאלה, מה עשה המערער כשותף, ומה עשה - לטענתו - כשכיר ב"חברת רויזמן", יש לברר מה היה טיב פעולותיו באותם אחד-עשר חודשי השותפות. למרבה הפליאה אין לפנינו תמונה בהירה בנושא זה, לא מפי המערער עצמו ולא מפי עדיו: א) (1) בתצהירו (סעיף 19) טען המערער, כי היה "אחראי להפעלת כ-15 משאיות ולביצוע חוזי העבודה שהגיעו לנתבעת, תוך דאגה לתקינות הרכב, אספקת חלפים, שמנים ודלק, והפעלת כל הפוטנציאל של העסק הנ"ל". (2) בחקירה נגדית טען, כי היה סדרן עבודה "מקבל סידורים ומחלק סידורים ומטפל במשאיות" (פרוטוקול, ע' 6). גם קובריקנו היה סדרן "באותה תקופה שאני טוען שהייתי סדרן". בהמשך הדברים אמר, כי "נכון שקובריקנו היה סדרן לפני שבאתי. כשבאתי היה מדובר שאותו יוציאו ואני אהיה במקומו, אך לא יצא לפועל. אחרי שעזבתי הוא המשיך לעבוד שם" (ההדגשה שלנו - ע' 8) ובהמשך החקירה: "קובריקנו היה סדרן גם הוא כמעט לא עבד כלום שתה קפה ושתה תה. אני עומד על כך שאני הייתי סדרן בעבודה" (שם). בחשבונות - לא טיפל, התחשבנות עם לקוחות - לא עשה; טען כי "אני טיפלתי במכרזים של החברה", ומייד אחרי זה הסביר שטיפל פעם אחת, כאשר איתן רויזמן היה בשירות מילואים פעיל (שם); ב) העד קובריקנו העיד מטעם המערער ובחקירה נגדית אמר, ש"אם התובע אומר שהוא סדרן עבודה אני אומר שזה לא נכון". העד העיד כי הוא היה סדרן העבודה, אלא שהתייעץ לפעמים עם המערער, וכי המערער החליף אותו בהיותו במילואים (ע' 18-19); ג) העד אלהרר, שאף הוא הובא להעיד על-ידי המערער, העיד כי המערער טיפל במשאיות הפרטיות שלו (של המערער...) ובקשר לעבודות אחרות של המערער אמר, כי המערער היה "מנהל" עבודה", ופרט כי היה בשטח של מחצבה וקובע שם את תור המשאיות - "עשה סדר במקום המחצבה... קבע את הסדר במקום של העבודות" (ע' 10-12). 5. עתה אפשר לחזור אל הקשר בין המערער לבין משה רויזמן ואיתן רויזמן, ולעמוד על משמעותן המשפטית של העובדות: א) משה רויזמן ואיתן רויזמן נכנסו - כיחידים - לשותפות עם המערער; ב) בהסכם השותפות לא ניתנו למערער שום זכויות ב"חברת רויזמן", בין בדרך של הקצאת מניות או מכירתן לו, ובין בכל דרך אחרת, והוא לא מונה כמנהל ב"חברת רויזמן"; ג) בכדי שלא יימצאו מפרים את התחייבותם כשותפים, "להקדיש את כל זמנם ומרצם לעסק השותפות", נקטו הרויזמנים לשון מפורשת בתניה של הסכם השותפות: נאמר שם (סעיף 16) כי למרות ההתחייבות דלעיל, יהיו משה רויזמן ואיתן רויזמן רשאים "לעסוק גם בניהול חברת רויזמן" עד שכל העבודות יועברו לחברה החדשה. אין מחלוקת שמשה ואיתן רויזמן פעלו בחברת רויזמן כמנהלים כשירים של אותה חברה; ד) משלא קמה החברה החדש, עמד בעינו סעיף 31 לחוזה השותפות, שלפיו התחייבו הרויזמנים, כנציגי "חברת רויזמן", כי "הצדדים לחוזה זה יהיו שותפים לכל עבודות ההובלה המתבצעות על-ידי חברת רויזמן". במלים פשוטות: החוזה יצר קשר בין חברת רויזמן לבין השותפים בשותפות האמורה. וזאת - נוסף לקשר שהיה קיים בין חברת רויזמן לבין משה ואיתן רויזמן כמנהלים-שכירים. מבחינה מעשית, פירושה של תניה זאת הוא, כי לפי סעיף 10 להסכם יחולקו הרווחים הנקיים בחלקים שווים בין השותפים, לא רק מההובלות בשלוש המשאיות הנזכרות בפסקות 3(ד) (2) ו-(3) לעיל, אלא מההובלות בכל המשאיות שבשליטת "חברת רויזמן"' (ואם אין רווחים - יתחלקו כך ההפסדים...ראה סעיף 10 לחוזה). מכאן גם שכל אחד מן השותפים, והמערער בכללם, התחייב להשקיע את כל זמנו ומרצו בקידום עסקי השותפות, כמתחייב מהוראות סעיף 31 האמור, כשקוראים אותו יחד עם סעיף 15(ג) לחוזה השותפות; ה) המערער איננו טוען, כי נוסף לקשר שנוצר בינו לבין יתר השותפים במסגרת השותפות שהוקמה מכוח חוזה השותפות, נוצרו בינו לבין השותפות יחסי עובד-מעביד. טענתו היא, בי בנוסף ליחסי השותפות, ובמקביל להם, נוצרו בינו לבין "חברת רויזמן" (בהבדל משני בעלי המניות בה) יחסי עבד-מעביד, ואכן תבע בבית-הדין לעבודה רק את "חברת רויזמן"; ו) אין ספק שיחסי עובד ומעביד בין המערער לבין "חברת רויזמן" לא נוצרו על-ידי "חוזה השותפות". נהפוך הוא: מסעיף 16 של החוזה אפשר לעמוד על כוונה ברורה של הצדדים, שהמערער לא יהיה מנהל במשכורת בחברת רויזמן. שהרי מה היה קל יותר מאשר לכתוב ש"צד א' ו-צד ב' יגרמו לכך שצד ג' יתמנה אף הוא למנהל בחברת רויזמן". לא רק שהדבר לא נכתב, אלא המערער הסכים, בחתימתו על החוזה, שמבחינה זאת יהיה אי-שוויון בין השותפים (ובמאמר מוסגר יצוין, כי היה לכך היגיון כלכלי ברור: המערער רכש בסך הכל שליש משלוש משאיות, עת החברה הפעילה מספר גדול בהרבה של משאיות - כמוסכם על כל הצדדים במשפט זה. אם בכל זאת הבטיחו לו חלק שווה ברווחים, הרי זה משום שהתחייב "להקדיש את כל זמנו ומרצו לשותפות", אך אין פירושו של דבר כי הוא זכאי גם לשכר כמנהל של החברה); ז) אין ספק שיחסי עובד ומעביד בין המערער לבין "חברת רויזמן" לא נוצרו על-ידי "הסכם בעל-פה", לאחר חתימת חוזה השותפות, באשר המערער לא טען טענה כזאת; ח) טענתו המרכזית של המערער היא, כי "על-פי תנאי ההסכם הנ"ל (דהיינו, 'חוזה השותפות' - הערה שלנו) חלה עלי חובת עבודה פעילה, ואכן מיום 1.5.1975 ועד לסיום קשרי עם הנתבעת (ביום 31.3.1976- הערה שלנו) עבדתי בפועל בחברה הנתבעת, אשר המשיכה לנהל את עסקיה באמצעות 3 המשאיות הנ"ל ומשאיות אחרות שהועסקו על-ידה, כאשר הנני משמש כסדרן עבודה ומנהל במשרד..." (סעיף 6 לתצהיר). טענה זאת, מעידה על אי-הבנה בסיסית של העניין: נתערבבו לו, למערער, "עבודה" במובן "work" עם "עבודה" במובן "employment"; אין ספק שהוא "עבד" - כשותף בשותפות האמורה - במשרדה של חברת רויזמן (ו"בשדה"), אך "עבודה" זאת עדיין איננה הופכת אותו ל"עובד" אצל "חברת רויזמן". הוא חייב היה "לעבוד" בתור שותף בעסקי השותפות - קרי בעסקי ההובלה ש"חברת רויזמן" מסרה את הטיפול בהם לשותפות, על-פי התחייבותו (סעיף 15(ג) לחוזה השותפות). מקום ניהול עסקי השותפות נקבע לכתחילה "בכתובת המשרד הרשום של חברת רויזמן" (סעיף 7 לחוזה הנ"ל). מכאן, שה"מקום" הפיזי שבו ביצע המערער חלק מעבודתו - משרדה של החברה - אין בו כדי להצביע על התקשרות שלו עם "חברת רויזמן". אם רצה המערער להוכיח, כי בנוסף לעבודתו כשותף בשותפות, היה גם "עובד (במובן employee) אצל "חברת רויזמן", היה עליו להראות, כי מהתנהגות הצדדים נוצרו "יחסי עובד-מעביד" בינו לבין החברה, בנפרד מן היחסים שבין השותפות, או השותפים, לבין החברה (השווה: דב"ע לד/60-3, פסקות 3-5, בע' 13-14). אחת הדרכים להוכיח "התקשרות נפרדת" כזאת היא להראות, שהמערער מילא בשביל "חברת רויזמן" תפקידים שאינם עולים מעצם חובתו כשותף בשותפות האמורה, להבדיל מעבודה "הנלווית לעולה מהיותו שותף בשותפות האמורה" (השווה: דב"ע לה/73-3, פסקות 5-10, בע' 229-300); ט) כאשר מצליחים לחדור מבעד ל"ערפל" האופף את עבודתו של המערער, כפי שהיא מתוארת בעדויותיהם של המערער ושל עדיו (פסקה 4 לעיל), מסתבר שהוא פעל כ"מנהל עבודה בשדה" וכי ביצע עבודות משרדיות שטיבן לא ברור; ייתכן גם שטיפל בנושאי תחזוקה שקשורים במשאיות. סימן שאלה גדול תלוי מעל להתעסקותו (או אי-התעסקותו) ב"סידור עבודה" כ"סדרן". אין שום הוכחה שהמערער "הפעיל את כל הפוטנציאל" של חברת רויזמן, כנטען בסעיף 19 של תצהירו. כל מה שהוכח שעשה - אינו חורג ממילוי התחייבותו להיות שותף פעיל בשותפות ("להקדיש את כל זמנו ומרצו" לעסקי השותפות). אין בתפקידים שמילא שום מאפיין המוציא אותם מגדר עסקי השותפות ומכניס אותם לגדר עסקי החברה. לשון אחר: אי-אפשר להפריד בין "עבודתו" כשותף לבין עבודה-כביכול אצל החברה; י) אשר על כן סבורים אנו, כי לא הוכח שהמערער היה עובד אצל "חברת רויזמן" במשך אותם אחד-עשר החודשים שטען כי היה עובד. 6. השאלה, אם פלוני הוא "עובד" אם לאו, היא שאלה היורדת לשורש סמכותו של בית-הדין לעבודה. יישמנו - גם לגבי שאלה זאת - את העיקרון ש"בית-דין זה ינהג, איפוא, מידה מיוחדת של 'ריסון עצמי' בבואו לפרש את סמכותו העניינית" (דב"ע לז/110-3, בע' 134, מול האותיות ו-ז). מעיקרון זה נגזרת המסקנה, שאם מה שמתקבל מן הנתונים העובדתיים הוא, שאפשר "לומר מעט בדוחק שבין התובע והנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעביד" (פסקה 4(ב) בחלק i), הרי מן הדין לומר, שלא הוכח כי אכן התקיימו יחסים כאלה. 7. אשר על כן: א) הערעור הנגדי של "חברת רויזמן" מתקבל, פסק-הדין של בית-הדין קמא מתבטל והתביעה נדחית; ב) לאור האמור בפסקת המשנה (א) לעיל, נופל הערעור של מר אידל (סטרול) ישראל; ג) מר אידל (סטרול) ישראל ישלם ל"חברת רויזמן" הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסכום כולל של 000, 5 שקל בצירוף מע"מ.יחסי עובד מעבידדיני חברותשותפות