קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעשה מגונה ללא הסכמה: 1. נושא פסק דין זה הוא ערעור הנאשם בת"פ 560/96 של בית-משפט קמא, על הכרעת הדין בתיק הנ"ל, שנתן כב' השופט י' נועם, ביום 24.5.98. בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה על סעיף 48(ג) לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן: החוק), שעניינה עשיית מעשה מגונה באדם ללא הסכמתו. בערב ה- 2.11.95 (להלן: ליל יום שישי), סמוך לשעה 19: 30, בשכונת רמת אשכול שבירושלים, ברכב של המערער, בעת שהמתלוננת, בת אחות אשתו, ילידת 1980 (להלן: המתלוננת), ישבה במושב שלידו, נשק המערער בפניה, בצווארה ובפיה, חיבקה ונגע במפשעתה, לשם גירוי או סיפוק מיני, כאשר תוך כדי המעשים הנ"ל, הציע לה לבלות עימו בים-המלח, בעת שאשתו תשהה באילת, ולצפות עימו ב"סרטים כחולים" בביתו (להלן: האירוע). 2. בבית-משפט קמא העידו מטעם המדינה, חוקרת המשטרה, שגבתה את אמרת המערער (ת1/); ע"ת 2 - רבקה, דודתה של המתלוננת, אחות אמה (להלן: הדודה), שהמתלוננת סיפרה לה על האירוע למחרתו, בליל שבת; ע"ת 3-4 - אבי המתלוננת (להלן: האב) ואחיה שלומי (להלן: האח), להם סיפרה על האירוע בליל שבת, והמתלוננת שתיארה את האירוע לאחר צאתה עם המערער מדירת בתו כוכבית, שברמת אשכול, כולל תאור התנהגות המערער כלפיה בדרך לדירת כוכבית. מטעם ההגנה העידו: המערער שהכחיש את פרטי האירוע ואת ההצעות שיוחסו לו כאמור, אשת המערער, ויקי ודודת המתלוננת, אשר העידה על הרקע להסעת המתלוננת על-ידי בעלה מבית אמה לדירת כוכבית ועל "האשמות" שייחס אבי המתלוננת לבעלה, בליל שבת שלאחר האירוע; בת המערער, כוכבית - שהעידה כי בעת שהמתלוננת ביקרה בדירתה עם המערער, סיפרה לה על מצב רוחה הדכאוני בעקבות נטישתה על-ידי חברה. על אף שבכתב האישום נכללה בין עדי התביעה גם חברתה של המתלוננת לידר חורש, שבאזניה סיפרה (לפי עדות המתלוננת) על האירוע סמוך לאחריו, בליל יום שישי, אך עדותה לא נשמעה, כפי שלא נשמעו עדויות שתי חברות נוספות של המתלוננת - שלי וצאלה - להן סיפרה על האירוע באותו ערב, ואשר אצל אחת מהן - שלי - המתלוננת אף ישנה באותו לילה. 3. בית-משפט קמא העדיף את גרסת המתלוננת לגבי כל פרטי האירוע, על פני גרסת המערער, ולנוכח הוראות סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א1971-, המחייב בית-משפט המרשיע בעבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק - הכולל את סעיף 348 - "על פי עדות יחידה של הנפגע - לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות", פירט בית-משפט קמא בסעיף 12 להכרעת דינו את נימוקיו להרשעת המערער על בסיס עדותה היחידה של המתלוננת. וכך קובע בית המשפט קמא: "עדותה של המתלוננת היתה מהימנה עלי. התרשמתי, כי היא מתארת את הארועים כהוויתם ללא כל הפרזה, וניכרו בה אותות התרגשות כשנאלצה לשחזר את שחוותה במהלך האירוע. היא השיבה בכנות לשאלות הסניגור, גם לשאלות מביכות ובלתי נחוצות... הסבריה לשאלה, מדוע נמנעה מתגובה למעשיו ולפניותיו של הנאשם, נשמעו אמינים וסבירים נוכח גילה הצעיר בעת הארוע וההלם שהיתה נתונה בו. שפע הפרטים שמסרה המתלוננת על הארוע תומך אף הוא במסקנה שמדובר בהתרחשות שארעה במציאות, מה גם שחלק מהפרטים - כמו ההצעה לקחתה לטיול לים המלח והשאלות על יחסי אביה עם חברתו - התאמתו למעשה בחקירתו הנגדית של הנאשם". "... גירסתה של המתלוננת נתמכה בעדויותיהם של דודתה רבקה, אחיה ואביה - על מצבה הנפשי למחרת היום. עדים אלו התרשמו מהמצוקה הרגשית הקשה שבה היתה נתונה המתלוננת כשחשפה לפניהם בליל שבת את חוויותיה בערב הקודם. לא מצאתי מקום לפקפק באמינות גירסתם של שלושת העדים - לרבות עדותה של רבקה שהוסיפה וציינה כי לא נכחה בדירת הסבתא בעת שהנאשם והמתלוננת יצאו מהמקום. העדויות תאמו האחת את השניה והלמו את גירסת המתלוננת, וזו של רבקה באה כאמור מפי מי שנמצאת ביחסים תקינים והדוקים הן עם הנאשם והן עם המתלוננת". בהתאם להלכה לפיה: "דרישת ההנמקה תבוא בוודאי על סיפוקה אם יוכח שתלונת המתלוננת היתה מיידית או בעובדה שהיא הופיעה נרגשת ופרועה בעת הגשתה...", כפי שנפסק בע"פ 288/88 (פ"ד מב(4), עמוד 49) בעקבות ע"פ 950/80, בית-משפט קמא מציין כי "היה מקום להזמין לעדות גם את חברותיה שהתרשמו מהמצוקה שבה היתה נתונה בערב המקרה ולמחרת בבוקר", שכן לחברות אלו היא סיפרה על האירוע בסמוך לו. אולם, בית המשפט קמא מגיע למסקנה כי אין בהימנעות מהזמנת החברות "כדי לפגום במשקל מכלול הראיות המפלילות, ובפרט בשעה שעל מצוקתה הרגשית של המתלוננת העידו כאמור דודתה, אחיה ואביה", קרי: היסטריה ובכי, בעת סיפור האירוע (עמוד 10, 17 ו- 24), על אף שחלפה יממה מעת קרותו, כאשר את הימנעות המתלוננת מלספר לאביה שאצלו היא מתגוררת, על האירוע מסביר בית-המשפט: "בשל הפחד שבו היתה נתונה והן מתוך דאגתה לבריאותו של האב שהוא חולה לב... כי בתחילה סברה שתוכל להעביר את זה (כלשונה)...", וכי רק לאחר שסיפרה על האירוע לדודתה רבקה שעמה היא קשורה - בהיעדר האם - בעצתה סיפרה על האירוע לאמה ועל פי בקשתה של זו, סיפרה עליו לאחיה, וזה שכנעה לספרו לאביה (שם, עמוד 4). 4. א. בית-המשפט קמא דן בהכרעת דינו המפורטת בכל טענות ההגנה ובין היתר מתייחס הוא לשתי סתירות שבין עדותה של המתלוננת להודעתה במשטרה. האחת, מתייחסת לנסיעת אמה ברכב המערער ורדתה ממנו לפני האירוע, שלא הוזכרה בהודעתה במשטרה. השניה, מתייחסת לעדותה, לפיה שמעה מאמה - לאחר האירוע - כי המערער ניסה להתעסק בזמנו עם דודתה רבקה, בעוד שבהודעתה במשטרה היא מייחסת מידע זה לדודתה רבקה. בית-המשפט אינו מייחס משקל משמעותי לסתירות אלה לעניין מהימנות המתלוננת, והוא פוטר אותו "בפרטי לוואי שוליים". בית-המשפט קמא גם מתייחס לשאלה יסודית לעניין מהימנות והיא: מדוע המתלוננת לא ירדה מהרכב בעת שהמערער החל לבצע בה את המעשים המיוחסים לו, כאשר הרכב חנה, בקבלו את הסברה כי היא: "כילדה היתה נתונה בהלם מכך שקרוב משפחתה - מי שהיא אמורה היתה לבטוח בו, נוגע בה ובנסיבות אלה פחדה מהנאשם וקפאה במקומה" (עמוד 4 להכרעת הדין) - וכלשונה (בעמוד 36 לפרטיכל): "... כי פחדתי. פחדתי מאוד לזוז. הייתי ליד הדלת כל הזמן. אני קפאתי כי אדם כזה שאני אמורה לבטוח בו, שהוא קרוב משפחה שלי, עושה דבר כזה, זה לא טבעי לפי דעתי... פחדתי מהאדם עצמו... לא יכולתי להזיז את הרגליים שלי. פחדתי...". ב. באשר לעדות המערער, קובע בית-משפט קמא כי: "... הכחשתו של הנאשם את המעשים המיוחסים לו - לא נשמעה אמינה כלל ועיקר. אי האמינות באה לידי ביטוי, בין השאר, בגירסאות השונות והסותרות שהעלה בהודעתו במשטרה ובעדותו במשפט - בדבר השיחה על הנסיעה המתוכננת של אשתו, ההצעה לנסוע לטיול לים המלח ותיחקור המתלוננת על היחסים שבין אביה לחברתו לחיים. נסיונו של הנאשם בתחילת עדותו להכחיש כי הציע למתלוננת לנסוע לטיול... "... גירסתו של הנאשם בעניין הטיול המוצע, שלבשה צורה ופשטה צורה, והעדר הסבר משכנע מדוע ובאילו נסיבות בחר להזמין את המתלוננת, שעמה לא היה לו קשר מזה שנים ארוכות, להצטרף אליו ואל אשתו לבילוי בים המלח - תומכים בגירסת המתלוננת על מהות ההצעה והקשרה. גם ההכחשה הנמרצת של הנאשם בעדותו את תיחקור המתלוננת על יחסי אביה עם חברתו ואת עצם הידיעה כי לאב יש חברה, והחזרה מההכחשה לאחר שהוצגה לו גירסתו השונה בעניין זה שנמסרה בהודעתו במשטרה - מהווים תמיכה לעדות המתלוננת...". 5. בנימוקי הערעור ובסיכומי בא-כוח המערער בפנינו, נטענו מחדש טענות שהועלו במסגרת סיכומי ההגנה בפני בית-משפט קמא, ואף נידונו בהרחבה בהכרעת הדין, תוך הבלטת התנהגותה של המתלוננת בעת האירוע - שנמנעה מלברוח - והיעדר כל פירוט ביחס לתגובתה בסמוך לאחר האירוע ולמחרת בבוקר, בעוד שהתביעה נמנעה מלהעיד את שתי חברותיה - צאלה ושלי - שנכחו בבית המשפט בעת מתן עדותה, כאשר המתלוננת מספרת על האירוע בבכי וברעד תמוהים רק למעלה מ- 24 שעות לאחר שקרה! אשר לעדות המערער, מדגיש בא-כוחו כי שינויי הגרסאות בין הודעת המערער ועדותו ובעדות עצמה הינם בגדר "אי דיוקים משניים" וכי הצעת המערער למתלוננת לנסוע עמו לטיול לים-המלח היתה הצעה תמימה, כלשונו בעמוד 44: "בגלל שהילדה היא ילדה בודדה. היא באמת מסכנה... אז הצעתי לה שפעם אם ניסע עם אשתי לים המלח, אז ניקח אותה איתנו. מה רע בזה?". ב"כ המערער חוזר ומשיג בערעורו על סירובו של בית-משפט קמא לאפשר לו להגיש חוות-דעת פסיכיאטרית עליה הסתמך, בין היתר, בית-משפט אחר בתיק בו נאשם אחר זוכה ממעשה מגונה במרואיינת על ידו, לפיה על יסוד האפשרות שמתוך בהלה או התרגשות, פירשה התנהגות טבעית בצורה לא נכונה, תך טשטוש בין מציאות ודמיון, כאשר המערער טוען כי כן הוא במקרה דנן, במיוחד לנוכח הרכב המשפחה המעורערת של המתלוננת - הורים גרושים, אחות מפגרת, אח בבית כלא ואח שנפלט מהצבא - והמדובר הוא על כן בסיפור אירוע דמיוני. 6. דין הערעור להידחות, שכן בית-משפט קמא נימק כראוי מדוע הוא מאמין לגרסת המתלוננת. א. אשר לגרסת המערער בעדותו, אמנם נכון הוא כי ניתן ליישב בין גרסאות המערער בהודעתו במשטרה (ת1/), לבין עדותו ואין ביניהן סתירות מהותיות שיש בהן כדי לערער את אמינותו של המערער. אולם, אך עצם הודאתו בהודעתו במשטרה (ת1/) ובעדותו בבית המשפט, כי אכן הציע לקחת את המתלוננת לים-המלח עם אשתו, על אף שלא היה לו קשר עם המתלוננת מזה שנים ארוכות, תומכת בגרסת המתלוננת בדבר הצעת בילוי בים-המלח, בהיעדר אשתו כשתהיה באילת, כפי שבית המשפט קמא מציין בעמוד 12 להכרעת דינו. גם התעניינותו בשאלה אם אבי המתלוננת נמצא עם חברתו, כפי שמודה בהודעתו ת1/ - לאחר עימות עם ת1/, גם בעדותו (עמוד 45: "יכול להיות ששאלתי אותה") - תומכת בגרסת המתלוננת בדבר התעניינות המערער ביחסי מין שבין אביה לחברתו, במסגרת הצעותיו ומעשיו של המערער במהלך האירוע. ב. בית-משפט קמא התרשם ממהימנות עדות המתלוננת, מצורת מתן העדות ומפרטיה שנתמכו בגרסאות יתר עדי התביעה, להן סיפרה על האירוע - אף כי באיחור כנ"ל - וביניהם גם הדודה (ע"ת 2), שבינה לבין המערער היו קיימים יחסים תקינים והדוקים, ולא הוכח בפני בית-משפט קמא כל מניע של ממש לטפול על דודה הזקן, שעימו לא היה לה כל קשר שנים רבות, אשמות אלה. ובהקשר זה אין כל הצדקה להשגה על סרוב בית-משפט קמא להתיר הגשת חוות-דעת פסיכיאטרית, שכן זו לא הוגשה כראייה אלא כנספח לאסמכתא משפטית. מכל מקום, לא הונחה כל תשתית לאפשרות כי המתלוננת סיפרה סיפור אירוע דמיוני, על רקע משפחתה המעורערת ונטישתה על-ידי חברה. ג. אשר למיידיות התלונות, נכון שלא העידו שלוש חברותיה של המתלוננת, וראוי היה כי התביעה תעמוד על זימונן להעיד - כולן או חלקן, אך אם המערער סבור היה כי המתלוננת לא סיפרה את סיפור האירוע בפני חברותיה - מיד בסמוך לו - אלא הוא פרי תכנון זדוני ונקמני של האב או פרי דמיונה, יכול היה ללא קושי לזמן את שלוש החברות כעדות מטעם ההגנה. המערער היה רשאי להעיד את לידר חורש, חברתה של המתלוננת, שהיתה עדת תביעה שלא העידה - ולחקור אותה בחקירה נגדית, ועל יסוד חקירת החברות, יכול היה המערער לטעון - אם אכן, כדבריו, כן הוא - כי המתלוננת לא סיפרה להן דבר או כי האירוע לא היה "כצעקתה" כפי שתואר בפי המתלוננת, תוך בירור מצבה הנפשי של המתלוננת בעת התאור. נציין בהקשר זה, כי שלי וצאלה, חברותיה של המתלוננת - היו בבית המשפט בעת מתן עדות המתלוננת והנאשם וניתן היה להעידן במקום. המערער נמנע מהעדת החברות, ועל כן נותרה ללא סתירה עדות המתלוננת בדבר מיידיות דיווחה על האירוע לחברותיה ובהמשך לכך - לאחר יממה - לדודתה, לאימה, לאב ולאח. 7. סוף דבר, דעתנו היא שאין הצדקה להתערב במסקנותיו של בית-המשפט קמא כי גרסת המתלוננת על מעשי המערער וההצעות שהשמיע באוזניה הינה גרסת אמת, אנו דוחים את הערעור. משפט פליליעבירות מין