הגדרת "נצרך" מצויה בסעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) ולפיה מדובר ב"אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו". במכתבו קבע מנהל מחוז שיקום חיפה קצין התגמולים) כדלקמן: "הנני להביא לידיעתך כי בחקירה סמויה שנערכה אודותיך מצאנו כי הינך עובד בבית העסק לתריסים ואלומיניום וזאת בניגוד להצהרותיך שאינך עובד. אי לכך הנני דוחה בקשתך לביטול שיקום לקבלת תגמול "נצרך" על החלטתי זו זכותך לערער לבפני "בית משפט המחוזי בחיפה" תוך 30 יום". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נכה נצרך עובד: 1. המערער יליד 1950, הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט1959- (להלן: "החוק"), בקשר עם מספר פגימות אשר ארעו לו תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. 2. המערער הוכר כנכה צה"ל עוד בחודש פברואר 1970. במשך השנים הוגדלו אחוזי נכותו. כיום מוגדר המערער כנכה בשיעור של 100% בשל הפגימות הבאות (טופס בדיקה רפואית מיום 15.5.96 - מוצג ע/6): א. צלקות ביד שמאל לאחר פגיעה בגידים סעיף 75(א)(1) - 10% ב. הפרעות פסיכונאורוטיות סעיף 33(ב) - 10% ג. דלקת כרונית בעקבות טיפול ממושך באידנטואין סעיף 80(2) - 10% ד. מ.א. שבר רוחבי של הפיקה עם ריפוי מלא (סעיף ישן) סעיף 35(ו)(א) - 0% ה. כפיון בצורה קשה סעיף 30(1)(ו) - 100% למערער פגימות נוספות המופיעות ב-ע/6 לגביהן נקבע כי אין קשר לשירות הן: כיב תרסריון, העדר שיניים, ריאות ולב. כך נקבע בטופס ועדה רפואית מיום 2.1.97. סיכום החלטת הועדה נעשתה במועדים שונים, מאוחר יותר במועדים הבאים: 6.3.97, 22.2.98, 26.3.98, 4.6.98. 3. בסיכום החלטת הועדה ונימוקיה ב-ע/6 נרשם עוד כדלקמן: "צלקות ביד שמאל לאחר פגיעה בגידים. מחלת לב ומחלת ריאות ללא קשר לנכות המוכרת". 4. לטענת המערער, מתחילת שנת 1996 החמיר מצבו הבריאותי והוא חלה באוטם שריר הלב ועבר ניתוח מעקפים וכריתת חלק מהריאה, נבצר ממנו לעבוד בבית העסק אותו ניהל. לפיכך, ניהול העסק הועבר לאחיו משה אלבו במאי 1996. 5. במהלך אפריל 96 בעקבות התייעצות המערער עם עובדת באגף השיקום בשם גילה, הומלץ לו להגיש בקשה לביטול שיקום בצרוף מסמכים נדרשים (ראה מכתבו מר דוד לוין, מנהל מחוז שיקום חיפה והצפון מיום 1.5.96 אל המערער וכן מכתבה של הגב' ש. סתיו עוזר בכיר לפעיל הציבור במשרד הבטחון מיום 21.5.96). 6. המערער פנה ביום 5.5.96 לועדה לביטול השיקום באגף השיקום במשרד הבטחון. במכתבו שטח המערער את בעייתו ובקשתו בזו הלשון: "שמי אלבו אליהו ואני נכה צה"ל 100% נכות הסובל בין היתר מהתקפים אפילפטיים חוזרים ונשנים. לאחרונה החמיר מצבי הבריאותי מאוד, בין יתר הדברים נשלל ממני רשיון הנהיגה. לדאבוני הרב, בעקבות החמרת המצב אין אני מסוגל להמשיך ולעבוד כבעבר. אני פונה אליכם בבקשה לביטול השיקום מאחר ואיני עובד ומבקש בזאת לאשר לי תגמול נצרך או פתרון אחר היות ומצבי הכלכלי רע מאוד. מצ"ב אישור סגירת התיק במע"מ...". 7. במכתבו מיום 16.9.96 קבע המשיב (דוד לוין - מנהל מחוז שיקום חיפה והצפון וקצין התגמולים) במכתב שנשלח למערער כדלקמן: "הנני להביא לידיעתך כי בחקירה סמויה שנערכה אודותיך מצאנו כי הינך עובד בבית העסק לתריסים ואלומיניום וזאת בניגוד להצהרותיך שאינך עובד. אי לכך הנני דוחה בקשתך לביטול שיקום לקבלת תגמול "נצרך" על החלטתי זו זכותך לערער לבפני "בית משפט המחוזי בחיפה" תוך 30 יום" (הדגשה במקור - י.ו). על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. 8. ראשית, לעניין הפניית המערער לביהמ"ש המחוזי נראה כי הנוסח בו השתמש המשיב שגוי. לשון סעיף 33(א) לחוק ברורה ולפיו: "33. ערעור לפני ועדת ערעור (א) תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה כל שהיא של קצין תגמולים, רשאי לערער עליה לפני ועדת ערעור...". ועדת ערעור פירושה הועדה בפניה הוגש ערעור זה ועל כך אין מחלוקת. טענות המערער: 9. לטענת המערער, אכן אינו עובד והעביר את עסקו לאחיו. עוד טוען המערער בתור נכה בשעור של 100% היה זכאי לפטור ממס הכנסה בסכום שנתי ממוצע הנע בין 200,000 ש"ח ל300,000- ש"ח (מוצג ע/2ד'). לאור זאת, אין כל הגיון, לטענתו, בהעברה פיקטיבית של העסק על שם האח שכן האח אינו זכאי להטבות מפליגות כמוהו. באשר להיבט הרפואי, ב"כ המערער סבור כי די בחוו"ד ד"ר ברוק הנ"ל ותשובותיו לשאלות ההבהרה והן החלטתה של ועדת הכושר העליונה, על מנת לקבוע כי המערער הינו "נצרך". המערער מבקש גם להסתמך על חוו"ד ועדת הכושר העליונה מלווה בחוו"ד פסיכיאטרית מיום 20.4.98 של ד"ר מרצובסקי הקובעת בין היתר שהוא אינו בר-שיקום. 10. לטענת המערער, הוא הפסיק עבודתו מפאת אי התאמתו לעבודה מבחינה רפואית כפי שעולה מחוו"ד של פרופ' י. ברוק מיום 6.12.97 (ע/4) ותשובותיו לשאלות הבהרה מיום 30.8.98 (מש/7, מש/8). לטענת המערער לתוצאה דומה אף הגיעה ועדת כושר עבודה עליונה של ביה"ח לוינשטיין אליה הופנה המערער על ידי המשיב (ראה מסקנות מיום 24.4.98 (מש/3) ותשובות לשאלות הבהרה מתאריכים 31.8.98, 22.2.98 (ע/17 ו - ע/18). זאת ועוד, המערער המציא מסמכים מרשויות מע"מ ומס הכנסה בדבר הפסקת עסוקו בעסק אשר ניהל. כמו כן, טוען המערער כי הוכיח בניגוד לעמדת ב"כ המשיב כי פסילתו מלנהוג קשורה למחלתו ולא לשלילה עקב דו"ח תעבורה או קנסות שלא שולמו. עוד טוען המערער כי חרף המלצת עובדת סוציאלית לד"ר למברגר ביום 13.5.96 להפנותו לועדת הכושר הנ"ל המערער לא זומן. רק במהלך הדיון בערעור זה, החליט המשיב לזמן את המערער לועדת אי כושר עליונה אשר תוצאתה ידועה ונזכרת לעיל. טענות המשיב: 11. המשיב טוען כי לאור התנהגותו השלילית בעבר של המערער ונסיונו לקבל הטבות שלא כדין החליט לבצע חקירה סמויה. בחקירה זו הוברר, לטענת המשיב, כי גם בתביעתו זו, המהווה נשוא להחלטת המשיב נשוא ערעור זה, ניסה המערער להשיג הטבות בדרך רמיה. חרף טענות המערער כי אינו מסוגל לעבוד הוסרט עובד בשתי הזדמנויות שונות בהפרש של מספר חודשים (ראה מש/9 ו-מש/10 וכן ראה דו"חות חקירה מש/2 ומש/3). המערער נצפה כשהוא מתפקד ללא מגבלה פיזית, נוהג חרף שלילת רשיונו ואינו סובל מהתקפי אפילפסיה כטענתו. 12. המשיב טוען כי אין לקבל את טענות המערער אשר הגיב למה שנראה בקלטות שמדובר בתקופה בה העביר המערער את העסק לידי אחיו ועשה עמו חפיפה. ב"כ המשיב טוענת כי כי המערער סתר עצמו בעניין המצאותו במקום העבודה, לצרכי חפיפה בעת ההעברת העסק לאחיו, שכן לטענתו מדובר היה בחפיפה בת שבוע ימים בעוד שהוא הוסרט בשתי הזדמניות כאשר הפער ביניהם הוא של מספר שבועות ולא שבוע אחד. עוד טוענת ב"כ המשיב כי אין מדובר בהעברה אמיתית של העסק מאחר וההעברה לא היתה מלווה בהסכם כתוב. דבר זה מחוייב המציאות על אף שהעסק הועבר לבן משפחה וזאת בשל ההשלכות הכספיות העצומות המלוות העברת נכס כגון תביעות עתידיות של נושים וכיו"ב. 13. באשר להיבט הרפואי, טוענת ב"כ המשיב, כי לא חלה כל החמרה במצבו של המערער ולכן אין מקום להגדירו כ"נצרך". אם המערער מסתבך ועובד כפי שנצפה אין הוא זכאי לתגמול נצרך. 14. עוד טוענת ב"כ המשיב כי אי יכולתו לעבוד נובעת ממחלת הלב ממנו הוא סובל ומשזו אינה קשורה לשרות או נובעת מנכות אשר הוכרה כנובעת מהשרות, אין להגדירו כ"נצרך". לטענתה, אי קבלת טענתה זו תביא למצב אבסורדי ובמקום בו אדם יוכר כנכה בשיעור 1% ובשל מחלה אחרת שאינה קשורה לשירות ואשר בגינה תקבע לו נכות בשיעור של 100%, יקבל הכרה כ"נצרך". לסיכום, טוענת ב"כ המשיב כי גם אם קיימת "נצרכות" אשר אינה נובעת מנכות מוכרת אין לקבל את טענות המערער שנמצא עובד בפועל עפ"י הקלטות והחומר שהוגש. ההיבט הרפואי: 15. פרופ' ברוק, מטעם המערער, בחוו"ד מיום 26.12.97 קובע במפורש שמחלת הכפיון פוגעת ביכולתו של המערער לעבוד. בשאלות ההבהרה (מש/7) נשאל פרופ' ברוק: "ד. מחלת הלב של מר אלבו אינה ע"י משרד הבטחון. האם הנכויות המוכרות של המערער, בפני עצמן, מונעות ממנו לעבוד בבית העסק שלום או בעבודות אחרות?". תשובתו של פרופ' ברוק (מש/8) היתה בזו הלשון: "לדעתי הוא אינו יכול לעבוד בבית העסק שלו וגם לא בעבודה אחרת לאור התדירות בהתקפים של מחלת הנפילה שעלתה בשנים האחרונות והמצב הנפשי המתדרדר והולך אצלו". 16. בחוו"ד מטעם ועדת כושר עבודה עליונה (מש/3) לאחר בדיקת המערער ע"י פרופ' ח. רינג - יו"ר הועדה ורופא שקומי, פרופ' י. ריבק - רופא תעסוקתי וד"ר ל. סזבון - נוירולוג ולאחר קבלת חוות דעת מפסיכיאטר יועץ לועדה ד"ר מרצ'בסקי, נאמר: "בן 47, עם מכלול בעיות רפואיות מתוכם מחלה כפיונית אפילפטית הדורשת מינון גבוה של תרופות ומחלת לב איסכמית שדרשה ניתוח מעקפים והפרעות פסיכיאטריות". בהחלטתה קבעה הועדה כדלקמן: "לאור שלוב הבעיות הנ"ל, הועדה בדיעה שאינו מסוגל לשום עבודה. במידה ויהיה שיפור במצבו הקרדיאלי בעתיד ובעקבות זה שיפור במצבו הנפשי, ניתן אולי יהיה לשקול שוב את כושר עבודתו". 17. הועדה השיבה לשאלות הבהרה (ע/17), לפיהם המערער במצבו הרפואי, ללא התייחסות למחלת הלב, אינו יכול לחזור לעבודה. ממכתבו של פרופ' ח. רינג יו"ר ועדת כושר עבודה עליונה, מיום 2.9.98 עולה כי: "1. נכון ליום הבדיקה ה20.4.98- כמפורט בדו"ח הועדה, ובהבהרה מ27.5.98-, ואם להתייחס לאפילפסיה בלבד, דעתנו היתה שתדירות ההתקפים והצורך בטיפול במיוונים גבוהים מונעים מן הנבדק עיסוק בכל עבודה שהיא. כל שינוי לטובה במצב מחייב הערכה מחדש. 2. לגבי אפליפסיה כתופעה נוירולוגית התייחסנו בסעיף הקודם. הפרעות פסיכונוירוטיות שייכות להתייחסות הפסיכאטרית. 3. ד"ר הוניגמן הינה מומחית הנוירולוגיה העובדת במחלקה נוירולוגית מוכרת. ככל הנראה קיים קושי אובייקטיבי לאזן את ההתקפים האפילפטיים. 4. במידה ולא ניתן לאזן את ההתקפים האפילפטיים כאמור, הנבדק לא יוכל לעבוד, אלא בעבודה מוגנת ובצורה לא סדירה. במילים אחרות, ניתן להתייחס אל הנבדק כמי שלא יהיה מסוגל לעבוד בשוק הפתוח, עד לאיזון ברור של מחלה זו. 5. לא ברור למה מתייחסת האמרה "האם נלקחה בחשבון", בחשבון למה, הרי קבענו אי כושר. 6. לגבי הבעיות הפסיכונוירוטיות התבקשה התייחסות נפרדת". 18. ד"ר ברעם עזרא, מנהל המרפאה ביחד עם פרופ' מרצ'בסקי המומחה בפסיכיאטריה, אשר היה יועץ לועדת כושר עבודה עליונה, ענו ביום 31.8.98 כדלקמן: "שאלה א 1.2: על פי התרשמותו של ד"ר מרצ'בסקי שבדק את המקרה לצורך קביעת כושר עבודה נוכחי, בלבד, מר אלבו אינו סובל מבעיה פסיכיאטרית ראשונית, מעבר לבעיותיו הגופניות, אלא מבעיה נוירולוגית, או מה שנקראה פסיכו-נוירולוגית בעקבות פגיעה מוחית בעברו. הבעיה הפסיכיאטרית היא "קשיי הסתגלות" (מצב שאינו נחשב מבחינה סמנטית ל"מחלה פסיכיאטרית ראשונית") למצב הגופני שלו עם רגשות מעורבים. טיב התגובה הנפשית שלו נקבעה על ידי הפגיעה המוחית הראשונית. כל התגובות הנפשיות, אשר להתרשמותו, של ד"ר מרצבסקי, החמירו מאז מחלת הלב, קשורות לעובדה שהוא סובל מבעיות גופניות, בעיקר מפגיעה מוחית (ההדגשה שלנו - י.ו.). שאלה א 3: הפרוגנוזה, באופן כללי ומבלי לרדת לפרטים של כל בעיה בפני עצמה, לפי התרשמותו, כפי שהוא כתב בהערכה התפקודית שלו, אינה טובה. הערכה זו מבוססת על העובדה שאנשים בעלי פגיעות מוחיות משמעותיות מתקשים יותר מאנשים אחרים להסתגל למצבי חיים משתנים ומורכבים ועל סמך המידע שהנבדק מסר במהלך הבדיקה, אודות הקושי שלו להסתגל למצב הנפשי שלו. שאלה א 4,5: איננו יכולים לענות על שאלה תאורטית הקשורה להשפעת תרופות, הנושא לא נבדק במסגרת הבדיקה, במהלך הבדיקה הנבדק סיפר שהוא נוטל תרופות פסיכיאטריות, אך אינו מתרשם משיפור במצבו בעקבותן. לאור טיבו של המקרה, רצוי להפנות שאלות הקשורות לתופעות לוואי של תרופות בהקשר למחלתו הנוירולוגית לרופא נוירולוג. שאלה א 6: ההערכה שהנ"ל אינו בר שיקום, לא מתבססת על האבחנה, אלא על מצבו הנוכחי בזמן הבדיקה ולאור החומר שעמד בפני הרופא הבודק, ד"ר מרצ'בסקי. מחלה כלשהי יכולה לגרום לדרגות שונות של נכות אצל אנשים שונים." 19. לעניין שאלות ההבהרה באופן עקרוני קבעו המומחים (ס. מרצ'בסקי פסיכיאטר וד"ר ברעם עזרא - מנהל המרפאה) כדלקמן: אנו ענינו לשאלות "ההבהרה" למרות שמבחינה עקרונית שאלות מורכבות כאלה, הנוגעות למהות המחלה ולקשר בינה לבין פציעה, הטיפול בה, אחוזי נכות, פרוגנוזה ויתר הנושאים האלה, חורגים מהגבולות המצופות מההערכות שאנו עושים עבורכם במסגרת הועדה העליונה לכושר תעסוקתי. במקרה הנוכחי ובאופן חריג אנו עונים לשאלות משום שבמקרה הנוכחי אין מדובר במקרה פסיכיאטרי במהותו. באשר לעתיד, נבקש להבהיר שהבדיקות שלנו מוגבלות ואינן בעלות תוקף של חוות דעת פסיכיאטריות מפורטות לצורך קביעה או אי קביעת נכות. חוות דעת כאלה אנו עושים בצורה מפורטת הרבה יותר ומצריכות היקף עבודה שונה לחלוטין". ההיבט במשפטי: 20. הגדרת "נצרך" מצויה בסעיף 1 לחוק ולפיה מדובר ב"אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו". ההגדרה לאדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו המתיחסת לנכה מצויה אף היא בסעיף 1 לחוק וזה לשונה: "אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי ואין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי פעם". 21. סעיף 7(א) לחוק קובע כי: "ישולמו לו במקום התגמולים האמורים בסעיף 5 ו6-, 98% מסך כל המשכורת המשתלמת לעובד המדינה שדרגת משכורתו היא י"ז של הדירוג האחיד...". במקרה דנן, יש להפעיל אף את סעיף 7(א1)(4) או 7(א1)(5). סעיף 7(א1)(4) לחוק קובע כי בנוסף לאמור בסעיף 7(א), לנכה שדרגת נכותו מ90%- עד 100% - תשולם תוספת של 20% מן התגמולים הרגילים. (קרי 98% + 20% מ98%-, דהיינו 117.6%). סעיף 7 (א1) (5) קובע כי לנכה שנקבעה לו דרגת נכות של 100% מיוחדת עפ"י התקנות תשולם לו גמלה בתוספת 40% משמע 127.2% מהשכר המשולם לפי דרגה י"ז של עובדי המדינה וגו'. דיון ומסקנות: 22. לעניין נטל ההוכחה המוטל על הנכה יש להפנות לפסה"ד בענין רוט שם נאמר כי אמנם הנטל הראשוני הוא על המערער אולם יש ולעיתים נטל זה יעבור לק. התגמולים. בע.א. 89/472, קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מ"ה(5), עמ' 203, בעמ' 213 מסכם כב' הנשיא כי: נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השיכנוע הוא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו דאז) בע"פ 49/28 בעמ' 523 רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו..., הרי שנטל הבאת הראיות הוא "החובה מס' 2" יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך, גם כאן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה". 23. ומן הכלל אל הפרט; המערער הניח תשתית ראייתית, לפיה הן מבחינת ההיבט הרפואי, עפ"י ממצאי ועדת הכושר העליונה והתשובות לשאלות כפי שנשלחו והן עפ"י המסמכים והעדויות שנשמעו הוא העביר את העסק לאחיו ומשלא נסתרו עובדות אלו, יש להשיב בחיוב לשאלה אם המערער עונה להגדרה כ"נצרך" עפ"י החוק. מבחינת ההיבט הרפואי, הכריע הועדה כי המערער בשל התרופות החזקות שהוא מקבל למניעת התקפי האפלפסיה, אינו מסוגל לעבודה. אולם, כידוע המבחן שיש להפעיל אינו של אחוזי נכות בלבד אלא מבחן פונקציונלי. דהיינו, לא רק עצם דרגת הנכות הינה קובעת אלא הצירוף של העדר יכולת להשתכר עקב נכות ומצב רפואי הנובע מהשירות ובנוסף העדר עבודה בפועל. ניתן לחזות מקרים בהם אדם בעל שיעור נכות גבוהה יעבוד ובזמן מסויים כלשהו לא יוכל לתפקד יותר. במצב דברים זה יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ואם יוכח כי בפועל הפסיק הנכה את עבודתו, הרי שהוא זכאי להיות מוכר כמי שאינו מסוגל להשתכר ובלבד שאין לו הכנסה נוספת. במקרה שבפנינו, הגיש המערער אישור על פתיחת תיק הוצל"פ למימוש משכנתא (ע/21) על מנת להראות את מצבו הכלכלי הרע, עקב חוסר יכולתו לעבוד. 24. חיזוק למסקנה האמורה ניתן למצוא בעיון במסמכים ובחומר הרפואי שצורף, המערער אשר הרגיש כי הורע מצבו ופנה לא אחת עם בעייתו זו לגורמים שונים. ראה למשל תגובת מר דוד לוין במכתבו מיום 1.5.98, בו עולה כי המערער אכן פנה בטרוניה לגורמים רבים על מנת שידאגו לטפל בבעיותיו ובכלל זה חברי כנסת ואף מכתב לראש הממשלה ושר הבטחון. לאחר מכן, הופנה המערער לעובדת שיקום על מנת שזו תמליץ לו על דרך לבקש שינוי הגדרתו מ"בר שיקום" ל"נצרך". 25. מבחינת מצבו הרפואי של המערער, נראה כי אמנם חלה החמרה במצבו ואנו מקבלים את טענתו כי רישיון הנהיגה שלו נפסל עקב מחלת האפילפסיה (ראה ע/5 א'-ג', ע/13, ע/20). שלילת רשיון הנהיגה, (לא מטעמים של עבירה או קנסות כטענת המשיב), אלא מטעמים רפואיים, משתלבת באבחנה זו של הועדה הרפואית ומחזקת אותה. 26. דא עקא, כפי שנראה בקלטות ובדו"חות החקירה, אשר הוגשו בפנינו, יש ממש בגרסה של המשיב, לפיה נראה המערער כאדם שעובד וזאת על אף מגבלותיו הגופניות ונכותו הקשה. מדובר בחקירה שנערכה בחודש 8.97 אשר ממצאיה מלמדים כי המערער עבד במשך שעות ארוכות ונראה מתנהג כמנהל בשטח, נותן הוראות לפועלים ונושא ונותן עם אנשים ומתייצב באתרי עבודה כמפורט בדו"ח (מש/2). בנסיבות אלה, איננו מקבלים את טענת המערער כי מדובר בהעברה של העסק ובתקופת חפיפה של שבוע ימים, שכן טענה זו נסתרת מיניה וביה בחומר החקירה ובקלטות שהוגשו. 27. יחד עם זאת, התרשמנו כי למרות שבתחילה במועד הגשת התביעה נשוא הערעור בשנת 96, המערער המשיך עדיין בעבודתו, שכן כאמור הוא נצפה עובד בסוף חודש אוגוסט 97, מסקנתינו בסיום הדיון הינה כי לאור התשתית הראייתית שהונחה בפנינו, עם הזמן לאחר שתביעתו נדחתה והוגש הערעור שבפנינו, המערער אשר מצבו הרפואי קשה וככל הנראה החמיר, החליט וגיבש את דעתו כי אמנם אינו יכול להמשיך ולעבוד בעסקו. לכן הוא ביצע והשלים את כל הפעולות הנדרשות להעברת העסק לאחיו והמציא אישורי מס הכנסה ואישורים אחרים כפי שפורטו לעיל. משהועבר העסק ברשויות המס לשם האח, אין ליחס משקל רב מידי לטענה כי אין הסכם בכתב להעברה שכזאת. ראשית, אין הכרח שבדין לערוך הסכם בכתב ושנית, לא מן הנמנע כי כאשר מדובר בבני משפחה ניתן לבצע העברה כזאת גם בהסכמה בע"פ. מכל מקום, נחה דעתינו כי ההעברה בוצעה בפועל אם כי לא במועדים להם טוען המערער. בהעדר הסכם בכתב והעובדה כי המערער בניגוד להצהרתו המשיך ופעל בעסק, מחייבת קביעת מועד על ידינו שממנו ואילך יוכר המערער כנצרך. המועד שנראה לנו הוא המועד שבין תאריך החקירה שבו עדיין נצפה המערער כעובד לבין המועד בו קבעה ועדת הכושר עליונה כי אינו מסוגל יותר לעבודה (בין סוף אוגוסט 97 לבין 21.4.98), המועד בתקופה הממוצעת שבין תקופות אלה הוא 1.1.98. 28. העובדה כי המערער זכאי להנחות או פטורים ממס הכנסה עד לסכום מסויים והוא למעשה ויתר על כך בהעברת העסק לאחיו, יש בה כדי לחזק את המסקנה כי המערער אמנם הפסיק את עבודתו בעסק. החשש של המשיב כי המערער לאחר שיזכה בתביעתו זו יוכל לחזור ולהעביר את העסק חזרה אליו, יתכן והינו חשש ממשי והדבר אפשרי, אולם במקרה כזה, יוכל המשיב בבדיקה פשוטה לחזור ולברר עניין זה ולתת החלטה חדשה בענינו. משוכנעים אנו כי אם יתברר בעתיד כי כך יפעל המערער והכרתו כנכה "נצרך" תתבטל, הוא לא יוכל לקבל עוד סעד אצל ועדת ערעורים ולא יהיה לו אלא להלין על עצמו. 29. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל באופן חלקי ולפיו יוכר המערער כנכה נצרך החל מיום 1.1.98 ולקבלת תגמול בהתאם החל מתאריך זה. בנסיבות, אין אנו עושים צו להוצאות. נכותתגמול נצרך / נכה נצרך