נפילה במרצפות מדרכה מורמות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה במרצפות מדרכה מורמות: בתאריך 2/10/91 הלכה התובעת, תושבת רמת גן בדרכה לתחנת האוטובוס, ברח' הרא"ה ברמת גן, מתוך כוונה לעלות לאוטובוס בקו 61. התחנה נמצאת ברח' הרא"ה בין הרחובות יהודה הנשיא וברקאי. לטענת התובעת בהיותה בדרכה נפלה עקב כך שנתקלה במרצפות של המדרכה שהיו מורמות. להלן גרסת התובעת לעניין הנפילה: א. בסעיף 3 לתצהירה אמרה: "תוך כדי כך (שהתכוונה ללכת לתחנה), רגלי נתקלו במרצפות המדרכות שהיו מורמות מעט. עקב כך נפלתי ונחבלתי בידי ובכתף מצד שמאל. אני מבהירה שלא הבחנתי עובר לאירוע התאונה בפגמים האמורים במדרכה וזאת למרות שהייתי ערנית והסתכלתי למקום שבו הלכתי". ב. בחקירתה הנגדית אמרה התובעת: "עברתי שם (במקום התאונה) פעמים רבות, אולם לא ראיתי שיש בליטות במדרכה לפני התאונה". וכן " ברחוב הזה אני לא זוכרת אם ראיתי לפני התאונה בליטות, באופן כללי בכל רמת-גן ובני-ברק יש בליטות כמו בכל רחוב". ג. לגבי מקום התאונה גרסה התובעת (שם): "נפלתי במרחק מטר או שניים מהתחנה, זה מקסימום". ד. לסיכום: לגרסתה, נפלה בסמוך לתחנת האוטובוס ממרצפת שהתרוממה מעל משטח המדרכה.4. להלן תמצית טענות הנתבעות באשר לאירוע עצמו: א. הנתבעות מצביעות על סתירות בעדותה של התובעת. ב. לטענתם המרחק בין המרצפות, שם לטענתה מעדה, לבין תחנת האוטובוס הוא מרחק ניכר (7-8 מ'), דבר הסותר את עדותה לעיל. ג. התובעת אינה זוכרת אם היה במקום עמוד חשמל לפני התחנה אעפ"י שהעידה כי היא עוברת שם "הרבה פעמים". ד. התובעת העידה כי במקום נפילתה אינה זוכרת אם ראתה בליטות בעבר. ה. אי לכך, מבקשות הנתבעות לראות בגרסת התובעת כמופרכת. לאחר ששקלתי את הדברים נראה לי כי יש לקבל לעניין הנפילה את גרסת התובעת וזאת מהנימוקים הבאים: א. הסתירה לגבי המרחק של מקום התאונה אינה משמעותית, אין לצפות מתובעים לעמוד רגע לפני תאונה ולקחת מדידות מדויקות בכדי לציין במדויק את מקום התאונה, אין הם נדרשים לאמת נקודת ציון כזו או אחרת. יתר על-כן לעניות דעתי המרחק בין מקום התאונה עליו הצביעה התובעת לתחנה אינו עולה על 4 מ' לערך. ב. התובעת העידה כי הסתכלה לראות את האוטובוס שבא לכוון התחנה (עמ' 6 לפרוטוקול חקירתה הנגדית), ומכיוון שכך נראה עדיין בגבולות הסביר לומר כי שמה אל ליבה את המצאות עמוד החשמל ממולה. ג. לעניין גודל הבליטה: התובעת אינה זוכרת בליטה מסוימת שראתה בעוברה במקום בימים שלפני התאונה, אך אין זה אומר על עצם קרות התאונה, אולי הדבר מעיד על גודל הבליטה. שני הצדדים הגישו לבית המשפט תצלומים של מקום הנפילה. התובעת הגישה צילומים שצילמו את המרצפות הבולטות בקירוב רב, כנראה מתוך מגמה להראות כי הפגם גדול הוא והליקוי רב, ואילו הנתבעות הגישו צילומים מרוחקים יותר בהם בקושי ניתן להבחין בפגם כנראה מתוך מגמה הפוכה. כמו כן ניתן ללמוד מתוך צילומי הנתבעת על האזור עצמו היינו מיקום תחנת האוטובוס, עמוד החשמל, המרחק בין עמוד החשמל לתחנת האוטובוס. בסופו של דבר שני הצדדים צילמו את אותן המצפות ושני הצדדים מתייחסים לאותו מקום בדיוק. העולה מהצילומים כי גובה הבליטה הוא כעובי מחצית עובייה של המרצפת, ובמקום אחד או שניים אף למעלה מכך. לעניין עובי המרצפת העיד מר בנימין אלגרנאטי, מנהל מחלקת הדרכים והתנועה אצל הנתבעת 1. מעדותו עלה כי עובייה של המרצפת כולה הוא 5 ס"מ ועל כן הבליטות ברובן הן בגובה 2.5 ס"מ. משקבעתי כי אני נותן אמון בגרסת התובעת באשר לנפילה, היינו כי אכן נפלה עקב בליטה שהייתה במדרכה יש להכריע איפה בשאלה המשפטית לעניין אחריותה של הנתבעת 1. (להלן: הנתבעת). שאלה זו נשקלת בשני מישורים. האחד הוא האם מוטלת על הנתבעת אחריות נזיקית בגין רשלנות והשניה ההיא האם הפרה הנתבעת חובה חקוקה, היינו הפרה של החובות המוטלות על הנתבעת על פי פקודת העיריות. ראשית לעניין הרשלנות, יש לבחון בראשונה האם לנתבעת חובת זהירות מושגית, או במילים אחרות, חובת הזהירות המושגית של העירייה כלפי תושביה. חובה זו כבר מוסדה בע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר פד"י לז(3) 757. קיימת חובת זהירות מושגית של גוף שלטוני כמו עירייה, המפעיל סמכות סטטוטורית שעניינה בטיחות הציבור כלפי הניזוקים שנפגעו בשל שימוש רשלני בסמכות [ראה לעניין זה ס.235 ס"ק (1) ו (3) לפקודת העיריות(נוסח חדש)] . על התקיימות חובה מושגית שכזו, נראה שאין מחלוקת בין הצדדים. [בעניין אחריות זו ראה גם ע"א מדינת ישראל נ' חואטי פד"י טז(1) 211, 223]. משקבענו כך, יש לבדוק האם קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת. כאן עלינו לבחון את גבולות האחריות של הנתבעת כלפי העוברים ברחובותיה. בפסק דין שניתן לאחרונה, ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם פד"י מט(1) 103, העלתה השופטת דורנר, הנחת עבודה שכל אדם היוצר סיכון שניתן לחזותו מראש אחראי לנזק. הנשיא ברק נזעק להסתייג מהנחה זו, שעל פיה, היה צריך לחייב את הנתבעת בעניינו ללא היסוס. הנשיא שב ומסביר כי משמעות הזהירות הקונקרטית היא "שיש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ....". נראה כי כבוד השופט מ. חשין הסכים באותו עניין עם דעתו של הנשיא ברק ואף פירש את דבריה של כב' השופטת דורנר כעולים בקנה אחד עם דברי הנשיא ברק. לעניין זה קבע כב' השופט ברק (כתוארו אז ) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש לז(1) 113, כמצוטט להלן: " חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעתים מתגשמים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין, הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים, טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש ובגינם נקבע, בעניין של מדיניות משפטית, כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה מתגבשת". יש לבחון את האירוע שלפנינו בשני שלבים מקבילים. השלב הראשון היא בחינת השאלה האם חרגה התביעה מתחום חובתה הסבירה של הנתבעת: מסגרות לבחינת העניין ניתנו בפסק דינו של הנשיא לשעבר שמגר, בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק פד"י מג(3) 343, 347. בפסק דין זה נדונה תביעה דומה של אדם שניזוק לאחר דילוג מעל מי ביוב שעלו והציפו צדדיו של רחוב, כשהעירייה לא טיפלה כיאות בביוב. וכך קבע הנשיא: " אין להסיק דבר קיומה של התרשלות מאירועו של כל נזק שנגרם לפלוני בעטיין של תקלות כאלה. אולם מחובתה של העירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותה של מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת בין השאר, במבחנים של: סוגי הנזקים הצפויים מאי הסרת התקלות. חומרתם והסתברות התרחשותם. משך הזמן בו לא טופלו התקלות. הפתרונות החלופיים להסרתם העומדים לרשות העירייה במסגרת אילוציה התקציביים." יש לבחון האם עמדה הנתבעת במבחנים אלו: א. אין ספק כי צפוי נזק לגוף מהתקלות במכשול שקיים על המדרכה. לא נראה גם שתהיה מחלוקת על כך שהמכשול המדובר הוא דבר שכיח במדרכותיהן של רשויות. לגבי חומרת המכשול: נוכל להניח בשלב זה, כי למכשול המדובר יש דרגת חומרה מסוימת, אם כי על פניו המדובר בדרגת חומרה קלה. ב. לגבי משך הזמן בו לא טופלו התקלות: עד ההגנה, בנימין אלגראנטי, מנהל מחלקת הדרכים ותנועה בעיריית רמת גן, העיד כי מאז 1991 לא נתקבל דיווח כלשהו על תקלה באזור התאונה שבה נפגעה הנתבעת. מכאן רצתה התובעת להסיק על רשלנות העירייה בכך שלא טיפלה בתקלה, אף לאחר שהתביעה שבפנינו הוגשה לה. יתר-על-כן, לטענת הנתבעת, המכשול אינו משמעותי דיו בכדי להוות תלונה ראויה לטיפול. דא עקא בעדותו של העד מטעמה נאמר: "אם היינו מקבלים תלונה על המצב שנראה בתמונה היינו מטפלים במדרכה", בעוד בתצהירו הוא אומר: "ללא ספק מצב הריצוף כפי שמופיע בצילומים הינו תקין ואינו מחייב כל טיפול או תיקון שהוא", נראה כי התקלה הייתה קיימת משך זמן רב, ועדיין קיימת, והנתבעת לא הזדרזה לתקנה. ג. הפרמטר האחרון, עוסק בפתרונות חלופיים להסרתם של המכשולים העומדים לרשות העירייה במסגרת האילוצים התקציביים. העיד עד ההגנה הנ"ל בתצהירו לגבי אופן עבודתה של מחלקת הדרכים בעירייה: "בשנת 1991 עבדו כ15- פקחים שמתפקידם לבקר ולבדוק את מצב הכבישים/מדרכות ולהתריע ולהודיע על ליקויים ו/או מפגעים המתגלים להם. כמו כן מתקבל מידע מעובדי עירייה אחרים. מקור מידע שלישי הוא מאזרחים ותושבי העיר". בחקירה החוזרת נוגע הוא בעניין התקציב: "יש בעיר למעלה מ400 ק"מ מדרכות והתקציבים שעומדים לרשותינו לא יכולים לבצע את כל תיקוני המדרכות. יש תקציב פיתוח וזה לתיקון המדרכות...". לא הובאה כל ראיה כי ניתנה לנתבעת התראה כלשהי בדבר קיומו של מכשול או מפגע במקום. יתרה מכך, התובעת עצמה שהעידה כי עברה במקום פעמים רבות לא סברה כוח המדרכה מהווה מכשול מסוכן, והיא עצמה מעולם לא נתנה דעתה לקיום המכשול, וכמובן לא פנתה לנתבעת בדרישה כלשהי לתיקון אותו מכשול, לפיכך אין אלא לקבוע שהפתרונות שהעירייה מספקת לצורך טיפול בבעיות שוטפות בדרכים בעיר, סביר דיו בכדי לספק תנאי אחרון זה, וזאת במסגרת תקציביה וכוח האדם העומד לרשותה. גם אם לא עמדה הנתבעת במבחנים דלעיל, עדיין יש לבחון במסגרת החובה הקונקרטית, האם מדובר במכשול שאינו חלק אינטגרלי מהדרך. את שורשיו של מרכיב זה ניתן לראות כבר בפ"ד חואטי (נזכר לעיל), בדברי השופט ברנזון (שם עמ' 223): "לא כל שקע בכביש יכול לשמש עילה להאשים את הרשות ברשלנות ולהטיל את הנזק על הציבור כולו, אלא רק שקע המהווה סכנה לרכב כשנוהגים בו באותה מידה של מהירות וזהירות סבירה לאותו כביש בדרך כלל". בת"א (י-ם) 556/92 בוסקילה נ' עיריית ים (לא פורסם), קבע כבוד נשיא בית המשפט המחוזי, זיילר: "כל בר בי רב יודע וער לכך שכבישים ודרכים אינם משטח סטרילי, הם משמשים למעבר נוח יחסית להולכי רגל. ואולם שקערוריות קטנות בליטות קטנות הנובעות מחריצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגרלי ממבנה כל דרך וחוששני שאין אדם יכול לטעון שהתקלות באחד מאלו מזכה אותו בפיצוי". האם בענייננו המכשול אינו אלא חלק אינטגרלי מהדרך? סבור אני שכך הוא. גם לאור גרסת התובעת (כפי שפורטה בפרק העובדות לעיל), אין בבליטה או בשקע שגרמו לתאונה דבר יוצא דופן. היא עצמה העידה שעל אף עוברה במקום תכופות לא שמה אל ליבה למכשול זה, יתר על-כן, אפילו עובר לאירוע עצמו, לא שמה אל ליבה אל מכשול זה, על אף ערנותה (ואיננו מטילים ספק בערנותה). ראיה נוספת לכך היא העובדה שבמשך 6 שנים מאז התאונה לא נרשמה תלונה אחת במחלקת הדרכים על "אבן הנגף" הזו. גם אם נראה במכשול זה התרשלות, על כך אמר השופט זיילר לעיל: "אפילו הייתי מגיע למסקנה שיש בכאלו מידה מסוימת של רשלנות והיה טוב יותר אילו היו שיבושים מסוג זה מתוקנים, גם אז הייתי סבור שהנפגע עקב היתקלות בכבישים מסוג זה, אשם ברשלנות תורמת המבטלת את הרשלנות של הרשות הציבורית, אפילו הייתה קיימת". מאורע כמעט זהה למקרה שלפנינו כבר עמד בפני בית משפט זה בת"א (י-ם) 10793/91 לאה יהושע נ' עיריית ירושלים ואח' תקדין-שלום כרך 94(1) עמ' 10. ניתן לומר שמדובר ב"אותה הגברת בשינוי אדרת" (תרתי משמע): אישה כבת שבעים שמעדה ונחבלה בעת שהלכה על מדרכה עקומה. גם שם דחה כבוד השופט פרנקל את התביעה בהסתמכו על הנימוקים שהובאו לעיל. לעניין השאלה של הפרת חובה חקוקה, הרי שעל הנתבעת מוטלת החובה להסיר מכשולים מהרחוב, לדאוג לתיקונו ולתקינותו של הרחוב, לוודא קיומם והסרתם של מטרדים, וזאת כאמור בסעיפים 235, 242, 249 בפקודת העיריות. טענה זו יש לדחות משני טעמים: א. מאחר ונקבע כי הפגם קל והוא חלק אינטגרלי של הכביש, אין לראות באי תיקונו של הפגם הפרת חובה חקוקה כלשהי. ב. האמור בפקודת העיריות הוא בגדר שיקול דעת המוקנה לעירייה ואינו בגדר חובה מוחלטת, ודברים אלה משתלבים איפה אם הנאמר לעיל, היינו בחינת התנהגות הנתבעת במבחני הרשלנות שצוינו לעיל. זאת ועוד, אילו הייתה מתקבלת תביעת הנתבעת, או תביעות דומות היה הדבר פותח פתח לתביעות רבות של כל מי שמעד ברחובות הכרך בשל גבשושית כזו או אחרת. דבר זה היה מאלץ את העירייה להציב פקחים בכל קרן רחוב שתפקידם יהיה לוודא שהכביש והמדרכה תקינים בכל שעות היממה. למותר לציין כי עלותם של חלופות אלו גדולה ואין להעלות על הדעת כי נזק שכזה צריך ליפול על כתפי הציבור כולו [ראה בעניין זה ע"א 373/74 גרובנר נ' עיריית חיפה פ"ד ל(1) 141, 160]. לפיכך דעתי היא כי במקרה זה אין לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת על נזקיה, ולפיכך התביעה נדחית. לאור נסיבותיה האישיות של התובעת כפי שעלו בפני והמחלה הקשה בה לקתה לאחר האירוע הנדון, אין מקום לפסוק הוצאות.מרצפותנפילה