קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה ממכסה מנוע של רכב: התביעה שבנדון מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, תשל"ה1975- (להלן:"החוק"). 1. אין חולק על העובדות הבאות: 1.1 ביום 30.11.93 נסעה התובעת עם הנתבע מס' 1 לבסיס הצבאי ג'וליס לבקר חבר ששירת שם. תוך כדי המתנה בחניה ישבה התובעת על מכסה המנוע של רכב מסוג סובארו מ.ר. 809248 (להלן:"הרכב"). הנתבע התניע את הרכב, נסע קמעא והתובעת נפלה (להלן:"התאונה"). 1.2 לנתבע מס' 1 לא היה רשיון נהיגה בר-תוקף (הרשיון נשלל ממנו). התובעת והנתבע חיו יחד באותה תקופה והתובעת ידעה אל נכון שלנתבע 1 אין רשיון נהיגה. 1.3 הרכב היה בבעלות התובעת. הנתבעת היתה המבטחת של הרכב והיא חייבת בפיצוי התובעת בגין נזקיה, אא"כ יקבע שהארוע נכנס לגדרי אחד החריגים שבחוק. 2. המחלוקת בתיק זה, היא סביב השאלה האם הנתבע מס' 1 נהג ברכב ברשות התובעת. סעיף 7 לחוק, העוסק בסוגיה נשוא הדיון, זה לשונו: " נפגעים אלה אינם זכאים לפיצוי לפי חוק זה: (6) בעל רכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת-דרכים שאירעה באותה נהיגה בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו". 3. גירסת התובעת "ביום 30.11.93 בשעה 15.30 או בסמוך לכך מצומת אבא הלל לצומת מלאכי נהג הנתבע מס' 1 ברכב... באותן הנסיבות הייתי ישובה על מכסה המנוע של הרכב עם הגב לכוון נתבע מס' 1. באותן הנסיבות החל הנתבע מס' 1 את נסיעתו. בזמן נסיעתו הוטחתי ממקום מושבי אל הכביש ונגרמו לי נזקים רבים, בין היתר, חבלת ראש , צוואר וגב (להלן:"התאונה"). לא ידעתי כי הנתבע מס' 1 יניע את רכבו, וכתוצאה מכך הוטח (כך במקור - ב.כ.) ארצה. היוזמה להניע את הרכב היתה של הנתבע מס' 1 ללא ידיעתי. אני מעולם לא התרתי לנתבע מס' 1 לנהוג ברכב. בכל מועד רלוונטי לתאונה לא היה לנתבע רשיון נהיגה בר-תוקף". (סעיף 5 לתצהיר עדותה). התובעת לא הביאה ראיות נוספות לתמיכה בגירסתה. גירסת הנתבע מס' 1: "הנתבע יטען כי ביום התאונה, אכן ישבה התובעת על מכסה המנוע של הרכב. הנתבע נהג ברכב בזהירות רבה משום שנתיב נסיעתו היה בתוך חניה שליד בסיס צבאי. הנתבע יטען כי הסתובב עם הרכב ואז הבחין כי לפניו תהום. הוא בלם את הרכב ובשל כך הוטחה התובעת על דרך כורכר. הנתבע מכחיש כי התובעת איבדה את הכרתה. הנתבע טוען, כי פעמים רבות נהגו הוא והתובעת לנהוג ברכב כפי שנהגו ביום התאונה האמורה. הנתבע טוען כי התובעת ידעה שאין לו רשיון נהיגה בר תוקף ובכל זאת המריצה ועודדה אותו לנהוג ברכבה...". (סעיף 6 לכתב-הגנה). הנתבע זימן כעד מטעמו את דודו אהרון שבתצהיר (נ1/) הצהיר : "...הנני חברו של הנתבע שי מדואל מזה 20 שנה. במהלך הכרותי עם חברתו של שי דאז, ענת מויאל נכחתי מספר פעמים בעת נהיגתו של שי ברכבה, כשהיא מודעת לעובדה שאין ברשותו רשיון נהיגה, ואף דאגתי מספר פעמים להזהירו, שלא יסתבך בגללה....". (ההדגשה במקור- ב.כ.) עוד העידו חוקרים מטעם הנתבעת שגבו עדויות מהתובעת ומהנתבע. 4. מבין הגירסאות מעדיפה אני גירסת הנתבע על גירסת התובעת - עדות הנתבע היתה מהימנה עלי ונתמכה בעדות מר דוד אהרון שאף היא היתה מהימנה עלי. 4.1 הסתבר שמיד לאחר התאונה דיווחה התובעת הן לביה"ח והן לחוקרי הנתבעת וכעבור שבועיים מהתאונה, גם למשטרה, שהיא נהגה ברכב. גירסתה היתה שהדלת נפתחה והיא נפלה מהרכב. גם הנתבע דווח אותה גירסה. לגירסתה, מטרת הדווח השיקרי, היה להגן על התובע - שלא יתגלה שנהג בלא רשיון: "אני דאגתי כי אמר שיקחו אותו לבית-הסוהר ויעצרו אותו" (עמ' 2 לפרוטוקול). לגירסת הנתבע, הדווח השיקרי נמסר כדי שהתובעת תוכל לזכות בפיצויים. כעבור תקופה, בחקירה נוספת שנעשתה להם, התוודו השניים בפני חוקרי הנתבעת שהגירסה הראשונית היתה שיקרית והאמת היא כפי שתוארה לעיל, היינו, שהתובעת היתה ישובה על מכסה המנוע של הרכב, הנתבע נהג ברכב ובעת שנסע היא נפלה (להלן: "הגירסה העכשווית"). חוקר הנתבעת, מר מנחם כהן, העיד שהתובעת היא שסיפרה ראשונה על דבר השקר ובתחילה הנתבע אמר לה: "שהיא כבר אמרה את האמת" ורק אחר כך מסר גם הוא את הגירסה הנכונה, אך בהתייחס לכל הראיות אני מעדיפה את עדות הנתבע, למרות שהתובעת היתה הראשונה שהחליטה "לחשוף" את השקר. 4.2 הסתבר שבאותה תקופה התובעת והנתבע היו מכורים לסמים, (מזה חמש שנים, לדבריהם - הם "נקיים"). הנסיעה היתה לחבר, דודו אהרון, על-מנת ללוות ממנו כסף לצורך רכישת סמים. התובעת היתה בקריז, והתובעת והנתבע היו בתחילת תהליך גמילה. מעדות התובעת והנתבע גם יחד עלה שכשאדם מכור לסמים "שקר קטן" מן הסוג ששקרו לחברת הבטוח, למשטרה ולבית החולים (התובעת לא ספרה כלל שהיא צורכת סמים והיא בקריז), אין לו כל משמעות ואין למכור כל בעיה באמירתו. ברור לדידי הכל שהגירסה הראשונית - היינו שהתובעת נפלה בעת שנהגה ברכב שקרית, ניתן גם להבין איך ומדוע נאמרה. 4.3 כאמור, ביחס לגירסה העכשווית התובעת והנתבע תמימי דעים, זולת ביחס לשאלת מתן ההיתר לנתבע לנהוג. התובעת טוענת כאמור, שמעולם לא נתנה לנתבע היתר לנהוג ברכב וגם בעת ארוע התאונה לא נתנה לו היתר. הנתבע העיד שנהג ב"אורח טבעי" ברכב כל הזמן ומעדותו של דוד אהרון עלה שאכן כך הדבר - הוא עצמו ראה את הנתבע נוהג ברכב פעמים רבות ואף היתרה בתובעת ובנתבע לא פעם - לבל יסתבכו. גירסת התובעת שמעולם לא התירה לנתבע לנהוג (בין היתר עמ' 5 לפרוטוקול) תמוהה במידת מה, על רקע היותם מכורים לסמים על כל המשתמע מכך, לרבות השקר שאמרה הן למשטרה, הן לביה"ח והן לחוקרי הנתבעת. הקפדתה לשמור על החוק דווקא בעניין הנהיגה בהעדר רשיון כשמדובר בבן-זוג עמו חיה שנתיים, לא סבירה בעיני. 4.4 מסתבר עוד שהתובעת לא "דייקה" באשר למקומות עבודה שעבדה בהם ועובדות אלו חשובות לעניין ההפסדים להם טוענת. בתצהיר תשובות לשאלון פרטה את המקומות בהם עבדה וכשנשאלה ע"י הנתבע האם לא עבדה במקומות נוספים, אישרה שעבדה ולא סיפרה עליהם כי: "כן עכשיו אתה מזכיר לי ואני לא רשמתי כי לא זכרתי" (עמ' 6 לפרוטוקול) " יכול להיות שלא הבנתי את השאלה בשאלון" (עמ' 4 לפרוטוקול ). "יתכן שזה פרח מזכרוני" (עמ' 6 לפרוטוקול). שיכחה זו מהותית לפיצוי שהתובעת מבקשת לקבל שכן התובעת טוענת שעקב התאונה לא עבדה! התובעת לא דייקה גם בתיאור מגבלותיה, בתצהירה בס. 10 הצהירה: "אינני מסוגלת לבצע כל עבודה שכרוכה במאמץ פיסי", אולם בעדותה אישרה שעבדה בנקיון בבית אבות נופים והעידה שעבדה בערך חודשיים... "כי היה לי קשה לקום מוקדם מאד בבוקר ולעבוד. לא היה לי קשה מבחינה פיסית" ובהמשך:"לא עזבתי בגלל שזו עבודה פיסית קשה". (עמ' 4 לפרוטוקול). 4.5 הנתבע לא העיד כאילו התובעת אמרה לו פוזיטיבית שיסע ברכב, אך העיד שהוא נהג ברכב מביתם עד סמוך למחנה הצבאי, בכניסה התחלפו כי היה ש.ג. וכשחיכו בחניה הוא יצא מהרכב נכנס מהדלת השניה, התיישב על כיסא הנהג והחל ליסוע, התובעת ראתה אותו נכנס למושב הנהג ולמיטב זכרונו ראתה אותו גם נוסע. חוקר הנתבעת, מר נוי, העיד שמהעדויות שאסף לצורך החקירה : "עד כמה שאני זוכר זה היה קטע כאילו היא עודדה את זה, זה היה קטע של דאווין הם חיכו הרבה זמן לחבר שלהם, אני לא יודע את הזוית, אני יודע ששכבה על מכסה המנוע" (עמ' 20 לפרוטוקול). 4.6 חייבת אני להעיר שבחינת המהימנות של הצדדים היתה על רקע ידיעה ברורה שלכל אחד מהצדדים "אינטרס" מאד ברור בכך שגירסתו תתקבל, לתובעת אינטרס שתזכה בפיצוי, ולנתבע אינטרס שלא יחוייב אישית, אותו אינטרס היה קיים גם בעת שמסרו את הגירסה הראשונית. 4.7 בהסתמך על עדויות הנתבע ומר אהרון אני קובעת שהנתבע נהג ברכב לא פעם, ולא פעמיים למעשה היה לו היתר קבוע לנהוג, גם באותו היום הוא נהג ברכב עד הגיעם למחנה הצבאי, וככל הנראה התובעת גם ראתה אותו עובר לשבת במושב הנהג ומתניע את הרכב. 5. אף אם נקבל גירסת התובעת, שלא נתנה הסכמה לאותה נהיגה שבעקבותיה ארעה התאונה. על רקע קביעתי דלעיל שהתובעת נתנה לנתבע הסכמה לנהוג ברכב בהזדמנויות רבות אחרות, ולמעשה הנתבע היה ב"אופן טבעי" נוהג ברכב, ובהתאם להלכה שנתגבשה בפסיקה, הרי שגם אם נאמר שלא ניתן היתר ספציפי לאותה נהיגה : "דעתנו היא כי אם בעל הרכב הרשה נהיגה ברכב לפלוני, וארעה תאונה במהלך נהיגתו של פלוני באותו הרכב, כי אז הנהיגה ברשיונו של פלוני, גם אם התאונה ארעה תוך כדי סטייה ממשית מתחומי הרשות שניתנה" (ע"א 214/81 מדינת ישראל נ. פחימה , פד"י לט(4) 821 ) ובהמשך - "נראה לי , כי משהותר השימוש הראשוני - חייב בעל הרכב לשאת בסיכון שהוא עצמו יצר . אין זה ראוי בעיני כי אחריותו של בעל הרכב כלפי הניזוק, תהא תלוייה בפרטי ההיתר שניתנו לנהגו" על דברים דומים חזר כבוד הנשיא דאז שמגר בע"א 494/89 אסרף נ. אליהו, פד"י מו(3) 397. עולה, כי מתן ההיתר לנהיגה בשלב הראשון די בו, וגם הנהיגה שגרמה לתאונה תחשב ברשות אף שלא ניתנה הסכמה לאותה נהיגה ספציפית. טוען ב"כ התובעת, כי גם אם נאמר שניתנה הסכמה לנהיגה ודאי לא היתה הסכמה לנהיגה כשהתובעת ישובה על מכסה המנוע ויש לראות נהיגה זו כחריגה מהרשאה, דא עקא שטענה זו, איננה מתיישבת עם העובדות שהוכחו בתיק זה, מהראיות שבפני עלה שהתובעת שיתפה פעולה עם נהיגה זו וכהגדרתו של מר כהן , היה זה "בקטע של דאווין". 6. דעתי אפוא שהתובעת נתנה לנתבע ניתן היתר לנהיגה, כולל היתר לנהיגה בזמן שבו ארעה התאונה ולו היתר משתמע, שכן "באופן טבעי". אעיר עוד שמשהנתבע נהג במכוניתה של התובעת חזקה שנתקיימו הוראות ס. 7, ועל התובעת היה להוכיח אחרת וזאת לא עלה בידיה . התוצאה מהנאמר לעיל, שאני דוחה התביעה. התובעת תשלם הוצאות ושכ"ט לנתבע מס' 2 בסכום כולל של 2,500 ש"ח ולנתבע מס' 1 בסכום של 1,000 ש"ח. רכבנפילה מרכב עומדתאונות נפילהמנוענפילה