קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה של מנקה מדרגות בעבודה: התביעה שלפנינו עוסקת בתביעת רשלנות של עובד כנגד מעבידתו בגין נזקי גוף וזאת עקב נפילת התובע במדרגות אותן ניקה, בזמן היותו עובד ניקיון ותוך כדי ביצוע עבודתו. למקרה שלפנינו מספר גרסאות אשר הבדל דק מבדיל בינהן אך משמעות ההבדל רב, בבחינת המעט המחזיק את המרובה. כל הגרסאות מקורן בדברי התובע עצמו. גרסה ראשונה נכתבה בכתב התביעה ובה סיפר התובע כי ביקש מאחראי העבודה להשתחרר מעבודתו באותו היום עקב חולשה וסחרחורות, וזה הורה לו לשוב לעבודתו אף בפנייתו השניה אליו לאחר שנטל גלולת אקמול. בעודו מנקה את המדרגות הלוליניות, רגלו החליקה, התובע התגלגל בכל המדרגות ונגרמו לו פגיעות בגב בחזה ובראש. גרסה שניה הביא התובע בתצהירו. הוא חזר וסיפר על הבקשה להשתחרר מהעבודה באותו היום. כמו כן חזר וסיפר שתוך כדי ניקוי המדרגות הלוליניות, הייתה הרצפה חלקה ורטובה ממים ומחומר ניקוי, ולכן החליק, מעד והתגלגל לאורך כל גרם המדרגות. גרסה שלישית עם תוספת קלה אך משמעותית הייתה לתובע בבית המשפט. בעדותו סיפר כי באותו היום של התאונה שטף חמש קומות עד שנפל. בכל אותן חמש קומות שפך התובע מים וחומר ניקוי, עבודה שעשה פעמים רבות בעבר תמיד באותן המדרגות במשך כשנה ורבע. באותו היום, כך העיד, לא עשה דבר השונה משאר הימים אף כי לא זכורה לו החלקה משמעותית בעבר. לאחר מכן הוסיף התובע וסיפר כי שטף את מדרגות כשגבו מופנה לכיוון הירידה כשהוא מנקה מלמעלה למטה, ואז נתקל בדלי שהיה מאחוריו ועכב כך התחלק למטה. לקינוח הוסיף התובע: "זה קורה לכל בן אדם". כמו כן המשיך והזכיר כי בעת שנתקל בדלי, ניסה לתפוס אותו ואז התגלגל במורד המדרגות. התובע לא גילה לפני עדותו בבית משפט כי נתקל בדלי בטרם נפל, פרט שנראה בעל חשיבות לעניין תביעה זו, לא בכתב התביעה ואף לא בתצהירו. לא היה זה הדבר היחיד שהעד לא סיפר בתצהירו שניתן בעדות הראשית. התובע החסיר את עובדת היותו מטופל בקופת חולים כללית בחודש אפריל, כשישה חודשים לפני נפילתו. בטיפול זה נבדק לאור תלונותיו על כאבי גב, נעשה לו צילום, ניתנו לו תרופות ואף נתקבלה תשובה ממכון הרנטגן על בעיה אורטופדית באזור הגב התחתון. התובע החסיר עובדה זו לא רק מתצהירו אלא אף מהמומחה הרפואי שבדק אותו. כלל ידוע, המצוי בסעיף 54 לפקודת הראיות, מצריך את בית המשפט להסביר מדוע יקבל עדות יחידה של בעל דין. במקרה דנן, התגלו בקיעים בגרסתו דלעיל. הנתבעות לא הכחישו את עצם המקרה ואף לא הביאו עדות של מי מהאחראים במלון לאושש טענותיהם. כיון שכך לא הותירו בידי ברירה אלא לקבל את גרסת התובע כפי שנאמרה בבית משפט זה, מאחר וזו גרסה שבאה מפיו מרצונו החופשי ללא הכנה מוקדמת והדרכה כל שהיא (לעניין מעמדו של מי שלא הביא ראיה שהייתה מסיעת לו, ראה י. קדמי, על הראיות, חלק שני, 1991, עמ' 917 ואילך). יחד עם זאת, לאור דברי על מהימנות עדותו של התובע, אתייחס לה בזהירות הראויה. הדבר יבוא לידי ביטוי בכך שאבחן את דבריו כפשוטם ולאור הגירסה שמסר בבית המשפט. ידוע ומקובל כי אכן חב המעביד לעובדו חובת זהירות מושגית, ועל-כך גם הנתבעות אינן חולקות. כל שעלינו להתמקד הוא בחובת הזהירות הקונקרטית באירוע נשוא התביעה. טוען התובע כי רשלנותן של הנתבעות טמון במספר גורמים: ההוראה להמשיך ולעבוד על אף הסחרחורות והחולשה שחש, העדר נעלים הולמות, הרצפה החלקלקה, ההיתקלות בדלי וחוסר ההדרכה ושיטות עבודות בטיחותיות. כפי שאמרתי לעיל, אין לי אלא דבריו של התובע באשר הם. התובע ציין כי הסיבה לנפילתו הייתה - "אני נתקלתי בדלי ועקב כך החלקתי" ואח"כ הוסיף - "בזמן שנתקלתי בדלי ניסיתי לתפוס אותו אבל התגלגלתי". לפי דבריו אלו של התובע לא הסחרחורת והחולשה, לא הרצפה החלקה ולא חוסר ההדרכה (למי ששטף את אותן המדרגות עשרות פעמים בעבר...) הם שהיו הסיבה בלתה אין לנפילתו אלא הדלי שהיה מאחוריו והניסיון לתופסו הם שגרמו לנפילתו. כיוון שכך לא הותיר לי התובע אלא לבחון האם הדלי, בשלו מעד, הוא שיכניס אותנו לגדרה של אותה הרשלנות שתזכה את התובע בפיצוי. כבר נקבע במסמרות בפסיקה מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים, טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון..." (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113, 126). בפ"ד בעניין סבג (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם ואח' פ"ד מט(1) 102), שצוטט רבות ע"י התובע בסיכומיו, חזר והדגיש המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז) כנגד מה שנראה לאור פסק דינה של כבוד השופטת דורנר:נ"... מבקש אני להסתייג מ"הנחת העבודה" שמעלה חברתי, אינני סבור כי בדיני הנזיקין הקיימים בישראל ומחוצה לה (למעט אולי ניו-זילנד), ניתן לקבוע ולו כ"הנחת עבודה", כי כל אדם היוצר סיכון שניתן לחזותו מראש אחראי לנזק. רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות , אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. טרם הגענו בגדרי פקודת הנזיקין לאחריות (מוחלטת) של אדם בגין כל סיכון שהוא יוצר. חושש אני כי "הנחת העבודה" של חברתי סופה שינוי (מהותי) הן בכללי האחריות והן בכללי (ונטלי) ההוכחה. זאת ועוד: הבסיס ל"הנחת העבודה" של חברתי - "ברגיל הצדק דורש כי מי שיישא בנזק הוא הגורם לנזק ולא הנפגע", אף הוא פרובלמטי. הנחת עבודה זו מבוססת על תפיסה "סיבתית" - לפיה ה"גורם" לנזק אחראי לו. דיני הנזיקין שלנו אינם מבוססים על תפיסה זו. (בעניין זה ראה גם ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת בישראל מז (3) 345). האם הסיכון ממנו נפגע התובע נכנס לגדרם של אותם סיכונים רבים טבעיים ורגילים שאינם מטילים אחריות בנזיקין? נראה שכן, כל מי שעובד בשטיפת מרצפות או מדרגות ואינו לוקה בשכלו יודע כי את הדלי אין לשים מאחוריו פן יתקל בו כשיפנה לצעוד לאחור. אין לדרוש מכל מעביד המטיל על עובדיו עבודת ניקיון מעין זו, שיעביר לעובדיו לימודים לתואר ראשון בהנדסת שטיפת מדרגות. יפים בעניין זה דברים ע"י כבוד השופטת נתניהו (ע"א 80/89 טובול נ' אלטן ואח'): "מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובדים על דבר קיומם של סיכונים מסוימים הכרוכים בעבודה". יותר מכל ראויים בעניין זה דברי של כב' השופט זיילר (ת.א. 70/99 אבו סביח נ' שוייקה - לא פורסם): "כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדרגות, אין עליו להדריכו בכך, אפילו הפועל לא טאטא קודם מדרגות. כל בר בי רב מבין שעליו לעמוד על מדרגה אחת, להיזהר לבל יידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר, לרדת מדרגה, לחזור ולעשות כן וחוזר חלילה. אם ידרדר לא יוכל לטעון שלא הודרך כיצד לטאטא, משום שיש הנחת יסוד שאדם הוא בר תבונה מינימלית ומפעיל מינימום של תבונה וניסיון חיים בדברים טריוויאלים". במקרה שלפנינו העיד התובע עצמו על מיומנותו הרבה בשטיפת מדרגות בכלל, ובשטיפת מדרגות אלו בפרט, אותן שטף לדבריו עשרות פעמים בעבר. לא נראה הגיוני להצריך מעביד של עובד כזה בהדרכת העובד כיצד לשטוף את המדרגות בבטיחות. בנוסף יש לציין כי אין מקום בעניינו גם לדון בחזקות המעבירות נטל הראיה. המדרגות אינן "דבר מסוכן", כמו כן אין להפעיל כאן את חזקת "הדבר מדבר בעד עצמו", שהרי התובע יודע כיצד נפל ואין מתקיים התנאי הראשון להחלת חזקה זו (סעיפים, 39, 41 לפקודת הנזיקין). לאור דברים אלו נראה שאין להטיל כל אחריות על מעבידיו של התובע, לא בשל אי הספקת נעליים מתאימות ולא בשל מיחושים כל שהם, שהרי התובע עצמו אמר כי הסיבה לנפילתו ההיתקלות בדלי. לפיכך דין תביעה זו להדחות. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 3000 ש"ח בצירוף מע"מ. מדרגותתאונות נפילהנפילה בעבודהנפילה