קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סגירת דלת על אצבע בגן ילדים: התביעה שלפני עניינה נזק גוף שנגרם לתובע בהיותו קטין (כבן ארבע) בעת שהותו בגן הילדים שנוהל על ידי הנתבע. העובדות 1. א. התובע יליד 1978 נפגע באצבעו ביום 4.3.82 עת היה תלמיד בגן. ב. התובע פונה מהגן לבית החולים שערי צדק ואובחנה קטיעה חלקית בגליל המרוחק של האצבע יד ימין. ג. בשלב מאוחר קובעה אצבעו בעזרת פין מתכתי. המחלוקת: 2. א. כיצד נפגעה האצבע. ב. על מי מוטלת האחריות לפגיעה באצבע. ג. הנזק הכספי שנגרם לתובע בגין הפגיעה. טענות התובע 3. א. הוא נשלח על ידי הגננת לסגור את דלת הכניסה של בנין המתנ"ס. המדובר בדלת מתכת כבדה. ב. בעת שמשך את הדלת היא נסגרה על אצבע וגרמה לפציעתו. ג. הנתבע היה האחראי לשלומו עת נמצא בהשגחתו והפציעה נגרמה כתוצאה מרשלנות הנתבע. ד. כתוצאה מהפגיעה נגרמה לתובע נכות של 2.5% כמופיע בחוות דעתם של ד"ר אורי פרנקל מטעם התובע ושל ד"ר שמואל וייס מטעם הנתבעת. טענות הנתבעת: 4. א. התובע לא הוכיח כי האירוע התרחש כאמור, דהיינו, התובע לא הוכיח שדלת המתנ"ס נסגרה על אצבעו. לחילופין ב. אם ייקבע שפגיעתו של התובע אכן התרחשה כתוצאה מסגירת הדלת על אצבעו גם אז אין לייחס לנתבעת כל רשלנות כי ילד בגילו של התובע יכול לסגור דלת ללא פגע ואין מקום להצמיד לו אדם מבוגר בעת סגירת הדלת. לחילופי חילופין ג. אם ייקבע בכל זאת כי הדלת נסגרה על אצבעו של התובע אז הרשלנות היא של הצד השלישי - האדריכל - אשר לא תיכנן ולא ווידא התקנתו של מגוף שיבלום את סגירת הדלת. טענות הצד השלישי 5. א. התביעה התיישנה. ב. הוא תכנן את הבנין עפ"י התקן שהיה בזמנו. התקן אז כלל התקנת מגוף בדלת הכניסה, וזה גם נכלל בתכנון שנעשה על ידו. יתר על כן, הוא גם קיבל את הבנין כשמגוף היה מותקן בדלת. ג. האירוע התרחש מספר חודשים לאחר שקיבל את הבנין ומסרו לנתבעת ועל כן אין הוא אחראי לנזק שנגרם לתובע. טענת ההתיישנות 6. טענה זאת מופיעה רק בכתב ההגנה וננטשה בסיכומי צד ג' וטוב שהדבר נעשה. כיוון שמכתב התביעה עולה שהתובע היה קטין בזמן האירוע. סעיף 10 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 קובע שמירוץ ההתיישנות מתחיל עם הגיע הקטין לבגרות (גיל 18). מכאן כאשר המדובר בתובע יליד 1978 תום תקופת ההתיישנות הוא שנת 2003. על כן אני דוחה את הטענה מכל וכל. הראיות 7. העד היחיד שנטל חלק בתאונה הוא התובע. לגירסתו הוא זוכר שבהיותו בגן במהלך הבוקר עזב את קבוצת הילדים ניגש לדלת הכניסה של המתנ"ס וכאשר ניסה לסוגרה היא נסגרה על אצבעו וגרמה לנזק נשוא התביעה. 8. עדה נוספת היא הגננת, הגברת עמליה מזרחי, שזכרה כי לשמע צעקותיו של התובע נזעקה לכיוון דלת הכניסה של המתנ"ס ובמצאה אותו מתייפח בשל הפגיעה באצבע ולקחה אותו לחדר מיון בביה"ח שערי צדק (ראה עדותה בעמ' 15). 9. כן הוגשו מכתבו של מנהל המתנ"ס (נספח א לתצהיר התובע) ותעודת חדר המיון, (נספח ד' לתצהיר התובע). ניתוח הראיות 10. למעט התובע לא ראה אף אחד מעדי התביעה את התאונה. 11. עדותו של התובע נחלקת לשנים האחת עדותו הראשית שהוגשה בתצהיר והשניה חקירתו הנגדית בעדותו לפני. א. בתצהירו (סעיף 3) הוא מעיד כי אינו זוכר את נסיבות התאונה כל שהוא זוכר שניסה למשוך את דלת הכניסה למתנ"ס וזאת נסגרה על אצבעו. לאחר מכן נלקח לבי"ח שערי צדק לקבלת טיפול. ב. בעדותו לפני (עמ' 11) העיד כי הוא זוכר שלא הלך ביוזמתו אל הדלת אלא נשלח לסוגרה כנראה על ידי הגננת עמליה מזרחי (עמ' 12). 12. ב"כ הנתבעת טוענת כדלקמן: א. שהמדובר בעד יחיד המעונין מאוד בתוצאות המשפט. יתר על כן, טוענת התובעת שאין לסמוך בנסיבות הענין על עדותו של התובע כיוון שהיה ילד קטן בגיל 4 בעת האירוע . לכן היא טוענת שאין להאמין לו שהוא זוכר את התאונה ופרטיה. ב. אין לסמוך על עדותה של הגננת עמליה אשר לא ראתה כלל את התאונה. ג. מכתבו של מנהל המתנ"ס הוא עדות שמיעה ואין לקבוע על פיו כל מסקנה. נטל הראיה 13. טוענת ב"כ הנתבעת בטוב טעם כי על בית המשפט לזכור שנטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את תביעתו בדרגה הדרושה במשפט האזרחי ואין מקום להקל עימו בשל חלוף הזמן ובשל העובדה שהמדובר בתובע שהיה קטין בעת האירוע. דברים כדורבנות אין בהם חידוש וכמובן שעל בית המשפט להיזהר בבואו לחרוץ דין על סמך עדות יחיד של בעל ענין. 14. השאלה האם באמת מדובר בעדות יחידה של בעל ענין. א. עדותו של התובע היא עדות של בעל ענין. העד היה בגיל ארבע בעת האירוע שעברו כ- 17 שנה מאז. ואין ספק שיש לבחון את עדותו במשנה זהירות. ב. לעניננו אין זה משנה אם התובע נשלח לסגור את דלת המתנ"ס או סגרה מיוזמתו. השאלה החשובה היא האם דלת הכניסה נסגרה על אצבעו. בנקודה זו עדותו של התובע היתה עיקבית הוא זכר שדלת נסגרה על אצבעו. באשר לשאר פרטי המקרה הוא היה מסוייג וזהיר דבר שחיזק בעיני את מהימנותו ועל כן ניתן לסמוך עליה. אני מוצא תמיכה לעדותו בעדות הגננת המספרת כי מצאה את התובע מתייפח על המדרגות כשהוא בא מכיוון דלת הכניסה לגן. הסיבה לבכי היתה הפגיעה באצבעו. זוהי גם הגירסה שנרשמה מפיה בחדר המיון (צרופה ב' לתצהיר התובע) שם נרשם: "הובא למיון אחרי שדלת הכניסה בגן נסגרה על קצה אצבע 2 ביד ימין". התעודה לכשעצמה מהווה ראיה שאלה הדברים שמסרה הגננת בחדר המיון, סמוך לאירוע מותר לי להניח שהגננת מסרה את שהאמינה בו. ג. תמיכה נוספת לעדות התובע היא צורת הפגיעה בקצה האצבע מצביעה גם היא על אפשרות סבירה שאכן נפגע התובע מסגירת הדלת וזאת משלא הוצע כל הסבר אחר לפגיעה. 15. מכל האמור לעיל כאשר אין ספק שהתובע נפגע באותו יום בגן אני סבור שהתובע הצליח להרים את נטל הראיה מוטל עליו והוכיח שאצבעו נפגעה מדלת הכניסה של המתנ"ס. לשאלת האחריות 16. טוענת ב"כ הנתבע כי המזיק אינו בבחינת מבטח ואחריותו אינה מוחלטת. היא הפנתה אותי למספר פסקי דין שקבעו זאת. אחד מפסקי הדין אליו הופנתי הוא פסק הדין בדנ"א 2571/94 עזבון איל ארגמן ז"ל נגד גולן חפצדי (פורסם בפדאור והעתק מצוי בתיק) (להלן: "פרשת ארגמן"). שם נקבע, בפרשת מותו של תלמיד כתוצאה ממעשה תקיפה של חברו ללימודים, כי אין להטיל אחריות על המורה. בפסק דין זה המאמץ שורה של פסקי דין קודמים נקבע שאחריותו של מורה היא כשל הורה. ושחינוך תלמידים לעצמאות מחייב איפוק מצד המורה המשגיח. במילים פשוטות אין מקום לצפות לפיקוח צמוד. בעניננו המדובר בילד בן ארבע ובודאי שיש מקום להטיל על המורה - הגננת - אחריות לפקח ולהשגיח עליו. האחריות המוטלת במקרה כזה היא ברמה גבוהה יותר מזאת הנדרשת להשגיח על ילד בן 14 כפי שהיה בפרשת ארגמן הנ"ל. ב"כ הנתבעת טרחה יגעה ומצאה פסק דין שניתן ע"י כב' השופט מצא עת ישב בבית המשפט המחוזי בת"א-יפו בת"א 672/81 אלכסנדר מוצקובסקי נגד מדינת ישראל (להלן: "פרשת מוצקובסקי") (לא פורסם אך העתקו הוגש לבית המשפט) בפרשת מוצקובסקי נדון מקרה שדלת חדר השירותים נסגרה על אצבעו של קטין בגן הילדים. כבר אז ברוח הילכת ארגמן המאוחרת יותר נקבע שאין אחריות על הגננת במקרה של ילד בן 5 שאצבעו נתפסה בדלת השירותים ונפגעה. שם נאמר כדלקמן: "האם פתיחתה וסגירתה של דלת כזאת, בידי ילדים בני חמש (או כמעט חמש) ומעלה, הינה פעילות הטומנת סיכונים, שעל המחזיק מוטל לצפותם ולעשות למניעתם? סבורני שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, ומכל מקום, בהעדר כל ראיה אודות המקובל והנהוג, בנושא זה בבתי-ספר ובגני ילדים אחרים, אין בידי להשיב עליה בחיוב". 17. בעניננו שונה המצב דלת הכניסה של המתנ"ס אינה דומה לדלת השירותים בפרשת מוצקובסקי וגילו של התובע אינו כגילו של התובע בפרשת ארוך. כאשר מדובר בדלת ברזל כבדה אין לאמר שמצופה מפעוט בן ארבע לסוגרה. יתר על כן התובע לא היה אמור להימצא ע"י דלת הכניסה הראשית למתנ"ס. בענין זה ראה עדות הגננת עמ' 16 שורות 11-15: "ש.ת: הפעילות של הגן היו בשני מקומות ובינהם היתה דלת פנימית. ש. הדלת שלמעלה היתה חלק מהגן. ת. לא. זאת הכניסה. ש"ת. הילדים לא עולים למעלה". הגיון הדברים הוא שדלת הכניסה היא אזור סכנה לפעוטות הגן אשר אינם אמורים להימצא בקרבתה. הטעם העיקרי לכך הוא למנוע יציאת הטף מבנין המתנ"ס לכביש. יתר על כן אין ספק בעיני שאין לאמר שדלת הכניסה הכבדה העשויה ברזל נועדה לשימושם של פעוטות בגיל ארבע. מכאן הרשלנות שאני מייחס לגננת הוא בעצם המצאותו של התובע במקום סכנה. 18. באשר לשאלה אם הותקן מגוף על דלת הכניסה למנוע טריקתה בצורה לא מבוקרת בענין זה פרט לדברי הגננת לא הובאה כל עדות מטעם הנתבעת. מול עדותה של הגננת העיד, מיכה עמיסר, אדריכל בנין שהוא תכנן התקנתו של מגוף וכך גם קיבל את הבנין. בנסיבות אלה אין לאמר שהוכח העדרו של מגוף. זאת אני קובע כיוון שאין לפני כל הוכחה ברורה פרט לעדות הגננת שהתלוננה בפני מנהל המתנ"ס על העדרו של מגוף. ניתן היה לצפות שלאחר התאונה לפחות תהיה פניה מסודרת, אל האדריכל או הקבלן המבצע. מעבר לצורך אומר שלא הוכח גם שאם היה מותקן מגוף היתה התאונה נמנעת. 19. לאור האמור לעיל, אני קובע שהנתבע התרשל בשמירה על התובע ולא הוכיח את תביעתו נגד הצד השלישי אדריכל הבנין. הנזק 20. המדובר בתאונה בגינה נקבעה נכות אורטופדית צמיתה של 2.5% ראיתי את הפגיעה היום וצילום האצבע הפגועה צולם וסומן ת1/. חוות הדעת של שני המומחים זהות ולמעשה ניתן ללמוד מהן שאין המדובר בנכות תפקודית כלשהי. על כן אני קובע לתובע בגין נכותו הצמיתה של 2.5% פיצוי של 10,000 ש"ח כערכם ליום מתן פסק הדין בתוספת שכ"ט עו"ד כחוק ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומם בפועל. 21. לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד צד ג' בסך 5,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.קטיניםטריקת דלתאצבעותגן ילדים / פעוטון / משפחתון