סירוב לרשום שם של חברה ברשם החברות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב לרשום שם של חברה ברשם החברות:

רקע עובדתי
1. המערערים 4-1, חברים בלשכת עורכי הדין בישראל, ביקשו להקים חברה של עורכי דין.

המשיב הוא גוף שלטוני הפועל מכוח הוראות פקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג1983- (להלן - "פקודת החברות).

2. המערער 1 הוסיף לשמו הפרטי את השם "הראשונה", ואילו המערער 2 הוסיף לשמו הפרטי את השם "לישראל".

ביום 10/6/98 פנו המערערים למשיב בבקשה לרישום חברה בשם "חברת עורכי הדין הראשונה לישראל" (להלן - "החברה").

המשיב סרב לרשום את החברה בשם זה בטענה כי "השם לא יתקבל. הוא מדי כללי. יש הרבה חברות עורכי דין שנרשמו קודם והם לא החברה הראשונה. אפשר לקבל אם יתנו את שמות כל עורכי הדין".

ביום 16/6/98 נפגשו הצדדים וכדי להביא ל"הסדר של פשרה" הציעו המערערים, כי חברתם תרשם תחת השם "חברת עורכי דין לישראל".

ביום 18/6/98 דחה המשיב את השמות שהוצעו על ידי המערערים מהטעמים כי אינם חברת עורכי הדין הראשונה, בשל חשש להטעיה בשמות המוצעים ומשום החשש הטמון במילה "לישראל" העלול ליצור רושם בדבר קשר עם שמה של מדינת ישראל. המשיב אף סבר, כי השם המוצע של החברה נוצר עקב תחכום לא מקובל של המערערים, שהסבו את שמם במירשם האוכלוסין במתכוון, לצורך מטרה זו.

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

טענות המערערים
3. המערערים העלו טענות אלה:ב
(א) המשיב חרג מסמכותו על פי פקודת החברות;
(ב) דרישת המשיב כי בשם החברה יופיעו שמות כל חבריה אינה לגיטימית;
(ג) המשיב טעה בקובעו כי קיימת הטעיה בשם "חברת עורכי הדין הראשונה לישראל", או בשם "חברת עורכי הדין לישראל";
(ד) המשיב לא התבסס על תשתית עובדתית מוצקה בפוסלו את השמות המוצעים;
(ה) המשיב סטה, בחוסר סמכות, ממבחן "הוודאות הקרובה" שנקבע בפסיקה לעניין הטעייה בשם;
(ו) המשיב שגה בכך שפנה ללשכת עורכי הדין לצורך התייעצות עמה;

לפיכך, ביקשו המערערים כי החלטתו של המשיב מיום 18/6/98 תבוטל וכי החברה תירשם בשם "חברת עורכי הדין הראשונה לישראל", או לחלופין בשם "חברת עורכי דין לישראל".

טענות המשיב
4. לעומת המערערים, העלה המשיב טענות אלה:ו
(א) ערעור זה מהווה דוגמא קיצונית לשימוש נפסד בהליכי משפט וניסיון להשחית לריק את זמנו של בית המשפט;
(ב) המערערים פעלו לעקיפת הוראות חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961- (להלן - "חוק לשכת עורכי הדין"), תוך התחכמות ומצג שווא הנובע משינוי שמם במשרד הפנים לשם יצירת "גימיק פרסומי" שאינו אלא ניסיון בוטה להטעות את הציבור ולסכל את מטרתו של סעיף 59ב' לחוק לשכת עורכי הדין;
(ג) כל רשות ציבורית מחויבת למנוע בהחלטותיה הפרת חוק וסיכולו, גם אם אותה רשות אינה מופקדת על ביצוע החוק הקונקרטי האמור;
(ד) השם המוצע על ידי המערערים "הראשונה לישראל" יוצר מצג שווא, שכן לחברה אותה מעונינים המערערים להקים קדמו לא מעט משרדי עורכי דין, כך שלמעשה אין מדובר בחברה שהיא "הראשונה לישראל";
(ה) נימוקיו של המשיב שלא לרשום את החברה בשם "חברת עורכי הדין הראשונה לישראל" מעוגנים בפקודת החברות. בנוסף על כך, השם המוצע פוגע בתקנת הציבור, יש בו משום תרמית והוא נבחר למטרה לא כשרה - שהיא הפרת חוק לשכת עורכי הדין.
(ו) ההצעה החלופית של המערערים לפיה תיקרא החברה "חברת עורכי דין לישראל" פסולה אף היא לפי סעיף 35 (3) לפקודת החברות, כיוון שהיא מרמזת, לדעת המשיב, על קשר עם שמה של המדינה;

נוכח טענות אלה מבקש המשיב לדחות את הערעור ולחייב כל אחד מהמערערים לשאת בהוצאות.

שינוי השם במירשם האוכלוסין
5. המערערים 1 ו2- שינו, במירשם האוכלוסין, את שמותיהם בהתאמה, כך שהמילים "הראשונה" ו"לישראל" הפכו לחלק מהשמות האישיים שלהם, הגם שהותירו את שמותיהם הפרטיים ואת שמות משפחותיהם, כמקודם.

זכותו של אדם לקבוע לעצמו שם ולשנותו הוא עיקרון ראשון במעלה המונח ביסודו של חוק השמות, התשט"ז1956- (להלן - "חוק השמות"). זכות זו הוגדרה על ידי כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בבג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין (פ"ד מז(1) 749), כביטוי ל"הכרה באוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה זכות אדם בכל חברה דמוקרטית" (עמוד 770 לפסק הדין, וראו גם:נ אורית קמיר, "לכל אישה יש שם", משפטים כז 327, 351).

בפרשת אפרת הנ"ל אומר השופט ברק (כתוארו אז) דברים אלה:ב

"שמו של אדם הוא חלק מאישיותו. הוא האני החברתי שלו. הוא המפתח שבאמצעותו הוא צועד בשבילי החברה. אין הוא קוד זיהוי בלבד. הוא ביטוי לאישיות, לרגש, לחובה, למסורת ולייעוד. בתקופות הסטוריות שונות אומצו שמות שונים, ותהפוכות הגורל הביאו רבים לשנות את שמם (ראה הערך "שם", "שמות" האינציקלופדיה העברית... כרך לא, תשל"ט, 1007). חברה דמוקרטית האמונה על פלורליזם מכבדת את חירותו של הפרט. היא מכירה ומוקירה את חירותו להיקרא בשם כרצונו ואת החופש שלו לשנות את שמו, אם הוא סבור כי שם אחר מתאים לו יותר... אכן, הכרה בכוחו של אדם לשנות את שמו היא הכרה באוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה זכות אדם בכל חברה דמוקרטית. חופש זה של הפרט לשנות את שמו חשוב לו במיוחד, כאשר שמו הקודם גורם לו קשיים... (וראו:ו בגצ 693/91 הנ"ל, בעמ' 763).

השופט ברק בוחן בפרשת אפרת את תכליתו הליברלית של "חוק השמות" ואת עקרונות היסוד המגבשים את תכליתו. ראשון וחשוב הוא "זכות האדם לקבוע לעצמו שם ולשנותו" (שם, בעמ' 764). בלשונו של השופט ברק - זכות זו היא ביטוי "להכרה באוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה זכות אדם בכל חברה דמוקרטית" (שם, עמ' 770).
זכות ה"ההגדרה העצמית" של אדם בדרך של בחירת שם לעצמו, ולא זה "שקראו לו אביו ואמו" (מדרש רבה, קהלת, ז', ג) - היא זכות המעוגנת ביסודות הדמוקרטיה ובחירות האדם להיקרא בשם כרצונו - אם בתוספת לשמו שלאחר לידתו ואם בתוספת לכינויים שכינוהו הבריות, ואם במקומם של אלה מטעמים מוצהרים או חבויים בתוכו. כל אלה ככל שהשם הוא שמו של הפרט בחברה. חופש זה להיקרא בשם אחר או להוסיף לשם שם אחר הוא כמעט בלתי מוגבל, ומה לו לאחר, אפילו הוא שר הפנים או הממונה על מירשם האוכלוסין להתערב ברצונותיו של הפרט ולהכתיב לו מה שם ייקרא בו.

מטעמים אלה לא היה שר הפנים רשאי לפסול שינוי שם משפחה של אחד מהידועים בציבור לשם המשפחה של רעהו בטענה כי יש בשינוי השם כאמור כדי לפגוע בתקנת הציבור בישראל (ענין אפרת הנ"ל, שם, בעמ' 793-792).

כך מצינו גם בבג"צ 6086/94 אלה נזרי נ' הממונה על מרשם האוכלוסין ואח', פ"ד מט(5), עמ' 693.

6. במקורותינו אנו מוצאים החלפת שם או הוספת שם לשם. כך לגבי אברהם:נ

"ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית, יד, ה).

וכך לגבי יעקב:ב

"ויאמר לו אלוהים שמך יעקב לא ייקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל" (בראשית, לה, י').
7. הנה כי כן, יש שהשם שניתן לו לאדם על-ידי אביו ואמו מוחלף ולא עוד קיים, ויש שמוסיפים לו לאדם שם על שמו, אם כביטוי לפועלו ולהתנהגותו, כגון:ו "שפרה זו יוכבד שהיתה משפרת את הילדים... שפרו ורבו ישראל על ידיה" (קוהלת רבה, ז, ג).

ועוד שם בקוהלת (מדרש רבה, ז, ג):נ

"תני שלשה שמות נקראו לאדם הזה אחד שקראו לו אביו ואמו ואחד שקראו לו אחרים ואחד שקרוי לו בספר תולדות ברייתו".

ללמדך, שברצות אדם הוא משנה את שמו, ושלא ברצונו יש שקוראים לו אחרים בשם, כפי שהבריות משקפים את התנהגותו ופועלו באותו שם.

8. סעיף 16 לחוק השמות קובע כדלהלן:ב

"השר רשאי לפסול בחירת שם לפי הסעיפים 8, 9 ושינוי שם לפי סעיפים 10, 13 אם סבור הוא שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו, ואולם לא יפסול השר מן הטעם שהשם נבחר עקב קשר בין ידועים בציבור".

סעיף זה נותן בידי השר את הסמכות לפסול שם בנסיבות מיוחדות. דא עקא, לענייננו, לא הפעיל השר את סמכותו, ובצדק, מאחר שהוספת "שמות הביניים" "הראשונה" ו"לישראל", על אף שלכאורה שמות אלה נראים בלתי הגיוניים, אין בהם לכשעצמם כדי להביא לפגיעה בתקנת הציבור או ברגשותיו.

9. סעיף 10 לחוק השמות קובע, כי "בגיר רשאי לשנות את שם משפחתו ושמו הפרטי".
ואולם, כפי שאמרתי בענין אחר (החלטה מיום 13.10.97 בת"פ 469/97 מדינת-ישראל נ' צבי בן ארי (לרנר), שמו הקודם של אדם, ששונה לפי בחירתו הוא, אינו נעלם, כך סתם, בחינת "היה כלא היה".

ועוד זאת:ו

"השימוש בשם החדש אינו משתרש, לאלתר, עם שינוי השם, והכתוב בתעודת הזהות אינו הופך בן רגע, או במשך תקופה קצרה, יחסית, לנחלת הכלל. שנים רבות אחרי השינוי מלווה השם הקודם את האדם, במיוחד אדם בגיר ששינה את שמו ומאחוריו שנים רבות של שימוש בשם הקודם. יש שהשם הקודם, אם שם משפחה או שם פרטי, יהווה כלפי ידידים, מכרים ובני משפחה - השם שבו ייקרא האדם, אפילו השם החדש ידוע להם, ולא בנקל יתרגלו לשם החדש, ויש שהשימוש בשם הקודם ובשם החדש נעשה בערבוביה".

הזכות לבחירת שמו של תאגיד
10. ניתן לראות גם את שמה של התאגדות כחלק מאישיותה ותכליתה. חופש ההתאגדות הוא ענף של חופש הביטוי, ולבחירת שמה של התאגדות נודעת חשיבות גם מבחינתו של חופש הביטוי.

הזכות לבחור שם הוכרה במספר דברי חקיקה:נ בחוק השמות הנ"ל, בפקודת החברות, בחוק העמותות, התש"ם1980- ובחוק המפלגות, התשנ"ב1992-.

המחוקק מכיר בזכות לבחור שם או לשנותו -

הן בזכות הראשונית להעניק שם לרך הנולד או לתאגיד חדש, עם ייסודו, והן בזכות הנגזרת של אדם או של תאגיד לשנות את שמם" (וראו:ב ע"א 4531/91 דרוויש נאסר ואח' נ' רשמת העמותות, פ"ד מח(3), 294, 302).

ועוד זאת:ו

"מדברי חקיקה אלו עולה כי הזכות לבחירת השם ולשינויו מסורה בידי הפרט או התאגיד, ואילו אישור הרשות השלטונית הרלוונטית נחוץ מטעמים שונים של טובת הציבור. הסעיפים השונים מנוסחים בלשון דומה, ועל פיה לא יירשם התאגיד בשם המבוקש אם יש בו כדי להטעות וכדומה" (ההדגשה אינה במקור - ע"ק) (ע"א 4531/91 הנ"ל, בעמ' 302 ב').

11. הנה כי כן, בענין "נאסר" הנ"ל נפסק כי רשם העמותות אינו רשאי לסרב לרשום עמותה בשם מסוים אלא אם קיימת וודאות קרובה שתיגרם התוצאה שהמחוקק ביקש למנוע אותה, דהיינו:נ "הטעייה או פגיעה בתקנת הציבור או ברגשותיו" (וראו:ב רע"א 2088/96 ד"ר דניאל טרופר נ' רשם המפלגות ומפלגת גשר תנועה חברתית לאומית, דינים עליון, מג, 454).

לענין רישומה של מפלגה, העשוי להיות מתאים אף לענייננו, כמו שהוא מתאים בענין שמה של עמותה, עולה ההתמודדות בין הזכויות הפרטיות לבין זכויות הציבור, לאמור "איזון אופקי" בו "צריך למצוא שיווי משקל בין הזכויות המתמודדות, כדי לצמצם את הפגיעה בכל זכות ככל שניתן וראוי בנסיבות הענין".
יש להפעיל, איפוא, את שני המבחנים:ו מבחן ה"וודאות הקרובה", שנקבע בענין "נאסר" הנ"ל, ומבחן ה"איזון האופקי" - אם נפגעת זכות פרטית אחרת (ענין "גשר" הנ"ל).

12. ההתנגדות של רשם החברות בענייננו, אינה מכוונת לעצם רישומה של חברת עורכי הדין, אלא לשם שביקשו המערערים לקרוא לחברה.
בענין זה מתחייב שיקול עצמאי על-ידי הרשם לפי הנתונים שלפניו. הכלל הוא כי הרשות המוסמכת, בין לענין עמותה, חברה או מפלגה, אינה פועלת על יסוד חששות, אלא על יסוד נתונים שהיא בוחנת ושוקלת בעצמה ועל יסוד הנתונים היא מגבשת את החלטתה. הרשם רשאי לקבל מידע "ואף רשאי לאמץ דעתם של גורמים מייעצים", אך ההחלטה הסופית היא שלו (וראו:נ ע"א 1282/93 רשמת העמותות נ' בנימין כהנא ואח', פ"ד מז(4), 100, בעמ' 108).

פקודת החברות
13. סעיף 36 לפקודת החברות קובע כדלהלן:ב

"(א) לא תרשם חברה -
(1) בשם שהוא שמו של חבר בני אדם הרשום כדין בישראל או הדומה לו עד כדי להטעות;
(2) בשם הכלול בסימן מסחר כמשמעותו בפקודת סימני הסחר [נוסח חדש], התשל"ב1972-, או דומה לו עד כדי להטעות, אם הסימן רשום בישראל לגבי טובין שעוסקים בהם למטרות הדומות למטרות החברה המבקשת להירשם;
(3) בשם העלול לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו;
(ב)...
(ג)...
(ד) בלי לגרוע מן האמור בסעיף קטן (א), רשאי הרשם לסרב לרשום חברה בשם שהוא סבור שיש בו תרמית או התחרות בלתי הוגנת או שנבחר למטרה בלתי כשרה, ובלבד שהרשם לא יסרב לרשום שם בשל טענת התחרות בלתי הוגנת, אם הוכיחה החברה המבקשת את הרישום שיש לה זכות קודמת לשימוש באותו שם" (ההדגשות אינן במקור - ע"ק).

מן האמור עולה, כי סמכותו של המשיב לסרב לרשום חברה בשם המבוקש על ידיה מעוגנת בסעיף 36 לפקודת החברות. סעיפי המשנה של סעיף זה מטילים הגבלות על הזכות לבחירת שמה של החברה, זכות שנגזרת מעיקרון חופש הביטוי במסגרת החירות להתאגד.

מניעת הטעיה היא אינטרס ציבורי, ולצורך פרשנות מושג זה ניתן להיעזר בסעיף 4(א) לחוק העמותות, התש"ם1980-, שלשונו דומה עד מאד ללשונו של סעיף 36 לפקודת החברות. לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט ברע"א 2088/96 בענין "גשר" הנ"ל (שם, בעמ' 421), בהאי לישנא:ו

"אין רשם העמותות רשאי לסרב לרשום עמותה בשם מסוים אלא אם קיימת ודאות קרובה שתיגרם התוצאה אשר המחוקק ביקש למנוע, כלומר הטעיה או פגיעה בתקנת הציבור או ברגשותיו".

בדברי חקיקה אלה מופיע המונח "עלול להטעות" וביטוי זה מצביע על קשר סיבתי - הסתברותי. חשיבותה של השאלה היא לענין האינטנסיביות של קשר זה.

על קשר זה עמדו בבג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים (פ"ד ז 871), ונקבע כי במקרים של התנגשות בין זכויות חוקתיות לבין אינטרסים ציבוריים יש לפעול לפי הנוסחה של "קרוב לוודאי", שהיא נוסחת איזון הדורשת רמה גבוהה של הסתברות, ובכך היא מקנה את ההגנה הנדרשת לאותן זכויות חוקתיות.

14. השופט ברק בפרשת אפרת (בג"צ 693/91 הנ"ל) דן בסוגייה של "תקנת הציבור" וראוי להביא את דבריו כלשונם:

"תקנת הציבור הנה מכשיר משפטי, אשר באמצעותו החברה מבטאת את האני מאמין שלה. באמצעותו היא יוצרת מסגרות נורמטיביות חדשות ומונעת חדירה של סדרים נורמטיביים בלתי ראויים למסגרות הקיימות. אכן, תקנת הציבור הנה כלי מרכזי אשר בעזרתו שיטת המשפט שומרת על עיקרי ערכיה כנגד מוקדי כוח שונים אשר מבקשים ליצור נורמות משפטיות או פעולות פיסיות הנוגדות ערכים אלה" (שם, עמוד 778).

מבחן הוודאות הקרובה
15. הנשיא שמגר בע"א 4531/91 (בענין נאסר הנ"ל), התווה את עקרונות היסודות לענין שם של תאגיד העלול להטעות, בהאי לישנא:

"לסיכום, על פי פקודת החברות שמו של תאגיד עלול להטעות בכמה מובנים: הוא עלול להטעות את הציבור לחשוב שמדובר בתאגיד אחר, אם שמו דומה או זהה לשמו של התאגיד האחר; הוא עלול להטעות את הציבור על ידי כך שהוא מרמז על חסות או על קשר עם המדינה, הממשלה או כל גוף ציבורי אחר. ניתן להוסיף הטעיה מסוג אחר: השם עלול להטעות את הציבור ביחס למטרותיו או נסיבות הקמת התאגיד, וכדומה. כל אלה הם פירושים סבירים ומתקבלים על הדעת למונח הטעיה" (שם, בעמוד 306, ההדגשה אינה במקור - ע"ק).

וגם זאת:

משמעותה המעשית של הקביעה, כי זכות היסוד תיסוג מפני האינטרס הציבורי המתנגש כאשר יש חשש ברמה של וודאות קרובה להתרחשות התוצאה שאותה מבקשים למנוע, היא שיש גם להביא ראיות ברורות, חד משמעיות ומשכנעות" (וראה גם רע"א 7504/95 יאסין ואח' נ' רשם המפלגות ואח', פ"ד נ(2) 45, 67).

לשון אחרת, החשש להטעיה, על-פי פקודת החברות, מוגדר באופן רחב הכולל לא רק את ההטעיה בדבר שם התאגיד אלא אף את נסיבות הקמתו, אך לשם כך יש צורך בהנחת תשתית עובדתית ראויה.

חוק לשכת עורכי הדין
16. סעיף 59ב לחוק לשכת עורכי הדין קובע כדלהלן:

"שם של חברת עורכי דין לא יכלול אלא את שמם של עורכי הדין שהם חברי החברה העוסקים בעריכת דין".

בהתאם לסעיף 61 לחוק לשכת עורכי הדין, הפרת הוראה זו היא עבירה משמעתית על-ידי עורך הדין, ועליה יתן את הדין בפני בית הדין למשמעת של הלשכה.

לכאורה, ניתן לראות כי שם החברה שניתן על ידי המערערים עונה על הקריטריונים של סעיף זה, שכן שמה החדש של החברה, בין אם בתוספת השם "הראשונה לישראל" ובין אם בתוספת "לישראל" בלבד, מורכב משמם של עורכי הדין.

זאת ועוד, מהוראה זו משתמע, לכאורה, כי כל אימת שחל שינוי פרסונלי בקרב עורכי הדין הפעילים בחברה, על החברה לשנות את שמה. כדי למנוע מצב בו יפרשו חלק מעורכי הדין בחברה ויקימו חברה חדשה עם שם זהה, דבר העלול ליצור הטעיה, הוסיפו המערערים את סעיף 20 לתקנון החברה ובו נקבע כי "בעלי המניות אשר שמם מופיע בשם החברה מתחייבים להימנע מרגע חתימת הסכם זה ועד לשנתיים לאחר פרישתם מהחברה מעשיית כל שימוש במסגרת עבודתם המקצועית באותו חלק של שמם המופיע בשם החברה למעט השימוש באות הראשונה של אותו שם, ולמעט שימוש בשם זה כאשר הם מצווים לעשות כן על פי דין. עם עזיבתם יוותרו בעלי המניות על השם הנ"ל ככל שחוק השמות מאפשר".

17. סעיף 7 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשנ"ו1996-, שעניינו חובת ציון שמו של עורך דין בשלט ובנייר פירמה - מחייב את עורך דין לציין את שמו על כל מסמך היוצא ממשרדו, והמטרה המרכזית היא כדי לזהות את עורך הדין שהמסמך נשלח בשמו. כך גם בכל הנוגע לשמה של חברת עורכי הדין, לפיו תזוהה החברה עם שמות חבריה.

ומן הכלל אל הפרט
"חברת עורכי דין הראשונה לישראל"
18. המערערים סבורים כי מבחינה עובדתית השם שניתן לחברה אינו מטעה, שכן, למעשה הם החברה "הראשונה לישראל" המעניקה מגוון רחב של שירותים משפטיים ברחבי ישראל, וכשם שישנן חברות במספר לא מועט, המכונות באופן דומה, כגון "הבנק הבינלאומי הראשון לישראל", אשר בפועל אינו עונה להגדרה המופיעה בשמו - אין כל מניעה כי החברה אותה הם מעונינים להקים תיקרא "חברת עורכי הדין הראשונה לישראל".

דין טענה זו להידחות. המשיב הראה כי ישנם משרדים העוסקים בעריכת דין, שיש להם סניפים ברחבי הארץ, כך שאין מדובר בחברה הראשונה המעניקה שירותים משפטיים ברחבי המדינה.

ועוד זאת: חוק לשכת עורכי הדין קובע את הסייגים לקביעת שם הניתן למשרד עורכי דין, בעוד שלגבי חברות בתחומים אחרים, כגון בענף בנקאות - אין הגבלה דומה בענין השם הניתן לחברה, מלבד האמור בפקודת החברות.

19. המערערים מנסים לאחוז בזה ומזה אינם מרפים. מחד גיסא, הם טוענים כי שם החברה מתבסס על שמותיהם הפרטיים (שהוספו כשמות אמצעיים), כפי שהללו מופיעים בתעודות הזהות שלהם, וכי בהתאם לחוק לשכת עורכי הדין אין כל מניעה שהחברה תישא את שמותיהם, ומאידך גיסא, ובהתעלם מטענתם הראשונה, הם טוענים כי מבחינה עובדתית הם אכן החברה "הראשונה לישראל".


20. אשר לאפשרות של הטעיה הרי שלפי המבחנים שנקבעו בפרשת נאסר (ע"א 4531/91 הנ"ל), קיים חשש, העולה כדי וודאות קרובה כי הציבור יוטעה לחשוב כי מדובר בחברת עורכי דין שהיא "הראשונה לישראל" וישכור את שירותיה בשל "תכונת אופי" זו. די בהצגת שמה של החברה בתור שכזו כדי ליצור הטעיה, ואין לקבל את טענת המערערים כי לא הובאה כל ראיה בדבר וודאות קרובה להטעיה.

אמת נכון שמי שקשור לעורכי דין מסויימים, למשרדי עורכי דין או לחברות של עורכי דין ומקבל מהם שירותים שוטפים, וקשר כאמור מתהדק, מטבע הדברים, ברבות השנים - אינו יכול להיות מוחזק כמי שיוטעה למקרא השם של חברת עורכי דין, כגון זו שהמערערים עותרים לרשום אותה. כל שם שיקראו המבקשים לחברתם - לא ימשוך, בדרך כלל, מי ש"מצוי בשוק עורכי הדין", או מי שקשור לנותני שירותים משפטיים, זה מכבר.
ההטעייה עלולה להשפיע על ציבור רחב של נזקקים לשירותים משפטיים "שאינם מעורים בשוק", ואינם יודעים מי ראשון בישראל ומי אחרון, ואם התואר ראשון אינו מסמל "ותק" ונסיון בעריכת דין או אם זה אך שמם של עורכי דין, ששינוהו כדי להוסיף לשמם נופך של ראשוניות (ראשון) והיקף ארצי (לישראל).

וגם זאת: המבין יבין ולא יטעה בתואר שנטל פלוני לעצמו, והלא מי שנטל לעצמו "תואר כבוד" והכתיר את עצמו - לא כל הבריות יטעו בו כבעל תואר כבוד הוא. וכבר נאמר: "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול" (ברכות, ב, ח'). אלא שמניעת ההטעייה מכוונת לכולי עלמא, ודווקא לאלה שאינם "יודעי דבר", ובדרכם אנו מבקשים שלא לשים מכשול.

21. בבג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ ואח' נ' שרת התקשורת (פ"ד מח(5) 412), נקבעו העקרונות בדבר הנחת תשתית עובדתית ראויה, כדלהלן:

"ההליך המוביל ליצירת תשתית של עובדות כבסיס להחלטה מנהלית צריך לעמוד בארבעה מבחינים: איסוף נתונים; שייכות הנתונים לעניין; אמינות הנתונים; ראיות מהותיות...
ארבעה מבחנים אלה אינם כללים נוקשים, ואין הם מחייבים את הרשות המנהלית לנהוג על פי כל מבחן ומבחן בצורה קפדנית בכל מקרה ומקרה, כאילו היתה בית משפט. המינהל הציבורי חייב לפעול בדרך כלל באופן גמיש ויעיל, תוך שהוא שומר על ההגינות והסבירות" (עמודים 426-423).

המערערים טוענים כי המשיב לא פעל לפי הוראות אלה. אולם, נראה כי טענה זו הינה לתפארת המליצה בלבד, שכן, המשיב שקל את השם המוצע ובהתאם לדין פסל שם זה.

ועוד זאת: המשיב פעל על פי האמור בסעיף 36(א) לפקודת החברות, שבו נקבעה רשימה של מקרים בהם מוענקת לו סמכות לייחס לשמה של חברה כוונה העלולה לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו, כפי שאכן בא לידי ביטוי בשם "חברת עורכי הדין הראשונה לישראל".

אוסיף, כי השם "הראשונה לישראל" לא נבחר "לשם שמיים", אלא שאין הוא עולה בקנה אחד עם מטרותיו של חוק לשכת עורכי הדין לענין רישום חברה של עורכי דין.

וגם זאת: במהלך פגישה בין הצדדים הסכימו המערערים לוותר על שם זה, ועל פניו נראה, כי המערערים מודעים לבעייתיות הרבה הגלומה בשם זה.

לפיכך, אין מקום לקבל את הערעור, ככל שהוא נוגע לרישום החברה בשם "חברת עורכי הדין הראשונה לישראל".

"חברת עורכי דין לישראל"
22. סעיף 35 לפקודת החברות קובע בלשון זו:

"לא תרשם חברה בשם הכולל אחד מביטויים אלה:
(1) "שיתופי";
(2) "ממלכתי", "ממשלתי" או "עירוני";
(3) מילה המרמזת לדעת הרשם, או שיש בה לדעתו כדי לרמז, על חסותו של נשיא המדינה, של הממשלה, או של חבר מחבריה, או על קשר עם המדינה, עם הממשלה, עם משרד ממשרדיה, עם רשות מקומית או עם כל אגודה או גוף שהואגדו, לפי חוק מיוחד להקמתם" (ההדגשה אינה במקור - ע"ק).

המערערים הציעו שם חלופי לחברתם, הוא "חברת עורכי הדין לישראל". המשיב פסל גם שם זה מחשש להטעיה, שמא הציבור יוטעה לחשוב כי מדובר בגוף מטעם מדינת ישראל.
המערערים טוענים כי נימוק זה של המשיב אינו מעוגן בעובדות, שכן, במרשם החברות מופיעות לפחות כ300- חברות שלשמן נוספה המילה "בישראל", ואין בכך כדי לרמז על כל קשר שהוא עם מדינת ישראל. המערערים מוסיפים וטוענים כי לו רצה המחוקק לפסול את השם "לישראל" היה עושה זאת במפורש, כפי שפעל לגבי הביטויים "שיתופי", "ממלכתי", "ממשלתי" ו"עירוני".

אמת הדבר, שהמחוקק לא אסר בסעיף 36(א)(1) ו-(2) לפקודת החברות את השימוש בביטוי "לישראל", אולם על בסיס סעיף 36(א)(3) ניתן להגיע למסקנה שונה, שהרי לפי הסעיף ניתן למנוע רישומה של חברה אשר לדעת הרשם שמה מרמז על קשר עם המדינה.

בפועל ולמעשה, בענפים שונים ומגוונים של עסקים ומסחר ישנן חברות רבות המכונות בשם "לישראל", כך שהחשש להטעיה במקרה זה אינו מגיע כדי וודאות קרובה.
עם זאת, במקצוע עריכת הדין אין ולו חברה אחת ששמה כולל את המונח "לישראל". ניתן לייחס זאת לעובדה כי מדובר בחברות עורכי דין שעליהן חלות הוראות סעיף 59ב לחוק לשכת עורכי הדין, הקובע דרישה לכלול את שמם של עורכי הדין שבשמם תיקרא החברה. בהערת אגב אציין כי יתכן שהדבר נובע מתוך מתן כבוד לעקרונות הבסיסיים העומדים אל מול עיני העוסקים במקצוע עריכת הדין.

זאת ועוד, מעיון ברשימת משרדי עורכי הדין המאוגדים כחברות, עולה, כי השמות בחברות אלה מורכבים משמותיהם הפרטיים של עורכי הדין או משמות המשפחה שלהם, או שילוב של השניים גם יחד. אולם, לא הובאה ראיה לבית-המשפט אף לגבי מקרה אחד שבו נעשה שימוש רק בשם "אמצעי" של עורך דין לצורך קביעת שמה של החברה.

וגם זאת, לשכת עורכי הדין נקראת בשם "לשכת עורכי הדין בישראל", כך שלכאורה ישנו הבדל בין השם המוצע של חברת המערערים לשמה של לשכת עורכי הדין, דבר המרמז על כך שמדובר בגוף שונה. ברם, הבחנה שכזו יכול שתיעשה על ידי הציבור המקורב למקצוע עריכת הדין. אולם, לא כך הם פני הדברים כשמדובר באדם מן הישוב התר במדריך הטלפונים אחר משרד עורכי דין שייצגו. החשש שציבור זה יוטעה לחשוב כי מדובר בגוף המזוהה עם המדינה או עם גוף אחר - לשכת עורכי הדין - מגיע כדי "וודאות קרובה".

זו ואף זו, לשמו של המערער 2 התווסף השם "לישראל" והמערערים לא ביקשו להוסיף לשם החברה את יתר שמותיהם, דבר שיש כדי להטעות, משום שהוספת שם נוסף שאינו פיקטיבי לשם החברה עשויה למנוע הטעיה זו.
לאור דברים אלה, אכן עולה כי אפשר שהמערערים ביקשו ליצור "גימיק פרסומי" תוך ניצול הוראת סעיף 59ב לחוק לשכת עורכי הדין.
ניתן ללמוד על כך גם מסעיף 20 לתקנון החברה, שנכלל בתקנון המיוחד כדי לתת מענה למקרה בו עורך הדין "הראשונה" או עורך הדין "לישראל" יסיימו את עבודתם במשרד עורכי הדין של החברה או יחדלו מכל סיבה שהיא לתת את שירותיהם בו.

נוכח הדברים האלה ובשל העובדה כי לפי פקודת החברות יש לייחס להטעיה הגדרה רחבה הכוללת אף את נסיבות הקמת החברה, השם המוצע "חברות עורכי דין לישראל" אינו יכול להתקבל, ובדין נפסל על-ידי המשיב.

הפליה
23. המערערים טוענים כי המשיב אישר, לא אחת, רישומן של חברות עורכי דין ששמן מנוגד להוראות החוק.
אקדים ואומר, כי אף אם אניח כי טענה זו נכונה, אין ולו חברת עורכי דין אחת שפעלה בעת רישום שמה תוך התחכמות וניסיון להכתיר כתרים לחברת עורכי דין, כפי שהמערערים מבקשים לעשות. אף אם טענה זו נכונה והמשיב אישר, בלי משים, ומבלי לבדוק כיאות, חברות כאלה, הרי שאין להנציח טעות משום טעות קודמת, ואף אם היה חוסר הקפדה מצד המשיב בעבר ברישומן של חברות עורכי דין, הרי שהמערערים במקרה דנא העניקו לחברתם את השם האמור אך ורק כדי לנצל מצב זה.

לעניין זה אוסיף, כי אם ייפרץ הסכר ויוסר המחסום בפני רישום חברות של עורכי הדין, ונחזה חדשות לבקרים, כפטריות אחרי הגשם, בחברות אשר בעליהן הוסיפו לשמם שמות תואר רבים ומגוונים, כיד הדמיון הטובה עליהם - תסוכל בכך מטרת חוק לשכת עורכי הדין.

24. עם זאת, המשיב אינו יכול לדרוש כי המערערים יוסיפו את יתר שמותיהם לשם רישומה של החברה. דרישה מעין זו אינה נתמכת בהוראות החוק, שכן ישנן חברות עורכי דין ששמן אינו מכיל את כל שמות מייסדיה או עורכי דין אחרים הפועלים בה. אולם, נראה כי המשיב היה ער לטעותו ואישר לחברה להירשם בשם המקורי של אחד מחבריה (עזריאלנט) בצירוף אחד מהשמות הפיקטיביים ("לישראל").


"חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל"
25. המשיב אישר למערערים לקרוא לחברתם בשם "חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל", אולם המערערים, שלפי שעה כינו את חברתם בשם זה, חולקים על כך ומעונינים לשנות את שם החברה.

הצירוף של אחד משמות המשפחה של אחד מעורכי הדין בחברה או כל שם פרטי אחר של עוד אחד מהם, עשוי ליצור את האבחנה הדרושה בין החברה לבין קשר עם רשויות המדינה. לאור האמור לעיל ברור כי מטרה זו לא תושג באמצעות שמות פיקטיביים אותם ניסו המערערים לצרף לשמם אלא על ידי שימוש בשמותיהם הפרטיים או שמות המשפחה של מי מעורכי הדין בחברה.
לפיכך, אין כל מניעה כי שמה של החברה ישאר בעינו - "חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל".

הפניה ללשכת עורכי הדין
26. המשיב הודיע למערערים כי פנה ללשכת עורכי הדין בנוגע לשם המבוקש. המערערים סוברים כי לא היה כל מקום לפעולה זו של המשיב. אין לקבל טענה זו. לשכת עורכי הדין היא גוף סטטוטורי הפועל על-פי חוק לשכת עורכי הדין, והוא הגוף בעל העניין במקרה כאמור. לפיכך, המשיב רשאי לפנות ללשכת עורכי הדין לשם קבלת עמדתה, שכן אחרת, המשיב לא היה פועל בהתאם לעקרונות הבסיסיים בדבר הנחת תשתית עובדתית ראויה לפני קבלת החלטה בעניין.

27. במהלך הדיון בערעור ראיתי להורות על-פי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, ללשכת עורכי הדין להצטרף לדיון "אם כבעלי דין ואם כמי שתביע את עמדתה" לענין הערעור ותגובת המשיבה.

המנהל הכללי של לשכת עורכי הדין מסר את עמדת הלשכה, בהודעתו, כדלקמן:

"בעקבות הוראת בית-המשפט דן הוועד המרכזי היום פעם נוספת בענין והחליט להוסיף להחלטתו מיום 7.7.98 את ההנמקה להחלטה:
1. בשם המבוקש יש משום הטעיית הציבור בשני מישורים:
א. הטעיית ציבור לקוחות תמים לגבי היבט ממלכתי הקיים כביכול בשם חברת עורכי הדין.
ב. השם עלול להתפרש כאילו זו הינה חברת עורכי הדין הראשונה בישראל.
2. התנהגות "מתחכמת" כפי שנעשתה על-ידי עורכי הדין במקרה זה, על-ידי שינוי שם פרטי סמוך להגשת הבקשה ולצורך הבקשה, מהווה לכאורה התנהגות שאינה הולמת עורכי דין".

28. לא ראיתי צורך לדון בשאלה אם אכן יש בשינוי השם סמוך לפני הגשת הבקשה לרישום החברה משום "התנהגות שאינה הולמת" לפי חוק לשכת עורכי הדין או כללים שלפיו, ואין זה נוגע לערעור שבפני. אולם, הנימוק של ההטעייה הוא ביסוד החלטתו של הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין.

נימוקי הלשכה בענין זה מקובלים עלי, והם עולים בקנה אחד עם הנמקתו של המשיב, שאין לגלות בה פגם.

סיכום
29. לעניין שמו של אדם ראויים דבריו של כבוד השופט ברק (בתוארו אז) בבג"צ 693/91 הנ"ל, כדלקמן:

"שמו של אדם הוא חלק מאישיותו: הוא האני החברתי שלו והמפתח באמצעותו הוא צועד בשבילי החברה. אין הוא קוד זיהוי בלבד, אלא ביטוי לאישיות, לרגש, לחובה, למסורת וליעוד" (עמוד 770 וגם: כבוד השופט זמיר בבג"צ 6086/94 נזרי נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מט(5) 693).

הרעיון של הוספת השמות "הראשונה" ו"לישראל" יש בו כדי לרמז על אישיותם של המערערים, באופן המשקף על נקלה את "האני החברתי" שלהם ואת דימויים העצמי. את ה"אני מאמין" הזה מבקשים המערערים, ככל שמדובר בעורכי הדין אברהם (הראשונה) עזרליאנט ואוהד (לישראל) בוקעי - להעביר לכלל הציבור על-ידי רישום החברה בשם הנושא אך חלק משמותיהם. העברת ה"אני מאמין" הזה בדרך זו הינו לקוי ומטעה.
על זאת ניתן ללמוד מסעיף 20 לתקנון החברה, לפיו המטרה המרכזית העומדת מאחורי השמות שניתנו למערערים, היא השגת גימיק פרסומי לחברה שאין בו כדי לרמז על שמו של הפרט המרכיב את התאגיד.

בענייננו, אין מדובר בשינוי שם גרידא, אלא בתוספה של שמות אמצעיים שלא נועדו אלא להשגת יתרון פרסומי וכדי לכופף את הוראות חוק לשכת עורכי הדין. המערערים אינם מעונינים ל"וותר" על שמם המקורי או לשנותו אלא להוסיף עליו. שמם של המערערים עזרליאנט ובוקעי הפך במשך השנים לסימן היכר שלהם. הם גם אינם מתכוונים כי הם יכונו על ידי הבריות בשמותיהם החדשים, כך שהלכה למעשה, אין כל משמעות לשמות "הראשונה" ו"לישראל", אלא כאמצעי מלאכותי לקדם מטרה בדרך שאינה נכונה. אין זה דומה למצב בו "לא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם", או להוספת השם "ישראל" לשם "יעקב" - שייקרא בשניהם, כי אם הוספת שם לקידום מטרה שמעלה חשש בדרגה של קרוב לוודאי שיש בו הטעייה. פשיטא, שהשם שהוסף אינו מבטא אמת לאמיתה ולא בא אלא כדי להכניסו בדרך "מתחכמת" לשמה של חברה, שהשמות הללו אינם מבטאים ואינם משקפים את מטרותיה או את תכליתה.

30. משום כך בדין פסל המשיב את השמות המוצעים לחברה הכוללים את המלים "חברת עורכי דין הראשונה לישראל" או "חברת עורכי הדין לישראל".

משאישר המשיב את השם "חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל", אינני רואה להתערב בהחלטתו.

לפיכך, אני דוחה את הערעור ומחייב את המערערים לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון