צו קיום צוואה : תוצאת צו קיום צוואה היא כשל פסק דין חפצא הפועל כלפי כולי עלמא, פסק דין כזה מעמיד הכרעה סופית ומחייבת, אפילו אם פסק הדין מוטעה. צו קיום כזה אינו בטל מעיקרו, אלא אך ניתן לביטול בדרך של בקשה לתיקון או ביטול צו קיום הצוואה, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 72 לחוק או בדרך של ערעור (ע"א 1134/06 רושרוש נ' מנסור, פורסם [10.11.09]; ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 871; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865, 870; ת"א (מחוזי-חי') 210/07 שלומי קרשי אילנה נ' לב דורית [9.05.10]). ביטול צו קיום צוואה : סעיף 72(א) לחוק הירושה קובע כי: "נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". בדיון בבקשה לפי סעיף 72 לחוק על בית המשפט לבחון את קיומם של שני תנאים מצטברים. הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו (ראו המ' (מחוזי-חי') 28449/97 הברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה [1.07.98]). במידה שהתשובה לשאלה זו חיובית, יש לתת את הדעת לשאלה האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן. התנאי השני, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה (ראו ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; ש' שוחט, מ' גולדברג, י' סלומון דיני ירושה ועזבון, מהדורת תשס"ה, עמ' 160-159). תיקון צו ירושה : בע"א 6343/99 ניסים ישעיהו ואח' נ' יואל סער, תק-על 2003(3), 1881, עמ' 1882 נקבע: "סעיף 72(א) מסמיך את בית -המשפט, לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה, על-סמך עובדות שלא היו בפניו בעת שניתן הצו. סמכות זו הינה חריג לכלל בדבר סופיות הדיון ועל כן, נקבע בסעיף 72(א) סיפא כי בדונו בבקשה לביטול או לתיקון צו ירושה או צו קיום צוואה שניתן, רשאי בית-המשפט שלא להיזקק לעובדה או טענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו או בהזדמנות הסבירה הראשונה (ראו: ע"א 516/80 לשינסקי ואח' נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(337 (4; ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' ורדה שרייבר ואח', פ"ד מז(441 (2; ע"א 5640/92 יובל אלוני ואח' נ' אליצה באומן, פ"ד מט(373 (5 וכן ראו: ש' שילה פירוש לחוק הירושה התשכ"ה-1965 (תשס"ב) 77)." בקשה לביטול צו ירושה : הכללים, כיצד יש לבחון בקשה בראי סעיף 72 לחוק הירושה, נוסחו בצורה ברורה בע"א 516/80 אילן חיים לשינסקי נ' משה שפירא, הנאמן על נכסי מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4), 337 ,עמ' 347-348, שם נאמר, מפי כב' השופט בך: "בבוא בית המשפט להחליט, במסגרת סמכותו על-פי סעיף 72 (א) לחוק, אם עליו לדחות בקשה לתיקון צו ירושה בשל האיחור בהגשתה, יתחשב בית המשפט בעיקר בגורמים הבאים: א. מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט. ב. מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה. ג. האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד, האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון בהבאת חומר ראיות לפני בית המשפט לביסוס טענותיו." הסתלקות מירושה : הלכה היא כי וויתורו של יורש אחד על חלקו בעזבון המוריש לטובת יורש אחר צריך שיעשה באמצעות מסמך בכתב [ראו: שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 (נבו הוצאה לאור), בעמ' 80; שאול שוחט, מנחם גולדברג ויחזקאל פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שישית (2005), בעמ' 42; תקנה 16(א) לתקנות הירושה; תקנה 316 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984]. סעיף 6 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 קובע לאמור: "הסתלקות היורש מזכותו בעיזבון: 6.(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב (ההדגשה שלי. ע.ג.) לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה. (ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.(...)". תפיסת ההלכה הפסוקה היא כי הסתלקות מעיזבון נחשבת "פעולה משפטית" במובנו של סעיף 61(ב) לחוק החוזים (ראו: רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו ו-4 אח', פ"ד נג(3) 97, עמ' 108; וכן ראו דברי הנשיא שמגר בע"א 4372/91 יגאל סיטין נ' מיכל סיטין ואח', פ"ד מט(2)120, עמ' 131). דוגמא לפסק דין : לטענת המבקשים, יש לבטל את צו קיום הצוואה ולא לקיימה בשל ארבעה נימוקים, כדלקמן: הצוואה נעשתה בעת שהמנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת של המשיבה ועל כן בטלה הצוואה (סעיף 30 (א) לחוק הירושה תשכ"ה - 1965. הצוואה נעשתה בעת שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה (סעיף 26 לחוק). הצוואה נכתבה בשפה העברית שהמנוחה אינה שומעת מבלי שזו תורגמה לה לשפה שהיא שומעת (סעיף 22 (ג) לחוק). מאחר והמנוחה היתה מרותקת למיטתה מחמת מצבה, היה על עורך הצוואה - הנוטריון - להמנע מלערוך את הצוואה ומלאשר עשייתה בפניו כל עוד לא הוצגה לו תעודה רפואית מתאימה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עילות לביטול צו קיום צוואה: 1. כללי בפני בקשה לביטול צו קיום צוואה של המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר ניתן ביום 4.11.96 בתיק עז 96/252 בבית משפט זה. בצו האמור קויימה צוואת המנוחה מיום 23.11.94, שעל פיה המשיבה - שהיא בתה הצעירה של המנוחה - הינה היורשת הבלעדית של עזבונה (להלן: "הצוואה"). הצוואה האמורה נערכה על ידי עורך דין בוריס בלקין, נוטריון, אשר ערך אותה כצוואה בפני רשות במשרדו שבבאר-שבע. המנוחה נולדה בשנת 1919 והלכה לעולמה ביום 5.9.96. 11 יום לאחר פטירת המנוחה, ביום 16.9.96, פנתה המשיבה לעורך דין בלקין ויפתה כוחו להגיש בשמה בקשה למתן קיום הצוואה. בקשה זוהוגשה לבית המשפט ביום 25.9.96 וצו לקיום הצוואה, ניתן ביום 4.11.96, בהעדר התנגדות לכך. הבקשה שבתיק זה, לביטול צו קיום הצוואה, על ידי המבקשים שהם ילדיה האחרים של המנוחה. בקשתה של המשיבה (מיום 10.4.97) למחיקה על הסך של הבקשה לביטול צו קיום הצוואה, בשל השיהוי בהגשת ההתנגדות, נדחתה תוך קביעה שעניין השיהוי הינו שיקול אחד מתוך מכלול השיקולים שיש לשקול במסגרת השאלה האם יבוטל צו קיום הצוואה אם לאו. כיוון שכך, יש להתייחס לשיקול זה יחד עם יתר השיקולים ולא במנותק מהם. 2. טענות המבקשים לטענת המבקשים, יש לבטל את צו קיום הצוואה ולא לקיימה בשל ארבעה נימוקים, כדלקמן: א. הצוואה נעשתה בעת שהמנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת של המשיבה ועל כן בטלה הצוואה (סעיף 30 (א) לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 - להלן: "החוק"). ב. הצוואה נעשתה בעת שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה (סעיף 26 לחוק). ג. הצוואה נכתבה בשפה העברית שהמנוחה אינה שומעת מבלי שזו תורגמה לה לשפה שהיא שומעת (סעיף 22 (ג) לחוק). ד. מאחר והמנוחה היתה מרותקת למיטתה מחמת מצבה, היה על עורך הצוואה - הנוטריון - להמנע מלערוך את הצוואה ומלאשר עשייתה בפניו כל עוד לא הוצגה לו תעודה רפואית מתאימה (תקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים תשל"ז - 1977). 3. טענת העדר הכשרות לצוות א. טענה זו של המבקשים נסמכת על הוראת סעיף 26 לחוק הקובעת: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה". לטענת המבקשים היתה המנוחה מצויה, במועד עריכת הצוואה, במצב מנטלי שבו היא לא היתה מסוגלת להבחין בטיבה של צוואה כלל ולדעת משמעותה של צוואה. ב. נטל הראיה להוכחת טענה זו רובץ לפתחם של המבקשים ועליהם להוכיח שבעת עריכת הצוואה לא היתה המנוחה צלולה בדעתה עד כדי שלילת רצונה החופשי באופן שהיא לא היתה מודעת לנפקותה של צוואה בכלל ומימלא לצוואה אשר במחלוקת בפרט. לעניין נטל הראיה סוכמה ההלכה על ידי כב' השופט חשין בע.א. 93/5185, היועץ המשפטי נ' מרום פ"ד מ"ט (1) 318 בעמ' 327: "חזקה היא על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות - בהן עשיית צוואה - וחזקה היא על מצווה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה - עליו הוטל להוכיח טענתו". הגבלת הכשרות מתייחסת למצב נפשי בשעת עריכת הצוואה. לשם כך יש לדרוש "ראיות ספציפיות יותר משמעותיות וליום עריכת הצוואה דווקא" (ע.א. 93/5185 הנ"ל בעמ' 328). המוקד הינו יום עריכת הצוואה וזאת אף אם לפני כתיבת הצוואה או לאחריה השתנה מצב המוריש (ראה ע.א. 79/851 בנדל נ' בנדל פ"ד ל"ה (3) עמ' 101). ג. לעניין הנדון בשלב זה, בנוגע למצבה הנפשי של המנוחה בעת עריכת הצוואה, לא הובאה - מטבע הדברים - כל חוות דעת של מומחה המתמקדת בבחינת כושרה המנטלי של המנוחה במועד הרלוונטי. כל שיש בפני הוא עדויותיהם של בני המשפחה ושל גורמים מטפלים בקהילה אשר באו בקשר עם המנוחה. ביחס לעדויותיהם של בני המשפחה, הרי שכל אחד מהם העיד על פי עניינו בתוצאות המשפט וקשה, אם לא בלתי אפשרי, לסמוך דווקא על עדויות אלה שהן מגמתיות וסותרות זו את זו. הגורמים האוביקטייבים (לפחות בהשוואה לצדדים להליך ולבני המשפחה הנוקטים עמדה זו או אחרת ביחס לתוצאת ההליך) אשר באו במגע עם המנוחה סיפרו על מצבים שונים שבהם היתה המנוחה במועדים שונים, אך לא ניתן לקבוע על פי עדויות אלה שאכן מצבה המנטלי של המנוחה בשעת עריכת הצוואה היה כזה שעל פיו היא היתה נעדרת כושר להבחין בטיבה של צוואה. ד. העובדת הסוציאלית, גב' ליאורה הלפרין, אשר נכנסה לתפקידה בספטמבר 94 העידה על שינוי ביכולתה לתקשר עם המנוחה. על פי עדות זו בתחילה עלה בידה לתקשר עם המנוחה אלא שבעניין זה היה שינוי הדרגתי (ראה עדותה מעמ' 13 שורה 27 עד עמ' 14 שורה 16). מעדות זו לא ניתן לדעת דבר על מצבה הנפשי של המנוחה בנובמבר 94. ד"ר נטלי שוידל (ע.ת. 15), אשר התחילה לעבוד במרפאה שבמושב שובה בשנת 95 (שם קיבלה המנוחה את שרותי הבריאות), העידה כי הגיעה אל המנוחה לביקורי בית וראתה אותה במצב כללי ירוד וזאת במקרים בהם היא הגיעה אליה שלא בנוגע למצבה המנטלי. ברישום מיום 21.7.96 שנעשה על ידי ד"ר שוידל בתיקה הרפואי של המנוחה (מב / 12) ציינה ד"ר שוידל כי המנוחה היתה "בהכרה מלאה מתמצאת בזמן ובמקום משתפת פעולה בבדיקה". דברים אלה נרשמו על סמך התרשמות וללא עריכת בדיקה מנטלית מדוקדקת. עוד העידה ד"ר שוידל שלמיטב זכרונה מצבה של המנוחה בבדיקה הראשונה שנערכה לה בנובמבר 95 היה קשה ביותר ואילו בבדיקה האחרונה, מיום 21.7.96, היה מצבה של המנוחה טוב ביותר מכל הבדיקות שהיא בדקה אותה (ראה עדותה בעמ' 103 שורות 6-12 לפרוטוקול). גם מעדותה של ד"ר שוידל לא ניתן, איפוא, להגיע למסקנה ביחס למצבה המנטלי של המנוחה בנובמבר 94, מה גם שמצבה הכללי ידע עליות ומורדות גם לאחר מכן. אחות מט"ב, גב' שרית סבג, החלה את ביקוריה אצל המנוחה בשנים 93-94. גב' סבג העידה על הקושי שהיה לה לתקשר עם המנוחה, אך היא ציינה שיתכן שבהתחלה היא היתה מדברת איתה ושהיא זוכרת בוודאות שבתקופה האחרונה היא לא שוחחה עמה כלל. גב' סבג לא יכלה להבהיר לאיזו תקופה היא מתייחסת כ"תקופה האחרונה" (ראה עדותה בעמ' 116 שורה 27 ובעמ' 117 שורות 8-13). מזכיר המושב בו התגוררה המנוחה, מר הרצל חניה, העיד על קשיים בתקשורת עם המנוחה אלא שבחלק מהמקרים היא שיתפה פעולה עמו וענתה לו ובחלק מהמקרים היא לא ענתה (ראה עדותו בעמ' 8 שורות 20-22 לפרוטוקול). ביחס לטיפול בענייניה הכספיים של המנוחה בכל הקשור למושב, סיפר מר חניה כי בשלב מסויים הוא השתדל להחתים אדם בנוסף, למנוחה, בכל הקשור למסירת שיק המיועד עבורה וכי קשה לו לומר האם ידעה המנוחה שהיא מקבלת כסף אם לאו. ביחס לעבר ציין העד כי "היא היתה באה אלי מחוץ לביתה וכשהיינו נפגשים מחוץ לביתה היא הבינה במה מדובר והיא דיברה לעניין והיא ידעה מה לבקש" (עמ' 9 שורות 4-5 לפרוטוקול). מר חניה לא ידע לתחום את הזמן בו היתה שרויה המנוחה במצב שבו היא לא שיתפה פעולה עמו ובאיזו תקופה היא היתה שרויה במצב שהיא הבינה במה מדובר. גם מעדות זו לא ניתן להסיק מה היה מצבה המנטלי של המנוחה בנובמבר 94, שהוא המועד הרלוונטי לענייננו. הרישום הקרוב למועד עריכת הצוואה ולפני מועד זה עולה מתוך דו"ח "הערכת התלות", אשר הוכן לצורך מתן שרותי סיעוד למנוחה (מב/ 8). דו"ח זה מתייחס להערכת התלות שנעשתה ביום 18.8.94. בדו"ח זה ציינה האחות מאירה קולובני שהמנוחה אינה מתמצאת במקום ובזמן, אינה יודעת איזה יום היום ומה השעה ואינה יודעת היכן היא נמצאת. עוד צויין בדו"ח זה שכאשר היא נשאלה למספר ילדיה היא השיבה שכולם מתו. כאמור לעיל, הדו"ח מתייחס למצב המנוחה באוגוסט 94. דא עקא שמראיות אחרות שהובאו בתיק זה עולה שהמנוחה לא היתה שרויה באותו מצב לאחר מועד עריכת הבדיקה. ראה לעניין זה עדותה של ד"ר שוידל והרישום בתיק הרפואי של המנוחה (מ ב / 12). סבורני שבמקום בו ברור שחל שיפור במצבה של המנוחה לאחר אוגוסט 94, שומה היה על המבקשים להוכיח ששיפור זה לא בא אלא לאחר נובמבר 94 והיה עליהם להביא ראיות ספציפיות ביחס למצבה המנטלי של המנוחה בעת עריכת הצוואה דווקא. ה. העולה מן האמור לעיל הוא שבחינת הראיות אשר באו בפני לעניין השאלה האמורה לעיל, מביאה אותי אל המסקנה שלא עלה בידי המבקשים להרים את נטל ההוכחה ולשכנע כי אכן במועד עריכת הצוואה היתה המנוחה נטולת כושר להבחין בטיבה של צוואה. 4. הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת א. טענה זו של המבקשים נסמכת על הוראת סעיף 30 (א) לחוק, הקובעת לאמור: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה". לטענת המבקשים, נעשתה צוואת המנוחה בעת שזו היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת של המשיבה ועל כן דין הצוואה להיות בטלה. השאלה האם הופעלה על המוריש השפעה היא שאלה שבעובדה ואילו השאלה האם אותה השפעה היתה בלתי הוגנת אם לאו, הינה שאלה ערכית נורמטיבית (ראה גם ע.א. 91/4902 גודמן ואח' נ' ישיבת שם פ"ד מ"ט (2) 444 בעמ' 447). ב. אחת השאלות המרכזיות שלהן משקל מכריע בקשר לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת או להעדרה של השפעה כזו, נוגעת לנטל ההוכחה בקשר לכך. טבעם של דברים הוא שבמקום בו הופעלה השפעה בלתי הוגנת נעשה הדבר בסתר, בחדרי חדרים ובדרך כלל מבלי להותיר סימנים חיצוניים לכך ועל כן קשה הוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת באמצעות ראיות פוזיטיביות. לעניין זה כתב כב' השופטת שטסברג-כהן בע.א. 91 / 4902 הנ"ל, בעמ' 450 כי: "הוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת באמצעות ראיות פוזיטיביות קשה היא, מאחר שמדובר במעשים שאינם נעשים בגלוי ושאין אפשרות לחקור בקשר אליהם את המצווה. אלה שהשפיעו עליו השפעה בלתי הוגנת לא יסגירו את מעשיהם." ההלכה היא שבמקום בו נתקיימו בצוואה הדרישות הצורניות של פי הדין, חזקה שאותה צוואה תקפה ומי שטוען לפסלותה עקב השפעה בלתי הוגנת כלפי המצווה, עליו מוטל הנטל להוכיח טענה זו. ג. כיצד יוכיח, איפוא, הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת טענתו זו? לעניין זה נקבע להלכה כי: "... כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש, לקיים את המעשה או הפעולה...". (ע.א. 75/423 בן נון נ' רייכטר פ"ד ל"א (1) 372 בעמ' 378). יש לבחון, איפוא, האם התקיימו במקרה דנן התנאים המצביעים על יחסי תלות בין המנוחה ובין המשיבה והאם יחסי תלות אלה היו כה מקיפים ויסודיים עד כי עוברת חובת ההוכחה לאי קיומה של השפעה בלתי הוגנת אל המשיבה. ד. כשלושה חודשים לפני עריכת הצוואה, ביום 18.8.94, נערכה למשיבה "הערכת תלות" וזאת לצורך ביטוח סיעוד (מב / 8). בדו"ח זה צויין שהמנוחה נזקקה לעזרת הזולת לביצוע הפעולות היום יום הכוללות ניידות בתוך הבית, הלבשה, רחצה, אכילה ושתיה והפרשות. מדו"ח זה עולה למעשה שהמנוחה היתה מוגבלת פיזית ותלויה פיזית במשיבה, אשר היתה המוציאה והמביאה בעניניה של המנוחה. בדו"ח צויין מפורשות שהמטפלת העיקרית במנוחה היתה המשיבה אשר נכחה בעת עריכת בדיקת התלות. בדו"ח זה תארה המשיבה את סדר יומה של המנוחה כאשר המשיבה היא המעירה את המנוחה משנתה, רוחצת אותה, מחליפה מצעיה, מגישה לה שתיה ומאוחר יותר ארוחת הצהריים ומטפלת בה גם בשעות הערב. בדו"ח זה צויין גם שחלק מהטיפול (הנוגע לניקיון הקשישה וסביבתה) נעשה על ידי מט"ב. בעקבות ממצאי הדו"ח האמור נמצאה המנוחה זכאית לשרותי סיעוד ברמה של 150%, כמי שתלויה לחלוטין בעזרת הזולת וזאת החל מ1.8.94-. גב' אילטה כנפו, שהיא רכזת הסיעוד במוסד לביטוח לאומי, סיפרה שהמנוחה הוגדרה כמי שהיא תלויה לחלוטין בעזרת הזולת בביצוע כל פעולות היום יום. עוד מסרה הגב' כנפו שלמנוחה נערכה בדיקת תלות נוספת ביום 26.1.95 ושבבדיקה זו נמצא שלא חל שינוי במצב המנוחה למעט שינוי קל בסעיף אכילה (ראה עדותה בעמודים 24 עד 27 לפרוטוקול). גב' שרית סבג, אחות מט"ב, העידה שהיא ביקרה לראשונה את המנוחה בשנת 93-94 והיא ראתה כי המנוחה היתה מוגבלת, הלכה בעזרת הליכון ונזקקה לעזרה על מנת לקום מהמיטה (עמ' 110 שורות 22-28 לפרוטוקול). העובדת הסוציאלית גב' ליאורה הלפרין העידה כי היא הכירה את המנוחה מאז היא נכנסה לתפקידה בספטמבר 94 ושברוב ביקוריה אצלה היתה המנוחה במיטה, הגם שהיא זוכרת שראתה אותה הולכת למקלחת באמצעות הליכון (ראה עדותה בעמ' 11 שורות 9-10 לפרוטוקול). מתעודת עובד הציבור של המוסד לביטוח לאומי (מב / 6) עולה שכבר ביולי 94 הוגשה תביעה של המנוחה לסיעוד והיא נמצאה זכאית לשרותי סיעוד ברמה של 150% החל מ1.8.94-, כמי שתלויה לחלוטין בעזרת הזולת בביצוע כל פעולות היום יום ושניתנה לה גימלה באמצעות שרות טיפול אישי של 13.5 שעות שבועיות על ידי חברת מט"ב ושהיא קיבלה 30 יחידות טיטולים בחודש וזאת עד ליום פטירתה. דבר היות המנוחה תלויה באופן ממשי באחרים עולה גם מדברי המשיבה עצמה, אשר באו מחוץ לכותלי בית המשפט שלא במסגרת עדותה המגמתית בתיק זה ועוד קודם לכך שעלתה אפשרות שיתקיים הליך כמו זה המתקיים בתיק זה. כך לעניין זה ניתן למצוא את דברי המשיבה עצמה למי שערכה את בדיקת הערכת התלות כפי המפורט במב/ 8. דבר היות המנוחה מרותקת למיטתה כבר בנובמבר 94, בעת עריכת הצוואה, עולה מהרשום בגליון הסעודי שנערך בעת שאושפזה המנוחה בבית החולים סורוקה ביום 3.9.96 (חלק ממב/ 2). בטופס זה נרשם שמדובר במטופלת אשר במשך השנתיים האחרונות מרותקת למיטה, לפי דברי משפחתה. המשיבה עצמה העידה שהיא אשר התלוותה לאמה לבית החולים בעת שהיא אושפזה לפני פטירתה (ראה עמ' 146 שורות 20-22 לפרוטוקול). ה. לאחר שבאנו למסקנה שהמנוחה היתה תלויה תלות של ממש בסיועם של אחרים, גם בעת עריכת הצוואה, יש לבחון בשלב זה האם תלות זו היתה במשיבה בלבד או בעיקר ומהי מידת אותה תלות. לעניין זה יש להעדיף את אשר מסרה המשיבה עצמה בפני גורמים טיפוליים ואחרים לפני תחילתו של ההליך בתיק זה על פני מה שסיפרה המשיבה בעדותה במסגרת ההליך, שהרי בעניין האחרון מדובר בדברים מגמתיים אשר באו לשרטט מצב לפיו לא היתה המנוחה תלויה תלות של ממש במשיבה. כאמור לעיל, כבר בעת עריכת בדיקת הערכת התלות (מב/ 8) באוגוסט 94, היתה המנוחה תלויה בעיקר במבקשת וזו ליוותה אותה וטיפלה בה במשך רוב שעות היום ובפעולות הבסיסיות הנוגעות לרחצה, להגשת שתיה, להחלפת מצעים. באישור מב/ 1 אישרה העובדת הסוציאלית גב' ליאורה הלפרין שהמשיבה טיפלה באמה במסירות רבה והשקיעה שעות רבות של טיפול בה ושהמשיבה דאגה לצורכיה של המנוחה שלמעשה הקשר של גב' הלפרין עם הקשישה היה דרך המשיבה. במכתב מב/ 15 אישרה גב' סבג שרית, שהיא אחות מדריכה, שהמשיבה היא היחידה שדאגה לצורכי המנוחה ואף זאת במסירות רבה. העולה מן האמור לעיל וממכלול הראיות שבאו בפני עולה שבין המנוחה ובין המשיבה היו יחסי תלות פיזיים ושהמנוחה היתה תלויה בטיפולה של המשיבה כבר בעת עריכת הצוואה. ו. מכאן לעניין אשר, כך סבורני, מבסס את המסקנה לפיה מוצדקת העברת נטל ההוכחה מהמבקשים אל המשיבה בדבר אי קיום השפעה בלתי הוגנת. על רקע תלותה של המנוחה במבקשת והקשר היומיומי אשר קיימה המנוחה עם המבקשת, אשר טיפלה בעניניה השונים והיתה המביאה והמוציאה בכל הקשור לקשר שבין המנוחה ובין גורמים שטיפלו בה, עולה תמיהה של ממש ביחס לגירסתה של המשיבה לפיה היא לא נטלה חלק כלשהו בפעולות של המנוחה בכל הקשור לעריכת הצוואה ואף לא ידעה על כך כלל. התמיהה עולה בעיקר גם בשים לב לכך שעל פי גירסת המשיבה לא קיימה המנוחה קשר עם המבקשים, שהם יתר ילדיה. ראה לעניין זה סעיף 3 לתצהירה של המשיבה ובעדותה בעמ' 142 שורה 20 לפרוטוקול. קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקבל את הגירסה לפיה פעלה המנוחה בכל הקשור לעריכת הצוואה מבלי שלפחות ידעה המשיבה על יציאתה של המנוחה מהמושב והגעתה למשרדו של עורך דין בלקין בבאר-שבע לצורך עריכת הצוואה. התשובות לשאלות: כיצד הגיעה המנוחה למשרדו של עורך דין בלקין, עם מי היא הגיעה למקום זה ולמה היא הגיעה למקום זה דווקא, נותרו ללא מענה שהמשיבה מושכת ידה מכל אפשרות שהיא היתה מעורבת בכך (ראה עדותה לעניין זה מעמ' 142 עד עמ' 145 לפרוטוקול). קשה לקבל את הגירסה לפיה במקום בו מטפלת המשיבה במנוחה מידי יום ביומו, כשזו רתוקה למיטתה ונזקקת לעזרת הזולת בצורכיה הבסיסיים, קמה המנוחה ממיטת חוליה בביתה שבמושב שובה ומגיעה למשרדו של עורך דין בלקין בבאר-שבע מבלי שהמבקשת תדע על כך כלל, מבלי שהיא תדע על עזיבתה את מיטת חוליה, מבלי שהיא תדע הכיצד הגיעה המנוחה לבאר-שבע ומי נלווה אליה. גירסת המשיבה ביחס לאי ידיעתה פרטים אלה אינה עולה בקנה אחד עם הקשר האינטנסיבי אשר היה לה עמה, עד כדי תלות פיזית של ממש בביצוע פעולות היום יום. הרושם אשר הותירה עלי המשיבה, בעדותה ביחס למה שהיא יודעת או לא יודעת על אופן הגעתה של המנוחה למשרדו של עורך דין בלקין ומידת מעורבותה של המשיבה ביחס לפעולות הנוגעות לעריכת הצוואה, היה רושם בלתי מהימן ובליבי נותר ספק של ממש מה ביקשה המשיבה להסתיר במגמתה להשיל מעליה כל קשר אפשרי שלה לפעולות הקשורות לעריכת הצוואה, גם אם לא בנוגע לתוכנה של הצוואה. ז. העולה מן האמור לעיל הוא שעלה בידי המבקשים להוכיח נסיבות של תלות ותמיהות, כאמור לעיל, המצדיקות את העברת נטל ההוכחה לשכמה של המשיבה. המשיבה, כמי שהיתה בקשר אינטנסיבי עם המנוחה וידעה אורחות חייה וקשריה החברתיים, שהיו מצומצמים כשלעצמם, יכולה היתה בנקל להביא ראיות שיש בהן כדי לפזר את הערפל בכל הקשור לאופן הגעתה של המנוחה למשרדו של עו"ד בלקין ומי נילווה אליה. המשיבה לא טרחה להביא ראיות אלה ומכאן המסקנה המתבקשת שלא עלה בידה להוכיח העדר השפעה בלתי הוגנת, במקום בו הוכיחו המבקשים את התנאים בשלהם עבר נטל ההוכחה אל המשיבה. 5. טענת אי ידיעת השפה א. טענה זו נסמכת על הוראת סעיף 22 (ג) לחוק לפיה: "נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תקרא בפניו בתרגום בלשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה". "שומע" שבסעיף זה אינו אלא מי שהשפה בה מדובר מובנת לו במידה מספקת כדי להבין את הכתוב בצוואה. ב. בטופס אישור עשיית הצוואה שנערך על ידי הנוטריון, עורך דין בוריס בלקין, ציין הוא כי השתכנע שהמנוחה שומעת את השפה העברית שבה נרשמו דברי הצוואה. אין חולק על כך שהצוואה, כולה, חלקה או תוכנה, לא תורגמו לשפה הערבית בה שלטה המנוחה. השאלה העומדת על הפרק היא: האם הבינה המנוחה את השפה העברית במידה מספקת כדי להבין את אשר נכתב בצוואה וכדי להביע את רצונה בפני עורך הצוואה ביחס לתוכן הצוואה שהיא מבקשת, קודם לעריכתה. ג. ביחס לידיעתה של המנוחה את השפה העברית ומידת ידיעה זו, העידו עדים רבים בתיק זה. מר הרצל חניה, מזכיר גזבר ורכז המושב סיפר בעדותו כי: "בדרך כלל כשדיברנו זה היה רק בערבית. אנימתקן את עצמי ואומר שדיברנו רק בערבית.דיברנו רק בערבית כי אני מכיר אותה ומכיר את הציבור, עם כל אחד דיברתי בשפתו. אני לא יודע אם היא דיברה בעברית. אני אף פעם לא נסיתי לדבר איתה בעברית ולא שמעתי אותה מדברת עברית עם משהו אחר". (עמ' 7 שורות 16-20 לפרוטוקול). מר יוסף אלמושננו, רב המושב, העיד כי "נכון שאני דיברתי עם המנוחה ערבית והיא ענתה בערבית. אני לא דיברתי איתה בעברית. היא מבינה כמה מילים בעברית ... אני לא שמעתי אותה מדברת עברית ולכן אני לא יודע כמה היא יודעת עברית" (עמ' 5 שורה 28 עד עמ' 6 שורה 6 לפרוטוקול). העובדת הסוציאלית, גב' ליאורה הלפרין, העידה כי: "אני לא דיברתי את שפתה ואז הייתי בדרך כלל באה עם עוד מישהו. היא דיברה ערבית, אני לא זוכרת אם ניסיתי לדבר איתי (צ"ל איתה) בעברית". (עמ' 11 שורה 4-5 לפרוטוקול). אחיה של המנוחה, מר כנפו גואטע העיד כי : "אנחנו במשפחה מדברים רק ערבית. המנוחה לא ידעה עברית. המנוחה יודעת לומר רק שלום מה שלומך. אני עצמי לא נכחתי במצב בו היא דיברה עברית עם מישהו אם מישהו שמדבר איתה בעברית ...". (עמ' 15 שורות 19-21 לפרוטוקול). מר שמואל גבריאל, יו"ר ועד המושב ומזכיר המושב בעבר, ציין בתצהירו כי המנוחה שוחחה עמו בערבית בלבד. בבית המשפט הוא העיד שהוא אינו זוכר ששמע פעם את המנוחה מדברת עברית (עמ' 28 שורה 5 לפרוטוקול). הגב' עליזה עוז, נכדתה של המנוחה ובתו של המבקש, העידה שהמנוחה לא ידעה אף מילה בעברית, אם כי אולי היא הכירה את המילים "כן, לא, בוא" (עמ' 32 שורות 21-22 לפרוטוקול). אחות מט"ב, גב' שרית סבג, העידה שבדרך כלל דיברה המנוחה בערבית טונסאית ושהיא הבינה אותה מאחר והיא מבינה את השפה המרוקאית. העובדת הסוציאלית גב' ליאורה הלפרין, העידה שהיא לא יכלה לשוחח עם המנוחה כי היא לא הבינה את השפה. ד"ר שווידל ציינה ברישום שהיא ערכה ביום 16.11.95 (מב/ 14) שלא ניתן ליצור קשר עם המנוחה בגלל השפה. בעדותה בפני מסרה ד"ר שווידל בבדיקה אחרונה מיום 21.7.96 יצרה קשר עם המנוחה באמצעות שפת הגוף ובתרגום המשיבה (עמ' 103 שורות 12-13 לפרוטוקול). ע.ה 1, שהעיד מטעם המשיבה עצמה, מר גינת (ג'נח) אפריים מסר בסעיף 8 לתצהירו שהמנוחה דיברה עברית שבורה עם מי שהשפה הערבית אינה שגורה בפיו, אך בעדותו בבית המשפט הוא מסר שאין הוא יודע אם היא היתה מבינה כשדברו אליה בעברית שבורה (עמ' 71 שורה 16 לפרוטוקול). ע.ה. 2, גב' בת שבע אברהם, אשר שפת אמה היא ערבית תימנית, העידה שהיא מסוגלת לתקשר בערבית עם מי שדובר ערבית בניב אחר שאינו ניב תימני. לעניין אופן התקשרותה עם המנוחה היא סיפרה: "עברית קלה היתה כשדברתי עם המנוחה. לא במשפט רהוט כמו שאני מדברת עם כל אדם אלא דברתי איתה כדי שהיא תבין, הייתי צריכה לצרף מילה במילה כדי לשלב משפט קצר וקל ולא מסובך כדי שהיא תבין. אני תיבלתי מילים בערבית כאשר דיברתי איתה. אני אומרת שהשליטה שלי בשפה העברית יותר גבוהה מהשליטה של המנוחה בשפה הערבית. מי שהיה שומע מהצד היה שומע דו שיח שותף (צ"ל שוטף) שבו משולבת השפה העברית והערבית. (עמ' 109 שורות 14-19 לפרוטוקול מיום 16.9.98). ע.ה. 3, גב' פרחה דוד, שהיא דוברת השפה המרוקאית, מסרה בתצהיר עדותה (סעיף 8) שהיא שוחחה עם המנוחה בעברית והיא השיבה לה בדרך כלל בעברית ובערבית ושהתרשמותה היא שהמנוחה מבינה עברית ויודעת להתבטא בשפה זו. דברים אלה של גב' פרחה דוד לא עמדו במבחן בחקירה הנגדית והיא סיפרה בעדותה שהתרשמותה מכך שהמנוחה יודעת עברית באה מכך שהמנוחה שאלה אותה מה שלומה ומה שלום הילדים (עמ' 127 שורה 3 לפרוטוקול). המרחק בין שיחה פשוטה ויום יומית בנוגע לשלומו של אדם בשפה העברית ובין המסקנה שהמנוחה מבינה עברית ויודעת להתבטא בשפה זו הינו מרחק רב. על רקע העדויות המפורטות כאמור לעיל, בעיקר של אלה שאין להם עניין בתוצאת המשפט, אני דוחה גירסתה של המשיבה ועדותה כי המנוחה דיברה והבינה את השפה העברית. מכל האמור לעיל עולה המסקנה, שהיא ברורה וחד משמעית, כי המנוחה לא שלטה בשפה העברית ולא עשתה שימוש בה הגם שהיא עשתה שימוש במילים בסיסיות בלבד מתוך שפה זו. מכל מקום לא הגיעה שליטתה של המנוחה בשפה העברית כדי הבנת תוכן צוואתה וכדי האפשרות לומר למי שאינו שולט בשפה הערבית (במקרה זה לעורך דין בלקין) את רצונה ביחס למה שיעשה בנכסיה לאחר פטירתה. ד. לדבריו של עורך דין בלקין, שהוא אינו דובר את השפה הערבית,התנהלה שיחתו עם המנוחה בשפה העברית, הצוואה נכתבה בעברית וזו לא תורגמה לשפה הערבית. ביחס לתהליך עריכת הצוואה סיפר עורך דין בלקין בעדותו: "... היא ביקשה שאכין לה צוואה. היא סיפרה לי שהיא מתגוררת במושב ושאיתה גרה בת. היא ביקשה לצוות את כל הרכוש לבת והיא אמרה שרק הבת גרה איתה ויש לה עוד ילדים אך הם לא גרים איתה יחד. אין לה קשר איתם. היא אמרה לי שבכל העניינים שלה מטפלת הבת אינס. היא נתנה לי באותו מעמד צילום של תעודת הזהות של אינס הבת. היא ביקשה שארשום את כל הרכוש על שם הבת" (עמ' 81 שורות 8-13 לפרוטוקול). ממשיך עורך דין בלקין בתיאור המפגש עם המנוחה ומספר: "ראשית שאלתי אם היא יודעת קרוא וכתוב והיא ענתה שלא. היא לא חתמה וזה הסימן שהיא לא יודעת קרוא וכתוב. כשהיא נכנסה אלי אני שאלתי אותה מה הרצון שלה, היא אמרה צוואה. שאלתי אותה לטובת מי והיא סיפרה לי את מה שאמרתי. הכנתי את הטיוטא ואמרתי לה שהיא צריכה לקרוא ולבדוק האם מה שהודפס נכון ומתאים למה שהיא רוצה. היא אמרה לי שהיא לא יודעת לקרוא וביקשה ממני לקרוא לה. קראתי לה לאט לאט מילה במילה וחזרתי כמה פעמים ושאלתי ביחס לכל משפט אם זה מתאים. את כל זה עשיתי בשפה עברית". (עמ' 83 שורות 17-25 לפרוטוקול). דברים אלה של עו"ד בלקין אינם עולים בקנה אחד עם העדויות המגוונות לפיהן לא שלטה המנוחה בשפה העברית ושלמעשה היא ידעה מילים בודדות, שבחיי היום יום, בשפה העברית ופרט לכך היא שוחחה בשפה הערבית בלבד. המילה "צוואה" אינה נמנית על המילים השגורות בפי כל בחיי היום יום, עד כי ניתן לומר שהמנוחה הכירה מילה זו בשפה העברית. אני דוחה גירסתו של עורך דין בלקין לפיה פנתה אליו המנוחה בעצמה וביקשה, בשפה העברית, שיכין לה צוואה. גם התיאור שמסרה המנוחה לעורך דין בלקין, על פי עדותו, ביחס למגוריה של הבת עמה, העדר הקשר שלה עם ילדיה האחרים ושבכל העניינים שלה מטפלת הבת אינס, הינו תיאור מפורט מכדי שזה ינתן על ידי המנוחה בשפה העברית. על פי העדויות המפורטות לעיל בנוגע למידת שליטתה (או יותר נכון אי שליטתה) של המנוחה בשפה העברית, בלתי סביר שדברים אלה עלו שלא באמצעות אדם נוסף אשר תרגם את הדברים מפיה של המנוחה, אם אכן היא אמרה אותם כלל. אך במאמר מוסגר מופנית שימת הלב לסתירה הפנימית שבעדותו של עורך דין בלקין. בשלב ראשון העיד עורך דין בלקין שראשית לכל הוא שאל את המנוחה אם היא יודעת קרוא וכתוב והיא השיבה שלא. דבר זה לא עולה בקנה אחד עם כך שלאחר הכנת הטיוטא הוא הציע למנוחה לקרוא אותה ולבדוק אם מה שהודפס נכון ומתאים למה שהיא רוצה ורק אז היא הודיעה לו שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב. ה. עורך דין בלקין לא העיד, בשלב כלשהו, שבעת שיחתו עם המנוחה נכח במקום אדם נוסף שעסק בתרגום השיחה עבור המנוחה. ביחס לדרך בה הסביר עורך דין בלקין למנוחה את האמור בצוואה, סיפר עורך דין בלקין: "אני הסברתי לה כמה פעמים מה זה מטלטלי הבית ומה זה ניירות ערך. נניח שהיא לא הבינה מה זה מטלטלי הבית ואני הסברתי לה שזה מה שיש בתוך הדירה והיא אמרה שכן. הסברתי לה מה זה ניירות ערך ואמרתי שגם אם אין לך ליתר בטחון נהוג לציין זאת בצוואה. את המושג ניירות ערך הסברתי כך שאמרתי לה שיש כסף ושיש נייר שווה כסף. ליתר ביטחון כתבתי גם כספים המופקדים בבנקים ... לגבי זכויות חפציות אמרתי לה שמדובר בחפצים יקרים. את המשפט המתחיל במילים "את כל יתר הרכוש" בסעיף 1 לצוואה הסברתי לה שאם יש משהו שלא נכלל בצוואה. זה נוסח קבוע בצוואות שאני עורך. את הביטוי "בנפש חופשית" הסברתי לה בכך שאיש לא השפיע עליה. אני שאלתי אותה אם משהו השפיע עליה לבוא ולכתוב את הצוואה, היא אמרה לי שהיא עשתה זאת לבד בלי השפעה מרצונה ומהלב" (עמ' 86 שורות 5-22 לפרוטוקול). גם דברים אלה של עורך דין בלקין אינם תואמים את מה שעלה מהעדויות הרבות לפיהן לא הכירה המנוחה אלא מילים ספורות בשפה העברית. הסבריו של עורך דין בלקין, כפי המתואר לעיל, אינם במילים פשוטות ובוודאי שלא עבור מי שאינו שולט כלל בשפה העברית למעט אותן מילים ספורות שבשפת יום יום ושמרבים להשתמש בהן, כמו: שלום, מה שלומך וכיוצ"ב. קרוב לוודאי שמנוחה לא הכירה את המילה "השפעה" בעברית. גם אם אקבע שאכן עורך דין בלקין הסביר למנוחה את אשר הוא טוען כי הסביר אין מנוס מהמסקנה שהמנוחה לא יכלה להבין דברים אלה בשים לב למידת שליטתה המצומצמת ביותר במילים ספורות בשפה העברית. ו. העולה מן האמור לעיל הוא שאין מנוס מהמסקנה לפיה לא נערכה הצוואה בלשון שהמנוחה מבינה ולא תורגמה הצוואה עבור המנוחה לשפה שמבינה המנוחה. אין מדובר בעניין טכני בלבד אלא בפגם היורד לשורש העניין, שהרי בהעדר תרגום כאמור אין בפנינו צוואה שבמסגרתה הובע רצונה האמיתי של המנוחה באשר למה שיעשה בעזבונה לאחר פטירתה. ביחס להעדר תרגום במקום בו מדובר בצוואה בלשון שהמצווה אינו מבין, נקבע בע.א. 75/423 הנ"ל בעמ' 375 כי: "פגם זה איננו טכני כמו העדר האישור, שניתן להתגבר עליו עפ"י ס' 25 לחוק, כאשר אין לבית המשפט ספק באמיתות הצוואה. חוסר תרגומה של צוואה, הכתובה בשפה שאין המצווה שולט בה, לשפה שהוא שולט בה, הוא פגם היורד לשרשו של עניין ושולל את עצם קיומה של הצוואה כהבעת רצונו האמיתי של המצווה". ז. ביחס למידת ההקפדה הנדרשת מעורך דין המחתים מוריש על צוואה, במיוחד בנסיבות הדומות לנסיבות שלנו, יפים דבריו כב' השופט בך בע.א. 84/347 דימט נ' בנימין פ"ד מ' (4) עמ' 118: "לדעתי מידת ההקפדה הנדרשת מעורך דין, המחתים מוריש על צוואה, לוודא שהמוריש הבין אל נכון את משמעות צוואתו ושזו אכן מבטאת את כוונתו האמיתית, חייבת להיות מושפעת, בין היתר, גם מתוכן הצוואה עצמה ומהיותה, על פני הדברים מפתיעה ויוצאת דופן ... אולם כאשר תוכן הצוואה הינו לכאורה חריג, היינו כאשר, לדוגמא, אחד מילדי המוריש אינו זוכה לחלק משמעותי כלשהו בעזבון ... אזי חייב היה הדבר להדליק אור אדום אצל המנסח הצוואה, וחובה מוכפלת היתה עליו לוודא שזו אכן היתה כוונת המורישה". ח. נוכח האמור לעיל, דין הצוואה להיות בטלה בשל כך שהיא לא תורגמהלמנוחה לשפה אותה היא שומעת ומבינה. 6. תקנה 4 לתקנות לחברת הנוטריונים א. תקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים התשל"ז - 1977 קובעת שנוטריון לא יתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפני הנוטריון תעודה רפואית מתאימה. לטענת המבקשים, הרי שנוכח מצבה הגופני של המנוחה והיותה מרותקת למיטה במועד עריכת הצוואה היה על הנוטריון לבקש תעודה רפואית ביחס למצבה הרפואי באותו מועד ומשלא עשה כן נפל פגם באישורו של הנוטריון בנוגע לעשיית הצוואה של המנוחה בפניו. ב. סבורני שלא מתעורר הצורך, במקרה דנן, להכנס לשאלה הנוגעת לתוקף אישור עשיית הפעולה בפני הנוטריון בהעדר תעודה רפואית כאמור בתקנה הנ"ל, וזאת לאור הקביעות הקודמות הנוגעות לתוקף הצוואה. לאמור לעיל יש להוסיף שלא ניתן לקבוע, על פי הראיות שבאו בפני, שאכן ביום עריכת הצוואה היתה המנוחה רתוקה למיטתה. יש לזכור שהמנוחה הגיעה (הגם שלא ברור כיצד ועל ידי מי) למשרד הנוטריון והנוטריון לא הגיע למיטת חוליה. 7. טענת השיהוי א. סעיף 72 (א) לחוק הירושה, גם על פי גלגולו הקודם שהיה תקף עד לתיקון שנעשה בו ביום 30.6.98, הסמיך את בית המשפט אשר נתן צו קיום צוואה לתקנו או לבטלו על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו. על פי הוראת אותו סעיף, רשאי בית המשפט שלא להזקק לטענה שמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו או לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה. ב. על פי הפסיקה על בית המשפט להתחשב, בכל הקשור לבקשה לביטול צו קיום צוואה או צו ירושה שהוגשה באיחור, במידת האיחור, בהסברו של המאחר והשאלה האם היה בהשהיית הגשת הבקשה כדי להקשות על אחד הצדדים בהבאת חומר בפני בית המשפט לביסוס טענותיו. ראה לעניין זה ע.א. 80/516 לשינסקי ואח' נ' הנאמן לנכסי החייב מנפרד-לשינסקי פ"ד ל"ו (4) 337 וא.ע. 89/46 רוזן ואח' נ' בהט ואח' פ"ד מ"ד (2) עמ' 765. ג. בין הצדדים נטושה מחלוקת ביחס לשאלה באיזה מועד ידעו המבקשים, או מי מהם, לראשונה על קיומה של הצוואה. סבורני שאין צורך להכריע בשאלה זו בשים לב למשקל שיש ליתן לשיקול המרכזי במקרה דנן, לפיו לא יצר האיחור קושי כלשהו אשר הכביד על המשיבה להביא ראיותה. גם אם אקבע שהמבקשים ידעו על קיומה של צוואה קודם לפטירת המנוחה, הרי שבאותו שלב הם לא ידעו על תוכנה ולא היתה נפקות לידיעה זו, בכל הנוגע לעניין השיהוי קודם לפטירת המנוחה. המשיבה לא המתינה ימים רבים וגם לא מועטים וכבר כעבור 11 יום מאז פטירת המנוחה היא החלה בביצוע פעולות להגשת בקשה לצו קיום צוואת המנוחה. ד. מדובר באיחור של 5 חודשים בלבד, כשלתקופה זו לא היתה השפעה במאומה על אפשרות בירורם של העובדות הצריכות לדיון לעניין תוקפה של הצוואה. גם אם ראוי להביא את עניין השיהוי בחשבון בנוגע לקביעת ההוצאות, סבורני שאין להעמידו - בנסיבות דנן - כמחסום וכחומה מפני בירור שאלת תוקף הצוואה. 8. הוצאות לסכום ההוצאות שאקבע להלן שלושה נימוקים: א. המבקשים הקדישו, בטיעוניהם ובראיותהם, לא מעט לעניין הנוגע למצבה המנטלי של המנוחה בעת עריכת הצוואה וטענתם לעניין זה נדחתה. ב. השיהוי בפניית המבקשים לאחר שכבר ניתן צו קיום הצוואה. ג. ניהול ההליך בנוגע לאופן חקירתו של עורך דין בוריס בלקין בבית המשפט. למרבה הצער לא זכה עורך דין בלקין ביחס של כבוד בעת חקירתו בבית המשפט על ידי בא כוח המבקשים. ראה החלטה שניתנה לעניין זה במהלך הדיון בעמ' 82 לפרוטוקול. את החובה המוטלת על עורך דין למלא תפקידו לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות אין לפרש כהיתר לפגוע בכבודו של עד. ניתן גם ניתן להגיע לחקר האמת - גם כשהדברים קשים ומורכבים - תוך שמירה על כבודו של עד. אין אני אומר שהדברים הם בבחינת קל וחומר ביחס לעד שהוא עורך דין, מהטעם שמא ישתמע מכך שכבודו של עד שאינו עורך דין נופל מכבודו של עד שהוא עורך דין. 9. סיכום סיכומו של דבר הוא שאני מחליט כדלקמן: א. אני מבטל את צו קיום הצוואה אשר ניתן ביום 4.11.96 בתיק עז 96/252 שבבית משפט זה. ב. אני קובע שצוואת המנוחה אשר נעשתה בפני הנוטריון בוריס בלקין ביום 23.11.94 בטלה. ג. אני מחייב את המשיבה לשלם למבקשים הוצאותיהם ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 1,500 ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.צוואהירושהצו קיום צוואהצו ירושהצווים