טענת המשיבים בתביעה העיקרית היתה כי המערערים הפרו את הסכם השכירות בתחומים שונים ובהם תשלומי חובות חשמל, מים, גז, וארנונה, ולא עמדו בחובות תקינות דוד השמש, ועוד עניינים. המערערים מצידם הגישו תביעה שכנגד כלפי המשיבים בפריטים שונים וביניהם - אי תשלום דמי שכירות, אי תשלום חשבונות גז, מים וחשמל, חיוב בעמלות החזרת שיקים, ונזקים אחרים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין של תביעות קטנות בנושא שכירות: (1) לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופט ריבלין בת.ק. 2780/97) שניתן ביום 28.6.98, בו החליט בית משפט קמא לדחות את התביעה העיקרית שהוגשה על ידי המשיבים ולקבל באופן חלקי את התביעה שכנגד שהוגשה על ידי המערערים. (2) החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. (3) יסודו של ההליך ביחסי שכירות שנקשרו בין הצדדים כאשר המשיבים שכרו דירה מהמערערים. טענת המשיבים בתביעה העיקרית היתה כי המערערים הפרו את הסכם השכירות בתחומים שונים ובהם תשלומי חובות חשמל, מים, גז, וארנונה, ולא עמדו בחובות תקינות דוד השמש, ועוד עניינים. המערערים מצידם הגישו תביעה שכנגד כלפי המשיבים בפריטים שונים וביניהם - אי תשלום דמי שכירות, אי תשלום חשבונות גז, מים וחשמל, חיוב בעמלות החזרת שיקים, ונזקים אחרים. בשלב ראשון ב1.9.97- התקיים דיון אשר בו לא התייצבו המשיבים ולפיכך ניתן פסק דין במעמד צד אחד לטובת המערערים בהעדרם, בו חויבו לשלם לאחרונים את סכום התביעה - שכנגד בתוספת הוצאות משפט. (להלן - "הפסק המקורי"). בעקבות בקשת המשיבים לבטל את הפסק המקורי החליט בית משפט קמא להיענות לכך בכפוף להפקדה כספית על-ידי המשיבים. בדיון לגופה של המחלוקת החליט בית משפט קמא באשר לתביעה העיקרית כי לא הוכח כדבעי הנזק הנטען בה ולפיכך דחה אותה בשלמותה. אשר לתביעה שכנגד, בית המשפט בחן את כל אחד מפריטי התביעה וקיבל אותה ביחס למספר פריטים והם - חיובי גז, מים וחשמל שבגינם צורפו חשבוניות וכן עמלת החזרת שיקים, והוצאות משפט. כל שאר פריטי התביעה נדחו בהעדר הוכחה. בסיכומו של דבר, חויבו המשיבים לשלם למערערים סך כולל של 660.24 ש"ח. (להלן "הפסק השני"). כיום, עותרים המערערים לרשות ערעור, וזאת על יסוד הטעמים הבאים: (א) לא היה מקום לביטול הפסק המקורי שניתן במעמד צד אחד לטובת המערערים משהמשיבים לא התייצבו לדיון אף שהוזמנו כדין, וכן בקשתם לביטול הוגשה באיחור ניכר. (ב) לחלופין, טעה בית משפט קמא כאשר קיבל באופן חלקי בלבד את תביעתם הנגדית של המערערים, משגם הפריטים שהתביעה שכנגד נדחתה לגביהם הוכחו כדבעי, על פי הטענה. נתתי דעתי לטיעוני המערערים ובאתי לידי מסקנה כי יש לקבל את הערעור וזאת רק במובן הטלת סכום הוצאות ראוי נוסף על המשיבים בנוסף לסכום שכבר הוטל עליהם, וזאת נוכח ביטול הפסק המקורי שניתן נגדם במעמד צד אחד, ולדחות את שאר מרכיבי הערעור. אלה טעמי: נימוקי הערעור נבחין בין נימוקי הערעור הנוגעים להיבט ביטולו של הפסק המקורי שניתן במעמד צד אחד, לבין ההיבט העוסק בהכרעה במחלוקת לגופה. (א) ביטול הפסק המקורי שניתן במעמד צד אחד למערערים טענות בעלות משקל באשר להתנהגותם של המשיבים בכל הנוגע לעמידתם בחובותיהם על פי סדרי הדין, בכל הקשור להליך ביטול הפסק המקורי שניתן נגדם במעמד צד אחד. טענה ראשונה היא כי חרף האמור בתצהירו של המשיב, הוא ידע על מועד הדיון הראשון ביום 1.9.97 וחרף זאת לא הוא ולא אשתו התייצבו לדיון. בתצהיר אומר המשיב כי אכן קיבל הזמנה לדיון, אולם עקב סכסוך חריף עם אשתו, היא לקחה את כל החומר הנוגע לתביעה כך שלא ידע על מועד הדיון (סעיפים 3 ו6- לתצהיר המשיב מיום 18.1.97). לכך עונים המערערים - וזאת גם ציינו בפני השופט דלמטה - כי בהתכתבות בינם לבין המשיב מיום 7.8.97 ו12.8.97- הוא מציין במפורש את תאריך הדיון ב1.9.97- ומשמע שתאריך הדיון היה ידוע לו היטב. שנית, נטען על ידי המערערים כי מועד הגשת הבקשה לביטול הפסק המקורי התאחר מאד וזאת מן הטעם שהפסק המקורי מיום 1.9.97 הומצא למשיב זמן רב לפני שהגיש את בקשת הביטול, ובכל מקרה, עבר על פרק הזמן המותר לעניין זה על פי תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז1976- המגדיר פרק זמן של 7 ימים להגשת בקשת ביטול לאחר המצאת החלטה שאת ביטולה מבקשים. שלישית, נטען כי המשיבים לא ציינו נימוק כלשהו המשקף את סיכוייהם בתביעה באם תידון וגם מסיבה זו לא היה מקום לביטול הפסק המקורי שניתן במעמד צד אחד. טיעוניהם של המערערים אינם מופרכים. אכן, המשיב מודה כי הוזמן כדין לדיון ביום 1.9.97 ולא התייצב. טענתו באותו הבל פה כי לא ידע על הדיון מאחר שאשתו, עמה היה מסוכסך, לקחה אליה את מסמכי התביעה, אינה עולה בקנה אחד עם מכתביו למערערים זמן קצר לפני מועד הדיון בהם הוא מאשר כי ידוע לו דבר המועד האמור. יחד עם זאת, נראה כי בית משפט קמא התחשב בעובדה שנטענה על ידי המשיב בתצהירו לפיה בתקופה בה ניתן הפסק המקורי במעמד צד אחד הוא היה שרוי בסכסוך גירושין עם אשתו וביום הדיון בתביעה התקיים דיון בהליך הגירושין בבית המשפט לענייני משפחה. גם אם אין מדובר בחפיפת זמן בין שני הדיונים, סביר להניח כי המשיב היה מוטרד ביותר מהסכסוך המשפחתי וסביר להניח כי טעם זה במהותו דיבר אל לב בית משפט קמא, והיטה את גישתו לקולא, ולא במקרה. אשר לטעם השני, לא הוכח באופן ברור כי הפסק המקורי הומצא לידי המשיב לפני יום 8.1.98 - מועד בו המשיב עצמו מודה כי הודע לו דבר קיומו של הפסק. אמנם נטען כי הפסק המקורי נשלח למשיב קודם לכן בדואר רשום מספר פעמים, אך לא הוצגו אישורי מסירה על המצאת הפסק המקורי לידי המשיבים, ובהעדרם אניח כדברי המשיב כי קיומו של הפסק הודע לו ביום 8.1.98. גם כך, חל איחור של 3 ימים בהגשת בקשת הביטול, בעוד שעל פי תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) יש להגיש בקשת ביטול בתוך 7 ימים מיום שנודע על פסק הדין. בנסיבות הענין, איחור של 3 ימים בהגשת הבקשה איננו מהותי, ולפיכך לא נראה לי כי בית משפט קמא סטה מגבולות שיקול הדעת הסביר כאשר לא נמנע מקבלת בקשת ביטול כגון זו. וכאן המקום להוסיף ולומר: מושכלות ראשונים הם כי הליך שיפוטי בתביעות קטנות נתון לגמישות יתירה, ובית המשפט הדן בכך אינו קשור בסדרי דין הנוהגים בבית משפט אחר, ובכפוף לסדרי הדין המיוחדים לתביעות קטנות, עליו לפעול בדרך המועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה. [סעיף 62 (ב) לחוק בית המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד1984-]. גמישות זו נועדה לאפשר הכרעה צודקת ויעילה ונותנת את אותותיה גם בתחום ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. (השווה ענין זה לרע"א 292/93 סכבוז ואח' נ' אופק בע"מ פד"י מח' (3) 177). לענין זה ראוי גם להדגיש כי בדרך כלל מנחה נקודת המוצא הדיונית לפיה יש להעדיף את ההכרעה לגופה של המחלוקת בין הצדדים על יסוד הוכחות על פני חיתוך הדין במעמד צד אחד בלא שנפרשה תשתית עובדתית מוכחת. כלל זה השריר בתביעות רגילות, פועל במידה שאינה פחותה בתחום התביעות הקטנות, אלא אם כן מדובר במקרה בולט של זלזול בהליכי בית המשפט ובסדרי הדיון התקינים או בסיבה אחרת שבעטייה אין זה צודק וראוי לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד ולקיים הליך שיפוטי רגיל. בענייננו, אכן נהג המשיב שלא בהתאם לסדרי הדין וחרג מהם במספר עניינים. יחד עם זאת, חריגותיו לא היו קיצוניות בהיקפן, וניתן גם הסבר אנושי לחריגות אלה שהתקבל על דעת בית משפט קמא. בנסיבות אלה נטה בית המשפט חסד עם המשיב ואין לגנותו על כך. יתר על כן: נטען כי המשיב לא העלה לשיקול את סיכויי תביעתו באם תתברר ואת הגנתו כלפי התביעה שכנגד. טענה זו נכונה; עם זאת, ניתן להניח, אף מבלי שבית משפט קמא פירש זאת, כי נשקלו במאזן עדין אלו מול אלו: הנזק העלול להיגרם למשיבים באם בקשתם לביטול הפסק המקורי תידחה על הסף, לעומת הנזק העשוי להיגרם למערערים באם הפסק המקורי שניתן בלא הוכחה כלל יבוטל והם יידרשו להתגונן כנגד תביעת המשיבים ולהוכיח את תביעתם הנגדית. במאזן זה נטתה הכף לעבר המשיב, שכן מדובר היה, בין היתר, בתביעה שכנגד שהתקבלה ללא הוכחה על סכום גדול יחסית למקובל בתביעות קטנות, המתקרב ל7,000- ש"ח. השארת חיוב זה בעינו כלפי המשיבים בלא בירורה של המחלוקת לגופה עלול היה להביא לתוצאה בלתי צודקת לגופה של המחלוקת. ואכן - כפי שהתברר מסופו של ההליך בבית משפט קמא, הוכחה תביעת המערערים רק בהיקף של 660.24 ש"ח מתוך סך כל התביעה שכנגד הגדולה שהגישו. בנסיבות אלה, גם בראייה לפני מעשה, ובודאי בראייה לאחר מעשה, היה נכון וצודק לבטל את הפסק המקורי ולהניח לצדדים להתמודד ולהוכיח איש את עמדותיו. הדבר נכון במיוחד בתביעות קטנות בהן הכבילות לסדרי הדין מרוככת במידה ניכרת. אלא שדומני כי במאזן הראוי בין בעלי הדין, ובהינתן החריגות בהתנהגותם של המשיבים כלפי הליכי בית המשפט, נכון היה לחייבם בפיצוי מתאים לטובת המערערים בהוצאות ראויות על בקשתם לבטל את הפסק המקורי, וזאת נוכח הטרחה הניכרת שנגרמה עקב כך למערערים. בית משפט קמא לא פסק הוצאות ישירות בגין היבט זה של הענין, ואני רואה לנכון במסגרת ערעור זה להורות כי המשיבים ישלמו למערערים הוצאות נוספות בגין ביטול הפסק המקורי בסכום של 1,000 ש"ח כערכם כיום. למען שלמות הדברים יצויין כי אינני רואה מקום לקבל את טענת המערערים לפיה המשיב בלבד נקט עמדה בהליכים ואילו המשיבה היתה פאסיבית ולכן פעולות המשיב אינן מזכות ומחייבות את המשיבה. טענה זו אינה נראית לי. המשיב פעל בשמו ובשם המשיבה לכל אורך הדרך, ועשיית אבחנה ביניהם הינה מלאכותית ואינה תופסת. התוצאה מכך היא כי כל האמור בהליך זה לגבי המשיב - אמור גם לגבי המשיבה. (ב) הערעור לגופה של הכרעת בית משפט קמא המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא בכך שלא קיבל את תביעתם בעניין הפרת המשיבים את חובתם לשלם תשלומי שכירות. כן נטען על ידם באופן כללי כי נמצאו ראיות אחרות להוכחת הנזקים המפורטים בתביעתם ואשר נדחו על ידי בית משפט קמא בנימוק של חוסר הוכחה. בחנתי שוב את התשתית הראייתית בתיק ונחה דעתי כי החלטת בית משפט קמא בדין יסודה. המערערים לא הוכיחו את פריטי הנזק אשר נדחו על ידי בית המשפט, וראיות שביקשו להגישן רק בשלב בקשת רשות הערעור אינן קבילות בשלב זה, במיוחד מאחר שהן היו קיימות בשלב הדיוני הקודם, והם איחרו את המועד בהגשתן. לאור האמור, אין לקבל את נימוקי הערעור באשר להיבט ההכרעה לגופה. לאור האמור, אני מחליטה כדלקמן: הערעור מתקבל במובן זה שלסכום הפסק המקורי של בית משפט קמא (660.24 ש"ח) יתווסף הסך 1,000 ש"ח כערכם כיום שעל המשיבים לשלם למערערים, וזאת בגין הוצאות שנגרמו למערערים נוכח ביטול הפסק המקורי. לסכום הנוסף האמור ייווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. מעבר לכך, אין צו להוצאות, בערכאה זו.תביעות קטנותערעורשכירות