ערעור על צ'קים ללא כיסוי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על צ'קים ללא כיסוי: ההליך: ערעור שהגיש המערער לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א1981-, נדחה בעיקרו על-ידי בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ח' לחוביצקי). על-כך הוגש הערעור שלפנינו, בו חוזר המערער על כל טענותיו בערכאה הקודמת ועוד מוסיף כהנה וכהנה טענות חדשות. משחזרו למערער 10 שיקים הגיש את הערעור לגרוע את כולם ממניין השיקים המסורבים, כאשר טענותיו התמקדו בשלושה סוגים, לפי קבוצות שונות של השיקים. לגבי שיקים שמוספרו בבקשה 1 עד 3, טען המערער, כי הבנק המשיב התיר לו לחרוג ממסגרת האשראי, שנקבעה לסך של 6,000.- ש"ח, מכאן שהיה לו יסוד סביר להניח, כי גם שלושה שיקים אלה ייפרעו. לגבי השיקים שמוספרו 4 עד 6 הסכים המערער, כי לא הייתה יתרה מספקת בחשבון הבנק, אולם לדבריו הוא פנה לאחד מסניפי הבנק, על-מנת לבצע הפקדה כספית, האמורה לדבריו לכסות את היתרה, כדי לאפשר את כיבוד השיקים. ואולם, בשל תקלה איחר להגיע ליעדו עד לשעת סגירת הסניף, על-כן לא עלה בידו לבצע את ההפקדה. לפנינו הוסיף וטען, כי הבנק המשיב יכול היה להשאיר את השיקים ברשותו יום עסקים אחד נוסף, בטרם יודיע על החילול. לכן, מוסיף הוא וטוען, לא הייתה סיבה למעשה להחזירם, שכן במועד האמור הפקיד כבר את הכספים הנדרשים. אשר לקבוצה השלישית, שיקים מספר 7 עד 10, טענתו היא, כי על החשבון רבץ עיקול המאוחר למועד משיכת השיקים ופקיד הבנק הבהיר לו, כי ממילא הפקדת הכספים לא תועיל, באשר השיקים יחזרו בכל מקרה, מחמת העיקול. מטעם זה נמנע מלהפקיד סכומי כסף המספיקים לשם כיבוד שיקים אלה, שהרי הדבר חסר לדידו כל הגיון ומנוגד לשכל הישר. עוד הוסיף וטען, כי בכל מקרה יש לראות את סיבת ההחזרה כנובעת מהעיקול בלבד, שכן סעיף 2א לחוק אינו מתנה את תחולתו בסיבות החזרה נוספות, בין אם מחמת יתרה בלתי מספקת או בין אם מכל סיבה אחרת. בית-משפט קמא בחן אחת לאחת את כל טענות המערער, בהחלטה מנומקת וערוכה היטב. לבסוף הגיע לכלל מסקנה, כי אין בהן כל ממש. אף-על-פי-כן, ראה לקבל את הערעור לגבי שיק מספר 5, בשל טענה שהועלתה בשלב הסיכומים בלבד, שלפיה החזרת השיק נבעה ממסיבה טכנית, של אי-התאמה בין סכום הספרות לבין הסכום במילים. על-כן הורה לגרוע שיק זה ממניין השיקים שסורבו. זו גם הייתה הסיבה שבעטיה נמנע בית המשפט מלהטיל על המערער את הוצאות ההליך. למרות שלאחר ההחלטה הנ"ל נותרו רק תשעה שיקים מסורבים, מאלה נושא הערעור, לא בוטלה בפועל ההגבלה על-ידי בנק ישראל, שכן התברר, כי לאחר מכן חזרו שיקים נוספים, שלא עמדו לדיון בהליך בבית המשפט. המערער הלין בפנינו על-כך שלמעשה היה צריך לבטל את ההגבלה. ככל שטענתו מכוונת לכך, כי על בית המשפט היה להורות על ביטול ההגבלה, אין בידינו לקבלה, שכן לפי הוראת סעיף 10 לחוק, הערעור בבית המשפט מצומצם אך לשאלה בדבר ביטול הבאת שיקים במניין המסורבים. דא ותו לא. בית המשפט אינו רשאי ואינו מוסמך, במסגרת הליך הערעור, להורות על ביטולה של ההגבלה. וככל שכוונתו היא לכפור בתקפותה של ההגבלה, נושא זה אינו יכול להיות חלק מהדיון לפנינו, במסגרת דידן. הדיון בטענות: אין מחלוקת, כי השיקים 1 עד 3 נמשכו שעה שחשבונו של המערער היה ביתרה שלילית. המדובר בתקופה קצרה בת כחודש ימים, בין עריכת הסכם מסגרת האשראי - לאחר שחשבונו של המערער כבר היה מוגבל קודם לכן - לבין חזרתו של השיק הראשון. בנסיבות אלו כדין נמנע בית המשפט לראות בהתנהגות המשתרעת על פני תקופה כה קצרה, כמספיקה להסיק ממנה מסקנה בדבר מצגים המעידים על קיומה של חובה ליתן אשראי, מעבר לסכום המאושר. בית-משפט זה כבר עמד על-כך, כי אין די בכך שהיסוד הסביר של הלקוח יתבסס על תקווה, ציפייה, מחשבה או סברה, שכן עליו להצביע על קיומה של חובה משפטית החלה על הבנק, כלשון סעיף 10א(3) לחוק המדבר על "חובה על הבנק לפרוע את השיק" (ע"א (י-ם) 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, טרם פורסם, פסק-הדין ניתן ביום 27.12.98). הוסיף המערער וטען לפנינו, כי בעת הפקדת שיק מס' 3 הייתה יתרה מספקת, שכן היתרה השלילית לא חרגה אז מקו האשראי. אפילו אם נכון הוא בטענתו זו, עדיין אין בה מאום, שהרי סכום השיק בו מדובר עמד על סך של 6,000.- ש"ח, שווי מלוא שיעור קו האשראי המוסכם בין המערער לבין המשיב. מכיוון שחשבונו עמד ביתרה שלילית כלשהי, פשיטא שיחד עם שיק זה אמורה היתרה לגלוש מעבר לקו האשראי. לכך היה הבנק זכאי שלא להסכים. לפי גרסת המערער הייתה לו כוונה להפקיד סכומי כסף לכיסוי שיקים מספר 4 ו- 6 (שיק מספר 5 כבר אינו רלוונטי, מעת שהוא הוסר מהרשימה ובשים לב לכך שבנושא זה נמנע המשיב להגיש ערעור מטעמו). דא עקא, שלא עלה בידו לבצע את ההפקדה מכיוון שהגיע אל סניף הבנק באיחור (סניף אחר ולא היכן שמנוהל חשבונו). בית-משפט קמא גם לא יכול היה לקבוע כממצא, כי המערער התכוון להפקיד את מלוא הסכום הנדרש. בתצהירו של המערער, אשר תמך בבקשה, אין פירוט כלשהו של סכומים, מכאן שלא ניתן להשתכנע כי הלה, אפילו אליבא דכוונתו הסובייקטיבית, התעתד להפקיד את מלוא הסכום הצריך. יצוין, כי באותו שלב היה החשבון ביתרה שלילית מעבר לקו האשראי, על-כן חל עליו הנטל להוכיח, כי לאחר ההפקדה המתוכננת הייתה בחשבון יתרה מספקת לכיסוי השיקים. יתר-על-כן, ברי כי בגרסת המערער, גם אם נקבלה במלואה, אין כדי להצדיק את העובדה שלבסוף לא הופקד דבר בחשבון בזמן הנטען, זאת אך ורק בשל מחדלים מצדו, בעטיים נמנע מלהגיע לבנק בשעה היעודה, בזמן הפעילות המקובל והידוע. סיבותיו האישיות אשר גרמו לכך אינן ממן העניין, שכן הבנק המשיב אינו אמור לכלכל את צעדיו וליטול את סיכוניו העסקיים, בשל סיבות הקשורות לנושאים האישיים של המערער. הטענה הנוספת, לפיה ניתן היה לכבד את השיקים גם ביום העסקים הבא, לאחר שלטענת המערער ההפקדה כבר בוצעה, לא הוכחה כראוי ולא אומתה בתצהירו. מכאן שאין להיזקק לה. גם הפרשנות שאותה מציע המערער לפרש את חוק שיקים ללא כיסוי, לפיה יהיה יתרון לסעיף 2א, שלכאורה אינו מונה כל תנאי לכך שסירוב מחמת עיקול לא יובא בחשבון, אינה יכולה להתקבל. "שיק שסורב" מוגדר בסעיף 1 לחוק, כשיק ש"הבנק סירב לפרעו מחמת שלא הייתה יתרה מספקת בחשבון והוא לא היה חייב לפרעו מכוח הסכם עם המושך, ואין נפקא מינה אם היתה סיבה נוספת לסירוב או אם ניתנה הוראת ביטול". פועל יוצא מכאן הנו, שעילת הערעור החלה על שיק שסורב ניזונה מהגדרה זו ועליה מורכבת הוראת סעיף 10(2) לחוק, המאמצת, כעילת ערעור, את סיבת הסירוב המנויה בסעיף 2א בו. המערער מתמקד בכך, שבתצהירו פורט דבר פנייתו לפקיד הבנק, שהודיעו לדבריו, כי גם אם יפקיד את הכספים השיקים לא יכובדו. בנסיבות אלו מבקש הוא לצאת מהנחה עובדתית זו, באין תצהיר נגדי ולאחר שלא נחקר חקירה נגדית על נושא זה בתצהירו. אכן, ברגיל רואים עדותו של אדם, שלא באה עדות אחרת לסותרה ושהוא לא נחקר עליה חקירה נגדית, כראיה הראויה להתקבל, אולם עדיין נותר לבית המשפט שיקול הדעת, האם לעשות כן או להימנע מכך, זאת כמובן בנוגע למשקלה וכל אימת שקיימות נסיבות המצדיקות זאת. בהקשר לנושא זה נאמר בספרו של פרופ' א' הרנון דיני ראיות, חלק ראשון, 110: "ואם בכל זאת נמנע בעל-הדין מלחקור, יצדק בית המשפט, בדרך כלל, אם ייחס משקל לעובדה זו. אולם אין בית במשפט חייב לקבל כנכונה את גרסת העד שלא נחקר" (הדגש אינו מצוי במקור) עמדה זו אומצה גם בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 258 מול ב'-ג'). בדומה חלים הדברים מכוח החזקה העומדת כלפי צד הנמנע מלזמן עד מטעמו. ההלכה בנושא זה הנה, כי אם צד למשפט נמנע מלהביא ראיה, אשר לפי תכתיב ההגיון והשכל הישר יכולה לתמוך בגרסתו, עושה כן משום החשש, שמא יהא בה לתמוך דווקא בגרסת הצד שמנגד (י' קדמי בספרו על הראיות - הדין בראי הפסיקה, חלק שני, 921-917 ובחוברת העדכון מתשנ"ה, בעמ' 183-182). ההנחה האמורה מבוססת על צפייה הגיונית, כמצופה מצד סביר לנהוג בנסיבות העניין (ע"א 465/88 הבנק למימון בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 872 מול ה'-ו'). עם זאת, ככל הנחה גם זו ניתנת לסתירה והיא אינה בבחינת חזקה קונקלוסיבית. על בית המשפט לשקול, בסופם של דברים, את כל החומר המובא לפניו, וליתן גם משקל למחדלי צד דוגמת האמור. בכלל זאת יש להביא בחשבון את העובדה, שגם המערער חדל בזימון לעדות של אותו פקיד הבנק. בית-משפט קמא נמנע מלקבוע ממצא כגרסת המערער ולכך לדעתנו היה זכאי במכלול נסיבות העניין. ואולם, אפילו אם היה נוקט בגישה אחרת ומאמץ את גרסתו במלואה, עדיין לא היה בכך להוות הגנה ראויה מפני הבאת השיקים במניין, שכן אין מחלוקת על כי יתרת החשבון, באותה העת, לא הספיקה. פשיטא, שבנוסף לעיקול הייתה גם סיבה אחרת להחזרת השיקים. זאת ועוד, הלכה היא, שכאשר חשבון בנק נמצא ביתרה שלילית אין העיקול תופס וניתן להמשיך בפעילות בו, כל אימת שעל-פי ההסדר בין הלקוח לבין הבנק ניתן להמשיך ולכבד את השיקים (השוו: ע"א 323/80 אילתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673; ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177). יוצא מכאן, שהטענה דלעיל אינה יכולה לשמש הגנה ראויה בערעור. לא ראינו בה גם גיבוש של יסוד סביר מצד המערער, כטענתו בדיון בעל-פה בפנינו, שכן בנסיבות בהן הודע לו על כך שהשיקים לא יכובדו, ממילא אין בידו לטעון לקיומו של יסוד סביר, להניח את כיבודם בידי הבנק. התוצאה: לאור כל האמור, אין לנו זולת מלדחות את הערעור והוא נדחה בזה. המערער יישא בהוצאות המשיב ובשכ"ט עורך-דינו, בסך של 3,000.- ש"ח בצירוף מע"מ. ערעורשיקיםשיקים ללא כיסוי