כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת חבלה בעמוד השדרה בגובה חולייה 6 D והיא נותרה משותקת בגפיים התחתונות, מרותקת לכיסא גלגלים, עם אי שליטה על הסוגרים, נגרמו לה פגיעות נוספות שהצריכו, בין היתר, כריתה חלקית של ריאה והיא נותרה סובלת מכאב עצבי כרוני בצורת חגורה באיזור החזה, כאבים והגבלה בתנועת היד השמאלית וירידה בתפקודי הריאות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה קשה בעמוד השדרה מתאונה: התובעת, נפגעה ביום 8.8.96 באופן קשה בתאונת דרכים בעקבותיה הגישה את התביעה הנוכחית כנגד הנתבע 1, נהג הרכב בו נסעה בעת אירוע התאונה, וכנגד הנתבעת מס' 2 המבטחת של אותו רכב. לאחר שהנתבעים לא כפרו בחבותם לפיצוי התובעת לפי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונת הדרכים, נותר לדון בשאלת גובה הנזק. בעת אירוע התאונה היתה התובעת כבת 39 שנים, גרושה ואם לשני בנים שהיו בחזקת אביהם אך באו לבקרה מדי פעם. התובעת התגוררה לבדה בדירה בת שני חדרים, בקומה רביעית, אך היה לה, כפי שהתבטאה, חבר וגם ידידים נוספים שביחד עם אחד מהם נסעה במכונית בעת אירוע התאונה ושמותו נגרם כתוצאה מהתאונה. כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת חבלה בעמוד השדרה בגובה חולייה 6 D והיא נותרה משותקת בגפיים התחתונות, מרותקת לכיסא גלגלים, עם אי שליטה על הסוגרים, נגרמו לה פגיעות נוספות שהצריכו, בין היתר, כריתה חלקית של ריאה והיא נותרה סובלת מכאב עצבי כרוני בצורת חגורה באיזור החזה, כאבים והגבלה בתנועת היד השמאלית וירידה בתפקודי הריאות. ד"ר א. פרבר, המומחית הרפואית שמונתה מטעם בית המשפט, קבעה לתובעת נכות לצמיתות בשיער של 100%, דבר שאינו שנוי במחלוקת, תוך שהוסיפה וחיוותה דעתה כי לנפגעי חוט השדרה, כדוגמת התובעת, נגרם קיצור תוחלת חיים בשיעור של 10-15% מיתרת תוחלת החיים שלהם בהשוואה לאוכלוסיה הרגילה. בהתאם לכך ולאחר שתוחלת החיים הרגילה של התובעת אלמלא התאונה היתה מגיעה ל- 80 שנה נראה לי כי יש מקום לקבוע שבעקבות קיצור תוחלת חייה כאמור, תגיע לגיל של 75 שנים בלבד. לא מצאתי בטענות ב"כ התובעת כי אין להתחשב בחוות דעתה של ד"ר בפרבר בקשר לקיצור תוחלת החיים, נימוק מספיק לשלילת חוות דעתה בעניין זה. מן הצד האחר גם לא נראה לי כי יש מקום לקבל את טענת ב"כ הנתבעים כי יש לפסוק לתובעת פיצויים בדרך של פיצויים עיתיים לפי הוראות סעיף 6 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בפסה"ד בענין ציון היימס נ' איילון חב' לביטוח בע"מ (ת.א. 277/89) חיוותי דעתי שבמקרה של תובע שנותר קוואדרופלג אך כושרו השכלי לא נפגע אין הצדקה לסטות מהדרך המקובלת של תשלום פיצוי חד פעמי והוראה זו לא שונתה ונותרה בעינה גם במסגרת ערעור שהוגש לביהמ"ש העליון באותו מקרה. קל וחומר במקרה הנוכחי שפגיעתה של התובעת קלה יותר וגם כושרה השכלי לא נפגע נראה לי שאין מקום לאמץ את הפתרון של תשלומים עיתיים ויש לקבוע את הפיצוי בסכום כולל וחד פעמי לפי הדרך המקובלת. בפסה"ד נקבע שיש מקום לקביעת תשלומים עיתיים רק במקרים יוצאי דופן וצריך גם להתחשב במרכיב של הבטחת התשלומים לשנים ארוכות ונראה לי שלפי כל השיקולים אין המקרה הנוכחי מצדיק סטייה מהדרך המקובלת של תשלום חד פעמי וכולל. גם העובדה שנקבע קיצור תחחלת חייה של התובעת אין בה כדי להצדיק סטייה מהדרך המקובלת במקרה זה. הקיצור נקבע לפי הערכה כללית שמבוססת על מקרים רבים ולכן אין להניח שהתוצאה בפועל תסטה במידה ניכרת ומשמעותית מהערכה כפי שנקבעה ע"י המומחית הרפואית ושעל פיה ייערך חישוב הפיצוי באופן שעלול יהיה להיגרם נזק ע"י פסיקת הסכום הכולל לצד זה או אחר כתוצאה מכך שתוחלת החיים בפועל תהיה שונה מאותה הערכה כללית. ומכאן לפרטי הנזק השונים. א. הפסד השתכרות: בעת אירוע התאונה התובעת לא עבדה. בעדותה אומנם אמרה שרק בשנה וחצי שקדמו לתאונה לא עבדה ולפני כן עבדה אך בתביעה לתשלום תכוף העידה שלא עבדה כשלוש שנים. מעבר לכך אף הגישה, עוד לפני התאונה, תביעה לקבלת נכות כללית מהמל"ל (נ1/) שבה טענה כי סובלת מבעיות שינה ודיכאון שגרמו לאי יכולת תפקוד במשך 12 שנים ואף ציינה כי יש לה הגבלות בתיפקוד במשק הבית. בעדותה אמרה כי לא נזקקה לטיפול פסיכיאטרי לפני התאונה אך הנתבעת הביאה כעד מטעמה רופא קופת חולים שהעיד כי במסגרת עבודתו בקופת חולים טיפל בתובעת מספר פעמים לפני התאונה ובפועל ציינה התובעת בתביעתה לקבלת נכות כללית כי עבדה כזבנית במקומות עבודה שונים בהיקף של כ- 70% משרה במשך חמישה חודשים בשנת - 93, כשלושה חודשים במשרה מלאה בשנת - 94 ועוד חצי שנה בהיקף כמו בשנת - 93, בשנת - 95. ב"כ הנתבעים גם ביקש ללמוד על חוסר יכולת תפקודה של התובעת עוד לפני התאונה מהעובדה שלאחר גירושיה הילדים לא נשארו בחזקתה. לדברי התובעת היא נאלצה להסכים לכך כדי לקבל את הגט מבעלה שלא הסכים לתת אותו אלא בתנאי זה, העובדות הסוציאליות שטיפלו בענין העידו כי הגישו תסקיר המאשר הסדר זה כיוון שחשבו שהוא מתאים אך לא ציינו שהדבר נבע מחוסר יכולת תפקוד של התובעת מעבר למפורט לעיל, כך שבענין זה לכשעצמו אין כדי להוסיף הרבה על העדר כושר תפקודה של התובעת עוד לפני התאונה. עם זאת ברור שבנסיבות כפי שפורטו אין כל בסיס לקבוע הפסד השתכרות של התובעת לפי השכר הממוצע במשק, כפי שב"כ התובעת ביקש. יחד עם זאת גם לא יהיה נכון לקבוע שלא נגרם לתובעת כל נזק בקשר לפגיעה בהכנסותיה כתוצאה מהתאונה ולפסוק לה פיצוי גלובלי של - 15,000 ש"ח בלבד כפי שהציע ב"כ הנתבעים. ברור שתביעתה של התובעת לקבלת קצבת נכות כללית לא אושרה לפני התאונה ולמרות זאת היא גרה בדירה משלה וקיימה את עצמה. ב"כ התובעת טען כי התובעת היתה אשה נאה, ביטא את הדברים באומרו שהיתה "נחשקת ומבוקשת" וצרכיה סופקו לה ע"י חברים וידידים ולפיכך טען כי נגרם לה כתוצאה מהתאונה נזק בהפסקת התמיכה וסיפוק צרכים זה שאיפשרו לה, עד לתאונה לפרנס את עצמה ואף לצאת לבילויים רבים ושונים. סעיף 76 לפקודת הנזיקין מדבר על פיצוי במקרה שהתובע "סבל נזק... שבא במישרין מעוולת הנתבע" והפסקת התמיכה האמורה נכללת בגדר זה, היא אומנם לא מהווה הפסד השתכרות או פגיעה בכושר השתכרות במובן המקובל של מונחים אלה, אך היא בהחלט מהווה נזק בר פיצוי לפי הוראות הפקודה שנגרם כתוצאה מהתאונה בכך שלאחר שנפגעה ונותרה מוגבלת נפסק המניע לאותה תמיכה וסיפוק צרכים שניתנו לה בעבר ע"י ידידיה. לאחר שאין מחלוקת כי לא קיבלה כל גימלה או הכנסה קבועה ממוסד אחר ואף לא הובאה כל עדות שהיא התקיימה מתמיכת בני משפחה שמבוססת על הקירבה המשפחתית ולאור העובדה שעבדה רק תקופות קצרות אך התקיימה ופירנסה את עצמה באופן שיכלה לגור בדירה משל עצמה, דבר הכרוך בתשלום הוצאות ותשלומי חובה שונים, יש בכל אלה כדי לתמוך בגירסתה לגבי תמיכת ידידיה שהפסקתה מהווה כאמור נזק שנגרם כתוצאה מהתאונה ולכן היא זכאית לפיצוי בקשר להפסד תמיכה זו שנגרמה כתוצאה מהתאונה. קשה כמובן להעריך את סכומי התמיכה וסיפוק הצרכים שקיבלה וגם ברור שמקורות הכנסה אלה לא היו נמשכים לעד, למלוא תוחלת חייה, מטבע הדברים ברור שהכנסות מסוג זה מוגבלות עד לגיל מסויים אך גם אם מדובר בתקופה של מספר שנים ואף תוך השוואה לשכר הממוצע ולשכר המינימום המקובלים במשק שסכומי התמיכה וסיפוק הצרכים בוודאי היו במסגרתם לאור צרכיה של התובעת הרי שמדובר בהפסד הכנסה בסכום לא מבוטל. בשים לב לכל האמור נראה לי כי יש מקום לפסוק לתובעת, במסגרת של נזק על הפסד הכנסה, פיצוי על דרך האומדן הגלובלי בסך של - 100,000 ש"ח עבור העבר ו- 400,000 ש"ח עבור העתיד. ב. סיעוד ועזרת זולת: כאמור נותרה התובעת נכה בשיעור של 100% והיא רתוקה לכסא גלגלים ולא שולטת על הסוגרים. בעקבות טיפול שקיבלה במחלקת השיקום, גם לאור כל השיפורים במצבה שב"כ הנתבעים טוען להם, ציינה המומחית הרפואית שמונתה ע"י ביהמ"ש כי: "אכן חל שיפור בעקבות הטיפול, בעיקר בשיתוף הפעולה ובנכונות לנסות ולתפקד בצורה יותר עצמאית. הגיעה לעצמאות בלבוש וברחצה של פלג הגוף העליון, אך עדיין זקוקה לעזרה בפלג הגוף התחתון. מבצעת מעברים בתנאים מותאמים. מניעה את כסא הגלגלים למרחקים קצרים וכן תירגלה הפעלתו בחוץ. לגבי הצינטורים - היתה עצמאית בביצועם גם מקודם. אי לכך גב' מלול השיגה עצמאות בחלק מהפעולות החיוניות היום יומיות, אך עדיין זקוקה לעזרה, השגחה וליווי 24 שעות ביממה". הדגש, לאור האמור, גם לאחר השיפורים שצויינו, הוא בצורך לעזרה, השגחה וליווי למשך 24 שעות ביממה ועל בסיס עלות עזרה זו יש לקבוע את הפיצוי עבור סיעוד ועזרת זולת. ב"כ התובעת ביקש לתבוע כי הסיעוד יתבצע באמצעות 4 עובדות ישראליות מחברת סיעוד שיבצעו את הדבר במשמרות במשך כל שעות היממה דבר שמוביל להוצאה של מעל ל - 36,000 ש"ח לחודש. ב"כ הנתבעים, מאידך, הציע לערוך את החישובים על בסיס העסקתם של עובד או עובדת זרים שלפי העדויות שהביא עלות העסקתם מסתכמת בכ - 4,000 ש"ח לחודש. בפסה"ד בענין ציון היימס נ' איילון חב' לביטוח בע"מ שנזכר לעיל, חיוויתי דעתי שאימוץ הדרישה לביצוע הטיפול ע"י עובדים ישראליים במשמרות באמצעות חב' סיעוד מובילה לתוצאה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת של מתן השירות בעלות של בערך פי שמונה מהשכר הממוצע המשק. גם לפי הסכום הנדרש כעת מדובר בהוצאה של בערך פי שבע מהשכר הממוצע במשק ונראה לי שהדבר אינו עומד בשום קנה מידה הגיוני כאשר לפי חוו"ד המומחית גם אין צורך בטיפול אקטיבי במשך כל שעות היממה ולמעשה המדובר בעזרה במשך פרקי זמן קצרים יחסית במהלך היממה ובעיקר בהשגחה וליווי במשך שאר השעות. בנסיבות אלה נראה לי שהפתרון של העסקת עובד או עובדת זרים שיתגורר בביתה של התובעת ויטפל בה הוא מתקבל על הדעת והרבה יותר מתאים ודרך עזרה זו כבר הוכרה ואושרה במספר פס"ד שצוטטו בסיכומי ב"כ הנתבעים ובמיוחד ניתן להזכיר בהקשר זה את פסה"ד בע.א. 372/90, גינדי נ' קריסטל (טרם פורסם) שבו נאמר ע"י ביהמ"ש העליון, עוד בשנת 1992 כי "כיום עזרה זרה (פליפינית) אינה דבר ייחודי, אלא זו היא עזרה מקובלת לא פחות מן העזרה מטעם מט"ב שהינה העזרה היקרה ביותר". גם בפס"ד נוסף שניתן לאחרונה בע.א. 423/98, ד"ר יעקב אטד ואח' נ' שלוי ויינראב ואח' (טרם פורסם) נקבעה עלות עזרת הזולת בסכום של - 8,000 ש"ח לחודש תוך שנאמר שסכום זה הוא הסכום הגבוה ביותר המוצדק בנסיבות המקרה. באותו פס"ד אומנם היה מדובר על ילד שסובל מפיגור שכלי ושיתוק מוחין שנגרמו בתהליך הלידה כך שאופי הפגיעה שונה לחלוטין אך הצורך בעזרה, בכך שלאחר שיגדל ויצא מהשגחת הוריו, יהיה צורך במידה של עזרה בביצוע פעולות שונות בחלק משעות היממה ובליווי והשגחה במשך כל שעות היממה דומה לעזרה הדרושה במקרה הנוכחי. באותו פס"ד נאמר שהילד מסוגל לבצע חלק מהפעולות באופן עצמאי דבר שנכון, כפי שצויין, גם לגבי התובעת. ב"כ התובעת הסתמך על עדות מטפלת שהטיפול כולל גם צינתור, כל כמה שעות, אך לפי חוו"ד המומחית הרפואית שהיא המוסמכת ביותר התובעת מבצעת את הצינתורים בעצמה ואף נאמר "היתה עצמאית בביצועם גם מקודם" . מתאור הפגיעות מתקבל אומנם רושם שהצורך בעזרת הזולת במקרה הנוכחי נרחב יותר ומתייחס למגוון יותר גדול של פעולות אך המסגרת הכוללת של הסכום האמור, התואמת גם את מתן העזרה באמצעות עובד זר בתוספת מסויימת, נראית לי כהולמת גם את המקרה הנוכחי. העובדה שעובד זר או עובדת זרה לא מדברים עברית והתקשורת אתם קשה יותר כתוצאה מכך אין בהם כדי להצדיק הכפלת העלות פי ארבע ומעלה, כפי שב"כ התובעת מבקש, ולאחר שדרך עזרה זו התקבלה והשתרשה בארץ ואף נזכרת במסמך השיחרור של התובעת מבית החולים שבו נאמר כי ניתנה לה המלצה להעסקת עובד זר נראה כי יש מקום לבסס עליה את העזרה הדרושה גם במקרה זה וניתן יהיה לקיים את התקשורת הדרושה גם עם עובד או עובדת זרה. עם זאת יש הצדקה לתוספת עזרה מסויימת בתקופות ביניים ובהקשר לצורך בקיום קשר עם מוסדות, טיפול בעניינים כספיים, הסדר הטיפולים הרפואיים וכיו"ב אשר בגלל חוסר השליטה בשפה, עובד זר יתקשה לבצע אותם. לכן יש הצדקה להוסיף על עבודתו של העובד הזר גם מתן עזרה בקשר לסידורים שפורטו ע"י בן משפחה או עובד ישראלי נוסף במסגרת של מספר שעות עבודה במשך שלושה או אף יותר ימים בשבוע. בעבר, לפני 4 ו- 5 שנים אישרתי סכומים של - 10,000 ש"ח לחודש המבוססים על עזרת עובד ישראלי אך מאז השתרשה והתקבלה יותר השיטה של מתן העזרה באמצעות עובד זר שעלותה זולה במידה ניכרת גם אם בפועל הסכום עולה על הסכום שנקבע ב"כ הנתבעים בסיכומיו. בפסה"ד בע.א. 2881/96, אל על נתיבי אוויר בע"מ נ' יפרח (טרם פורסם) אושר לאחרונה סכום של - 9,000 ש"ח לחודש ולאחר שהמקרה של התובעת נראה לי בכל זאת חמור יותר מזה שבפסה"ד בענין וייראוב הנ"ל נראה לי לנכון לאשר סכום זה גם במקרה הנוכחי על אף שללא ספק הפגיעה בפס"ד אל על נ' יפרח היתה חמורה הרבה יותר, אך באותו מקרה נוספה על הסכום שנקבע גם עזרה בפועל שהתובע היה זכאי לקבל מהמל"ל או מקופ"ח. בהתאם לכל האמור נראה לי כי יש מקום לאשר סכום זה של - 9,000 ש"ח לחודש גם לתובעת. העובדה שהתובעת העסיקה מספר עובדות ישראליות מצדיקה התחשבות ופיצוי לפי ההוצאה בפועל בתקופת העבר, כשהמסגרת עדיין לא נקבעה באופן מחייב, אך אינה מהווה הצדקה להמשך הסדר העזרה בדרך יקרה ובלתי מתקבלת זו גם בעתיד. על בסיס זה ולאור תוחלת החיים של התובעת כפי שנקבעה (שמקדם ההיוון שלה הוא 257 במעוגל, מקדם שייושם גם בכל הפריטים האחרים המתייחסים לתוחלת חייה של התובעת) נראה לי כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בפריט זה לעתיד, מיום מתן פסה"ד ואילך, בסכום כולל של - 2,300,000 ש"ח במעוגל. לגבי העבר עברו כ - 25 חודש מאז שיחרורה של התובעת מבית החולים. לפי הקבלות שצירפה בתביעה לתשלום תכוף הוציאה במהלך תקופה של חמישה חודשים מתקופה זו סכום של כ - 80,000 ש"ח, כלומר כ - 16,000 ש"ח לחודש בממוצע. סכום המתאים פחות או יותר גם לעלות לשעה לפי הראיות שהובאו כך שנראה לי שיש מקום לפסוק לתובעת עבור עזרת זולת בעבר, מיום שיחרורה מבית חולים ועד ליום מתן פסה"ד, במשך תקופה של 25 חודש על בסיס זה ובסכום כולל של - 400,000 ש"ח (במעוגל). לגבי תקופת האישפוז של כשבעה חודשים ביקש ב” כ התובעת לפצות את המשפחה בסכום של - 10,000 ש"ח לחודש. אחותה של התובעת העידה כי הדרישה שבני המשפחה יבקרו את התובעת ויישהו במחיצתה בבית החולים באה מהרופאים ולאור הפגיעה הקשה נראה לי כי יש מקום לקבל עדות זו. בפסה"ד בע.א. 93/73 רחל שושני נ' חיים קראוז ואח' פד"י כ"ח (1) 277, בעמוד 280 נקבע כי על ביהמ"ש לערוך אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה ע"י בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזוק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק. עם זאת הסכום של - 10,000 ש"ח לחודש נראה לי כחורג מהפיצוי הנאות בענין זה, התובעת העידה שלאחר פרק זמן מסויים איפשרו לה לצאת לסופי שבוע ולצורך זה שהתה בבתי מלון. יש מקום להכיר בהוצאות השהות בבית מלון גם של בן משפחה כי התובעת נזקקה לעזרת זולת אם כי מהקבלות לא ברור אם לא הצטרפו גם בני משפחה נוספים, מכל מקום נראה לי כי יש מקום להכיר בהקשר זה בפיצוי של עזרת בני המשפחה בתקופת האישפוז כולל הוצאות שהייה בבית מלון בסכום כולל של - 60,000 ש"ח. ג. דיור: עובר לתאונה התגוררה התובעת, כאמור, בדירה בת שני חדרים בקומה רביעית בבית ללא מעלית. אין מחלוקת כי דירה זו אינה מתאימה לצרכיה של התובעת לאחר התאונה וכי היא צריכה לעבור לדירה גדולה יותר, שבה גם יהיה מקום למגורי המטפל או המטפלת, מעברים ושירותים גדולים יותר ומותאמים לצרכי התובעת ושתהיה ממוקמת בקומת קרקע או בבית עם מעלית. בדרך כלל נעשה חישוב הפיצוי במקרים כאלה על פי עלות רכישת דירה מתאימה תוך הפחתת מחיר הדירה הקודמת, ושיטה זו מתאימה בייחוד במקרים, כמו המקרה הנוכחי, שבהם היתה לתובעת דירה בבעלותה לפני התאונה. אולם ב"כ הצדדים לא הלכו בדרך זו. ב"כ התובעת הביא ראיות כי בסיוע בני משפחתה שכרה התובעת דירה בעלות של 1,300 דולר לחודש ולטענתו אם מוסיפים את הוצאות הארנונה, חשמל, מים וכו' מגיעים לסכום של - 1,500 דולר לחודש ובהתאם לכך ביקש פיצוי עבור העבר (17 חודש) בסך של קרוב ל - 100,000 ש"ח ועבור העתיד בסכום של קרוב ל - 1,500,000 ש"ח. ב"כ הנתבעים לא חלק על שיטה זו אלא שטען כי התוספת הנדרשת היא בשטח של 15 מטר מרובע ובהתאם לכך הגיע לתוספת עלות של - 162.5 דולר לחודש בלבד סכום שטען כי הוא בוודאי קטן יותר מהסכום שהתובעת יכולה לקבל ע"י השכרת דירתה הקודמת ולכן טען כי לא מגיע לתובעת כל פיצוי בגין הוצאות דיור. לאחר ששני הצדדים ערכו את חישובי הנזק בענין זה על בסיס של שכירת דירה מתאימה אינני רואה סיבה שלא לאמץ שיטה זו כבסיס לחישוב הפיצוי. אין ספק שהתובעת, לאחר ששכרה את דירתה החדשה והגדולה יותר, חייבת היתה להשכיר את דירתה הקודמת כדי להקטין את הנזק. העובדה שהילדים ביקרו ושהו בדירה הקודמת מדי פעם אינה מצדיקה את אי השכרתה כי כפי שהילדים ביקרו את התובעת לפני התאונה בדירה הקטנה בוודאי יכולים היו לבקרה בדירה החדשה והגדולה יותר לאחר התאונה ואין בכך הצדקה לאי השכרת הדירה הקודמת. לאחר שהדירה הקודמת היתה בת שני חדרים והדירה הנוכחית היא בת ארבעה חדרים ניתן להניח שע"י השכרת הדירה הקודמת אפשר היה לקבל את מחצית הסכום של השכירות של הדירה החדשה. יכול להיות שדירה קטנה במקצת אף היא היתה מספקת את צרכיה של התובעת אך נראה לי שיש מקום לקבל את עדות האחות שהדירה שמצאו היא המתאימה ביותר שנמצאה ולאור הצרכים של המטפל ושל חדרי הרחצה והשירותים והמעברים נראה לי שאין לדקדק בענין זה ויש מקום לאשר לתובעת פיצוי עבור מחצית עלות השכירות של הדירה החדשה. לאחר שהעלות היא כאמור - 1,500 דולר לחודש, מחציתה, שבסכומה יש מקום לפצות את התובעת, מגיעה ל - 750 דולר לחודש ולפי השער הנוכחי של הדולר לסכום מעוגל של - 3,000 ש"ח לחודש. בהתאם לכך ולאחר שחלפו 25 חודש ממועד שיחרורה של התובעת מבית החולים מגיע לתובעת פיצוי בסכום של - 75,000 ש"ח עבור העבר ו- 770,000 ש"ח עבור העתיד, סכום שאינו בלתי מתקבל על הדעת בשים לב לפגיעה הקשה ולכל נסיבות הענין. ד. ניידות: אין ספק שבמצבה של התובעת היא זקוקה להסעה ולפיצוי בשל ההוצאות העודפות של הסעה זו על פני ההוצאות הרגילות בנסיעות שהיו לה אלמלא התאונה. לאחר שלתובעת אין ולא היה רישיון נהיגה ואף בא כחה הסכים כי במצבה לא תוכל לנהוג ולאחר שלפי עדות המומחה עלות נסיעה במוניות דומה ואף זולה במקצת מעלות של רכישה ונהיגה עצמית נראה לי כי יש לערוך את החישובים על בסיס של הסעה במוניות. לפי עדות המומחה מסתכמת עלות הסעה של 1000 ק"מ במוניות בסכום של כ - 2,400 ש"ח. ב"כ התובעת ביקש לפסוק פיצוי על בסיס נסיעה בשיעור של 2000 ק"מ לחודש אך נראה לי כי מכסה זו מופרזת ביותר. לאחר שברור שהתובעת לא תעבוד אין צורך בנסיעות לעבודה והנסיעות הנדרשות הן לצרכי טיפול רפואי, לביקור אצל קרובי משפחה ומדי פעם ליציאה מהבית וטיולים וכאשר יש לזכור שמדובר לא במכסת הק"מ המלאה אלא רק בתוספת לעומת המצב והצורך בנסיעות שהיה קיים גם לפני התאונה נראה לי שהכמות של 800 ק"מ בחודש היא בהחלט מספקת גם אם מביאים בחשבון שמדי פעם יש צורך בנסיעות ארוכות יותר לבית חולים. לאחר שוודאי היתה עליה מסויימת בהוצאות הנסיעה מאז תאריך חווה"ד של המומחה יש מקום לערוך את החישוב על בסיס עלות של - 2,000 ש"ח לחודש ובהתאם לכך יש לפסוק לתובעת עבור העתיד סכום של - 520,000 ש"ח ועל בסיס זה עבור העבר בסכום של - 50,000 ש"ח גם אם לא המציאה קבלות על מלוא סכום זה. ה. הוצאות רפואיות: ב"כ התובעת ביקש פיצוי עבור הוצאות רפואיות רבות ושונות אך לכל אלה אין מקום לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי כפי שנקבע בפסה"ד בע.א. 5557/95, 6881/95 סער חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח' (טרם פורסם) שבו נקבע שהניזוק יהיה זכאי לקבל פיצוי רק עבור אותם טיפולים רפואיים שנזקק להם ושאינם נכללים במסגרת "סל הבריאות" של קופות החולים. כל ההוצאות לתרופות משככי כאבים, בדיקות, ביקורת וכו' נכללים בסל הבריאות וגם טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים נפשיים כלולים בתוספת השניה לחוק הבריאות. ב"כ התובעת ביקש גם פיצוי עבור טיפול הידרותראפי אך טיפול כזה לא הומלץ ע"י המומחית הרפואית ולכן אין להכיר בדרישה זו. באשר לציוד ואביזרים, כסא גלגלים, כסא שירותים, מיטה עם מנגנון חשמלי ואביזרים נלווים אומנם בסעיף 4 לתוספת השלישית לחוק נקבע כי משרד הבריאות משתתף במימון רכישתם אך הנתבעים לא הביאו כל ראייה לאותה השתתפות של משרד הבריאות ומאחר והנטל בענין זה להוכחת אותה השתתפות הוא עליהם נראה לי שלא יצאו ידי חובתם ויש מקום לזכות את התובעת בפיצוי עבור עלות רכישת ציוד ואביזרים אלה. ב"כ הנתבעים טען כי אין בחווה"ד של המומחית הרפואית המלצה למתקן עמידה אך הנתבעים עצמם שילמו במישרין עבור מתקן כזה כך שלא יהיה מוצדק לנכות את הסכום ששילמו, כפי שביקשו, מבלי לזכות את התובעת בפיצוי גם על פריט זה. ב"כ הצדדים הביאו חוו"ד שונות בענין עלות ציוד זה ותקופת הבלאי המתייחסת אליו, לפי חישובו של ב"כ התובעת מסתכמת ההוצאה ב - 165,000 ש"ח בעוד שלפי חישובי ב"כ הנתבעים, המבוססים על המומחה מטעמם מסתכמת הוצאה זו ב - 76,000 ש"ח בלבד. כמו במרבית המקרים נראה לי שההוצאה האמיתית מצוייה אי שם באמצע בין שתי ההערכות ולכן ולאחר שבכל זאת זכאית התובעת להשתתפות מסויימת של המל"ל נראה לי שיש מקום לזכות את התובעת בפיצוי של - 120,000 ש"ח בפריט זה. בנוסף לכך יש מקום לפיצוי עבור ציוד מתכלה. לפי עדות המומחה מטעם התובעת מדובר בעלות של - 450 ש"ח לחודש ולפי עדותו של המומחה מטעם הנתבעת העלות היא 178 ש"ח לחודש. נראה לי שאין לקפוץ את היד יתר על המידה בענין זה אך לאחר שחלק מהציוד וודאי נכלל בסל התרופות נראה לי למוצדק לקבוע את ההוצאה על בסיס של כ - 300 ש"ח לחודש, סכום המוביל להוצאה כוללת בסכום מעוגל של 80,000 ש"ח לתוחלת חייה של התובעת. בנוסף לכך יש להביא בחשבון גם עלות ההשתתפות העצמית ברכישת תרופות ובעלות טיפולים נוספים, פיזיותרפיים, נפשיים ומדי פעם גם אחרים שבכל זאת עשויים להיות חורגים מסל הבריאות כך שנראה לי שיש מקום להוסיף עוד - 50,000 ש"ח ולפסוק לתובעת סכום כולל עבור רכישת ציוד ואביזרים, ציוד מתכלה והוצאות רפואיות נוספות בסכום כולל של - 250,000 ש"ח. ה. כאב וסבל: אין מחלוקת כי לתובעת מגיע הפיצוי המירבי לפי החוק בפריט זה העומד כיום על סכום מעוגל של 130,000 ש"ח. ו. שונות: ב"כ התובעת ביקש לפסוק פיצוי עבור הוצאות אפוטרופסות אך הוצאה זו לא נכללה בחוו"ד המומחית הרפואית ולא הובאה כל ראייה אחרת על הצורך בכך ע"י התובעת. ההוצאה בקשר לטיפול בענייניה השוטפים של התובעת נכללה בעזרת הזולת כפי שאושרה כך שאינני רואה מקום לפיצוי בפריט זה. עוד ביקש ב"כ התובעת לזכותה בפיצוי עבור הוצאות שונות לפי קבלות שאחותה צירפה לתצהירה אך עיון בקבלות מראה שחלק גדול מהן אינן עבור הוצאות ברות פיצוי כגון רכישת טלויזיה פלאפון, קניית פרחים, מוצרי קוסמטיקה, רכישת מזון וכו', כל אלה הוצאות שאינן נובעות מהתאונה או שהן הוצאות שגם אדם רגיל היה נושא בהן ובמידה שמדובר בהוצאות נסיעה ושהייה בבתי מלון הרי אלה נלקחו בחשבון בפריטים השונים המתייחסים לכך ואינני רואה מקום לפיצוי נוסף גם בענין זה. ז. סיכום: סה"כ הנזקים שנגרמו לתובעת מסתכמים איפוא כדלהלן: א. עובר הפסד הכנסה בעבר - 100,000 ש"ח. ב. עבור הפסד הכנסה בעתיד - 350,000 ש"ח. ג. עבור עזרת זולת בעתיד - 2,300,000 ש"ח. ד. עבור עזרת זולת בעבר - 400,000 ש"ח. ה. עבור עזרת בני משפחה - 60,000 ש"ח. ו. עבור הוצאות דיור בעבר - 75,000 ש"ח. ז. עבור הוצאות דיור בעתיד - 770,000 ש"ח. ח. עבור הוצאות נסיעה וניידות בעבר - 50,000 ש"ח. ט. עבור הוצאות ניידות בעתיד - 520,000 ש"ח. י. עבור רכישת ציוד ואביזרים, ציוד מתכלה והוצאות רפואיות - 250,000 ש"ח. י"א. עבור נזק שאינו נזקק ממון - 130,000ש"ח. 5,005,000 ש"ח ח. ניכויים: אין מחלוקת שמסכום הנזק יש לנכות את הסכומים שהתובעת קיבלה ותהיה זכאית לקבל בעתיד מהמל"ל במסגרת ביטוח נכות כללית. לפי חווה"ד האקטוארית מגיע סכום זה ל - 290,995 ש"ח נכון ליום - 27.5.98 ובשיערוך ליום מתן פסה"ד מגיעים לסכום של כ - 310,000 ש"ח. כמו כן אין מחלוקת שיש להפחית את התשלומים התכופים שהתובעת קיבלה בסכום משוערך ליום מתן פסה"ד (ללא ריבית) בסכום של כ - 415,000 ש"ח. בנוסף לכך יש לנכות את הסכומים ששולמו במישרין ע"י הנתבעים לרכישת ציוד ואביזרים עבור התובעת שסכומם המשוערך הוא כ - 30,000 ש"ח. ב"כ הנתבעים טוען כי התובעת זכאית לקיצבת שירותים מיוחדים לפי תקנות המל"ל ובכך, לאור מצבה, הוא וודאי צודק. לפי חווה"ד האקטוארית נ6/ ולאחר שיש מקום להניח שלתובעת היתה מאושרת קצבה מיוחדת בשיעור של 50% מקצבת יחיד מלאה, לפי הוראות תקנה 3 (א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים) תשל"ט - 1978, מגיע הסכום המהוון של קצבת השירותים המיוחדים שהתובעת זכאית לו לסכום של - 109,642 ש"ח נכון לחודש מאי - 98 ובשיערוך ליום מתן פסה"ד לסכום מעוגל של - 117,000 ש"ח. לאחר שנראה לי שאין מקום להניח שהמל"ל יאשר לתובעת קצבה עבור העבר לתקופה שתעלה על שנה ולכן אין לצפות בענין זה לתביעת שיפוי של המל"ל כנגד הנתבעים מעבר לתקופה זו יש מקום לנכות סכום נוסף של - 8,000 ש"ח (במעוגל) בלבד עבור העבר. סה"כ מגיע סכום הניכויים ל - 880,000 ש"ח כך שנותר לזכות התובעת סכום של - 4,125,000 ש"ח. ט. דמי הצמדה, ריבית והוצאות משפט: כל סכומי פסה"ד שוערכו ליום מתן פסה"ד כך שאין מקום לתוספת דמי הצמדה. בהתאם לכך יש מקום רק לתוספת ריבית, לגבי סכומי הפיצויים שהתגבשו בעבר, ממועד התגבשותם ועד למועד מתן פסה"ד. להקלת החישוב הנני קובע כי חישוב תוספת הריבית ייעשה לגבי תשלומים תקופתיים מאמצע כל תקופה. בדומה לכך יש מקום לנכות ריבית על תשלומי הניכויים שהתובעת קיבלה בעבר ממועדי תשלומם ועד למועד מתן פסה"ד. כמו כן יש מקום לזכות את התובעת בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד, בהתאם להוראות החוק, בשיעור של - 13% מסכום הנזק בתוספת מע"מ על סכומים אלה. י. סיכום סופי: לאור כל האמור, הנני מחייב את הנתבעים, באופן הדדי, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. את הסך של - 4,125,000 ש"ח בתוספת ריבית בשיעורים הקבועים בחוק מיום מתן פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל. ב. ריבית בשיעורים הקבועים בחוק עבור פרטי הנזק שהתגבשו בעבר, עבור נזק שאינו נזק ממון מיום אירוע התאונה ועבור שאר הפרטים בסעיפים א',ד',ה', ו' ו- ח' לסיכום הנזקים מאמצע התקופה לגבי כל פריט ועד ליום מתן פסה"ד ובניכוי סכומי ריבית בשיעורים דומים על סכומי הניכויים ששולמו בעבר ממועד תשלומו של כל תשלום ועד למועד מתן פסה"ד. ג. הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של - 550,000 ש"ח בתוספת מע"מ על סכום זה (על בסיס סכום הקרן ובתוספת סכום מוערך של הריבית עליו בהתאם להוראות שפורטו) ובתוספת 13% בתוספת מע"מ על סכומי התשלומים התכופים לאחר שמלוא הסכום ששולם נוכה מסכום הפיצוי עפ"י פס"ד זה. עמוד השדרה