תאונת אופנוע - פגיעת ראש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעת ראש של רוכב אופנוע: 1. התובע, שהינו צעיר יליד 28.2.73, נפגע בתאונת דרכים ביום 19.9.94 שעה שנהג על אופנועו. כתוצאה מפגיעותיו נקבעו לו נכויות, בעיקר, בתחומי הנוירולוגיה והעיניים. באי כוח הצדדים חלוקים ביניהם, בין היתר, באשר להשפעת הפגיעות והנכויות, שנקבע שהתובע סובל מהן, על תפקודו והפסד כושר השתכרותו, גם לנוכח תפקודו לפני התאונה. אתייחס להלן לראשי הנזק השונים שבגינם נתבע תשלום הפיצויים. 2. אשר לנזק הלא ממוני - כאב וסבל: א. ב"כ התובע בסיכומיו טען שמרשו היה מאושפז כ- 23 יום כאשר הוא מציין ששוחרר ביום 11.10.94 (עמ' 2 ס' 3 לסיכומי התובע). לעומתו טוען ב"כ הנתבעות שהתובע היה מאושפז רק 15 יום. מעיון במכתב השחרור (נספח ג' לתצהיר התובע), עולה שהתובע שוחרר ביום 4.10.94 ולא ביום 11.10.94 לכן יש לקבל את טענת הנתבעות שהתובע היה מאושפז 15 יום. ב. אחוזי הנכות הצמיתה: כדי לעמוד על הפגיעות שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה מונו שלושה מומחים רפואיים שקבעו לתובע אחוזי נכות רפואיות כדלקמן: 1. פרופ' גולדהמר - מומחה בתחום הנוירולוגיה קבע שיש להעניק לתובע 15% נכות לצמיתות בגין אנצפלופאתיה פוסט טראומטית, עם ליקויים קוגניטיביים, לפי תקנה 29 (11) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) להלן (התקנות), מוסב לסעיף מותאם 34 ב-ג; 5% לצמיתות בגין אובדן חוש ריח לפי סעיף 69 (3), 5% לצמיתות בגין פגיעה בענפים של עצב הטרימגמינוס לפי סעיף 29 (5) א' I חלקי; 2% נכות לא תפקודית לצמיתות בגין פגיעה בענף של עצם הפנים לפי סעיף 29 (5) ב - I , II. 2. פרופ' אוליבר מומחה בתחום רפואת העיניים קבע שיש להעניק לתובע 30% נכות בגין פגיעה של עין ימין לפי תקנה 52 (1) 5%, בשל ממצא בקרקעית עין שמאל לפי תקנה 68 (ג), 10% בגין הממצא בשדה הראיה של עין שמאל לפי תקנה 52 V (ג) . פרופ' אוליבר סבר שיש לעשות שימוש בתקנה 15 ולהגדיל הנכות. ב- 7% נוספים בגין גילו הצעיר של התובע והעדר ודאות באשר לתפקודה של עין שמאל בעתיד הרחוק עקב החבלה שעברה עינו והישארותו עם רזרבה מוגבלת בכל הקשור לתפקוד הראיה. 3. ד"ר טמיר אלכסנדר מומחה בתחום הפה ולסת קבע שיש להעניק לתובע 3% בשל הגבלה בפתיחת הפה בהתאם לתקנה 73 (2) ב 1 כמו כן ציין בחוות דעתו שבהנחה שיקבע שהתובע איבד שלוש שיניים בתאונה הרי שיהיה זכאי ל- 1.5% בהתאם לתקנה 74 (1) ה'. בעדותו בבית המשפט הביע ד"ר טמיר את דעתו ששיניו של התובע אכן נפגעו כתוצאה מהתאונה. משמדובר באדם צעיר שנפגע בראשו, כשהפגיעה היתה גם באיזור הלסת, הנני מקבלת את דעתו של ד"ר טמיר. זאת ועוד התובע העיד שעבר טיפול שיניים שמומן ע"י חברת הביטוח, משמע שהפגיעה בשיניים הוכרה כפגיעה כתוצאה מהתאונה, ולפיכך יש לפסוק לו אחוזי נכות אף בשל כך. ב"כ התובע בסיכומיו (ס' 4 עמ' 5) גרס כי הנכות המשוקללת של התובע עומדת על 57%, בעוד שב"כ הנתבעות טען שיש להעמיד את סך הנכות המשוקללת על 53.75% (עמ' 19 ס' יב'). ב"כ הנתבעות טען שפרופ' אוליבר המומחה בתחום העיניים לא שיקלל כראוי את הנכויות שהעניק לתובע, ובמידה והיה משקללם היה מגיע לידי 40.15%, וכן טען שאין לקבל את קביעתו של פרופ' אוליבר שהוסיף 7% נכות לפי תקנה 15. יש לקבל את שתי הטענות של ב"כ הנתבעות ולכן מעמידה את נכות התובע בתחום העיניים על 40.15%. ב"כ הנתבעות בסיכומיו (עמ' 13 ס' 9), סבר שאין בסיס לקביעתו של פרופ' גולדהמר, המומחה הנוירולוגי, בדבר ליקוייו הקוגנטיבים של התובע שהועמדו על 15% נכות, וטען שיש להעמיד את הנכות הנוירולוגית המשוקללת לכל היותר על 11.5% מהסיבה שנכות מעבר ל- 11.5% אינה קיימת, ואף אם קיימת הרי שאין מקורה בתאונה שארעה לתובע. ב"כ הנתבעות טען שהתובע העלים מהמומחים פרופ' גולדהמר וד"ר זלוטוגורסקי, את הקשיים שהיו לו בלימודיו בבתי הספר, והעובדה שלא סיים יב' כיתות. בהקשר לזה אף הזכיר בסיכומיו את ע"א 2160/90 שרה רז נ' "הסנה" פ"ד מ"ז (5) 170, שם נקבע למערערת, בין היתר, נכות פסיכיאטרית בשיעור 10% ע"י מומחה רפואי מטעם בית המשפט. משהתברר שהמערערת העלימה מהמומחה את העובדה שמצבה הנפשי היה בעייתי גם לפני התאונה, והמידע עליו התבססה חוות הדעת, היה לא רק חלקי אלא אף מוטעה, קבע בית המשפט כי לא נותרה למערערת נכות פסיכיאטרית כלשהי עקב התאונה. איני סבורה שיש להקיש מהאמור בע.א 2160/90 לענייננו. אף כי עלה מהעדויות, שהתובע לא פרש בפני פרופ' גולדהמר וד"ר זלוטוגורסקי את מלא הקשיים שהיו לו במהלך לימודיו, הרי שהתברר, מפי המומחים - כפי שאף נקבע בהחלטה בבש"א 2390/98 - שבה ביקשו הנתבעים שהתובע יועמד לבדיקה חוזרת- שלעובדה זו לא היתה השפעה על האמור בחוות הדעת של פרופ' גולדהמר, וקביעת אחוזי הנכות הקוגניטיבית שמצא אצל התובע. ד"ר זלוטוגורסקי הסביר (עמ' 58 לפרוט') שעשה לתובע מבחנים המלמדים על מצבו של התובע לפני התאונה, וכאשר ב"כ הנתבעים הציג בפניו את הנתונים אודות תפקודו של התובע במערכת החינוך לפני התאונה הגיב (עמ' 60 לפרוט'): "התוצאות של התובע בבדיקה, כתוצאה ממה שמתברר לי כרגע לגבי מצבו לפני התאונה, מפתיעות לטובה... תפקוד כזה (כפי שמצא אצל התובע ר.א) לא מאפיין לקות למידה, אלא ההיפך, פרושו של דבר בני אדם שסובלים מלקות למידה ב- 99% מהמקרים מקבלים ציונים ומתפקדים יותר טוב במטלות ביצועיות, ולא במטלות מילוליות, בעוד שאצל התובע כפי שציינתי המטלות המילוליות שלו היו בהרבה יותר טוב ממטלותיו הביצועיות.." ובהמשך (עמ' 61 לפרוט'): "לא נכון שהתפקוד המשוער הפרמורבידי אינו תקף לאור המציאות שהראתה לי, הנתונים שהראתה לי הראו אך ורק שהתובע היה תלמיד יותר חלש ממה שהוא סיפר לי, כשאנחנו בודקים תפקוד קוגניטיבי הבדיקה היא הרבה מעבר לתפקוד בבית הספר. המקרה הכי מפורסם במאה הנוכחית היה אלברט אינשטיין שנכשל בכיתה ד'". לאור האמור על ידי פרופ' גולדהמר בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט והאמור בעדות ד"ר זולטוגורסקי, שבהסתמך על דבריו נקבע בבש"א 2390/98 שאין להענות לבקשת הנתבעים להורות על בדיקה חוזרת של התובע, איני רואה מקום שלא לקבל את קביעת פרופ' גולדהמר באשר לאחוזי הנכות שקבע לתובע בתחום הקוגניטיבי. לפיכך, לאור האמור לעיל, נכותו המשוקללת של התובע הינה 57%, ומאחר שהיה מאושפז 15 יום הפיצוי בגין כאב וסבל בצירוף ריבית מיום התאונה ועד למתן פסק הדין, הינו - 92,660 ש"ח. 3. הפסד השתכרות בעבר: א. ב"כ התובע גרס (עמ' 7 לסיכומיו), שסך הפסדי שכרו של התובע בעבר מגיעים לסכום של 229,347 ש"ח בתוספת ריבית כחוק. ב"כ התובע ערך טבלה שבה פירט את הפסד שכרו של מרשו בפרק זמן של 5 שנים מיום קרות התאונה, וסיווגה למספר קטגוריות: 1. הפסד שכר מלא נטו ב - 9 חודשים הראשונים אחרי התאונה כאשר הוא מכפיל את 9 החודשים בשכר הממוצע במשך (שלטענתו מגיע לתובע), כאשר מהשכר הממוצע במשק הוא מנכה המס שחל על הכנסה זו. 2. הפסד תנאים סוציאלים מלא ב- 9 חודשים הראשונים שלאחר התאונה. 3. הפסד שכר חלקי בשיעור דרגת הנכות (57%) החל מחודש יוני 95, ועד לחודש מרס 99. 4. הפסד חלקי של ההפרשות להבטחת זכויותיו הסוציאליות של התובע לפי הנתונים דלעיל. טען ב"כ התובע שאילמלא התאונה היה מרשו משתכר כדי השכר הממוצע במשק וביסס זאת על שינוי חיובי בתפקודו שחל במהלך השנים, כפי שניתן ללמוד משירותו הצבאי, שבו מילא תפקידי פיקוד והדרכה, האמור בתעודת שחרורו שבה זכה לשבחים מפי מפקדיו, ונסיונותיו להשתקם לאחר התאונה, כשניסה כוחו באי אילו עבודות זמניות, החל ללמוד משחק בבית ספר לדרמה ולהופיע בסרטים קצרים. ב"כ התובע טען שהתובע בבגרותו התנהג ופעל כאדם מיושב והתנהגותו החריגה מהעבר צריכה להחשב לו כמשובת נעורים (עמ' 2 לסיכומים). לעומת זאת ב"כ הנתבעות גרס שיש לפצות את התובע בגין הפסד השתכרות בעבר בסכום כולל של 10,000 ש"ח בהתחשב בכך שלפני התאונה עבד התובע כמתדלק בתחנת דלק (ס' 2 (ג) לתצהיר התובע) ומארבעת תלושי השכר שצירף לתצהירו, המתייחסים לתקופה עובר לתאונה, עולה כי שכרו הממוצע נטו מארבעת משכורות הללו היה 1576 ש"ח. כן טען ב"כ הנתבעות שגם אילמלא התאונה התובע לא היה מצליח להשתכר את השכר הממוצע במשק, שכן תפקודו היה לקוי עוד לפני התאונה כפי שניתן, לגרסתו, ללמוד מעברו - לא סיים את בית הספר התיכון, עזב את הלימודים בסוף כיתה י' (עמ' 18 שורה 10 לפרוט'), למרות שהחל את לימודיו במגמה העיונית ירד למגמה מקיפה, ובסופו של דבר למגמה מעשית. מגליון ציוניו מבית ספר מקיף ג' ומתיקו האישי (נ/ 5 ו- נ/ 9) מתגלה תמונה עגומה אודות רמתו האישית והלימודית בבית הספר התיכון. לא רק בפן הלימודי תפקודו של התובע היה לקוי אלא, שלטענת ב"כ הנתבעות, אף מחוץ ללימודים היה כך, משהשתייך לקבוצת נערים שזייפו כרטיסי "חיש גד" והציגום לפירעון כדי לגבות כסף שלא כדין (נ/ 6 ). ב"כ הנתבעות אף הוסיף וטען שהתובע ממילא תכנן להפסיק את עבודתו ולצאת לטיול ארוך בחו"ל, ובהתחשב בעובדה שהחל מיולי 1995, כעשרה חודשים לאחר קרות התאונה, התחיל לעבוד כמאבטח בישוב מיתר, ובעוד עבודות לאחר מכן, ולא המציא תלושי שכר מאותם מקומות עבודה הרי שנקודת המוצא היא כי שכרו אחרי התאונה היה גבוה משכרו לפני התאונה. ב. נראה לי שלמרות שהתובע לא הצליח בלימודיו בבית הספר, התקשה בקריאה ובכתיבה והשתתף במעשי זיוף, הרי שלנוכח המאמצים שהשקיע בשיקומו אחר התאונה והישגיו בשנים האחרונות שאין לקבוע שלא היה מצליח להשתכר את השכר הממוצע במשק, כטענת הנתבעות. אף כי לא הצליח בלימודיו בבית הספר, פיתח התובע עניין בכל הקשור ללימודי טבע והועיד את עצמו לתעסוקה בתחום זה. אחרי התאונה, למרות נכויותיו, לא שקט על שמריו חזר לשוק העבודה, ועבד במספר מקומות - באבטחה, הדרכת טיולים, כפקח חקלאות בקיבוץ הר עמשא וברשות שמורות הטבע. התעקשותו של התובע לשקם את חייו, למרות פגיעותיו, מלמדת כי הינו צעיר עם מוטיבציה גבוה. את החלפת מקומות העבודה, הסביר התובע בקשיים שבהם נתקל בעקבות התאונה, ובקיומן של סיבות אחרות שאינן קשורות דווקא בו, לכן העובדה שהחליף מקומות עבודה אין בה כדי להשליך עליו באופן שלילי, כטענת הנתבעים, אלא ההיפך מכך. לאור תפקוד התובע בצבא ולאחר התאונה משגילה תושייה, כוח רצון ומוטיבציה להשתקם, סבורתני שהוכח שהיה משתכר לפחות את השכר הממוצע במשק. בהעדר נתונים לגבי העבודה שהיה התובע עובד במקביל ללימודיו שהתעתד להתחיל בהם לאחר שובו מטיול שאמור היה להמשך כשנה, הרי שנראה לי שלגבי התקופה מקרות התאונה ולמשך ארבע השנים שלאחריה, שיש לפסוק לתובע אובדן השתכרות על בסיס השכר שהרוויח באגודת השומרים או כמתדלק, עבור חודש עבודה מלא, שכן לנוכח תוכניותיו, יש להניח שבמהלך תקופה זו לא היה מרוויח יותר. לאחר חלוף ארבעת השנים ועד למתן פסק הדין יוגדל הסכום בשליש שכן אילמלא התאונה אמור היה התובע לסיים את לימודיו, או להיות בסמוך לסיומם, ושכרו היה עולה. השכר הממוצע, כעולה משני תלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע לגבי עבודה של חודש שלם הינו - 2,279.5 ש"ח; סכום זה כשהוא משעורך להיום הינו - 3245 ש"ח. עבור התקופה שלאחר חלוף ארבע שנים מיום התאונה ועד למתן פסק הדין הבסיס לחישוב הפסד השכר הינו - 4,325 ש"ח. ג. אשר לשאלה מה גובה הפסד כושר ההשתכרות של התובע הרי שאליבא דגירסת בא כוחו נכותו התיפקודית של מרשו הינה 57% כמו נכותו הרפואית. לעומתו סבור ב"כ הנתבעות שהנכויות שנקבעו לתובע אינן תיפקודיות וסמך את סברתו על דברי פרופ' גולדהמר בחקירתו (עמ' 50 ש' 4 לפרוט'): "אין מניעה שהתובע יעבוד כמדריך תיירים או יעבוד בתיאטרון או כמאבטח או כמדריך ג'ודו". והאמור על ידי פרופ' אוליבר בתשובות לשאלות שנשאל, כי: "יש מגוון רחב של תעסוקות שלהן מר מנינגר מסוגל שאותן אינני יכול לפרט במסגרת זו". ב"כ הנתבעות הפנה לאמור בע.א. 354/79 מעיין נ. ממרם בע"מ פד"י לה' (1) 77, שם התובע איבד כושר ראייה בעין אחת ובית המשפט קבע שאין קשר בין אחוזי הנכות שנקבעו בגין הפגיעה בעין לבין הבסיס לחישוב הפסד כושר השתכרות בעתיד, וטען שמקביעותיו של פרופ' אוליבר, יחד עם הנתונים העובדתיים שמורים כי הנכות בתחום העיניים אינה תיפקודית, אין מנוס מקביעת פיצוי בסכום גלובלי. ד. על כך שהפגיעות שמהן סובל התובע פגעו אף בכושר השתכרותו ניתן ללמוד מכך שלמרות שאחרי התאונה עשה מאמצים גדולים לחזור לשוק העבודה התקשה להתמיד במקום עבודה אחד ונאלץ לעבור ממקום אחד לאחר, בין היתר בשל מגבלותיו שהם תוצאה מהתאונה. התובע נחקר במהלך שתי ישיבות על ידי ב"כ הנתבעות, החקירה היתה ארוכה ומקיפה. התרשמתי שהתובע דייק בדבריו ומסר עדות כנה ואמיתית. על אף הפגיעות הלא קלות שמהן סובל כתוצאה מהתאונה הוא ניסה להמעיט בתיאור מגבלותיו, ולהציג עצמו כמי שמתפקד כרגיל. למרות המוטיבציה שהיתה, ושיש לתובע להתנער מתוצאות התאונה, הרי שלא תמיד הדבר עלה בידו, כמו לדוגמא פיטוריו מרשות שמורות הטבע, לאחר שלא עלה בידו לעמוד בדרישות הממונים עליו בשל חוסר יכולת להתרכז בלימוד חומר. גם מדברי פרופ' גולדהמר וד"ר אוליבר ניתן להבין שהעובדה שהתובע יכול לעבוד בעבודות מסוימות אינה מלמדת שיכול כיום לעבוד בכל סוג עבודה שיכול היה לעסוק לולא התאונה, ובאותה מידה של הצלחה. פרופ' גולדהמר עמד על כך שנגרמה לתובע נכות של 15% בתחום הקוגניטיבי המתבטאת בכך שיש לו קשיים בקשב מפוצל, ריכוז מתמשך והפרעות זיכרון. גם בתחום הראיה, למרות שרשיונו לא נשלל, נגרמו לתובע פגיעות לא קלות, ופרופ' אוליבר אף הביע חשש שבעתיד תחול התדרדרות במצבו. נראה לי לכן שיש להעמיד את נכותו התיפקודית של התובע על 32%. ה. כאמור טען ב"כ התובע שיש לכלול בחישוב הפיצוי בשל הפסד כושר ההשתכרות בעבר גם את הפסד ההטבות הסוציאליות. נראה לי שאין לפסוק לתובע פיצוי זה. התביעה לא הוכיחה ערכן של ההטבות הסוציאליות שתבעה, ולא ברור עד כמה היה נהנה מהן, בשים לב לעובדה שבתקופה הנדונה, בעיקר, היה אמור לשלב עבודה עם לימודים. ו. מאחר שנבצר מהתובע לעבוד במשך עשרה חודשים לאחר התאונה הרי שיש לפסוק עבור תקופה זו פיצוי מלא. לאחר מכן התובע אמנם שב למעגל העבודה, ובעדותו אף פירט את כל המקומות שבהם עבד, ואולם לא הוברר מה היה גובה שכרו באותם מקומות ומה היה אורך פרקי הזמן שחלפו בין עבודה לעבודה, ושבמהלכם לא עבד. איני מקבלת טענת הנתבעים שהסיבה שבעטיה התובע לא הציג תלושי שכר ממוקמות עבודתו לאחר התאונה, היתה שהרוויח בהם יותר משהרוויח במקום עבודתו לפני התאונה. התובע הזכיר בתצהירו שעבד לאחר התאונה ובעדותו נקב בשמות מעבידיו. לא היתה כל מניעה לבסס הטענה שהרוויח יותר, ובהעדר ביסוס היא נדחית. זאת ועוד, התחשיב לגבי ארבעת השנים הראשונות לאחר התאונה נערך על בסיס ההנחה שהתובע היה בעיקר לומד במהלך אותה תקופה. בפועל, בעיקר התקופה האמורה, התובע לא למד ונטל על עצמו משרות מלאות, בניגוד למשרות חלקיות כמקובל אצל סטודנטים, ולימודיו נדחו, כך שאפילו הוכח שפרנסתו באותן שנים לא נפגעה בגובה הפגיעה בכושרו השתכרותו הרי שבשל כך שתחילת לימודיו בעקבות התאונה נדחה, נדחה גם הצטרפותו באופן מלא לשוק העבודה, לכן גם אם בעבר בפועל לא הפסיד 30% מגובה שכרו, הרי שעם תחילת לימודיו הוא סובל ויסבול מהפסד שכזה עד לסיומם, ושאילמלא התאונה היה אמור לסיימם קודם לכן ולהרוויח שכר גובה יותר משכר מתדלק. לפיכך, גם לו הוכח שלגבי העבר בפועל לא נגרמו לתובע הפסדים, למרות אובדן כושר השתכרות, הרי שהיה סובל מהפסדים כאמור מאוחר יותר. לפיכך בגין הפסד כושר השתכרות בעבר הנני פוסקת לתובע עבור עשרת החודשים הראשונים - 32,450 ש"ח. להמשך התקופה עד מלאת ארבע שנים לאחר התאונה, ומתום ארבעת השנים לאחר התאונה ועד למתן פסק הדין הסכום של - 63,683 ש"ח, לסכום זה יש להוסיף ריבית כחוק ממחצית התקופה, ולפיכך הפיצוי עבור הפסד השתכרות בעבר מגיע לסכום - 105,265 ש"ח. 4. הפסד השתכרות בעתיד: ב"כ התובע הציע לחשב את הפסד השתכרותו של התובע בעתיד לפי אחוזי הנכות שנפסקו לתובע כאשר הבסיס לשכר הוא השכר הממוצע במשק וזאת עד לגיל 65. לעומתו טען ב"כ הנתבעות שיש לחשב את הפסד השתכרותו בעתיד על דרך האומדן הגלובלי ולהעמידו על סכום של 85,000 ש"ח, שכן מדובר בבחור צעיר שהחל את חיי העבודה ועבד עובר לתאונה בעבודות שונות. ב"כ הנתבעות הפנה לפסיקה שבה נקבע פיצויי גלובלי, ולאמור בעניין זה בספרו של דוד קציר "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה רביעית ) עמ' 421. התברר מהראיות שהתובע לא מיצה את כישוריו כנער, וכמו שלעיתים קורה, התפתח בשלב מאוחר יותר בחייו, תחילה בשירות הצבאי והמשך לאחר התאונה. ד"ר זלוטוגורסקי העיד שהפוטנציאל של התובע היה גבוה יותר מזה שהתגלה מתוך תפקודו בבית הספר. כאמור לעיל סבורתני שאילמלא הפגיעות מהתאונה היה התובע משתכר לפחות את השכר הממוצע במשק, ואולם אפילו לא הוכח שהתובע יכל להשתכר לפחות את השכר הממוצע במשק נראה לי שהיה ראוי לבסס את פסיקת הפיצויים על שכר זה, שכן למרות שלא היה קטין, בעת שנפגע בתאונה, אך משנפגע בסמוך לאחר סיום שירותו הצבאי, ובטרם החל את לימודיו, אין לנהוג לגביו בשונה מהמקובל לגבי קטינים. מאחר שהתובע נולד בפברואר 1973 הרי שצפויות לו עוד קרוב ל- 39 שנות עבודה. משנקבע שלמועד מתן פסק הדין היה התובע מרוויח את הסכום של - 4325 ש"ח , הנני קובעת שהיה מגיע לשכר הממוצע במשק תוך שנתיים מיום מתן פסק הדין, ושבמהלכם היה משתכר בממוצע את הסכום של - 5225 ש"ח, לפיכך הפיצוי בגין הפסד השתכרות בשנתיים הקרובות הינו - 38,900 ש"ח, ולאחר מכן למשך 37 השנים הבאות, על בסיס השכר הממוצע במשק - 6125 ש"ח, בניכוי מס הכנסה בסכום 891 ש"ח, ובסה"כ 5234 ש"ח. ולפיכך הפסד השתכרותו בעתיד ל- 37 שנים בהיוון של 3% ולאחר שנוכה מס הכנסה הינו - 448,857 ש"ח ובסה"כ הפסד השתכרות לעתיד הינו - 487,757 ש"ח. 5. הפסד אובדן פנסיה, פיצויי פיטורין והטבות סוציאליות אחרות. ב"כ התובע בסיכומיו (עמ' 6 ס' ג') טען שיש לפסוק למרשו פיצויים אף בשל אובדן פנסיה, פיצויי פיטורין והטבות סוציאליות, לעומתו טען ב"כ הנתבעות (עמ' 17 לסיכומיו) שדרישותיו של ב"כ התובע חסרות כל בסיס משפטי ולא הוכחו עובדתית וראויים להדחות. אמנם שיש שנפסק פיצוי בראש נזק זה, ואולם בהעדר כל ראיות באשר להפסד הנתבע, ומכלל הנסיבות בענייננו נראה לי שאין לתת לתובע פיצוי עבור פריט זה. 6. עזרת צד שלישי והוצאות בעבר: ב"כ התובע בסיכומיו טוען שיש לפצות את מרשו ביחס לעזרה בעבר בסכום גלובלי של 20,000 ש"ח שכן הוריו השקיעו מאמץ ועבודה בכדי לעזור לתובע. לעומתו טען ב"כ הנתבע שנזק מיוחד יש להוכיחו והתובע לא עמד בנטל ולא הוכיח שקיבל עזרה או סיוע ממאן דהוא אחרי התאונה ואף לא הוכיח שנגרם למאן דהוא הפסד עקב כך ולא הציג כל קבלות על הוצאות בפועל. בסעיף 3 ב' לתצהירו הצהיר התובע שבחודשים הראשונים אחר קרות התאונה היה באי כושר מלא ונזקק לעזרה וסיוע, והוריו עזרו לו להתלבש להתרחץ, להתפשט, הכינו לו מזון והסיעו אותו למרפאות בית החולים. בסעיף 7 לתצהיר נטען שההוצאות בגין נסיעות טיפולים רפואיים ותרופות הגיעו לסכום של 3,000 ש"ח. לנוכח הפגיעות הקשות שמהן סבל התובע מאמינה אני שניזקק לטיפול וסיוע כנטען בתצהירו. גם אם בפועל לא שילם לבני משפחתו עבור אותו סיוע זכאי הוא לפיצוי בגינו. הנני מעמידה את גובה הפיצוי כולל החזר הוצאות על סכום של 13,000 ש"ח. 7. עזרה וסיוע מצד שלישי בעתיד והוצאות נסיעה מוגברת בעתיד. ב"כ התובע אף טען לפיצויים בגין עזרה וסיוע מהזולת שלהם יזדקק מרשו בעתיד, וכן להוצאות נסיעה מוגברות , וסמך את טיעוניו בדברי מומחה העיניים פרופ' אוליבר בחוות דעתו : "בהתחשב בגילו הצעיר, אי הוודאות באשר לתפקודה של עין שמאל בעתיד הרחוק עקב החבלה שאותה היא עברה והישארותו של הנ"ל עם רזרבה מוגבלת בכל הקשור לתפקודי הראיה, יש לעשות שימוש בתקנה 15 ולהגדיל את נכותו ב- 7% נוספים, סה"כ 52% נכות לצמיתות". ואף מתשובת אותו מומחה במסגרת תשובות שהשיב לשאלות הבהרה : "ג. הנסיון מלמד, שבעיניים עם חבלה כמו זו של מר מנינגר, עלולים להופיע סיבוכים גם כעבור שנים רבות, המדובר בהופעת ירוד, קרעים ברשתית הפרדות רשתית... מידת השפעתם של סיבוכים אלה על תפקודי הראיה היא בלתי חזויה מראש, והיא תלוייה בסוג הסיבוך ומידת חומרתו. ד. צריך להבדיל בין עיוורון מוחלט לעיוורון תעסוקתי, אינני חושב שפציעתו של מר מנינגר יכולה לגרום לטווח ארוך לעיוורון מוחלט, ומכל מקום הסבירות לכך מאוד נמוכה. הסבירות לעיוורון תעסוקתי גבוהה יותר. אינני יכול להעריך כיום את מידת הסבירות שתרחיש זה אכן יקרה". ב"כ התובע העריך את הוצאות העזרה וסיוע בעתיד כולל, הוצאות הנסיעה המוגברות, בסכום של 500,000 ש"ח (עמ' 7-8 לסיכומי ב"כ התובע). לעומתו גרס ב"כ הנתבעות שלא הוכח דבר באשר לעזרה בעתיד שהתובע יצטרך וכך גם לגבי נסיעות. לטענתו מוכח כבר היום כי התובע נייד, רכב על אופנוע ונהג בג'יפים גם לאחר התאונה. אכן לא הוכח שהתובע נזקק לעזרת הזולת ועל כן אין לפסוק לו פיצויים בשל כך. אשר לפיצוי המבוקש עבור הוצאות נסיעות מוגברות הרי שגם מהקטעים המצוטטים מחוות דעת של פרופ' אוליבר, לא ניתן ללמוד על צורך עתידי צפוי להוצאות שכאלה, ולא הוכח שהתובע יזקק להן, לכן אין לפסוק פיצויי גם בעבורן. 8. הוצאות רפואיות בעתיד למעט הוצאות טיפולי שיניים: בעמ' 9 לסיכומיו העמיד ב"כ התובע את התביעה בראש נזק זה על 100,000 ש"ח בטענה שמדברי המומחים ניתן ללמוד כי על התובע להזדקק מפעם לפעם לטיפול רפואי הכולל תרופות ואף פעולות טיפוליות וכירורגיות. בנוסף טען שלא כל הטיפולים יהיו כלולים בסל הבריאות והטיפול התרופתי יהיה כרוך בתשלום ועל כן נוכח גילו הצעיר של התובע ובשים לב לפציעתו יש לפצותו בסכום האמור למעלה. עיון בחוות דעתו של ד"ר זלוטוגורסקי הנוירופסיכולוג מלמד שהמליץ על טיפול פסיכולוגי שיקומי ופרופ' גולדהמר בתשובות הבהרה מיום 22.2.97 השיב לב"כ התובע שיש מקום לטיפול פסיכולוגי שיקומי. אף מתשובות הבהרה שמסר פרופ' אוליבר ביום 10.2.95 עולה שייתכן שהתובע עלול להזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים בשל הפציעה בתאונה הנדונה, "... המדובר בטפולים תרופתיים, טיפולים בקרני לייזר וניתוחים ... אין כל אפשרות לחזות מראש באיזה תדירות ואם בכלל יהיה צורך במתן טיפולים". מעבר לאמור בחוות הדעת ובתשובה לשאלות הבהרה בדבר טיפול פסיכולוגי לא הוזכר הצורך בטיפול שכזה בעדות התובע, ולא התרשמתי שיש בדעתו להיזקק לטיפול שכזה. אשר ליתר ההוצאות הרפואיות הרי שהיום עם חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי נראה שהמדובר בהוצאות - במידה שהתובע יזקק להן - שיכוסו על ידי החוק ולכן אין לפסוק פיצוי לכיסוי הוצאות אלו. 9. הוצאות עבור טיפול שיניים: התובע העיד שעבר טיפולי שיניים אצל ד"ר ניר בלינסקי מבאר שבע ושעד עתה טיפולי השיניים מומנו על ידי הנתבעים. לכן אין לפסוק לתובע פיצוי בגין עלות הטיפולים בעבר. ביחס לחידוש גשרים שלהם יהיה זכאי התובע הרי שמחוות הדעת של ד"ר טמיר ניתן ללמוד שיהיה זכאי כל 8 עד 10 שנים לחידושם (סעיף 4 לחוות הדעת), כשעלותם ליום כתיבת חוות הדעת 11.9.96, 8250 ש"ח. מאחר שהטיפול הראשוני נעשה בפיו של התובע ב- 1995 הרי שהטיפול הבא יעשה בעוד ארבע שנים, שכן נראה לי שיש לקבוע שהגשרים יוחלפו כל 9 שנים - לנוכח ההערכה של ד"ר טמיר שיהיה צורך להחליף גשרים כל 8 עד 10 שנים. לנוכח תוחלת החיים הצפויה לתובע הוא יהיה זכאי לשש החלפות גשרים ובעלות כוללת של 25,338 ש"ח. 10. ביחס לטענת הנתבעים שיש לנכות מסכום הפיצויים את ההיוון של קצבת הנכות הכללית שיכול היה התובע לקבל לו היה מגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, נראה לי שמאחר ואחד התנאים לזכייה בקצבת נכות כללית היא אובדן כושר השתכרות שלא יפחת מ- 50%, ומשנקבע שנכותו התפקודית של התובע אינה מגיעה לכך, אין מקום לנכות סכום כלשהו מהפיצויים פרט לתשלום התכוף שקיבל ביום 12.1.95 בסכום של - 30,000 ש"ח, ושנכון להיום כשהוא משעורך, ונושא ריבית מגיע לסכום של - 49,057 ש"ח. אשר על כן הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הסכום של - 674,963 ש"ח, לסכום זה יתווסף שכר טרחת עו"ד ומע"מ כחוק. סכום הפיצויים ושכר הטרחה יהיו צמודים למדד הידוע היום וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, כשהמדד הבסיסי הוא זה הידוע היום.אופנועפגיעת ראש / מוחתאונת דרכיםתאונת אופנוע