1. א. א) בין התובעת ובין הנתבעים 1, 2 (להלן:"הנתבעים") נחתם חוזה שכירות בגין דירה הנמצאת ברחובות בבית השייך לנתבעים, (להלן:"המושכר") כאשר תקופת השכירות נקבעה למשך 14 חודשים, החל ב-10.7.12 ועד 30.9.13 ודמי השכירות נקבעו לסך של 2,200 ₪ לחודש. בעת ההתקשרות, הפקידה התובעת בידי הנתבעים צ'ק לביטחון בסך 10,000 ₪ להבטחת פינוי המושכר. ב) בהסכמת הצדדים, הוארכה תקופה השכירות הנ"ל בשנה נוספת, מיום 1.10.13 ועד 30.9.14. ב. לאור התנהגותו של הנתבע 3, שהוא בנם של הנתבעים (להלן:"X") כלפי התובעת - התנהגות שיש בה משום הפרת ההסכם, נאלצה התובעת לפנות המושכר באופן מיידי ולאור התנהגות זו והפרת החוזה - כפי שיפורט להלן- הגישה התובעת תביעה זו, בה ביקשה לחייב הנתבעים- כולם- לשלם לה סך של 15,000 ₪, הכולל בחובו: אובדן 3 ימי עבודה בסך 600 ₪, הפרשי נסיעות בסך 4,752 ₪, עבור הובלה סך 500 ₪, 3 חודשי שכירות בסך 6,600 ₪, הוצאות ושכ"ט עו"ד 2,000 ₪, עוגמת נפש 548 ₪ - וכל זאת לאור הטענות הבאות: א) שבוע לאחר חתימת הצדדים על הארכת ההסכם, פנה X, המתגורר בדירה בחזית, בצעקות ובעזות מצח אל התובעת וטען, שהיות והוא בעל הנכס - אין הוא מסכים לתקופת הארכה ובהמשך לכך, הופיע X מידי יום בדירת התובעת ודרש ממנה לפנות לאלתר את הדירה וקבע את מועד הפינוי ליום 3.10.13. ב) התובעת הופתעה מהדרישה הנ"ל וגם מהתנהגותו המאיימת של X וX אף הציע לתובעת מקום מגורים חלופי במרתף ודרש את דמי השכירות במזומן ולא בצ'קים והתובעת סירבה לדרישות אלו. ג) התובעת ראתה בהתנהלותו של X הפרת הסכם , אך X לא שעה לבקשות התובעת והחל באיומים ובהצקות יום יומיות ובעקבות זאת, פנתה התובעת אל הנתבעים לפתור את הבעיה ואף ביקשה מהם סיוע מאיומיו של X, אך גם הם לא נענו לבקשותיה. ד) בכתב התביעה מתארת התובעת את מעשיו של X, אשר הפריעו את מנוחתה ועשה הכל כדי ליצור חשש ו/או איום מרומז כלפיה, שתפנה את המושכר במיידי ובמספר מקרים אף הגיעה המשטרה למקום. ה) לאור ההתנהגות המטרידה והמאיימת של X, פנתה התובעת אל הנתבעים וציינה בפניהם, שהיא נאלצת לעבור לדירה אחרת וביום 2.10.13 שלחה התובעת מכתב אל הנתבעים, אך לא ניתנה תגובה כלשהי לאותו מכתב. ו) התובעת נאלצה לעזוב את המושכר באישון לילה באופן בהול ומיידי, התגוררה מספר ימים אצל קרובי משפחה עד שעברה לדירה אחרת, שהייתה מרוחקת ממקום עבודתה כ-12 ק"מ לכל כיוון ושילמה בעד הובלה 500 ₪. 2. הנתבעים סבורים, שיש לדחות את תביעת התובעת, משום שהתובעת, תוך נוחות אישית העתקיה את מקום מגוריה לבית חברה וניסתה דרך ביטול התחייבותה בתקופת הארכת תקופת השכירות לטעון הטענות הנ"ל ובנוסף לכך, מעלים הנתבעים את הטענות העיקריות הבאות: א. א) הנתבעים מכחישים טענות התובעת בכל הנוגע להתנהגותו של X ומכחישים את טענת התובעת, שהנתבעים התעלמו מפניות התובעת. התובעת התקשרה בחוזה שכירות עם הנתבעים ואילו לX לא הייתה כל מעורבות בחתימת החוזה או בחתימת תקופה הארכה. ב) ביום 2.10.13 ביקשה התובעת להיפגש עם הנתבעים בדירתם וביקשה לפנות את המושכר מיידית והנתבעים נדהמו לפשר הבקשה, אך נתנו הסכמתם מתוך כבוד לתובעת. התובעת גם ביקשה לקבל ההמחאות של דמי השכירות וגם את שטר החוב והנתבעים החזירו לתובעת את ההמחאות, אך לא מצאו את השטר והודיעו לתובעת שאף יחזירו את השטר אם ימצאו אותו. ב. בסיום אותה בקשה של התובעת לפנות המושכר, ביקשה התובעת מסמך מהנתבעים, שאין להם כל טענות כלפיה ומאחר ואלה סירבו, החליטה התובעת לשלוח לנתבעים מכתב מבא כוחה. הנתבעים חשו, שהתובעת מנסה בכל דרך אפשרית להתחמק מלקיים את ההסכם ולמרות זאת, הסכימו הנתבעים לבקשת התובעת, שתפנה המושכר בטרם עת וללא כל עלות מצדה. 3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כפי שאלו באות לידי ביטוי בכתבי הטענות ולאחר ששקלתי את עדויות הצדדים ואת חומר הראיות, אני מחליט לדחות את התביעה - זאת מהנימוקים הבאים: א. א) אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שהנתבעים הם הבעלים של המושכר ואילו X מתגורר בבית אשר בחצריו מצויה יחידת המגורים אשר הושכרה לתובעת. חוזה השכירות הראשון מיום 7.7.12 נחתם בין הנתבעים ובין התובעת, כאשר תקופת השכירות לפי הסכם זה החלה ביום 10.7.12 ונסתיימה ביום 30.9.13 ודמי השכירות נקבעו לסך של 2,200 ₪ לחודש. ביום 22.9.13 נחתם הסכם נוסף בין הנתבעים ובין התובעת ותקופת השכירות נקבעה בין 1.10.13 לבין 30.9.14 וגם בהסכם זה נקבעו דמי שכירות לסך 2,200 ₪ לחודש. משני הסכמי השכירות הנ"ל עולה, שX אינו צד לאותם חוזים. (ראה שני החוזים אשר צורפו לכתב התביעה וגם לכתב ההגנה). ב) סעיף 16 לחוזה קובע, שבמקרה והתובעת תפנה את המושכר בתוך תקופת השכירות מבלי לקבל מראש ובכתב את הסכמת המשכירים, מתחייבת התובעת להמשיך ולשלם את הוצאות החזקת הדירה החלות עליה כאילו השתמשה בדירה בפועל. למרות האמור בסעיף זה, אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שהתובעת פינתה את המושכר בטרם תמה תקופה השכירות, אך היא פינתה המושכר בהסכמת הנתבעים (ראה סעיף 24 לכתב ההגנה) ולכן, אין סעיף זה חל על התובעת. ב. א) התובעת לא הוכיחה את טענותיה, שהסיבה לעזיבתה את המושכר הייתה נעוצה בהתנהגותו של X ובנוסף לכך, התובעת גם לא הוכיחה את טענותיה שהועלו כנגד X. בכתב התביעה, טענה התובעת, שבגין התנהגותו של X הגיעה המשטרה, מספר פעמים למקום, אך התובעת לא הוכיחה ולו פנייה אחת למשטרה שיש בה להציג תלונותיה של התובעת כלפי X. זאת ועוד, התובעת גם מציינת בכתב התביעה, שדייר נוסף אשר הגיע להתגורר ביחידה השנייה, סולק באלימות כעבור מספר חודשים - אך גם טענה זו לא הוכחה על ידי התובעת. (ראה סעיפים 17 - 18 לכתב התביעה). ב) התובעת לא הביאה אף עד לבית המשפט אשר יתמוך בגרסתה, שהסיבה האמיתית לפינוי המושכר היא התנהגותו של X כלפיה ולא סיבה אחרת. ג. התובעת לא הוכיחה, שמי מהנתבעים או X כפה עליה לחתום על המשך תקופת השכירות ואין כל הסבר משכנע מצד התובעת, מדוע התנהג X כלפיה - כפי שטענה התובעת- דווקא בתקופת הארכת חוזה השכירות ולא בתקופת השכירות הראשונה ואם תטען התובעת שגם בתקופת השכירות המקורית, התנהג אליה X כפי שהיא תיארה בכתב התביעה, נשאלת השאלה, מדוע בכל זאת הסכימה להאריך את תקופת השכירות, כאשר היא ידעה כיצד מתנהג אליה X. ד. הן בכתב ההגנה והן מעדותו של הנתבע 1, מר צבי X, עולה, שהתובעת לא פנתה אל הנתבעים בדבר איומיו או הצקותיו של X ועובדה היא, שפעם ראשונה שפנתה התובעת אל הנתבעים, היה זה במכתב מיום 2.10.13 ואין בפני כל פנייה קודמת. הנתבעת 2, הגב' עליזה X, נתנה סיבה אחרת להחלטת התובעת לפנות המושכר בטרם עת, והסיבה לטענתה היא, שקודם לכן, גרה התובעת במושכר יחד עם חבר, אך משהחליט החבר לעזוב המקום ועבר לגור במזכרת בתיה, החליטה התובעת לעבור לגור יחד איתו ולכן, ביקשה לבטל ההסכם והנתבעים, תוך התחשבות נתנו לכך את הסכמתם. (ראה בעמ' 2 לפ', ש' 3- 11). 4. א. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע, שהתובעת לא הוכיחה, שהיו אלה הנתבעים או מי מהם אשר הפר את ההסכם והיות וקבעתי שביטול ההסכם היה בהסכמה והנתבעים אף החזירו לתובעת את הצ'קים העתידיים - דבר שכשלעצמו מצביע על הסכמת הצדדים- והיות והתובעת לא הוכיחה, שסיבת עזיבתה המוקדמת של המושכר נבעה מהתנהגותו של X והיות והיא גם לא הוכיחה את טענותיה בדבר התנהגותו של X כלפיה- מכל אלה אני מחליט לדחות את התביעה. ב. לאור התוצאה אליה הגעתי, הרי שמן הדין היה לחייב התובעת בהוצאות, ברם לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה ולאור העובדה, שבסופו של הדיון בתיק זה, החזירו הנתבעים לתובעת את שטר החוב (לאחר שהם מצאו אותו לאחר הגשת התביעה) - החלטתי שלא לחייב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. שכירות