פרשנות חוק לשון יחיד לשון רבים - חוק הפרשנות

סעיף 5 לחוק הפרשנות, בניגוד לפקודת הפרשנות, אינו מגביל את תוקפו של הכלל, כי האמור בלשון יחיד גם רבים במשמע, על-ידי סיוג כי תחולת הכלל מוגבלת רק למקרה שאין משתמעת כוונה אחרת. אולם לא יהיה זה מדויק לומר, כי סיוג זה נעלם כליל מחוק הפרשנות; למעשה הוא רק "הוצא אל מחוץ לסוגריים", ונאמר רק פעם אחת, בסעיף 1, לגבי כל הוראות החוק, במקום שיחזור מדי פעם בסעיפים שונים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרשנות חוק לשון יחיד / לשון רבים: .1זה הוא ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לעניין גמלת ניידות רכב, מיום 20.2.1983, בעניינה של המערערת. הוועדה המחוזית סיווגה את המערערת בסעיפים ו-(1) ו-ו (7) של תוספת א' להסכם הניידות (להלן - התוספת) וערר של המערערת נדחה על-ידי הוועדה הרפואית לעררים; מכאן הערעור לבית-דין זה. .2בערעור שלפנינו טענה באת-כוח המערערת, כי ממצאי ועדת העררים מראים בעליל כי המערערת סובלת מליקוי בשתי הברכיים, כמתואר בסעיף ד(3) לתוספת (שעניינו "נקע הברך מלווה קרע של שתי רצועות לפחות"), אך הוועדה נמנעה מקביעה בהתאם לכך. .3בא-כוח המשיב (להלן - המוסד) הסכים, כי המערערת זכאית לסיווג בסעיף ד (3), ועל כך לא היתה למעשה מחלוקת בין הצדדים. .4אולם בא-כוח המוסד טוען, כי המערערת זכאית לקביעת אחוזי נכות בגין ברך אחת בלבד, על אף שאין מחלוקת כי היא סובלת מהליקוי המתואר בסעיף ד(3), כאמור, בשתי הברכיים. וכל כך למה? מפני שסעיף 5לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן - חוק הפרשנות), קובע, כי "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע. וכן להיפך". הוראה זו היתה קיימת גם בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], אשר קדמה לחוק הפרשנות, אלא שבפקודה היא היתה מלווה בסיוג, שכלל זה חל רק אם אין משמעות אחרת משתמעת; אבל בחוק החדש אין סיוג כזה, דבר המרגיש עוד ביתר שאת את תוקפה המוחלט של ההוראה. הנובע מכך לגבי הנושא הנדון הוא, כי האמור בסעיף ד(3) לגבי ברך - אף ברכיים במשמע, ובשני הסקרים יש לקבוע לנכה אותו שיעור נכות (%50). .5ושמא ייאמר, כי בענייננו המדובר הוא לא בחיקוק אלא בהסכם, הרי מציין בא-כוח המוסד, כי סעיף 25(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע, כי כללים מסוימים של פירוש חיקוקים - וביניהם הכלל הנוגע לענייננו - חלים גם על פירוש של חוזים. .6אכן נכון, שסעיף 5 לחוק הפרשנות, בניגוד לפקודת הפרשנות, אינו מגביל את תוקפו של הכלל, כי האמור בלשון יחיד גם רבים במשמע, על-ידי סיוג כי תחולת הכלל מוגבלת רק למקרה שאין משתמעת כוונה אחרת. אולם לא יהיה זה מדויק לומר, כי סיוג זה נעלם כליל מחוק הפרשנות; למעשה הוא רק "הוצא אל מחוץ לסוגריים", ונאמר רק פעם אחת, בסעיף 1, לגבי כל הוראות החוק, במקום שיחזור מדי פעם בסעיפים שונים. סעיף 1לחוק האמור, בחלק הנוגע לענייננו, זה לשונו: "חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מינהל אף אם ניתנו לפני תחילתו. אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה..." (ההדגשה לא במקור). .7עינינו הרואות, איפוא, כי מקום שלא ניתן ליישב הוראה מהוראות חוק הפרשנות עם גורם שבנושא העומד לפירוש, כגון תוכנו, מטרתו וכיוצא באלה, לא תחול ההוראה שבחוק הפרשנות על פירושו של החיקוק או ההוראה המינהלית, או כמו במקרה הנדון על הפרשנות של החוזה. .8אין כל ספק, כי כוונתו ומטרתו של הסכם הניידות, לרבות סעיף ד (3) שבתוספת, אינן מתיישבות עם פרשנות האמור בסעיף 5לחוק הפרשנות, ומן הדין לפרש סעיף זה בדרך אחרת שתתאים לעקרונות היסודיים של פרשנות חיקוקים. אחד העקרונות האלה, כפי שפותחו בפרשנות של אנגליה ושל הארצות אשר קיבלו עקרונותיה המשפטיים, היא מה שמכונה "הנחה נגד כוונה בלתי-נוחה או בלתי-סבירה". מקסוול, [1], בספרו הנודע על פרשנות של חוקים (מהדורה שתים-עשרה, ע' 199) מרחיק בעניין זה עד כדי קביעה, כי במקרה כזה מן הדין אפילו לפסוק בניגוד לנוסח של ההוראה ולמצוא פירוש סביר, ומקסוול, [1], מוסיף (בתרגום מאנגלית): "בעת שקובעים את המטרה הכללית של המחוקק, או את המשמעות של הלשון שהוא נוקט לגבי נושא מסוים, ברור שיש להניח כי הכוונה הנראית מתאימה ביותר לנוחיות, לסבירות, לצדק ולעקרונות המשפט, היא ההנחה הנכונה. אסור לייחס לחוק כוונה לגרום תוצאה בלתי-סבירה, אם ניתן למצוא פירוש אחר". .9הוא הדין במקרה של פירוש העלול לגרום עוול (injustice) או תוצאה אבסורדית (שם, [1], ע' 210). .10לא יכול להיות כל ספק, כי במקרה הנדון כוונתו של "המחוקק" (כלומר של הצדדים להסכם הניידות) לא היתה לקבוע אותה דרגה של נכות למי שלקה בליקוי המתואר בסעיף ד (3) לתוספת בשתי הברכיים ולמי שלקה בליקוי זה רק בברך אחת. נראה שעל כך לא חלק גם בא-כוח המוסד, אשר טען רק שהוא אנוס על-פי הנובע מהשינוי שבנוסח הסעיפים של חוק הפרשנות. קבלת הטענה תגרום בהכרח לתוצאה, שדין אחד יהיה למי שאיבד רגל אחת ולמי שאיבד את שתי הרגליים, או למי שאיבד את הראיה בעין אחת ולמי שאיבד מאור עיניו כליל. תוצאה כזאת לא רק שלא תהיה סבירה, אלא אף תגרום עוול לנכה ומצב שאין הדעת סובלתו. .11הסיכום הוא, שהערעור מתקבל; חישוב דרגת נכותה של המערערת ייעשה כך, שיובא בחשבון אף הליקוי המפורט בסעיף ד(3) לתוספת לגבי כל אחת משתי הברכיים. אין צו להוצאות.פרשנות