קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קובלנה פלילית לשון הרע נגד עורך עיתון: החלטתי לזכות את הנאשם על כל עבירות לשון הרע המיוחסות לו. הרקע 1. לפני קובלנה פלילית של הקובל כנגד הנאשם אשר שניהם עיתונאים במקצועם, בה מייחס הקובל לנאשם עבירות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965- (להלן:"החוק"). הקובל היה במועדים הרלבנטיים לעניין עורך עיתון מקומי בבית-שמש בשם "עיתון אחר" והנאשם היה באותם מועדים עורך העיתון המקומי בבית-שמש בשם "קרן אור". הקובל מלין על הנאשם שפירסם אודותיו לשון הרע בארבע כתבות שונות, פירסום מיום 20.3.98 (להלן:"הכתבה הראשונה"); פירסום מיום 27.3.98 (להלן:"הכתבה השנייה"); פירסום מיום 3.4.98 (להלן:"הכתבה השלישית"); ופירסום מיום 10.4.98 (להלן:"הכתבה הרביעית"). על מנת לבחון את יסודות "לשון הרע" הטמונים בפירסומים, אביא את לשונם של הפירסומים, אחד לאחד, ככל שהם מתייחסים לעבירות המיוחסות לנאשם ע"י הקובל, ועל מנת ליתן לקורא את הרקע שביסוד הפירסומים אביא תחילה קומץ מפעילותו של הקובל הקשורה לעניין. ביום כ"א בשבט תשמ"ח, 9.2.88, הוקמה עמותה בשם "העמותה לקידום בית-שמש" (להלן:"העמותה" והתעודה לרישומה של העמותה, הוגשה וסומנה ק3/). מטרות העמותה הוגדרו בבקשה לרישומה והן היו; קידום פעולות ופרוייקטים בנושא חינוך, תרבות ורווחה; תמיכה במנהיגות מקומית (בבית-שמש - ד.מ.) צעירה; העמקת ההבנה בין דתיים לחילוניים ובינם לבין חרדים; קידום הקהילה (בבית-שמש - ד.מ.) ככלל וחבריה כפרטים; העמקת מודעות הנוער והמבוגרים לזכויות האזרח, זכויות האישה, פלורליזם וסובלנות; יזום ותמיכות בפרוייקטים חוץ לימודיים בבני נוער והענקת מענקים לבני נוער מצטיינים. חברי העמותה אשר יסדוה היו בראש ובראשונה הקובל ושבעה מחבריו הנוספים, רובם ככולם אנשי שם בבית שמש. אחד הפרוייקטים העיקריים של העמותה היה הוצאת "מדריך שירותים וטלפונים" לבית שמש והסביבה (נ6/) ובפתחו של מדריך זה הקובל הגדיר את העמותה כ"כלי נוסף לבלימת שרירות הלב השלטונית המשמשת התארגנות אזרחית ודוגמא לאירגון התנדבותי שבפעולתו הוא משמש סניגור לאזרח". הקובל הטעים בדברי הפתיחה למדריך, כי באמצעות הלשכה לייעוץ משפטי ובאמצעות המדריך, העמותה באה "לאמר שבבית שמש ישנו גורם בלתי תלוי הפועל מתוך מניע אחד בלבד: טובת האזרח ההגנה על זכויות האזרח היא האינטרס שלנו". כמו כן, הקובל נתן פרסום לפתיחת העמותה בעיתונו מיום 23.9.87 (ק16/) ובו חזר על הצהרת כוונותיו בליווי שמותיהם של חברי העמותה. למותר לציין, כבר עתה, כי כוונות אלו לא התממשו. העמותה לא האריכה ימים ומרכז פעילותה של העמותה היה סביב שנת 1989 ועפ"י הנחזה מהדו"חות הכספיים אשר הונחו לפני בית המשפט, זולת הוצאת מדריך השירותים והטלפונים, העמותה לא עסקה בפעילות ציבורית ענפה, דבר שהיה כרוך קרוב לוודאי בפעילות כספית-כלכלית, וקשה לקבוע כי היא קידמה את מטרותיה כפי שהם הובעו במסמכי הייסוד שלה. העובדה אשר לא הייתה שנוייה במחלוקת בין הצדדים הייתה, שהקובל היווה את הרוח החיה והלב הפועם של העמותה. אין לי ספק כי הקובל השקיע שעות אין ספור, ימים כלילות, בפעילותו בעמותה. אעמוד על פועליו של הקובל בהמשך. 2. עוד עובר לפרסום הכתבה הראשונה, התפרסמה כתבה נוספת - אחרת בעיתון של הנאשם "קרן-אור" (להלן:"העיתון") בשם "מצוץ... מצוץ... מצוץ... מצוץ" (כותרת אשר חזרה על עצמה בהזדמנות נוספת והיא כנראה שם של מדור בעיתון) ובכתבה האמורה נכתב כדלקמן: "את אלברט רוזילוי לא מעניין שום דבר, חג פורים, מסיבות, אירועים. שמעון ביטון זה העיקר. והוא ביום הפורים ירד למשטרה והגיש תלונה נגד שמעון ביטון בעניין השימוש בכספים של העמותה לקידום בית שמש. רוזיליו הוציא את המת מהקבר והחל לחטט ולדבריו גילה עובדות הדרושות חקירה משטרתית. הוא מסתמך על עדויות חברי העמותה. והתחקיר המיוחל לא הופיע כמובטח בעיתון אינדקס. הסיבה לדברי רוזיליו היא: "לא הספיקו בעיתון והובטח שזה יכנס בשבוע הבא". הכתבה האמורה פורסמה ביום 13.3.98 כ- 10 שנים לאחר שהעמותה חדלה מלפעול (לכל דבר ועניין). הקובל אינו מייחס לנאשם לשון הרע בהוצאת הכתבה האמורה, אולם אין ספק שתוכן הכתבה ההיא, היווה את המסד עליו השתית הקובל את טרונייתו כלפי הנאשם בכתבות הבאות. רוזיליו זה ששמו מופיע בכתבה, עורך (או משמש כתב) אף הוא בעיתון אחר בשם "אינדקס" המופיע גם כן בבית-שמש. כבר בשלב זה ניתן להצביע על כך, שאהבה רבה אינה שוררת בין עורכי המקומונים בבית-שמש. מכל מקום, רוזיליו עפ"י מה שנכתב בכתבה, הוא זה אשר ראה לנכון להגיש תלונה אודות הקובל למשטרת בית-שמש כשביסוד תלונתו גילוי עובדות הדרושות חקירה משטרתית על פעילותו של הקובל בעמותה. לדברי הנאשם, רוזיליו הסתמך על עדויות חברי העמותה לשם ביסוס טענותיו שהובאו בתלונה. בשלב האמור, הנאשם אך דיווח לקוראיו, כי הוגשה תלונה משטרתית כנגד הקובל. למען השלמת התמונה בפרק זה, אפנה לתלונתו של רוזיליו כפי שזו הוגשה במשטרה. התלונה האמורה הוגשה למשטרה ביום 12.3.98 (ק17/) ובה מסר רוזיליו לחוקר, כי עפ"י תחקיר שעשה, "שקיים חשד שיושב ראש העמותה שמעון ביטון ניצל את המשרד (של העמותה - ד.מ.) כדירתו הפרטית בכך שהתגורר שם וגם הטלפון שהיה במשרד נוצל ע"י משפחתו של ביטון לשיחות פרטיות". כן ציין רוזיליו בתלונתו, כי "קיים חשד כי שמעון ביטון ניצל את העמותה על מנת להחדיר את השגיו האישיים וכן להתמודד לראשות העיר בבחירות 89". כמו כן ציין רוזיליו בתלונתו כי "בשנת 89 יצא מדריך טלפון לאזרח מכספי העמותה שבו הופיעו פרסומים על עסקיו של מר שמעון ביטון וכדומה". עפ"י דברי רוזיליו, העמותה קיבלה ביולי 88, ביולי 89 ובספטמבר 90 סכום של 40,000 דולר (15,000$; 15,000$; ו- 10,000$ בהתאמה) כשמקור כל הכספים האמורים היה מ"הקרן החדשה לישראל". עוד לפי דברי רוזיליו, רוב חברי העמותה פרשו "באמצע הדרך" וזאת "לאור כך שיושב ראש העמותה עשה דברים לא כשרים". רוזיליו ציין בתלונתו כי בין יתר מקורות המידע שהיו מצויים בידו באותה שעה, נכללו השיחה שקיים עם הנאשם ובה מסר הנאשם כי בידיו מצויה קלטת בה הוקלט אחיו של הקובל, אשר הודה בכך שבני משפחתו של הקובל השתמשו בטלפון שהיה במשרדי העמותה. כמו כן הוא ציין, כי הוא פנה לרוב חברי העמותה והקליט אותם, ושם נאמר לו שהם אינם "שבעי רצון" מתיפקודו של יו"ר העמותה. באותה שעה גם ציין רוזיליו בתלונתו, כי הוא פנה בפקס' לקובל והציג בפניו את שאלותיו, אולם לפי דעתו, הקובל התחמק ממתן תשובות הולמות לשאלותיו. במסגרת זו, יש לציין כי רוזיליו לא הסתפק בהגשת התלונה נגד הקובל, אלא הוא דאג לפרסם את דבר הגשת התלונה בעיתונו - עיתון אינדקס, בליווי כתבה ארוכה, בה חזר על תוכן התלונה אשר הגיש (נ13/). עוד יצויין, שהתברר שרוזיליו הגיש עוד שתי תלונות נגד הקובל (עמ' 43 לפרוטוקול), אם כי האישורים אשר הוגשו להוכחת הגשת התלונות (נ12/) מתייחסים לתלונות אשר הוגשו לאחר פרסום כל הכתבות מטעם הנאשם, וזאת ביום 21.4.98. הבאתי את דברי התלונה של רוזיליו בשלמותם, משום שדברים אלו שימשו לאחר מכן יסודות ללשון הרע שמייחס הקובל לנאשם, וזאת על אף שהנאשם העיד כי לא ראה את התלונה במקורה, אלא שקרא אודותיה לפני פרסום הכתבות בעיתונו (עמוד 19 לפרוטוקול), ועל כך להלן. טענתו העיקרית של הקובל בסיכומיו הינה בקליפת האגוז, שטענות הנאשם בדבר השחיתות שנמצאה בניהול העמותה ובמעשי הקובל (שמצאו את ביטויין בפרסומים) לא נבדקו עד תום, הנאשם עשה עבודה לא מעמיקה ולא דיבר עם בני משפחה על מנת לאמת את המידע שהגיע לידיו. מנגד טענה ב"כ הנאשם, כי הנאשם לא הוציא דיבה רעה על הקובל, ובכל מקרה לנאשם קיימות ההגנות המצויות בסעיפים 14, 15(2) ו - 15(4) לחוק. במאמר מוסגר יצויין, שהקובל ייחס לנאשם בסיכומיו את ההגנה המצוייה בסעיף 15(8) לחוק, ועם סעיף זה הוא התמודד, ברם בצדק טענה ב"כ הנאשם דווקא, שהנאשם אינו מתיימר להשתית את הגנתו על הסעיף האמור. 3. ומכאן לכתבות גופן. הכתבה הראשונה כאמור, ביום 20.3.98, התפרסמה הכתבה הראשונה אשר כונתה "תלונת 'העמותה למען בית שמש' - שערורייה או בלון?". בתחילת הכתבה מציין הנאשם את היחסים העכורים הקיימים בין רוזיליו לבין הקובל ומציין כי רוזיליו ראיין, שמע והקליט את חברי העמותה שמסרו בידיו עובדות רבות; חלקן חדשות שהפתיעו אותו. וכך היא לשונה של הכתבה: "מידי יום הצטברו בידיו נתונים שהדאיגו וערערו את האמון המוחלט שניתן במי שניהל את העמותה. רוזיליו ירד בשבוע שעבר לתחנת המשטרה והתלונן על העבירות שנעשו לדעתו. לדברי רוזיליו בתלונה שהוגשה במשטרת בית שמש עשה ביטון שימוש פרטי בכספי ציבור שניתנו לטובת העמותה למען בית שמש. ביטון לשאלותינו הכחיש את הטענות הנ"ל וממקום שירותו הצבאי סיפר לנו:"כי אין בדברים האלה כל אמת". שאלנו את ביטון האם אכן היה שימוש בכספים של העמותה לצרכיו הפרטיים והבאנו בפניו טענות רוזיליו שהועלו בתלונה במשטרה כגון שימוש בטלפון העמותה לצרכים פרטיים ומשפחתיים, שימוש במשרדי העמותה כדירת מגורים והנובע מכך, מימון פרסום לעסקו המסחרי המקומי מתוך כספי העמותה וכל זאת ללא אישור וידיעת חברי הנהלת העמותה. ביטון בתגובה אומר לקרן-אור:"הניהול היה למופת, לא פירסמתי שום דבר בניגוד לדעת חברי העמותה". ביקשנו את התייחסותו של ביטון לטענות חבריו כנובע מהתחקיר שערך רוזיליו כי חברי העמותה לא ידעו כי קיבלו סכומי עתק (לדברי רוזיליו העמותה קיבלה כ40,000-$). אחד מחברי העמותה אף טען כי נהג לחתום על המחאות העמותה תוך הסתמכות ובטחון כי ביטון עושה בכסף שימוש נכון. ביקשנו את ביטון להסביר הניהול "התקין" הזה. תשובתו:"חבר שלך היה הגזבר, משמע הוא עשה עבירה, תפנה אליו". הקשינו עוד, מדוע מעולם לא פורסם דו"ח ציבורי על כספי העמותה? "תפנה לחבר שלך הוא היה הגזבר". החבר שלי זה קלמו בוזנח. באמת מדוע שלא יפורסמו כל הנתונים סביב העמותה? יצויין כי בעבר פניתי לחברים בעמותה רובם ככולם סירבו לשתף פעולה ולמסור פרטים. עכשיו כשהפרק הזה הגיע למשטרה נקווה אכן שזו תגלה מעורבות למרות הזמן הרב שחלף, תעורר את זכרונם של חברי העמותה ותסביר לציבור כיצד התבזבזו כספים שהגיעו לעמותה. בידי קרן אור עדות המאשרת אכן שהשימוש שנעשה בכספי העמותה לא תמיד עלה בקנה אחד עם התקוות של החברים השותפים בעמותה. נראה כי מתחילה פרשה גדולה, שערוריה כספית שתגרור אליה חלק בלתי מבוטל מראשי הציבור המקומי. בעניין אחר שאלנו את ביטון מדוע אינו ממהר לקיים את פסקי הדין במשפטים בהם הפסיד לניסים קופ, לדניאל וקנין ולציון סולטן. תשובתו הייתה:"יש לכם דרכים לגבות את הכסף, תפעלו בדרכים המותרות לכם עפ"י חוק". את הדרכים המוכרות לא צריך מר ביטון להבהיר, הדרכים נהירות ודאי למי שאמון ויודע כיצד לטפל בגביית החוב". לפי דברי הקובל יש בפרסום הכתבה האמורה לשון הרע כדלקמן: א. התיבות "מידי יום הצטברו בידיו נתונים שהדאיגו וערערו את האמון המוחלט שניתן במי שניהל את העמותה", היוו לשון הרע, כי יש בפרסום "השיקרי" (כלשון הקובל) בכדי להציג את הקובל כאדם לא ישר. ב. בפירסום דברי רוזיליו לפיהם "בתלונה שהוגשה במשטרת בית-שמש עשה ביטון שימוש פרטי בכספי ציבור שניתנו לטובת העמותה למען בית-שמש", יש לשון הרע, שכן משמע מתוך פירסום זה שהקובל מעל בכספי העמותה. ג. פירוט תלונתו של רוזיליו שהקובל השתמש בטלפון העמותה לצרכים פרטיים ומשפחתיים, גם כן מהווה לשון הרע, שכן משמע מפירסום זה שהקובל מעל בכספי העמותה. ד. תיעוד השימוש במשרדי העמותה כדירת מגורים והנובע מכך, מהווה לשון הרע, שכן שוב משמע מפירסום זה שהקובל מעל בכספי העמותה. ה. תיעוד מימון פירסום לעסקו המסחרי המקומי של הקובל מתוך כספי העמותה וזאת ללא קבלת אישורם וידיעתם של חברי הנהלת העמותה, היווה לשון הרע, שכן משמע מכך שהקובל מעל בכספי העמותה. ו. תיעוד הגשת התלונה והסתמכות עליה בקשר לכך שחברי העמותה לא ידעו כי קבלו סכומי עתק בסך 40,000$, היווה לשון הרע, שכן בכך משתמע כי הקובל הוליך שולל את חבריו לעמותה. ז. פרסום הידיעה שאחד מחברי העמותה אף טען כי נהג לחתום על המחאות העמותה תוך הסתמכות ובטחון כי הקובל עושה בכסף שימוש נכון, היווה לשון הרע, שכן משמע שהקובל מעל בכספי העמותה. ח. התיבה "התקין", המיוחס לאופן ניהול העמותה ע"י הקובל, מהווה לשון הרע, לפיו הכנסת המילה למרכאות משמעה היפוך המשמעות שבני אדם מייחסים לה, לאמר הקובל ניהל את העמותה באופן לא תקין. ט. קביעת הנאשם שכספי העמותה בוזבזו מהווה לשון הרע, שכן לפי דעת הקובל המונח "בזבוז" הינו בעל משמעות שלילית ובמיוחד שמדובר בכספי ציבור שהקובל אמור להיות אמון עליהם. י. קביעת הנאשם שמתחילה פרשה גדולה, שערוריה כספית שתגרור אליה חלק בלתי מבוטל מראשי הציבור המקומי מהווה לשון הרע, שכן הנאשם מייחס לקובל שערוריה כספית רחבת היקף. 4. כנחזה, הנאשם לא רק שתיעד את תוכן תלונתו של רוזיליו ולמותר לציין גם לא את הכתבה אשר רוזיליו עצמו, פירסם במקומון שלו, אינדקס מיום 19.3.98 (נ13/), אלא הוסיף נתונים משל עצמו, שכן משהגיע לידיעתו הגשת התלונה ע"י רוזיליו, הנאשם החל לחקור את הפרשה באופן עצמאי (וזאת בנוסף למידע שהגיע לידו עוד לפני פרסום הכתבה של רוזיליו והגשת תלונתו). הנתונים הבסיסיים שהופיעו בתלונתו של רוזיליו לאמור; השימוש הפרטי שנעשה בטלפון העמותה; השימוש במשרדי העמותה כדירת מגורים והנובע מכך; ומימון פירסום לעסקו המסחרי המקומי של הקובל מתוך כספי העמותה, תועדו בכתבה. אולם יחד עם זאת, מציין הנאשם בכתבה, כי הוא ביקש את התייחסותו של הקובל לתחקיר שערך רוזיליו לפיו חברי העמותה לא ידעו כי קיבלו את הסכום של 40,000$. החל מאותו שלב מופיעים נתונים אשר הם מפרי עטו של הנאשם בלבד מבלי להסתמך על חברו רוזיליו. לכן איפוא, יש צורך להבחין בין טענות הקובל כפי שבאות לידי ביטוי בסעיפים קטנים א-ו לעיל לבין טענות הקובל המופיעות בסעיפים קטנים ז-י (שהם מפרי עטו של הנאשם). ראשית יאמר, כי הקובל טען שמקור התלונה של רוזיליו למשטרה לא היה אלא הנאשם עצמו. בבסיס טענתו של הקובל הינה טענה שהנאשם אך מתחבא מאחורי "שמלתו" של רוזיליו. לא רוזיליו אשר צייד את הנאשם במידע אותו פירסם, אלא הנאשם הוא זה אשר צייד את רוזיליו במידע והיה מעוניין בהגשת התלונה, לא פחות ממנו. מכל מקום, לא הונחה לפני כל תשתית ראייתית המאששת את טענת הקובל שהנאשם הוא זה אשר הניע את רוזיליו ועל כן אני דוחה אותה. בעניין זה נאמנים עלי גם דברי הנאשם (בעמ' 59 לפרוטוקול) שהיו לרוזיליו מספיק סיבות משלו לרדוף אחרי הקובל מבלי להזקק לדירבון כל שהוא מטעם הנאשם. משבאנו לכאן אדון תחילה האם יש בפירסום התלונה של רוזיליו לשון הרע כנגד הקובל, ואקדים את המאוחר ואציין כי התוצאה אליה הגעתי בקשר לפרסום התלונה, זהה לגבי כל הפרסומים. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965- (להלן:"החוק") קובע כי "לשון הרע היא דבר שפירסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו". המבחן להתקיימות תנאי הסעיף, הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ. בלה אלמוג פד"י מו (5) 555,562). וכפי שעמד על כך בית המשפט במסגרת ע"א 466/83 שאהה נ. דרדריאן פד"י לט (4) 734,740 : "המבחן, שבאמצעותו יקבע אם אכן דברים מסויימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמר: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום". לא די להוכיח את כוונת הכותב ואת תחושתו של הנפגע, כדי שהדברים יהוו לשון הרע, אלא על הנפגע להוכיח, שבעיני קורא רגיל וסביר יעורר המעשה, המתואר בפירסום, יחס של גנאי כלפי הנפגע. על בית המשפט לבחון תוך קריאת הכתבה כולה ותוך כדי עיון בה אם משתקפים מהכתבה דברי השמצה וגנאי כלפי הנפגע (ע"א 809/89 לוטפי משעור ואח' נ. אמיל חביבי פד"י מז (1),1) . יוטעם גם, כי אין בחוק כל דרישה, כי הפירסום המקים עילה על פיו יהיה כוזב. עם זאת אמיתותו של הפירסום מהווה עילת הגנה, על אף שהפירסום עפ"י הגדרתו מהווה לשון הרע. החוק קובע איפוא, את התנאים והנסיבות בהן פירסום על אדם אשר פוגע בשמו הטוב, יעמיד לאדם הנפגע מן הפרסום עילת תביעה בנזיקין (או עילה לקבילה פלילית כנגד המפרסם). למעשה זכותו של האדם לשמו הטוב אינה זכות מוחלטת וניתן לפגוע בזכות זאת ולהקריבה על מזבח זכות אחרת, שהיא חופש הדיבור וחופש העיתונות. החוק קובע את האיזון בין שתי זכויות אלו המכחישות זו את זו (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ. יוסף קראוס ואח', תקדין עליון כרך 98(2) תשנ"ח/תשנ"ט 1998- עמ' 1352). וכפי שציין בית המשפט העליון בע"א 214/89 אבנרי נ. שפירא, פד"י מג (3) 840 בעמ' 861: "המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה הוא לא הכיר בזכות מוחלטת בחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים". 5. נראה בבירור, כי תוכן הכתבה (הראשונה ורעותיה האחרות) מהווה "לשון הרע" ושולל אני את דברי ב"כ הנאשם כי דברי הפירסום אינם נכנסים לגידרו של סעיף 1 לחוק וכי יש בהם אך מסירת אינפורמציה ולא חריצת דין, שכן גם העברת אינפורמציה צריכה להיות מדוייקת ולא פוגעת. בעניין זה, אין הבדל בין הכותרות של הכתבות לכתבות גופן. נדמה לי גם, שאין משקל רב לטענת ב"כ הנאשם, שהובאו גם תגובותיו של הקובל לתהיות ולשאלות הנאשם בכתבה, שכן הבאת התגובות לא מרפא את הפגמים במידה ויימצאו כאלו בגוף הדיווחים שבכתבה. לדידי, אין ספק, כי דברי הפרסום שבכתבה היו עלולים להשפיל את הקובל בעיני הבריות והיו עלולים גם לבזותו בשל המעשים שיוחסו לו. שאלה אחרת היא, האם קמה לנאשם הגנה מפני פירסום הדיבה. הגנתו הראשונה של הנאשם הושתתה על הגנת אמת הפירסום לפי סעיף 14 לחוק. עפ"י הסעיף האמור "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום עניין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". שניים הם יסודותיה של ההגנה. שהדבר שפורסם היה אמת ושהיה בפירסום עניין ציבורי. נבחן איפוא, את קיומם של יסודות ההגנה אחד לאחד. 6. האם הפירסום היה אמת. כאמור לעיל, יש לבחון את אמיתות הפירסום על שני רכיביו. הרכיב הראשון הוא אותם פירסומים המתייחסים לתיעוד התלונה של רוזיליו. הרכיב השני הוא אותו חלק של הפירסום שהיה מפרי עטו הבלעדי של הנאשם. באשר לפירסום התלונה של רוזיליו, זכאי המפרסם, להודיע לציבור על הגשת תלונה משטרתית תוך פירוט החשדות העולות מאותה תלונה. יחד עם זאת, פירסומים על חשדות הנעשים ע"י עיתון, מחייבים את העיתון במשנה זהירות ובבדיקה קפדנית של העובדות שביסוד החשד. עיתון אינו צריך להדפיס בקלות כל שמועה בלתי מבוססת לגבי אדם העלול לסבול כתוצאה מן הפירסום (ע"א 492/89 סלונים נ. דבר בע"מ ואח', פד"י מו(3) 827,835). עם זאת, מותר לעיתון לפרסם את מהלך החקירה המשטרתית וברור מאליו כי פרסום חקירה על חשד אינה שקולה לקביעה שהנפגע ביצע בפועל את העבירה המיוחסת לו (ע"א 3199/93 קראוס נ. ידיעות אחרונות בע"מ ואח' פד"י מט (2) 843,857). המפרסם את דברי הגשת התלונה, אינו צריך לחקור ולדרוש עד תום - את מכלול העובדות שבבסיס התלונה והחשדות העומדות כנגד הנפגע, שכן ברור הוא שהמפרסם אינו צריך ליטול לידיו את תפקיד המשטרה. די למפרסם כי מתוך הגיונם של הדברים מתוך דרישה וחקירה סבירה, שתשתקף תמונה שהחשד אינו עניין של עורבא פרח. יתר על כן, ההגנה הטמונה בסעיף 14 לחוק אינה דורשת תום לב מצידו של המפרסם ודי לו שעצם הפירסום יהיה אמת (דנ"א 7325/95 בעניין קראוס). בעניין זה כבר ייאמר, כי חוסר תום הלב שמייחס הקובל לנאשם ככל שהוא נוגע להגנת אמת הפירסום, אינו מעלה או מוריד. בחינה מדוקדקת של הכתבה (ככל שנוגעת לפרסום התלונה של רוזיליו), מובילה למסקנה שהנאשם לא חרג מתוכן התלונה. הנאשם נסמך על המידע שקיבל מרוזיליו, היו בידיו כבר באותה שעה מקורות מידע משלו ואף אישש את המידע אשר הגיע לידו לאחר ששוחח עם חברי העמותה ולאחר ששוחח עם אחיו של הקובל כבר בראשית שנת 96 כשנתיים לפני הפירסום (תמליל אודות השיחה שקיים הנאשם עם האח הוגש וסומן נ11/). נכון הוא שהקובל טען בסיכומיו שזה לא הגיוני שאחיו שוחח עם הנאשם והטיח טענות כנגדו ובכל מקרה, אחיו היה שרוי במשבר באותה תקופה. ברם, בהודעה שמסר הקובל לבית המשפט ביום 25.11.99 בעניין הפגמים שמצא בתמליל השיחה (לאחר שנמסרה הקלטת לבדיקתו), העלה טענה אחת (בלבד) כנגד נכונות השיחה המתומללת, ולא העלה טענות אחרות לגביה. לא מצאתי גם כל ראיה התומכת בטענתו של הקובל "שלא יתכן" שאחיו שוחח עם הנאשם כאמור. כמו כן, עובר לפירסום היו בידי הנאשם ההקלטות של השיחות שקיים רוזיליו עם חברי העמותה וכתבתו של רוזיליו בעיתון אינדקס - חומר אשר משקלו המצטבר היה רב. נראה על פניו איפוא, שהנאשם נקט באמצעים סבירים בכדי לוודא שתלונתו של רוזיליו לא הייתה תלונת סרק. על כן איפוא, עומדת לנאשם הגנת "אמת הפרסום" ככל שהיא נוגעת לפרסום התלונה שהגיש רוזיליו. ובאשר לחלקה השני של הכתבה (אותו חלק אשר אינו מתייחס באופן ישיר לדברי תלונתו של רוזיליו, אלא לפרי עטו של הנאשם). נטל השכנוע הרובץ על כתפו של המפרסם להוכיח את אמיתות הפירסום, הוא כבד ככובדה של הלשון הרע. ככל שלשון הרע תכבד ותלך, כן יכבד וילך הנטל להוכיח את האמת בפרסום (דנ"א 7325/95 בעניין קראוס). אין גם כל הכרח כי הראיות להוכחת אמיתות הפרסום תהיינה בידי המפרסם לפני הפרסום. אם הפרסום הוא אמת, אפילו אם הוכחה האמת לאחר מעשה, הרי שהמפרסם יהנה מהגנת החוק (ובלבד שיש בפרסום עניין לציבור ועל כך להלן) (ע"א 3199/93 בעניין קראוס). וכפי שאמר בית המשפט בע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ. מלכיאל גרינוולד, פד"י יב(3) 2017,2065: "...שמו הטוב של אדם הוא 'הונו', בחינת 'טוב שם משמן טוב'... לא ייתכן שבעל דין הבא לסתור - אם במשפט פלילי ואם באזרחי - את ההנחה האמורה, לא יידרש לעשות כן באמצעות הוכחה שהיא חזקה וברורה ושאיננה יורדת במידתה מזו הנדרשת, כרגיל, מהקטגוריה במשפט הפלילי. הפתרון "ה"מפשר" בין שתי גישות המנוגדות אלו - ובין האינטרסים הסותרים העומדים מאחוריהן - הוא אמנם לשמור אמונים לקנה-המידה האזרחי אך יחד אם זאת, להשתמש בו כך, שהמתגונן בטענת "אמת" כלפי אישום (או עילת) דיבה, יידרש להביא הוכחה שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה; ופירוש הדבר, שעליו להביא הוכחה שתצביע על גירסתו כאפשרות גבוהה, הגם לא גבוהה במידה הנדרשת, בדרך כלל, לגבי גירסת הקטגוריה במשפט פלילי". כשמדובר איפוא, בטענת אמת הפרסום, עשוי הנאשם להדרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ. בצלאל מזרחי, פד"י מא(2) 169,186). לאמר, לנוכח העובדה שמדובר בפגיעה בשמו הטוב של האדם, קיימת החמרה במשקל הראיות הבאות להוכיח את אמת הפרסום. נכון הוא, כי קיימות אמנם רק שתי מידות הוכחה, המידה הנדרשת במשפט פלילי (מעבר לכל ספק סביר) והמידה הנדרשת במשפט אזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), והמידה הדרושה להוכחת אמת הפרסום ע"י נתבע במשפט אזרחי וע"י נאשם במשפט פלילי, היא אותה מידת הוכחה הדרושה במשפט אזרחי. יחד עם זאת, עפ"י ההלכה הפסוקה, כאמור, קיימת החמרה במידת מה, וככל שלשון הרע חמורה יותר, כן תכבד המעמסה על כתפי הנאשם להוכיח את חפותו ע"י הוכחת האמת שבפרסום (ראה דיני לשון הרע, אורי שנהר, נבו הוצאה לאור בע"מ מהדורת 1997, עמ' 247, להלן:"שנהר"). זאת ועוד, לצורך בחינת השאלה האם חלה הגנת "אמת דיברתי" על פרסום מסוים, יערוך בית המשפט השוואה בין העובדות העולות בין הפרסום לבין המציאות העובדתית במועד הפרסום. ההגנה תעמוד למפרסם כאשר קיימת "זהות" בין המציאות האוביקטיבית לבין תיאוריה בפרסום. אין צורך בזהות מוחלטת ודי בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות. אם קיים פער מסוים בין המציאות המוכחת לבין הצגתה בפרסום, עשוי המפרסם להנות מהגנת סעיף 14 אם העובדה שהועלתה בפרסום, ולא הוכחה היא בגדר "פרט לוואי". יש צורך איפוא לבחון את האמת בפרסום שבסעיפי משנה ו-י (בפיסקה 3 בפסק דיני זה), אולם עובר לעשותי כן, אבחן גם את אמיתות הטענות שהועלו בסעיפי משנה א-ה וזאת בין היתר לנוכח העובדה שבפירסומים המאוחרים יותר, אותן עובדות פורסמו בשנית, לאו דווקא בשמו של רוזיליו תוך איזכור תלונתו למשטרה. נדמה, כי הצגת הקובל כאדם לא ישר כדבריו, הינו פועל יוצא מהמיוחס לו בכל הכתבה. אם ישנה אמת בפירסום, הרי שהמסקנה המתבקשת הינה שהקובל אינו אדם ישר. בעניין זה איפוא, אין צורך בדיון נוקב בסעיף קטן א' אלא יש לבדוק את הנתונים הספציפיים המיוחסים לקובל. השאלה היא, האם במבחן מאזן ההסתברות (או למעלה מכך), ניתן לקבוע כי הקובל עשה שימוש פרטי בכספי הציבור שניתנו לעמותה? התשובה לשאלה האמורה טמונה אף היא, בין היתר בתשובה שתינתן לשאלה - האם הקובל השתמש בטלפון העמותה לצרכיו הפרטיים והמשפחתיים ואם השתמש במשרדי העמותה כדירת מגורים והאם השתמש הקובל במדריך השירותים עבור פירסום ענייניו הפרטיים. לא הונחו בפני ראיות שבאמצעותן אוכל להגיע לכלל מסקנה שהקובל השתמש בפועל בטלפון לצרכיו הפרטיים או שהוא התגורר במשרדי העמותה. יתכן שהנאשם היה רשאי לפרסם חשדות אלו ברבים לנוכח המידע שהתקבל לידו (השיחה שניהל עם אחיו של הקובל ועוד), אולם נדרשת מידת הוכחה כלשהי בפני בית המשפט, שלא על דרך השמועה, על מנת שזה יקבע עפ"י דיני הראיות את מידת האמת שבפרסום. בעניינים אלו כאמור לא אוכל לקבוע דבר, שכן הנאשם לא הביא עד כל שהוא היודע מכלי ראשון, שהקובל נהג בעניינים אלו שלא כשורה. עם זאת, מתוך עיון במדריך השירותים והטלפונים, עולה בבירור כי הקובל פירסם הן את חנותו "ביטון אופנה" והן עיתונו "עיתון אחר" מספר רב של פעמים. מתוך חומר הראיות שהונח בפני, ועפ"י הודאתו של הקובל עצמו, ברור אף מעבר לכל ספק סביר שהקובל זכה לקבל את שירותי הפרסום חינם אין כסף. יחד עם זאת, העד יוסי כהן אשר הובא למתן עדות על ידי הקובל ושימש כחבר עמותה העיד, כי הוחלט בדיון מסודר בהנהלת העמותה כי השקעותיו של הקובל בעצם הנפקת המדריך, תקוזזנה באופן שהוא יזכה לקבל חשיפת פרסום רבה במדריך (עמ' 7 ו- 13 לפרוטוקול). אף הקובל העיד בעדותו בחקירה הנגדית, כי הוא קיזז באופן רעיוני את הזמן שהשקיע בהוצאת החוברת והעלויות הכרוכות בכך - בפרסומים הרבים שזכה לקבל בעת הוצאת המדריך (עמ' 30 לפרוטוקול). הטענה שנטענה בכתבה, שהקובל לא זכה לקבל את אישורם של חברי הנהלת העמותה לחשיפת הפרסום הרבה שזכה לקבל בחוברת, הוכחה כלא נכונה, שכן העד כהן רכש את אמונו של בית המשפט בעניין זה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבדברי הפתיחה של הקובל למדריך הוא פרסם את העיתון שבהנהלתו "בדלת האחורית". וכך כותב הקובל בדברי הפתיחה: "אזרח ידע קודם כל מה מגיע לו ואם הוא סבור שלא קיבל זאת יפנה למנהל. כשזה לא מספק אותו יפנה לכתובת לתלונות. לעיתים גם קורה שכל זה לא עוזר, ואז יש את "העמותה לקידום בית שמש", ולשכת הייעוץ המשפטי, הנותנת שירות יעוץ חינם. כמובן, יש לפני האזרח החש שזכויותיו נפגעו ואין מושיע, את האפשרות לפנות לעתונות חופשית ובלתי תלויה, דוגמת עתון אחר. לעיתים אין כמו שוט ההוקעה הפומבית כדי למנוע או לרפא את מחלת הביורוקרטים והפוליטיקאים" (ההדגשות במקור - ד.מ.). הנה כי כן, הקובל מאדיר את העיתון שבהנהלתו וזאת שלא על דרך הפרסום באמצעות המדריך - דבר אשר חברי ההנהלה לא נתנו לגביו את הסכמתם. זאת ועוד, מתוך עיון במדריך הטלפון אשר היווה כמחצית מהמדריך, בעמ' 64 שמו של הקובל מופיע בהבלטה ובעמ' 84, שמו של עיתונו מופיע אף הוא בהבלטה. למותר לציין כי אף גורם אחר למעט "ארמנד מוד" לא זכה להבלטת שמו במדריך הטלפון. איני משוכנע כי חברי העמותה נתנו את הסכמתם להבלטות אלו, ומכל מקום העד כהן לא העיד על כך בעדותו. במסגרת זו ובמאמר מוסגר, נדמה לי כי חשוב להצביע על כך שהיו קיימים יחסי גומלין בין מפעליו של הקובל. מצד אחד כאמור, הקובל השתמש במדריך של העמותה לפרסם את עצמו ואת עיסוקיו, ואילו מצד שני, הוא השתמש בעיתונו לפרסם את העמותה, כפי שנחזה ב - ק16/. הרושם שמתקבל הינו, ששני המפעלים שרתו את האינטרסים האישיים של הקובל. על כן איפוא, עיון מדוקדק במדריך הוביל אותי למסקנה שהנאשם הרים את הנטל המוטל עליו בכדי להוכיח שהקובל חרג מהסכמת חברי העמותה לפרסם את ענייניו הפרטיים במדריך ללא תשלום. 7. ובאשר לקבלת ה- 40,000$. בעניין זה הייתה נטושה מחלוקת קוטבית בין הצדדים, שכן לפי דברי הקובל העמותה זכתה לקבל אך 23,701$ (כפי שבא לידי ביטוי במכתב חברי העמותה מיום 30.3.98 - ק1/) ואילו לפי דברי הנאשם הסכום עמד על 40,000$ כאמור. בעניין זה נראה בבירור, כי הנאשם הרים את נטל הראייה המוטל עליו, שכן ביום 1.3.98 שיגר רוזיליו אל הקובל מכתב המפנה אליו 12 שאלות (נ3/). בשאלה 5 לשאלון, נשאל הקובל "האם זה נכון שהעמותה קבלה מהקרן (הקרן החדשה לישראל - ד.מ.) בשנים 88,89,90, סך של 40,000$. על שאלה זו השיב הקובל במכתבו מאותו יום (נ3/ - 2) כי "תלוי בהקשר ובעניין". כמו כן, ביום 2.3.98 התמיד רוזליו בשאלותיו ושיגר אל הקובל שאלון נוסף (נ4/). בשאלון זה שב רוזיליו וביקש מהקובל תשובה אודות ה- 40,000$. הפעם, על שאלה זו השיב הקובל - "אנני זוכר". מה לנו יותר מהודאת בעל דין זו. האמנם "תלוי בהקשר ובעניין"? כדברי הקובל במכתבו מיום 1.3.98! הרי לפי דברי הקובל לפני ועפ"י הכתוב ב -ק1/, העמותה לא זכתה לקבל סכום שכזה אלא סכום בסך 23,701$ בלבד. לדידי איפוא, במבחן "מאזן ההסתברות" ואף למעלה מכך, הנאשם הוכיח את קבלת דבר ה- 40,000$ ע"י העמותה. יתר על כן, היו יותר מרגליים לסברתו של הנאשם שהעניינים הכספיים של העמותה לא נוהלו באופן מקצועי. הדו"חות הכספיים והמאזנים לא הוגשו לרשם העמותות, ואף הקובל אישר זאת (עמ' 23 לפרוטוקול). שולל אני גם את טענת הקובל כאילו המאזנים "הוגשו" אך לא "נמצאו" בתיק של רשם העמותות. זאת ועוד, הקובל ייחס לנאשם לשון הרע בפרסום כתבה זו, בכך שפרסם שחברי העמותה "לא ידעו" על קבלת הכספים. הקובל לא טען שהעמותה לא קבלה בפועל סכום כזה. טענה זו מצאה את ביטויה בהתייחסותו של הקובל לכתבות האחרות. בעניין זה, הוכח כי חברי העמותה לא ידעו שהעמותה קיבלה 40,000$, שאם לא כן כיצד נחתם מסמך ק1/ אשר בו חמישה מתוך חברי העמותה מאשרים כי נתקבלו אך 23,701$. גם העד יוסי כהן העיד, כי הבין מתוך המאזנים שהוגשו לו על ידי הקובל, שהעמותה קיבלה סך של 23,000$ (עמ' 8,1 לפרוטוקול). לאמור חברי העמותה (או לכל הפחות מר כהן שהובא למתן עדות בבית המשפט) לא ידעו כלל כמה כספים נתקבלו ע"י העמותה. יתר על כן, הרושם שנתקבל הוא שהקובל פעל לבדו בעמותה וחבריה סמכו את ידיהם עליו ללא כל בדיקה וביקורת. וכדברי מר כהן בעדותו במענה לשאלות הקובל: "אתה הצעת את עצמך (ליו"ר העמותה - ד. מ.) ואנשים הסכימו מכיוון שאתה זה שגייס כספים, זה שרץ לדברים אחרים, בעצם זה שיזם הכל". אף הקובל כתב על עצמו בעיתונו דברים ברוח דומה: "אני הוא שבחרתי את חברי ההנהלה אחד אחד" (נ5/). בכדי לסתור רושם זה, טען הקובל בסיכומיו שפרוטוקול העמותה מיום 8.6.88 (ק19/[5]) אשר נערך בתחילת דרכה של העמותה ואשר נמצא בתיק רשם העמותות, שיקף הליך דמוקרטי של בחירת מוסדות העמותה, אולם איני בטוח כלל מה עמד מאחורי רישום פרוטוקול זה, שכן על דרך הטבע, אין בפרוטוקולים של אסיפות כלליות של תאגידים בכדי ללמד על מה שקדם להחלטות ויש בהם אך תיעוד ההחלטות שנתקבלו. תמיהותיו של הנאשם בכתבות היו אפוא בעניין זה במקומן. ובאשר לרכיב ז'. לא הוכח בפני על ידי הנאשם שאחד מחברי העמותה נהג לחתום על המחאות העמותה תוך הסתמכות ובטחון כי הקובל עושה בכסף שימוש נכון. בכך הושמטה טענת ההגנה מתחת רגליו של הנאשם בעניין זה. לאור כל האמור, נוטה הייתי לקבוע, שלא הוכחה אמיתות בפרסום ככל שהוא התייחס, הן לשימוש הקובל בטלפון ובמשרד העמותה לצרכיו האישיים והן לטענה שאחד מחברי העמותה נהג לחתום על המחאות העמותה תוך הסתמכות על הקובל. עם זאת, לנוכח העובדה שבזמן הפרסום לא הייתה מוטלת על הנאשם החובה לבדוק את אמיתות תוכן התלונה עד תום - כפי שפירטתי לעיל, שכן באותו שלב די היה לו לחסות בצילה של כתבתו או תלונתו של רוזיליו, הרי שהנאשם יצא ידי חובתו בהוכחת רכיבי הדיבה המיוחסים לו שבאו לידי ביטוי בפרסומים האמורים. ברם, פרסום הידיעה בעניין חתימת ההמחאות, שהיא ידיעה עצמאית של הנאשם, לא הוכחה כנכונה והנאשם אינו יכול להנות מהגנת סעיף 14 לחוק בעניין זה. באשר לטענת הקובל שהנאשם מייחס לו בזבוז של כספי העמותה, נראה לי כי היו לנאשם יותר מרגליים לסברה שכספי העמותה לא נוצלו כהלכה. יתכן והיה בידי הקובל בכדי להוכיח שדבר לא בוזבז, ברם, הוא לא השכיל להוכיח זאת לפני בית המשפט. כפי שציינתי בראשית פסק הדין, הרי שניכר מתוך הדו"חות הכספיים של העמותה, שהיא לא הצליחה להשיג את יעדיה. בשנת הפעילות העיקרית והברוכה שלה, שנת 1989, הרי כל שעשתה, היה הוצאת המדריך. בהתחשב בכך שהיעד המרכזי של העמותה היה ליתן לקהל היעד שלה, כתובת אליה יוכלו לקבל יעוץ משפטי חינם, על פניהם של הדו"חות, לא משתקפת תמונה שכספים כלשהם יועדו למימון יעוץ משפטי. יתר על כן, לא נראה כי הופנו כספים לקידום יתר המטרות של העמותה. עיקר הכספים בשנת 1989, זולת ההוצאות אשר היו כרוכות בהוצאת המדריך, יועדו לתשלום שכר עבודה. ועל מה שולם שכר עבודה זה? לא ניתן לדעת. בעניין זה איפוא, נחה דעתי, כי מבחינתו של הנאשם היתה הצדקה בנקיטת הלשון כפי שנקט. עם זאת, על אף שניתן היה למצוא דופי בפרסום הטענה שאחד מחברי העמותה נהג לחתום על המחאות העמותה תוך הסתמכות על הקובל, ב"כ הנאשם המלומדת טענה, כי אם ניתן למצוא דופי כאמור בהתנהגות הנאשם בפרסום חלק זה של הכתבה (או חלקים אחרים), הרי שפרסומי הדיבה התייחסו אך לפרטי לוואי שבכתבה. 8. פרטי לוואי מה הם? ככלל, פרט לוואי משמעותו פרט שולי ומישני שאין בו פגיעה של ממש בנפגע (ע"א 4/85 פרופ' אוריאל צור נ. פרופ' אברהם הוכברג, פד"י מב(3) 251,257). על מנת שדבר ייחשב כפרט לוואי, קיומם של שני תנאים מצטברים הכרחית. האחד שמשקלו היחסי של הפרט השגוי יהיה קטן ביחס לפרסום בכללותו (ושאלה היא האם יש לשקול את משקלו של הפרט השגוי כנגד הפרסום כולו או כנגד רכיבי לשון הרע בכללותם שבפרסום) ובעניין זה נראה כי הטענה שהטיח הנאשם בקובל שאחד מחברי העמותה טען כי נהג לחתום על המחאות העמותה תוך הסתמכות ובטחון כי הקובל עושה בכסף שימוש נכון - כשמשמעות הדבר הינה, שהקובל לא עשה שימוש תקין בכספי העמותה - אינו פרט שולי שניתן להתעלם ממנו. באותה מידה, הפרט האמור אינו ממלא אחר התנאי השני, שהוא, שעל מנת שפרסום שגוי יוכל לחסות בצילה של ההגנה בהיותו פרט שגוי שאין לו משקל יחסי גדול, עליו להיות פרט שכזה שאין בו פגיעה של ממש בנפגע (ראה גם שנהר עמודים 220-222). לא זהו המקרה בהתייחס לטענה האמורה כלפי הקובל ומסקנתי דלעיל לא תשתנה. 9. יתר טענותיו של הקובל לעניין הכתבה הראשונה (כפי שאלו באו לידי ביטוי בסעיפים קטנים ח-י של סעיף 3 בפסק דיני זה), מתייחסות, גם לפי טענתה של ב"כ הנאשם, להבעת דיעה. הגנה זו מצוייה בסעיף 15(4) לחוק ואדון בה עת שאדרש לשאלת ההגנה המצוייה בסעיף 15 לחוק של עשיית הפרסום בתום לב. 10. עוד עובר לחתימת פרק זה הדן בהגנת "אמת הפרסום" יש לבדוק גם את קיומו של היסוד השני שבסעיף 14 והוא שיהיה בפרסום "עניין ציבורי". נפסק בע"א 3199/93 בעניין קראוס, כי ראוי לפרש בהרחבה את המושג "עניין ציבורי". העניין שיש לציבור בפרסום נגזר, בין היתר, ממהות הפרסום ועל מי מפורסמת הידיעה. ברור הוא, כי יש לציבור יותר "עניין" בפרסום ידיעות על "איש ציבור" מאשר לאנשים אשר אינם בעלי שם. באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי לענייני ציבור בפרט מזה, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור בפרט מזה, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של המידע בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור (ע"א 4607/92 הרב שלמה קליין נ' גיל רונן ושלושה אחרים, תקדין-עליון כרך 94(2) תשנ"ד-תשנ"ה1994- בעמ' 2393; ע"א 214/89 בעניין אבנרי). בצומת דרכים זה היה מקום לדון אם הקובל הינו "איש ציבור" בעל "תפקיד ציבורי", אולם לנוכח העובדה כי אחת מטענות ההגנה של הנאשם מושתתת על האמור בסעיף 15(4) לחוק, הדן בהגנת תום לב שיש בפרסום הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, אניח עניין זה לעת עתה ואדון אך "בעניין הציבורי" במסגרת סעיף 14 לחוק כאמור. למעשה, התנאי של "עניין ציבורי" מחייב קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, דהיינו שהציבור בתור שכזה מעוניין בפרסום ואין די בכך שלפרטים המרכיבים את הציבור ישנו עניין לדעת את הפרטים שפורסמו. "העניין הציבורי" הוא פועל יוצא של מדיניותו השיפוטית של בית המשפט (שנהר, עמ' 224) ועל בית המשפט לערוך איזון בין אינטרס הפרט במעט פרסום פרטים פוגעים לבין אינטרס חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. המבחן לעניין חשיפת המידע מוכרע על פי "מבחן התועלת" היינו, עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. בפירסומים הנוגעים לביצוע עבירות פליליות עשויה להיות תועלת חברתית רבה, וזאת גם כאשר הפעילות העבריינית נעשית שלא על ידי איש ציבור. קל וחומר הוא, כשביצוע עבירה פלילית מיוחסת לאיש ציבור. במקרה זה הפרסום היה תולדה של הגשת תלונה משטרתית ונדמה לי, כי גם אם לא ניתן היה להגדיר את הפעילות המיוחסת לקובל, כפעילות פלילית עבריינית, הרי שהיה במעשים שיוחסו לקובל, עניין רב לציבור לדעת. יתר על כן, הקובל עצמו ביקש לחשוף את עצמו לעיני הציבור, הן בהקמת העמותה, הן בהפצת מדריך השירותים והן על ידי פעילותו הציבורית הענפה. הואיל וכך, ובאותה מידה שביקש הקובל להחשף לציבור, יש לציבור עניין רב בבדיקת אורחותיו, לוודאי ככל שאלו נוגעים בעצם פעילותו הציבורית דרכה ביקש לכבוש את לבבות הציבור. בעניין זה, איפוא, נראה לי ברור, כי היה בפרסום "עניין ציבורי". בכך איפוא, התקיימו שני התנאים לגבי אותם פרסומים שהוכחו כאמת. לסיכום פרק זה, יוצא כי רק הטענה שפורסמה בכתבה שחבר עמותה נהג לחתום על המחאות העמותה תוך הסתמכות ובטחון שהקובל עושה בכסף שימוש נכון, לא הוכחה כאמת, כששלוש טענותיו האחרות של הקובל שטרם דנתי בהן, דינן ייחתך במבחן תום הלב. 11. ומכאן , איפוא, להגנת תום הלב. ב"כ הנאשם המלומדת טענה להגנת תום הלב הן לפי סעיף 15(2) והן לפי סעיף 15(4). הכלל הוא לפי סעיף 16(א) לחוק, כי אם הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות לפי סעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. לאמור, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, די לו לנאשם או לנתבע, לפי העניין, להוכיח קיומם של שני יסודות. האחד, כי הפרסום נעשה על ידו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק. והשני, כי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות. יחד עם זאת, אם הקובל יוכיח אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על פיה וקמה חזקה הפוכה שהפרסום נעשה שלא בתום לב ואם הנתבע או הנאשם איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז ימצא חייב בדין (ע"א 809/89 לוטפי משעור ושני אחרים נ' אמיל חביבי, פד"י מז(1) עמ' 1 ; ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' חתוקה פד"י כג(2) 135, 137; ד"נ 9/67 חברת החשמל לישראל נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ פד"י לב(3) עמ' 337, 367). וכדברי בית המשפט בע"א 250/69 בעניין הוצאת מודיעין: "החזקה האמורה בסעיף 16 (א) לחוק משחררת את המפרסם מן הצורך להוכיח תום לבו. סעיף 16(ב) מראה כיצד ניתן לסתור את חזקת תום הלב העולה מסעיף 15(2). סעיף 16 אינו אלא כלל מדיני הראיות המעבירים את נטל השכנוע ומשנמצא כי עתונאי לא נקט אמצעים סבירים לבדיקת אמיתותה של הידיעה, עדיין רשאי הוא להוכיח תום לבו. משקבע המחוקק בסעיף 16 את רמת התנהגות ראוייה, עצם העובדה שהנתבע לא הגיע לרמת התנהגות זו, מעמידה אותו בחזקת אדם חסר תום לב, ואם אין בידו לסתור את החזקה ע"י הוכחת נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפרסום, הרי הוא אשם". ובאשר להגנת תום הלב המצויה בסעיף 15(2) לחוק העומדת לעיתונאי. האם ניתן לומר איפוא, שקיימים יחסים בין הנאשם כעורך עיתון לקוראי עיתונו שהטילו עליו חובה מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום. בעניין זה נקבע כבר בע.א. 213/69 חברת החשמל ישראל בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ, פד"י כג(2) עמ' 87, כי היחסים הרגילים בין עיתון לקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי ועל כן אף אינם מקנים לו זכייה מיוחדת לגבי פרסומיו שימצאו בלתי נכונים. לגבי יישום המבחן יש לדון בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, ויש לבחון גם אם הציבור שעשוי היה לקרוא את הכתבה, יפיק מהפרסום תועלת אשר ממנה תיגזר החובה המוסרית. בע"א 3199/93 בעניין קראוס, בית המשפט לא התיר באופן גורף כל פרסום הנוגע לאיש ציבור, אולם בנסיבות מסויימות ניתן להכיר בקיום חובה חברתית לפרסם בעיתונות התראות בדבר מעשים פסולים שנעשו על ידי אנשי ציבור (ראה שנהר עמ' 292,293). ספק גדול בעיני, אם הייתה לנאשם חובה לפרסם כתבה על פועליו של הקובל לאחר 10 שנים, ונדמה לי לאור האמור, שהנאשם לא יכול לחסות בצילה של ההגנה המושתתת על סעיף 15(2) לחוק. לגבי קיומן של הנסיבות המפורטות בסעיף 15(4) לחוק, יש לדון בקיומם של שני יסודות. האם הפרסום היה הבעת דעה, והאם מילא הקובל תפקיד ציבורי. באשר ליסוד הראשון והוא הבעת דעה, הרי שהשאלה אם קטעי כתב שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה גרידא של הכותב, היא בעיקרה שאלה שבעובדה ועל בית המשפט להסיק את מסקנותיו על פי השכל הישר וכללי ההגיון תוך עיון בכתבה בשלמותה (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' גדעון ספירו, פד"י מו(3), 48, 55). הלכה פסוקה היא, כי בפרסום אשר לגביו נטען שיש בו משום הבעת דעה, יש להפריד בין הדעה המובעת ובין העובדות עליהן מתבססת דעה זו. הגנת סעיף 15(4) לחוק חלה רק על הבעת הדעה, ואילו העובדות שביסודן, אינן לעניין ההגנה האמורה, והן תבחננה במידת הצורך במסגרת סעיף 14 לחוק בלבד. בהתקיים תנאים מסויימים, תקום למפרסם הגנה בפני האחריות בפלילים ובנזיקין אפילו לא היתה אמת בהבעת הדעה (ע"א 334/89 בעניין רבקה מיכאלי). בכל פרסום המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15(4) חייבת להיות הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ פד"י לב(3) עמ' 337). במבט כולל על הכתבה, נראה כי קיימת הפרדה ברורה בין הפרק העובדתי לבין הפרק המביע את דעותיו של הנאשם. בעניין זה יצא הנאשם לידי חובה (ובאשר לחלק העובדתי המצוי בכתבה, הדעת ניתנה עליו לעיל). ובאשר להבעת הדעה, נדמה כי המפורט בס"ק ח',ט' וי' הינו בדיוק הבעת דעה של המפרסם אודות פועלו של הקובל. הקובל מלין על כך שהנאשם הכניס את התיבה "התקין" בתוך מרכאות, שכן לפי טענתו, הכנסת המילה למרכאות, משמעה היפוך המשמעות שבני אדם מייחסים למילה, לאמור, הקובל ניהל את העמותה באופן לא תקין. בכך נדמה שהנאשם הביע את דעתו על הקובל ועל כך הוא מוגן ולשם כך מיועדת ההגנה. הוא הדין לגבי המונח "בזבוז" שהוא אמנם בעל משמעות שלילית. גם בכך הביע הנאשם את דעתו על הקובל. בתוך אותה מסגרת ניתן להכניס את הקביעה של הנאשם, "שמתחילה פרשה גדולה ושערוריה כספית שתגרור אליה חלק בלתי מבוטל מראשי הציבור". לאמור, אף כאן ישנה הבעת דעה. במובן זה, איפוא, הנאשם הצליח להתכסות בהגנה המפורטת בסעיף 15(4) לגבי הרכיבים האמורים. השאלה שנותרה לדיון הינה, האם במסגרת סעיף 15(4), מילא הקובל תפקיד ציבורי או לאו. בעניין זה נדמה שהנאשם פורץ לדלת שהיא פתוחה בפניו, שכן הקובל עצמו ראה את פועלו כפעילות ציבורית ראשונה במעלה. בנוסף על האמור, הוא היה מועמד למועצת העיר בית שמש בשנת 89' והרבה בפעילות פוליטית - ציבורית. הקובל היה איש מטה הסברה של הליכוד בבחירות 1993 ואף היה מועמד ברשימת הליכוד למועצת העיר ב1993-. ב1994- הוא מונה לדובר עיריית בית שמש ורק בשנת 95' הוא פרסם הודעה שהוא פורש מהפעילות הפוליטית (עמ' 38 לפרוטוקול). יתר על כן, רשימת התפקידים הציבוריים אינה מוגבלת וניתן לפרסם ביקורת על איש הציבור גם לאחר פרישתו מתפקידו (שנהר עמ' 322; ע"א 831/86 פרופ' משה מאור נ' פרופ' דן מוראלי, פד"י מד(1), 762,776). נדמה גם, כי עצם פעילותו של הקובל בעמותה הייתה פעילות ציבורית בה מילא תפקיד ציבורי. בכתב הקובלנה עצמו, בסעיף 5.10 מאשר הקובל כי הכספים שהגיעו לעמותה היו כספי ציבור. מתוך ק21/ שהוא מכתב ממנהלת הקרן החדשה לישראל שפורסם בעיתון הנאשם, אתה למד שהקרן אשר מנהלת כספי ציבור העבירה כספים לעמותה (על אף שהקובל טען שהכספים הגיעו מקרן מוריה שהיא קרן פרטית [עמ' 32 לפרוטוקול], דבר שהוכח כלא נכון). כספים נתקבלו גם מפרוייקט שיכון השכונות (עדותו של מר כהן בעמ' 9 לפרוטוקול) והקובל בסיכומיו למעשה הודה בפה מלא שהוא היה איש ציבור. מתוך כל זה ניתן להסיק בנקל, כי הקובל ראה עצמו כאיש ציבור והתעסק גם בפעילותו בעמותה בפעילות ציבורית. אך בכך לא סגי. כאמור לעיל יש לדון גם בשאלת הסבירות שבפרסום בנסיבות העניין וזאת לפי מצוותו של סעיף 16(א) לחוק. בעניין זה תחולתה של ההגנה האמורה איננה מותנית בסגנון הכתבה. הביקורת עשויה שלא לחרוג מתחום הסביר ולהחשב כלגיטימית, גם אם נוסחה בלשון חריפה ומכאיבה. מאידך ניתן להעלות על הדעת שפרסום שנוסח בלשון מתונה עלול לחרוג מתחום הסביר בנסיבות העניין (ע"א 809/89 בעניין לוטפי משעור). לנוכח קריאת הכתבה, לי נדמה כי הפרסום לא חרג מהתחום הסביר. מרבית הפרסום מתייחס לעובדות ואילו החלק המסור להבעת דעותיו של המפרסם הינו מזערי. אף העברת הביקורת שקיימת בדברי המפרסם, הייתה בשפה רפה והנאשם אף הקפיד להשתמש אך בלשון סגי נהור כגון הכנסת המילה "התקין" לתוך המרכאות. לטעמי שימוש בלשון סגי נהור ממתן דווקא את הבעת הדעה ונדמה לי כי בכך הנאשם לא חטא. 12. האם הקובל הצליח להפוך את הקערה על פיה ולסתור את חזקת תום הלב העומדת לנאשם לפי סעיף 16(ב) לחוק? לפי הסעיף האמור, על הקובל להוכיח או שהפרסום לא היה אמת ושהנאשם לא האמין באמיתותו, או שהפרסום לא היה אמת והנאשם לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים להווכח אם היה אמת או לא, או שהנאשם התכוון ע"י הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על פי סעיף 15 לחוק. כבר עתה יאמר, כי אין לי ספק שהנאשם האמין באמיתות הפרסום וכי הוא לא התכוון לפגוע בקובל במידה גדולה יותר משסבר שקיימת לו החובה המוסרית לפרסם אודות פועלו של הקובל לפי סעיף 15 לחוק. התרשמתי מהנאשם, כי סקרנותו העיתונאית הניעה אותו להתחקות ולחקור אודות הקובל. על אף שלא נעלמה מעיני העובדה, שהן הקובל והן הנאשם הינם עיתונאים המתחרים על אותם קהלי יעד, הרי שלא הונחה בפני כל ראייה שכל רצונו של הנאשם היה אך להרע לקובל. כפי שנאמר לעיל, הנאשם פרסם את מרבית הרובד העובדתי שבכתבתו כתוצאה מהנתונים שקיבל מרוזיליו. העובדה היחידה אשר קבעתי (בסעיף 7 לפסק דיני זה) שהנאשם לא הצליח להוכיח את אמיתותה, הייתה בפרסום שאחד מחברי העמותה נהג לחתום על המחאות העמותה תוך הסתמכות ובטחון שהקובל עושה בכסף שימוש נכון. בעניין זה ניתן היה לסבור כי לעניין סתירת חזקת תום הלב העומדת לנאשם, הוכח ע"י הקובל כי הפרסום לא היה אמת. ברם, שונה נטל הראייה הרובץ על שכמו של הנאשם להוכיח את אמיתות הפרסום לפי סעיף 14 לחוק לבין נטל הראייה הרובץ על שכמו של הקובל לפי סעיף 16(ב) לחוק. על הקובל המבקש להסתמך על סעיף 16(ב) לחוק להצביע בצורה מפורשת על כך שהפרסום היה שקרי (ראה שנהר עמ' 267). נכון הוא, כפי שקבעתי לעיל, שהנאשם לא הצליח להוכיח במידה ההוכחה הדרושה, שכל העובדות עליהן הביע את דעתו היו נכונות, ברם מנגד הקובל לא הצליח להניח את דעתי שהפרסום היה שקרי על פי אמות המידה הדרושות לו בכדי לסתור את חזקת תום הלב העומדת לנאשם. משכך, לא הצליח לסתור את חזקת תום הלב העומדת לנאשם על פי סעיף (4)15 לחוק. ומכאן לסבירות הפרסום. כאמור, על הנאשם להוכיח בנוסף לקיומן של אחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. אחת השאלות המהותיות הינה איפוא, מהם הצעדים שנקט המפרסם קודם פרסום לשון הרע והאם היו סבירים או לאו. עבודה פזיזה ולא רצינית, ללא בדיקה לעומק, לא תמלט את המפרסם מעוונו (ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עתונות, תקדין-עליון כרך 98(3) תשנ"ח-תשנ"ט 1998 עמ' 690). בעניין זה נחה דעתי שהנאשם נקט את האמצעים הסבירים לשם בדיקת העובדות עליהן ביסס את פרסומו. ואביא מקצת הדברים של הנאשם (בעמוד 37 לפרוטוקול) כדלקמן: " היא פורסמה ב20.3- שוחחתי עם אלברט רוזיליו קיבלתי ממנו גם את הנתונים שהיו לו בעקבות פרסום כתבה שהוא עשה בעיתון אינדקס. הוא הפנה שאלות בכתב למר ביטון והתשובות של מר ביטון בעקבות אותן תשובות שעוררו אצלי תהיות הרבה אי בהירות, פניתי למר ביטון והוא היה בשירות מילואים ונתן לי את אחותו. התקשרתי אליו גם במזכירה האלקטרונית והוא חזר אליי והשיב לי על השאלות ששאלתי. לא תמיד התשובות ענו על השאלות. תמיד השתדל להתחמק ביסודיות ומר ביטון העדיף לשחק איתנו במשחקי מילים במקום לענות ישירות לשאלות. אני רוצה לציין את הזכרון הלוקה שלו "שכחתי" "אנני זוכר" התשובות חזרו על השאלות כמה וכמה פעמים. זה חיזק את החשדות שלנו. אם התגובות של מר ביטון האמת - ניסיתי לבדוק גם אותם ופניתי לחברי העמותה וחלקם לא רצו לדבר וידעו שיש יריבות ביננו והם העדיפו לא להכנס לסיפור הזה לכן רוזיליו בתפקיד חשוב מאוד בעניין הזה וחשף את כל העניין". נכונה היא איפוא, גם טענת ב"כ הנאשם, כי באותו שלב, היו לנאשם מקורות מידע למכביר עליהם התבסס בכתבתו: שיחה שקיים עם רוזיליו, שיחה שקיים עם אחיו של הקובל - דוד והקלטה ותמלול של אותה שיחה, השאלות והתשובות של רוזיליו ושל הקובל, הכתבתה של רוזיליו בעיתון אינדקס, שיחות בעל פה שקיים עם רבים מחברי העמותה והעדר חומר בתיק העמותה אצל רשם העמותות- דבר שעולה מתוך עיון בק19/ בבירור. לדידי ברור כי הנאשם נקט אמצעים סבירים להווכח אם דברי הפרסום היו אמת או לאו. כנגד זאת, הביא הקובל את העד כהן אשר העיד בחקירתו הראשית, שהוא לא סיפר לנאשם דבר וזאת משום שנראה היה לו שכל "הסיפור כל כך מיושן ועבר זמנו" (עמ' 4 לפרוטוקול). ברם בחקירתו הנגדית, אישר העד שהנאשם חקר אותו שתי וערב אודות העניינים הכספיים של העמותה (עמ' 12 לפרוטוקול), כך שדווקא עדות זו עלתה בקנה אחד עם גרסתו של הנאשם. הקובל טען גם בסיכומיו, שנצפו סתירות בעדותו של הנאשם בקשר לבקשת אחיו של הקובל שהנאשם לא יפרסם את שיחתו עימו. לדידי, אין לכך כל משמעות לגבי עצם קיומה של השיחה ויש בטיעון זה של הקובל גם בכדי לסתור את טענתו שלו, שלא התקיימה שיחה כלל בין הנאשם לאחי הקובל. אטעים עוד זאת. לנוכח העובדה שהקובל עצמו אישר שהמאזנים לא הוגשו (או לא "נמצאו") לרשם העמותות (עמ' 23 לפרוטוקול), דבר זה רק הגביר את תמיהותיו של הנאשם והגבירו אף את סקרנותו העיתונאית. יתר על כן, הנאשם לא קפא על שמריו ותיאר בפרוטרוט את מאמציו להשיג את המידע גם מאנשי הקרן החדשה לישראל (עמודים 52-55 לפרוטוקול) ונראה לי כי לא היה מקום לדרוש ממנו לחקור עוד בעניין זה. במאמר מוסגר אציין עובר לחתימת פרק זה, שבסיכומיה טענה ב"כ הנאשם כי באותה שעה היה מונח גם מכתב תלונתו של חבר העמותה מלכא, גם כן כמקור נוסף למידע שהגיע לידי הנאשם. ברם אתעלם מקיומו של מכתב זה, שכן הוא לא הוגש ולא הונח לפני, על אף שהוא מוזכר בכתבת רוזיליו בעיתון אינדקס (נ15/[2], אך לא כמקור עצמאי לפרסום. 13. סוף דבר, איפוא, בעניין הפרסום הראשון, אני מרשיע את הנאשם באשמת פרסום לשון הרע ככל שהיא מתייחסת לפרסום אחד בלבד והוא פרסום החתמת חברי העמותה על המחאות ללא שהקובל יידע אותם לשם מה הן מוחתמות. הכתבה השנייה הכתבה השנייה פורסמה ביום 27.3.98 וכותרתה "מצוץ… מצוץ…מצוץ…מצוץ". בכתבה האמורה (ק9/) כותב הנאשם על הקובל את הדברים הבאים: "שמעון ביטון במילואים. בשבוע שעבר חיפשנו אותו לשאול בעניין ההוצאות הכספיות של העמותה לקידום בית שמש שהוא היה מופקד עליה. רצינו לדעת לאן הלכו 40,000 דולר ובין היתר שאלנו אותו מה יעשה בלי פדידה כמועמד… ומיד רץ לספר לחבר'ה "סולטן התקשר אלי…" לא חשוב שזה לא נכון, מדאיג אותי מה עושה ביטון בצבא? במקום להיות עסוק בתפקידו הצבאי, ואני באמת לא יודע מה תפקידו הצבאי הוא מוצא לנכון להתקשר ולהשיב בטלפון הסלולארי שלו לכל מיני מקומות. ביטון הדיבור בטלפון הסולולארי מסוכן. האוייב מאזין. לך תדע אם הוא לא פולט באמצע כמה סודות צבאיים. שמעון ביטון פנה לשלום פדידה וביקש ממנו לפנות לנתבעים על ידו לוותר על קביעת בית המשפט לתשלום הוצאות. פדידה השיב לו: "עם כל החברות ביננו עדיף אתה, או תפנה דרך דוד לוק. לוק נהג בחוכמה והציע לו לפנות לוועד. שמעון ביטון מאבד משלוותו. איך אפשר לדעת? ביטון חודר למדור המציצנות בעיתונות. האם זה אומר כי כבר אין לו מה למכור בסדר היום?". 14. הקובל מלין על הנאשם בכתבה זו, כשם שהלין עליו בכתבה הראשונה, שהנאשם ציין בכתבתו שהוא ביקש לדעת לאן הלכו 40,000 דולר. בכך טען הקובל, הטביע הנאשם חותם שלילי עליו באופן ניסוח המשפט, כאילו הקובל בזבז את כספי העמותה, ובמיוחד כאשר עובדתית הסכום אינו נכון. כבר הבעתי את דעתי לעיל, כי קיימת לנאשם הגנה בדבר אמת הפרסום ככל שנוגע לקבלת 40,000 דולר ונראה לי כי לא קיים פגם כלשהוא בכך שהנאשם ביקש לדעת לאן הלכו הכספים האמורים. יתר על כן באותו שלב, הקובל לא השיב לחקירותיו של הנאשם וכל שעשה היה שיגור שני מכתבים אל הנאשם מיום 24.3.98 (מכתבים אשר נשלחו בין שני הפרסומים, הראשון והשני). נכון כי במסגרת שני המכתבים האמורים (ק12/ וק13/) הקובל מלין על הנאשם שהוא מוציא עליו שם רע, אולם הוא לא צייד את הנאשם עם מידע כלשהוא המאשש או הסותר את טענותיו. לא היה בידי הנאשם מידע אחר כלשהוא שנמסר לו ע"י הקובל באותו שלב, מידע אשר היה עשוי לשנות את עמדתו. לו העניין היה חשוב לקובל, היה עליו לצייד את הנאשם עם אותו מכתב אשר מסר לידיו ביום 30.3.98 (ק1/) כבר לפני הפרסום השני. לא מצאתי איפוא מקום להרשיע את הנאשם בלשון הרע ע"י פרסום הכתבה השנייה. הכתבה השלישית 15. כתבה זו פורסמה ביום 3.4.98. כותרתה "מועדון נתבעי ביטון התרחב". בפתחה של הכתבה מספר הנאשם כי הוא ומערכת העיתון "קרן אור" הצטרפו לגורמים אשר נתבעו על ידי הקובל. לאחר פתחת זו ולאחר שהנאשם פירט בקצרה את התביעה שהגיש הקובל נגד עיתון אינדקס, עובר הוא לנושא הכתבה אשר בגינה הוגשה התביעה כנגד אינדקס. ולהלן ציטוט הכתבה (החלק הרלבנטי לענייננו): "יצויין, כי בנושא אחד הנדון בכתב התביעה, קרי כספי העמותה לקידום בית שמש הוגשה תלונה למשטרת ישראל אשר הועברה לפרקליטות לחוות דעת כיצד לנהוג. החקירה בעניין טרם החלה ולא מן הנמנע כי המשטרה תחל לפעול רק אחרי קבלת הוראות מהפרקליטות. אגב התביעה כוללת כל הפרסומים שהוזכר בהם בצורה זו או אחרת שמו של שמעון ביטון. ואנחנו במערכת קרן אור לא יצאנו מקופחים מהעניין. גם אנחנו "זכינו" לקבל דרישה לפרסום התנצלות ואיום לתובענה מצד ביטון. נכון לעכשיו עדיין לא קיבלנו כל כתב תביעה. קרן אור עומד על כך שהפרסומים בעיתון קרן אור היו אמת לאמיתה, השאלות שנשאלו הוצגו בתוכן הכתבה וגם דבריו של ביטון הובאו במלואם. כלומר תגובת היושב ראש מופיעה בפרסום. בכלל השבוע שמעון ביטון היה טרוד מאוד להוכיח לנו כי הוא ישר כפיים וצדיק הדור. לא הטלנו ספק ביושרו או בצדקתו. ביטון הביא לנו תצהיר שהוגש בבית המשפט בשנת 94, עדות כתובה של חברי העמותה צבי מילר ויוסי כהן. הם מאוד מעניינים אגב, ושווה לקרוא אותם. אבל אינם משנים כהוא זה את הטענות העיקריות על ניהול לא תקין. כנגד טענות החברים הנ"ל יש טענות סותרות של גבי מלכא ושל מאיר מלכא ומה שאנחנו מבקשים שהמשטרה תבדוק אכן מי צודק". בעניין זה מלין הקובל שהפרסום לא היה אמת, שכן דבריו של הקובל לא הובאו במלואם. לטענת הקובל, התצהיר שהוגש לבית המשפט בשנת 94 והעדות הכתובה של חברי העמותה, צבי מילר ויוסי כהן, אכן "משנים" לעניין האשמותיו של הנאשם בפרסום. 16. יצויין, כי מאז פרסום הכתבה השניה ביום 27.3.98 ועד לפרסום הכתבה השלישית ביום 3.4.98, נפל דבר. בין התאריכים האמורים, ביום 30.3.98, דאג הקובל להעביר לנאשם את המכתב מיום 30.3.98 (ק1/), במסגרתו סבר הקובל כי השיב לשאלותיו של הנאשם. על המכתב האמור החתים הקובל חמישה מחברי העמותה; יוסי כהן, צבי מילר, רונית רענן, שלום אדרי ואריה פלאט. כמו כן, שיגר הקובל לנאשם את הדו"חות הכספיים של העמותה לשנים 1988-1991. בכך סבר הקובל שהנאשם יבוא על סיפוקו ויקבל מענה על כל תמיהותיו. הואיל וכך, סבר הקובל גם, שהיה על הנאשם לחדול מהפרסומים. ברם, מחשבה אחרת היתה לנאשם. לי נדמה כי הדין עם הנאשם בעניין זה ולא היה בחומר שהומצא לו בכדי לשנות את עמדתו. יתר על כן, על אף שק1/ נחתם על ידי מספר חברי עמותה, הרי הוא נכתב על ידי הקובל עצמו. העד כהן העיד שהקובל עבר בין חברי העמותה והחתימם על המכתב (עמ' 8,11 לפרוטוקול). על כן, איזה משקל הנאשם היה צריך ליתן למכתב זה ואיזה משקל היה צריך ליתן לדו"חות הכספיים אשר על פניהם אינם מעמיקים. 17. ייאמר גם, כי על אף שהקובל מלין על כך שהנאשם כינה אותו "ישר כפיים וצדיק הדור…" ושהנאשם לא הטיל ספק ב"יושרו או בצדקתו", הכל בלשון סגי נהור, הרי שיש בכינויים האלו אך משום הבעת דיעה החוסה בצילה של ההגנה המפורטת בסעיף 15(4) לחוק. השאלה היחידה שיש לדון בה בעניין זה, הינה טענת הקובל שהיה בתצהיר שהוגש לבית המשפט בשנת 94 ובעדותם הכתובה של חברי העמותה בכדי לסתור את טענותיו של הנאשם ובכדי לשנות דבר אודות ממצאיו של הנאשם, והאם הייתה חובה על הנאשם לפרסם דברים אלה. את זאת לא ניתן לדעת. הקובל לא דאג להגיש לבית המשפט את התצהיר האמור, או את עדותם של חברי העמותה המאששים את טענתו שהיו בשני אלה בכדי לשנות את הממצאים או ליתן מענה על תהיותיו של הנאשם. בעניין זה, הרי שעומדת לנאשם חזקת החפות לפי סעיף 16(א) לחוק, והיה על הקובל לסתור חזקה זו על פי החזקות הקבועות בסעיף 16(ב) לחוק. בהתאם לאמור היה על הקובל להוכיח, כי הנאשם לא האמין באמיתות הפרסום או שלא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח שהוא אמת או לאו, דבר שלא טרח לעשות כפי שלא דאג לצייד את בית המשפט עם ראיות המוכיחות שלא היה בפרסום זה אמת. ושמא כאן האכסניה הראויה לדון קמעה בדו"חות ההכנסות וההוצאות של העמותה לשנים 1988 עד 1991 (ק7/) וכן במאזנים המתייחסים לאותה תקופה (ק20/) אשר הוגשו לבית המשפט. מתוך עיון בדו"חות ניתן לראות כי הכנסותיה של העמותה נתקבלו בעיקר בשנות פעילותה העיקריות (1988 1990-) מתרומות ולמעט הוצאת המדריך, כל הכספים שנתקבלו שולמו עבור ההוצאות השוטפות של קיום העמותה. בשנת 1988 ההכנסות אשר נתקבלו עמדו על 18,256 ש"ח וסך של 14,041 ש"ח הוצאו על הוצאות שוטפות ובסוף שנת הפעילות נותר עודף ההכנסות על ההוצאות בסך 4,215 ש"ח, סכום אשר נרשם כ"הון העמותה" במאזן ליום 31.12.98. באותה שנה איפוא, העמותה לא הוציאה הוצאות כל שהן על פעילות חיצונית לשם קידום מטרותיה, זולת כאמור, הוצאות אשר נדרשו לעצם קיומה. בשנת 1989 הוצאותיה של העמותה גדלו ובשנה זו - כשליש מהוצאותיה הוצאו על הוצאת מדריך השירותים והטלפונים. סך ההכנסות שהתקבלו באותה שנה עמד על 39,965 ש"ח כשמתוך סכום זה 32,854 ש"ח נתקבלו מתרומות והיתרה בסך 7,111 ש"ח נתקבלה מפרסום במדריך. הוצאות העמותה, כולל ההוצאות אשר הוצאו בגין הפקת המדריך, עמדו על 30,721 ש"ח. אף בשנה האמורה נתקבל עודף הכנסות על הוצאות בסך 9,244 ש"ח, סכום אשר בא אף הוא לידי ביטוי במאזן הנכון ליום 31.12.89. בשנת 1990 גם ההכנסות וגם ההוצאות של העמותה קטנו ואף בשנה זו ניכר כי העמותה לא הוציאה הוצאות על פעילות חיצונית, וכל ההוצאות אשר הוצאו, הוצאו לשם קיומה של העמותה בלבד. ניתן להצביע על כך, כי בשנה האמורה הוצאותיה של העמותה היו גבוהות יותר מהכנסותיה בסך 9,677 ש"ח והונה הצטמצם בסך האמור, סכום אשר שוב בא לידי ביטוי במאזן מיום 31.12.90. לא אתייחס לפעילות העמותה, דו"ח ההוצאות וההכנסות שלה ומאזנה לשנת 91, שכן ברור עפ"י המסמכים אשר הוגשו לבית המשפט שפעילותה של העמותה בשנה ההיא הצביעה על גסיסתה. הנאשם גם הצביע על אי סבירות הדו"חות בעדותו (עמ' 40 לפרוטוקול) ואיני חוזר על האמור על ידו. די שאומר כי גם על פי עדותו של העד כהן, הגיעו כספים מפרוייקט שיקום השכונות (עמ' 9 לפרוטוקול) וכספים אלו לא מצאו את ביטויים בדו"חות. מאידך, לא נעלמה מעיני עדותו של מר יוסי כהן שהעיד שהייתה לעמותה פעילות מסויימת (עמ' 2 לפרוטוקול), כגון הפעלת ייעוץ משפטי וקיום קורס פעילים שכונתית, אולם לא נצפתה פעילות שכזו מתוך הדו"חות. אחת משתי מסקנות מתבקשות מכך. או שפעילות שכזו לא הייתה (והעד לא דייק בעדותו), או שהדו"חות לא שקפו נכונה את הפעילות (הכספית והאחרת) דבר החמור פי כמה. מכל מקום, העד כהן תיאר בצורה דלה ביותר את אופן ניהול העמותה, ואישר כי בקושי התנהלו אסיפות ולמעט קיום קורס הפעילים, העמותה כמעט ולא פעלה (עמ' 5-6 לפרוטוקול). קשה לראות איפוא, על פי הדו"חות כיצד העמותה קידמה את מטרותיה. בהתחשב בעובדה שרוב רובן של ההוצאות הוצאו אך על קיום העמותה (למעט הוצאת המדריך, אשר שימש לא פחות את הקובל מאשר שימש את העמותה או את קהל יעדיה), תמיהותיו של הנאשם היו בהחלט במקומן. לא היה גם במכתב ק1/ אשר נשלח לנאשם בכדי להשיב על כל התהיות אשר הועלו על ידו ובמסגרת זו אין להתעלם מכך שהחומר אשר נמצא בתיק רשם העמותות (ק19/) היה דל אף הוא ורק חיזק את החשדות של הנאשם. על מנת להפריך חשדות אלו היה על הקובל ליתן תשובות ענייניות לשאלותיו של הנאשם. המסקנה היא, שלא הייתה במסירת מכתב ק1/ והדו"חות הרדודים בכדי למנוע את הפרסום וטענתו של הקובל בסיכומיו שהיה במסירת החומר מספיק בכדי להשביע את רעבונו התקשורתי של הנאשם, אינה מקובלת עלי. התמדתו של הנאשם בפרסומים, הייתה מבחינתו כדין, ואיני מוצא מקום איפוא להרשיע אותו בלשון הרע ככל שזו נוגעת גם לכתבה השלישית. הכתבה הרביעית 18. כתבה זו פורסמה ביום 10.4.98. כותרתה של הכתבה הייתה "זכות השכחה אינה עומדת" וזו לשון הכתבה: "החשיפה אודות הסכומים הכספיים שהגיעו לעמותה לקידום בית שמש מעוררת יותר מאשר תהיות. אמנם הסיפור משנים 89 ו90- ויתכן כי תחול על חקירתו הפלילית עילת התיישנות אבל מבחינה ציבורית תמשיך לרדוף עננה כבדה את חברי העמותה עד הצגת האמת. אנחנו ננסה לבקש לקיים את הבדיקה והחקירה ולמצות אותה עד תום. לא ייתכן שאנשים שהיו שותפים למעשים באותם ימים וידעו או ראו את אשר נעשה מול עיניהם יטענו לשתיקה או לשכחה. זכות השתיקה בחקירה תעמוד להם. נטען כי 40,000$ הם סכום כספי אדיר שהוצא למטרות שהציבור לא קיבל עליהם דו"חות מספיק ברורים. הציבור רשאי וזכותו לדעת הכל, על כל פרוטה שיצאה לאן ומה יעדה. ההיתממות של מי שייסד את העמותה והוביל אותה ונמצא היום על קצה לשונם של חביריו מתמול שלשום לא יכול למחוק את העבר בטענה "אינני זוכר"... הוא גם לא יכול למחוק את זכרונם של עמיתיו, והם היו רבים, לא אחד ולא שניים כי אם יותר מעשרה חברים, למרות טענתם כי אינם זוכרים. ייתכן וצריך לרענן את זכרונם של חלק מחברי העמותה. אלו היו ובחלקם גם היום אנשי ציבור, לא יכולים לטמון ידם בצלחת ומחוייבים לספר לנו את כל האמת.. לפחות אני שחקרתי ודרשתי בענין לפני מספר שנים פניתי למספר חברי עמותה, איש מהם לא רצה לספר את מנהיגותו של מי שכיהן כיו"ר העמותה-שמעון ביטון.. כולם פחדו או שחששו מאימת עטו המושחז של שמעון ביטון. היום חלקם מסתתרים מאחורי טענת שכחה מוזרה. חברי העמותה כולם, לא יכולים לרחוץ בנקיון כפיים עד שלא יוכח אחרת. הם היו שותפים למציאות. ולפרטים: ביטון מכחיש כי המשרד של העמותה שימש כמעונו הפרטי. לפחות ע"פ עדות המצויה בידינו היה מפתח הדירה מצוי גם בידי קרובי משפחה. בני המשפחה היו נכנסים ל"משרד" ומשתמשים במכשיר הטלפון למטרות אישיות ופרטיות. לא כל בני משפחתו היו חברים בעמותה. העמותה היתה זו שהזמינה את קו הטלפון לטובת פעילותה, הזמינה מנוי טלפון בחברת בזק ע"ש העמותה לקידום בית שמש, מקו זה נתבצעו שיחות טלפון למקומות שונים בארץ. מי שילם את תשלומי השיחות? העמותה לקידום בית שמש. לא מן הנמנע כי ביטון שהיתה לו חברה בחו"ל באותם ימים נהג גם לקיים שיחות טרנס אטלנטיות לטובת הקרן החדשה לישראל במסגרת פעילותו כחבר הקרן. מי יתקע לידינו כף שביטון לא התפתה להתקשר גם לחברתו מאותו טלפון? מי שינסה לתלות את הביקורת המתעוררת במאבק המתמשך. שורות אלו לבין שמעון ביטון כדאי לו לנסות להבין את ערכה של הפרוטה ובמיוחד כאשר הכסף ציבורי. כדאי גם לזכור מה נעשה לאביגדור ליברמן מנכ"ל משרד ראש הממשלה בקשר לעמותה בה היה חבר לפני שנים. האם שם לא זומן מר ליברמן למשטרה? בעניינים בהם הציבור (האמריקאי) תורם כסף. מחוייבים המקבלים (את הכסף) לדווח. וכדאי להביא בפניכם קוראים נכבדים מי היו חברי העמותה. הנה השמות: שלום אנדרי, היום סגן ראש העיר. אלי ונונו, היום חבר מועצת העיר.קלמו בוזנח, מנהל האגף לחינוך. רונית רענן, היום מנהל בי"ס. גבי מלכה, מנהל אגף לתרבות הדיור. מאיר מלכא, יו"ר הנהלת המתנ"ס אריה פלאט צבי מילר פסיכולוג ויועץ. כותב המאמר באינדקס שאל את חברי העמותה שאלה פשוטה לכאורה האם ידעתם על קבלת 40 אלף $?הנה התשובות:מאיר מלכא: לא ידוע לי. אריה פלאט: לא ידוע לי. צבי מילר: לא ידוע לי. חבר עמותה אחר שביקש להישאר בעילום ולא קשה לנחש מיהו: לא יודע. גבי מלכא טוען כי משהו לא הריח לו טוב. אלי וענונו אומר כי עדותו תימסר רק בבית משפט. היחיד שהיה מוכן לפרט הוא האיש שביקש להישאר עלום שם. לא היה קשה לנחש במי מדובר. כיצד זה נחתמו המחאות, המחאות שנמסרו בידיו של יו"ר העמותה. ככה מנהלים גוף ציבורי? הגזבר באותם ימים היה קלמו בוזנח. היכן יוסי כהן האיש המצוייד בחוש צדק ויושר מפותח מאוד? היכן ועדת הביקורת? מדוע איש לא שאל שאלות אז? הכל היה ברור ומוסכם. היום לא כל כך. יש הרבה שאלות שעוד צריך לשאול. אנחנו הבטחנו לשמעון ביטון כי ענין זה שהתעורר ימשיך ללוות אותנו לבירורו עד הפרט האחרון. ולא ביטון מעניין אותנו אלא הנוהל התקני בטיפול בכספים שמקורם ציבורי. כגון מי זה האיש שניקה את הדירה וזכה לתשלומים? על הכל, ממש על הכל נשאל את השאלות ונקווה כי נזכה לתשובות. שאלה לביטון. אם בראש העמותה היה עומד ציון סולטן והדברים היו מתנהלים כפי שניהלת אותם האם היית יושב בשקט? אז לכן עזור לנו בבקשה לפזר את העננה במקום לאיים עלינו בתביעות משפטיות. 19. טרוניותיו של הקובל כלפי הנאשם בפרסום הכתבה האמורה התבטאו כדלקמן: א. הנאשם קבע כי מבחינה ציבורית תמשיך לרדוף "עננה כבדה" את חברי העמותה. הקובל טוען בהיותו חבר עמותה, כי "הצמדת" "עננה כבדה" לו, היא ביזויו והשפלתו בעיני הבריות. ב. הקובל חזר על טענתו כי הנאשם מייחס לעמותה שהוצאו 40,000$ דבר שאינו נכון. ג. הנאשם מייחס לקובל היתממות, דבר אשר לדעת הקובל מהווה השפלה. ד. הנאשם סיפר כי פנה למספר חברי עמותה ואיש מהם לא רצה לשוחח עימו על מנהיגותו של הקובל מפאת הפחד והחשש "מאימת עטו המושחז" של הקובל. לפי דברי הקובל יש בהצגת הדברים האמורים כהצגת הקובל כבריון שכלי נשקו הוא עטו המושחז המפחיד והמאיים על חברי העמותה ויש בכך בכדי לבזותו ולהשפילו. ה. הנאשם פרסם כי חברי העמותה כולם לא יכולים לרחוץ בנקיון כפיים עד שלא יוכח אחרת. לפי דברי הקובל שהוא חבר העמותה יש בפרסום האמור לשון הרע הואיל והנאשם קובע כי הוא אינו בעל ידיים נקיות. ו. הנאשם פרסם כי משרד העמותה שימש לקובל כמעונו הפרטי וכי מפתח הדירה היה מצוי גם בידי קרובי משפחה. כן פרסם שבני המשפחה היו נכנסים ל"משרד" משתמשים במכשיר הטלפון למטרות אישיות ופרטיות. לפי דברי הקובל הדברים האמורים אינם אמת ויש בהכנסת המילה "משרד" למרכאות כפולות כדי לקבוע שהקובל עשה בכספי הציבור שימוש אישי פרטי. ז. הקובל הלין על כך שהנאשם כתב שהקובל השתמש בטלפון העמותה לצרכים פרטיים. ח. הנאשם כתב כי "גבי מלכא טוען כי משהו לא הריח לו טוב". לפי דברי הקובל הביטוי "ריח לא טוב" יש בו כדי לרמוז על מעשה של שחיתות מטעמו. ט. הקובל טוען כי הנאשם רמז בכתבה שהמחאותיה של העמותה נחתמו בדרך לא נאותה. 20. יאמר כי המפורט בסעיפים קטנים א', ג', ו-ה' הינו מבחינת הבעת דיעה ועל כן בעניין זה הנאשם חוסה בצילה של ההגנה המפורטת בסעיף 15(4) לחוק. האמור בסעיף ב' בעניין הוצאת 40,000$, נדון על ידי לעיל ואין לי צורך לחזור על האמור שם - כאן. נותר לדיון איפוא, כאמור בסעיפים קטנים ד',ו',ז',ח', ו-ט', ואדון בהם אחת לאחת. העובדה שהנאשם פנה למספר חברי עמותה היא עובדה אשר מצוייה בידיעתו האישית של הנאשם ואיני מפקפק באמיתותה. כמו כן, הטענה שחברי העמותה חששו לשוחח עם הנאשם "מאימת עטו המושחז" הינה פרט לוואי ולא שימשה כאחד מיסודות הכתבה. על כן, אף אם היה על הנאשם להביא את חברי העמותה להעיד על קיומו של הפחד מפני הקובל כפי שהוא ייחס להם, אין בכך חשיבות. לגבי הטענה שהקובל השתמש במשרדי העמותה כמעונו הפרטי והשתמש במכשיר הטלפון למטרותיו האישיות ולגבי אופן החתמת המחאות העמותה, כבר הבעתי את דעתי על כך לעיל (בהתייחס לכתבה הראשונה). ברם, ככל שנוגע לכתבה זו, משלא נסמך הנאשם על התלונה של רוזיליו תוך דיווח על התפתחות החקירה המשטרתית בעניין, הרי שלא עומדת לנאשם הגנת "אמת הפרסום" לגבי שלוש הטענות האמורות. הכנסת המילה "משרד" לתוך מרכאות היא ביטוי ציורי לטענה העובדתית אשר הובעה והיא פסולה באותה מידה. 21. באשר לטענה שהנאשם ייחס למר מלכא טענה "כי משהו לא הריח לו טוב", היה על הנאשם גם כן להוכיח את אמיתות הפרסום האמור והוא לא הניח כל תשתית ראייתית התומכת בטענתו. בנקל יכל הנאשם להביא את מר מלכא לעדות (גם לנוכח העובדה שמר מלכא נמנה על בני בריתו של הנאשם) והוא לא עשה כן. בעניין כתבה זו, מוצא אני מקום להרשיע את הנאשם בלשון הרע בכך שפירסם שהקובל השתמש במעון העמותה ובטלפון לצרכיו האישיים ובכך שמר מלכא "הריח משהו לא טוב". 22. הקובל הצביע על כך שפרסום הכתבות בכללותן נעשה כעשר שנים לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו על ידי הנאשם. בכך ביקש הקובל להצביע על חוסר תום ליבו של הנאשם. לי נראה כי העובדה שחלפו עשר שנים ממועד קרות הארועים ועד לפרסום הכתבה, צריכה להיבחן על פי אמות המידה של חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, לאמור האם פרסום ידיעות כחלוף עשר שנים מהמועד בו קרו הארועים שביסודם, חורג מתחום הסביר בנסיבות העניין. התשובה לשאלה האמורה נעוצה לטעמי בעובדה שלא הנאשם הוא זה אשר ירה את יריית הפתיחה אלא חברו רוזיליו אשר הגיש את התלונה ופרסם את כתבתו בעיתון אינדקס לפני פרסום שורת הכתבות מטעם הנאשם. יתכן והייתה בהתנהגותו של רוזיליו מבחינת "העלת המת באוב". אולם מאחר שרוזיליו פרסם את הכתבה וגירה את תיאבונם של קוראי העיתון להתעניין בפרשיה, הרי היה זה אך טבעי שהנאשם ילך בעקבותיו כעיתונאי מתחרה התאב גם הוא לקהל קוראים. לאמור, משרוזיליו גרם להתעניינות הקהל בפרשיה, העובדה שהנאשם הלך בעקבותיו הייתה בהחלט סבירה והוא לא חרג ממידת הסבירות הנדרשת. לא התרשמתי כי לנאשם הייתה כוונת זדון, דבר שעשוי היה לשלול ממנו את תום הלב (שנהר עמ' 262). 23. בשולי כתב הקבילה הצביע הקובל על כך ששלח לנאשם מכתבים שדרשו ממנו לפרסם את הכחשותיו לאמור בכתבות ולכך שהנאשם יתנצל לפניו (ק15/). מכתבים אלו הם בעלי משמעות ככל שהם נוגעים להתייחסות הקובל לעובדות שקבעתי שקיימת לגביהן לשון הרע ועל כך אין צורך להוסיף. בשולי טיעוניו טען הקובל, שהיה על הנאשם לפרסם שהתלונה שהגיש רוזיליו נגנזה ולא נרשם לקובל כל רישום פלילי אודותיה (ק4/ הוגש על מנת להוכיח שלא העמידו את הקובל לדין ו - ק18/ הוגש על מנת להוכיח שלא נרשם לקובל רישום פלילי בעקבות התלונה). יתכן שיש בטיעון זה ממש, והיה על הנאשם לפרסם אודות התפתחות החקירה (ד"נ 7325/95 בעניין קראוס). ברם משטיעון זה לא מצא את ביטויו בכתב הקובלנה ולא ניתנה לנאשם ההזדמנות להתייחס אליה במסגרת מסכת הבאת ראיותיו, אין מקום להזקק לו. סיכום ביניים לנוכח כל האמור, היה מקום כבר עתה לזכות את הנאשם על עבירת הוצאת לשון הרע למעט על הפרסומים הר"מ: א. פרסום הידיעה שהקובל החתים חבר עמותה מבלי שיידע אותו לשם מה הוא חותם בכתבה מיום 20.3.98 ובכתבה מיום 10.4.98. ב. פרסום הידיעה שהקובל השתמש בטלפון ובמשרדי העמותה לצרכיו האישיים בכתבה מיום 10.4.98. ג. פרסום הידיעה שחבר העמותה גבי מלכא "הריח משהו לא טוב" באשר לניהול העמותה בכתבה מיום 10.4.98. פרסומים אלו, לא הוכחו על ידי הנאשם כאמת ברמה הנדרשת, הם לא היו מבחינת הבעת דיעה ולא היה לנאשם חובה חוקית מוסרית או חברתית לפרסמם. יחד עם זאת, יש לדון ביסוד הנפשי שבעבירת פרסום לשון הרע הקבועה בסעיף 6 לחוק, שהינו "כוונה לפגוע". "הכוונה לפגוע" 24. כאמור, על מנת להרשיע בעבירת לשון הרע, יש להוכיח כי המפרסם התכוון לפגוע בנפגע. ביטוי זה משתרע על הרצון או על המטרה או על המניע לפגוע בנפגע (ע"פ 677/83 שמואל בורוכוב נ. זאב יפת פ"ד לט(3) 205). על פי אותה הלכה, קיים עול כבד על המאשים המבקש להרשיע אדם בעבירה של פרסום לשון הרע, שכן הוא חייב להוכיח כוונה סובייקטיבית לפגוע. לפיכך, גם לא ניתן ללמוד מבוטות הפרסום וחריפותו כי הנאשם התכווון בהכרח לגרום לפגיעה ויש להתחשב במכלול הנסיבות שבהן נעשה הפרסום. אמת, ניתן ללמוד על הכוונה לפגוע גם מנסיבות חיצוניות, כמו קיום יריבות עסקית בין הנפגע לנאשם (שנהר, עמ' 152). ברם, במקרה זה, זולת העובדה שלא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, ששני בעלי הדין שימשו כעורכי עיתונים מתחרים, לא הונחה בפני בית המשפט כל תשתית ראייתית עליה ניתן לבסס את הקביעה שהנאשם התכוון לפגוע בקובל. כפי שפרטתי לעיל, דעתי נוטה לחשוב, שדווקא סקרנותו המקצועית העיתונאית של הנאשם הניעה אותו לפרסם את הכתבות וזאת מפאת החשיבות הציבורית שראה בהן. לא השתכנעתי כלל, כי הנאשם התכוון להרע או לפגוע בקובל. אישוש לכך נמצא גם בעובדה שהנאשם נמנע מלפרסם את המידע שהיה ברשותו משנת 1996, המועד שבו קיים שיחה עם אחיו של הקובל. אם היה ברצון הנאשם להרע או לפגוע בקובל, הרי היה בידיו לעשות כן לאחר שקיים את השיחה עם האח. העובדה שהנאשם המתין בפרסום רק לאחר שרוזיליו נטל את היוזמה לידיו, מעידה על כך שרק לאחר שהנאשם בחושיו העתונאיים חש שעלול להתעורר "סקופ" עיתונאי, פרסם את הכתבות בעיתונו שלא במטרה לפגוע בקובל דווקא. סיכום 25. משלא התקיים היסוד הנפשי הנדרש לגבי הפרסומים שלכאורה ראיתי בהם פרסום לשון הרע, הרי שהמסקנה המתבקשת הינה שיש לזכות את הנאשם מכל אשמה. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את הקובל לשלם לנאשם הוצאות משפט בסך כולל של 20,000 ש"ח. 26. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום. משפט פליליקובלנה פליליתקובלנהעיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה