קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת שארים למשפחת עובד צה''ל: .Iההליך .1זהו ערעור של המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) על פסק-דינו של ביתהדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (אב-בית-הדין - השופטת ליפס; גב' בקנשטיין ומר זיידלר - נציגי ציבור: תב"ע לט/822-0), אשר נעתר לתביעתה של המשיבה (להלן - התובעת) ופסק כי על המוסד לשלם לתובעת קצבת שאירים בזכות המנוח ז"ל, בגינה ובגין בתה הקטינה, החל מיום פטירת המנוח ועד ספטמבר 1975(ועד בכלל). התובעת הגישה ערעור שכנגד, על שלא נפסקו הפרשי הצמדה וריבית לגבי הסכום שהמוסד חויב לשלם לתובעת. .2העובדות הצריכות לעניין הן: א) המנוח ז"ל, אזרח עובד צה"ל, נפטר ביום 13.1.1972 בנסיבות שפרטיהן לא נמסרו אותה עת לתובעת; ב) בהיות המנוח אזרח עובד צה"ל, היתה התובעת לאחר פטירתו בקשר עם קצינה בצה"ל שטיפלה בה מטעם משרד הביטחון וצה"ל. הקצינה אמרה לתובעת "שאין לה זכויות בביטוח הלאומי" (פרוטוקול, ע' 2, שורות 1-2). אף הוגש אישור מרשויות הצבא, בצורת מכתב (מ-27.4.1979) אל הלשכה המשפטית במוסד לביטוח לאומי, ובו נאמר כי "משרדנו טיפל באלמנתו (של המנוח) והטעה את האלמנה בכל הקשור לזכויותיה מביטוח לאומי. לאור זאת, לא פנתה האלמנה בתביעה לקצבת שאירים. מאחר והאשמה בנו - נבקשכם לטפל בגברת חיטרון לפנים משורת (הדין) על מנת שתוכל לקבל את המגיע לה בדיעבד" (ההערות בסוגריים - שלנו); ג) לתובעת נודע במקרה בשנת 1978, כשבאה למוסד לביטוח לאומי בעניין אחר, שהיתה זכאית לקצבת שאירים, ולפיכך הגישה בקשה למתן הקצבה. פקיד התביעות קבע שהתובעת זכאית לקצבה החל מתאריך שהוא קודם בשנתיים לתאריך פנייתה למוסד (דהיינו - מאוקטובר 1976); ד) העובדת הגישה את התביעה הנוכחית לבית-הדין האזורי לעבודה, ואז החליט פקיד התביעות לזכות את התובעת בקצבה לשנה נוספת, דהיינו - מאוקטובר 1975(זאת למדים מכתב ההגנה שהגיש המוסד ובו כבר נאמר כי אושרה לתובעת קצבה לשלוש שנים לפני הגשת תביעתה); ה) התובעת העידה בבית-הדין קמא ואישרה את טענותיה בכתב התביעה, והגישה נתונים כספיים על הכנסתה; ו) גם פקיד התביעות שטיפל בעניין הנדון העיד בבית-הדין קמא: (1) הוא אישר כי תחילה החליט על תשלום הגמלה שנתיים- לאחור, ולאחר מכן החליט על שלוש שנים. (2) הוא העיד כי התחשב "במצבה הנפשי ולאור האינפורמציה שקיבלה לא מהמוסד לביטוח לאומי עצמו" (פרוטוקול, ע' 3, שורות 9-10); והיה "ער להוצאות המיוחדות שישנן לאלמנה שנשארת לבד עם ילדה וזקוקה לביבי סיטר" (שם, שורות 29-30). (3) "הוברר לי שהתובעת ניסתה לברר את נסיבות המקרה וכפי שפנתה לצה"ל יכלה להתעניין בביטוח הלאומי" (שם, שורות 32-33). (4) קשה לו לומר אם לקח בחשבון גם את עניין החובות שנשארו על התובעת עם מות בעלה. המצב שהוא לוקח בחשבון כגורם עיקרי הוא המצב הנוכחי (שם, שורות 34-35). .3א) העובדת הגישה סיכומים בכתב, אף שלא היתה מיוצגת על-ידי עורך- דין, ופרטה בהם היטב את טענותיה; ב) בא-כוח המוסד טען בסיכומיו שבכתב: (1) ההחלטה של פקיד התביעות היא סבירה, והביאה בחשבון את כל הנסיבות, ואין עילה להתערבות בית-הדין לעבודה - לאור הפסיקה; בפרט שאושרה "תקופה רטרואקטיבית ליום הגשת התביעה, בשיעור ארוך במיוחד - שלוש שנים כלעומת שנתיים כמקובל במוסד לפי ההנחיות. (2) העובדת איננה זכאית להפרשי הצמדה וריבית (דב"ע לח/140-0, [1]; דב"ע לט/12-0, [2]). .4להלן - חלקו העיקרי של פסק-הדין שבערעור: ".4 ... לדברי התובעת משאמרה לה הקצינה שמתפקידה היה לטפל בתובעת ולשקמה כי אין לה זכויות בביטוח לאומי לא היה טעם שהיא עצמה תחזור ותבדוק את נכונות הדברים. רק משפנתה התובעת בענייניה שלה לנתבע בדבר תשלום חוב דמי ביטוח נודע לה, תוך כדי שיחה עם אחת הפקידות, כי היא זכאית לקצבת שאירים ואז הגישה את תביעתה לנתבע. התובעת אף הוסיפה ואמרה כי במשך התקופה הרלבנטית התקיימה מפנסיית שאירים ששולמה לה על-ידי 'מבטחים' שהיתה בגובה % 50ממשכורתו של המנוח והיא עצמה יצאה לעבודה בחצי משרה כשישה חודשים לאחר פטירתו. התובעת היתה שקועה בחובות והוטלו עליה הוצאות רבות בגין מטפלת, שמרטף ואחזקת בתה במעון. התובעת הציגה אישור מ'מבטחים' לגבי גובה הגמלה ששולמה לה מ'מבטחים' והיא בשיעור של כ- 540ל"י נטו ( 800ל"י ברוטו) בשנת 1972ואילו משכורתה הכוללת בשנת המס 1972היתה 887.50, 8ל"י ובשנת המס 009.30 1973, 16ל"י. .5 מטעם הנתבע העיד מר בן-ציון ליפשיץ, מנהל ענף זקנה ושאירים של הנתבע, וממנו שמענו כי הוא שקל את עניינה של התובעת ובהתחשב בנימוקיה אישר לתשלום קצבה של 3שנים רטרואקטיבית למרות שהנתבע נוהג במקרים מיוחדים לשלם רק שנתיים ימים רטרואקטיבית. לנגד עיניו, כאור, היו שיקולים כלכליים-סוציאליים, הרכב ומצב משפחתה של התובעת. העד לא לקח בחשבון את החובות שנשארו לתובעת לפרעון לאחר פטירתו של המנוח. בסיכומיו השווה בא-כוח הנתבע את הכנסתה ברוטו של התובעת בשנים 1972ו- 1973לשכר הממוצע במשק והגיע למסקנה כי התובעת השתכרה יותר מאשר השכר הממוצע במשק. .6 נדגיש כי הפעלת שיקול הדעת היה לתקופה שקדמה ל- 12החודשים רטרואקטיבית להגשת התביעה, כי התביעה עבור 12החודשים שלפני הגשת התביעה הוגשה במועד. .7 מאמינים אנו לתובעת ואת עובדות המקרה אנו קובעים לפי גרסתה. התובעת הוטעתה בדבר זכויותיה לקצבה מהנתבע ומאחר וההטעיה באה מאותו מקור שהתובעת סברה כי מתפקידו לדעת את זכויותיה ולהדריכה במימושן האמינה אמנם כי אין לה זכויות כאלה ולא הגישה תביעתה לנתבע כתוצאה מאותה הטעיה. לדעתנו היתה לתובעת בנסיבות אלה סיבה סבירה לאי-הגשת התביעה קודם שהוגשה. דומה ענייננו לעניין הנדון בדב"ע לח/40- 0(לא פורסם). גם כאן כמו בעניין הנדון שם ניתן לקבוע כי התביעה לא הוגשה במועדה בשל אי-ידיעת הזכויות ולא משום שלא היתה כוונה לממשן או מתוך אי-איכפתיות ורצון להשאיר את הכסף בידי הנתבע. .8 בהתחשב במצבה המיוחד של התובעת הרי אין לומר כי הכנסתה מקצבה ומעבודה בחצי משרתה בתקופה הרלבנטית איפשרה לה קיום נאות בהתחשב בחובות המרובים שנשארו תלויים על צווארה לאחר מות בעלה ובהתחשב בהוצאותיה המייחדות כאם לתינוקת הנזקקת למטפלת, מעון וכו'. .9 מכל האמור לעיל אנו סבורים כי השיקולים שהניעו את הנתבע לשלם לתובעת קצבת שאירים החל מחודש אוקטובר 1975היו יפים גם לגבי התקופה הקודמת. מכל מקום השיקולים לדחות התביעה לשנים קודמות, לאור האמור לעיל, לא היו סבירים. .10אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת קצבת שאירים בזכות המנוח בגינה ובגין בתה הקטינה התל מיום היווצרות העילה, היינו מיום הפטירה ועד 9/75(כולל). .11התביעה להפרשי הצמדה נדחית מנימוקי בא-כוח הנתבע בסעיף 4 לסיכומיו". .5המוסד ערער על פסק-הדין מהנימוקים שלהלן: ".1 שגה כבוד בית-הדין קמא בחייבו את המערער לשלם למשיבה קצבת שאירים מיום פטירת בעלה המנוח (ינואר 1972) ועד ספטמבר 1975(כולל). .2 שגה כבוד בית-הדין קמא כשפסק, כי שיקולי המערער לדחיית התביעה לתקופה ינואר 1972- ספטמבר 1975היו לא סבירים. .3 המערער יטען, כי שיקולי פקיד התביעות היו סבירים בהתחשב בכל נסיבות המקרה וכי לא היה מקום שבית-הדין קמא יתערב בשיקול דעתו. .4 שגה כב' בית-הדין קמא כשפסק כי למשיבה נשארו חובות מרובים לאחר פטירת בעלה, כשלא היה לכך בסיס בחומר הראיות". .6א) בא-כוח התובעת תמך בנימוקי פסק-הדין של בית-הדין האזורי, וטען - בערעורו הנגדי - כי יש לחייב את המוסד גם בהפרשי הצמדה וריבית; ב) בעת שמיעת הצדדים בערעור החליט בית-דין זה, שבא-כוח המוסד איננו צריך להשיב על הערעור שכנגד. .7בית-הדין מצטער על שעקב תקלה, ניתן פסק-דין זה באיחור כה רב. .Iiפסק-דין חלקי .1תחילה - לערעורו של המוסד, ולהערות לגבי נקודת המוצא המשפטית: א) בית-דין זה איננו שם עצמו במקום פקיד התביעות, אלא שוקל את שאלת סבירותה של אי-הפעלת הסמכות המוקנית בסיפא של סעיף 128לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, או סבירותה של הפעלת הסמכות לגבי חלק מן הזמן שחלף. בבואו לשקול בשאלת סבירות הפעלתה של הסמכות, או אי-הפעלתה, נותן בית-הדין דעתו על שני המניעים לקביעת סייג של זמן להגשת תביעות - ההכבדה על המוסד לבחון עובדות כעבור זמן רב, וההכבדה על מערכת הכספים והמימון עקב חיוב בגמלאות בשל עילות שבשלו מזמן (דב"ע לא/73- 0[3], בע' 100). פסקנו, כי "המוסד לביטוח לאומי אינו קופת חסכון שבה מפקידים גימלאים לעת מצוא. הקצבאות, וקצבת משפחה וקצבת ילדים במיוחד, באות לתרום לכיסוי הוצאות יום-יום ולסיפוק הצרכים הקשורים בניהול ילדים", אבל הוספנו כי שיקול זה מצריך סירוב "במקרה העומד לדיון", ובאותו מקרה קבענו, כי "התביעה לקצבה בעד שנים אלה הוגשה באיחור, וללא סיבה מספקת" (דב"ע לא/62-0, [4], בע' 112- פסקה 9). אכן כתבנו באותו פסק-דין, כי "רשאי - הענקת סמכות למוסד במשמע, ולא הענקת זכות מוחלטת למבוטח"; אולם הוספנו "אך גם סמכות המוקנית למוסד לביטוח לאומי מוקנית לו על מנת שיפעילנה כראוי. לכן (צ"ל: לכך - הערה שלנו) זכאי המבוטח, ועל כך יפקח בית-הדין" (שם, [4], בע' 111- פסקה 6); ב) מאידך לא היססנו להתערב כאשר "כלול העובדות" גילה "צירוף נסיבות בלתי-רגילות המצדיקות התייחסות לא שגרתית" (דב"ע לד/151-0, [5], בע' 9- פסקה 8). שם גם קבענו כי הוכחו נסיבות שהיה בהן "כדי להרחיק דאגה מלב ולטשטש את מודעות הזכויות בגדר הביטחון הסוציאלי" ואז אין מתחשבים ב"שיקול האקטוארי". .2ועתה לעניין שלפנינו: א) הנסיבות של המקרה שלפנינו הן יוצאות דופן, ולא נתקלנו במקרה דומה עד היום. מדובר באלמנה של עובד במפעל בטחוני, שאפילו לא ניתן לה בזמנו לדעת באלו נסיבות נפטר בעלה. מטפלים בה אנשי השיקום של משרד הביטחון או הצבא, ואומרים לה בלשון מפורשת שאין לה זכות לקבל תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי. לא זאת בלבד אלא שהם מאשרים זאת בכתב במכתב למוסד. האם אלה אינן נסיבות שהיה בהן לא רק "לטשטש את המודעות לזכויות בגדר הביטחון הסוציאלי", אלא לסלק את המודעות כליל? מקרה זה איננו דומה למקרהו של אדם שאיננו מברר את זכויותיו והשנים חולפות; ב) בסיכומיו בבית-הדין קמא נאחז בא-כוח המוסד בכך שההטעיה באה לא מעובד של המוסד, וכי התובעת יכלה לברר את זכויותיה במוסד כשם שביררה אותן במשרד הביטחון. שתי הטענות אינן נראות לנו. המדובר כאן בהטעיה שבאה מנציג של מוסד ממלכתי, כשלעובדת היתה סיבה טובה לסמוך על מומחיותו של אותו נציג בכל הנוגע לזכויות של משפחות שכולות. מעמדו המיוחד של בעלה כאזרח עובד צה"ל, גם הוא היה בו בכדי להטעות אותה, בקשר לזכויות בביטוח הלאומי. האם כאשר נציג של מוסד ממלכתי אחר נותן מידע לאלמנה לגבי זכויותיה במוסד ממלכתי אחר, צריך להידליק אצלה "אור אדום" ועליה ללכת לבדוק אחריו? הרי אלה הן אותן "נסיבות בלתי-רגילות" המצדיקות לפי פסיקתנו "התייחסות לא שגרתית"; ג) בא-כוח המוסד מוצא ליקוי בפסק-הדין שבערעור, בכך שבית-הדין קמא קבע, כי למשיבה נשארו חובות מרובים לאחר פטירת בעלה, "כשלא היה לכך בסיס במציאות". מסתבר כי משנשאל פקיד התביעות על כך בבית-הדין קמא, לא השיב כי לא ידע על חובות שנשארו לתובעת, אלא השיב כי קשה לו לומר אם "לקח בחשבון" את החובות האלה והוסיף, כי הוא לוקח בחשבון כגורם עיקרי את הזמן הנוכחי. בכך נופלת טענה זאת של בא-כוח המוסד (הפרטים העובדתיים דלעיל פורטו בפסקה 2(ו) (4) בחלק I); ד) אם במצבה הכלכלי של התובעת אנו עוסקים, ספק בלבנו אם נתן פקיד התביעות את מלוא המשקל למצבה הכלכלי של התובעת בתקופת השיהוי (אף כי הפרטים העובדתיים היו ידועים לו: פסקה 2(ו) (2) בחלק I); הרי הוא עצמו אומר כי שם את הדגש על המצב בעת הגשת התביעה (שם, פסקה 2(ו) (4), שהוזכרה לעיל). על החובה לשקול את המצב בתקופת השיהוי, ללא הקצבה, כבר עמדנו בדב"ע לב/172-0, [6] (בע' 316- פסקה 8) שאותו הזכיר בא-כוח המוסד בסיכומיו בבית-הדין קמא; ה) מן הראוי לסיים את העיון בחלק זה של העניין, בדברים שאמרנו בדב"ע לב/172- 0(שם, [6], בע' 316- מול האות ב): "כל בקשה המוגשת למוסד במסגרת סעיף 128לחוק, ראויה כי תיבחן ותיבדק לאור נסיבותיה המיוחדות, שמא יתברר כי יש בהן להצדיק חריגה מן הכלל". .3ואחרי-ככלות-הכל, אל נשכח כי מתבקשים אנו לבטל פסק-דין של בית-הדין האזורי אשר שקל וטרח בעניין והגיע לכלל המסקנה שהגיע אליה. בכגון דא, עד שבאים אנו להתערב - עלינו לשאול: האם טעה בית-הדין קמא טעות משפטית המצדיקה את התערבותנו, או שמא ממצאיו ומסקנותיו נוגדים את חומר הראיות. התשובה על שתי השאלות היא שלילית, ולכן דוחים אנו את ערעורו של המוסד. .4ומכאן - לערעור הנגדי, בדבר אי-פסיקת הפרשי הצמדה וריבית: א) נכון כי בעת שמיעת הצדדים לא ביקשנו תשובה מבא-כוח המוסד, אולם משבאנו ליתן את פסק-הדין נתעוררו אצלנו כמה ספיקות, חלקם ספיקות שבעובדה וחלקם - ספיקות שבדין. ההחלטה שלא לשמוע את בא-כוח המוסד בתשובה היא בגדר החלטת ביניים, כל עוד לא נכללה בפסק-דין או בפסק-דין חלקי, ורשאים אנו לשנותה; ב) הספיקות העובדתיים שלנו הם אלה: אין אנו יודעים על איזה בסיס יחושבו התשלומים בגין התקופה שהמוסד הסכים לשלם בעדה ובגין התקופה שפסק בית-הדין קמא (ואנו אישרנו). יש כמובן הבדל עצום אם משלמים סכומים נומינליים, כנגד כל חודש וחודש מאז פטירת המנוח ואילך, או אם משלמים על בסיס תאריך הגשת התביעה, והבדל זה עשוי לשקול לגבי החיוב בהפרשי הצמדה וריבית או לגבי מועד התחילה של החיוב בהפרשי הצמדה ובריבית; ג) הספקות המשפטיים הם אלה: (1) בית-הדין קמא פסק, לקונית, כי הוא מקבל את נימוקי בא-כוח המוסד בפסקה 4לסיכומיו: והנה מצאנו כי נאמר שם כי המדובר איננו ב"תביעה כספית" אלא בתביעה לסעד הצהרתי. עייננו בכתב התביעה שבתיק בית-הדין האזורי ומצאנו, שהן בתחילתו והן בסופו נקוב סכום התביעה - 537.60, 21לירות. לבד מזאת, ספק בלבנו אם תביעה לתשלום קצבה מתאריך מסוים, עת מדובר בקצבה על-פי חוק, ששיעוריה נקובים בחיקוקים וידועים למוסד, אך לא תמיד ידועים לתובע, איננה תביעה כספית. (2) כיצד יש להתייחס לפסיקתנו, כגון בדב"ע לט/12-0, [2] (בע' 413 414- פסקות 10-11) לאור פסק-דינו של בית-המשפט העליון בדיון נוסף מס' 15/79, [7] אשר קבע הלכה שונה מזו שנקבעה בע"א 155/78(לא פורסם) ושעליו הסתמכו באותו פסק-דין שלנו? .5לפיכך מחליטים אנו ליתן פסק-דין חלקי בלבד, דהיינו - רק בערעורו של המוסד, ולזמן את הצדדים לטעון מחדש בערעור הנגדי, כאילו לא נטען לפנינו, ולפיכך יידון לאו דווקא בהרכב ששמע את ערעורו של המוסד ופסק בו. .6אשר על כן: א) ערעורו של המוסד לביטוח לאומי - נדחה; ב) ערעורה הנגדי של גב' חיטרון יישמע מחדש, כאמור בפסקה 5לעיל; ג) אין חיוב בהוצאות, באשר בא-כוחה של גב' חיטרון הופיע מטעם הסיוע המשפטי.צבאצה"לקצבת שארים