רשלנות רפואית בבית חולים שערי צדק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות רפואית בבית חולים שערי צדק:

מבוא
תביעה זו הוגשה, בחייה, על-ידי המנוחה שעזבונה הוא התובע מס' 1 (להלן:ו המנוחה ו"החולה" לפני מותה) ושתי בנותיה, התובעות מס' 2 (להלן:נ ג'ורג'יה) ומס' 3 (להלן:ב גלדיס וביחד "התובעות"). התביעה היא בגין רשלנות רפואית, שיוחסה לעובדי הנתבע (להלן גם ביה"ח), הם הרופאים שטיפלו במנוחה בחייה ושלגביהם אחראי הנתבע באחריות שילוחית.
התביעה נדחתה על ידי בית משפט זה (מפי כב' השופט בזק) בע"א 3228/91 קיבל כב' בית המשפט העליון את ערעורן של התובעות וקבע, כי אחריותו של הנתבע בנזיקין הוכחה. התיק הוחזר לבית משפט זה לצורך שמיעת ראיות לענין גובה הנזק. במהלך הדיון החוזר בתיק, נפטרה החולה והתובעים הם עזבונה ו- 2 בנותיה - יורשותיה, גם בתור מיטיבותיה.

העובדות הצריכות לענין
החולה אושפזה ב- 4.6.87 בבית החולים, כשהיא סובלת ממחלת GUILLIAN BARRE (להלן:ו ג.ב.). ב- 22.6, דהיינו 18 ימים לאחר מכן, בוצע במנוחה ניתוח - טרכיאוסטומיה - שבעקבותיו הוכנס לגופה צינור הנשמה. עקב שינוי תנוחתה, זז צינור זה ממקומו והחולה הפסיקה לנשום באמצעותו. הרופא המטפל בזמן הרלבנטי, ד"ר בריד (להלן:נ הרופא), לא הצליח להחזיר את הצינור על מנת שהחולה תונשם. רק הרופא המרדים של בית החולים, שהוזעק והגיע למקום כעבור 10-15 דקות הצליח בכך, אלא שבינתיים נגרם לחולה נזק מוחי אנוקסי (של העדר חמצן), היא נכנסה למצב של חוסר הכרה עמוק והפכה להיות "צמח" (להלן:ב האירוע). במצב זה היא נשארה עד פטירתה באפריל 97'.

הקשר הסיבתי
א. התובעים טוענים, כי רשלנותו של הרופא היא הסיבה לא רק לקרות האירוע, אלא גם לנזק הטרגי שנגרם לחולה.
הנתבע טוען, לעומת זאת, כי הנזק יכול היה להגרם על ידי הפרעת קצב הלב, שהוכחה, ושהיא סיבוך של מחלת הג.ב. ממנה סבלה החולה, סיבוך שאינו קשור לאירוע עצמו.
ב. השופט אור בע"א 3228/91 הנ"ל, קבע לא זו בלבד שהיתה התרשלות מצד הרופא, אלא ש"על המשיב (הנתבע כאן - ד.ו.) היה לתת הסבר לקרות הנזק (ההדגשה שלי ד.ו.) ומה הוא ההסבר, שד"ר בריד נותן לכך? - שלא הצליח להכניס את צינור ההנשמה למקומו." ללמדנו, שהנזק קרה והרופא שלהתרשלותו אחראי הנתבע אחריות שילוחית, הודה שהתרשלותו היא שגרמה לנזק - בבחינת הודאת בעל דין.
ג. טענת התובעים מבוססת על חוות דעתו - מטעמם - של פרופ' רכס מיום 25.2.90 ועל 2 חוות דעת של פרופ' קוטב, שהרלבנטית בהן הראשונה מ- 28.2.88 (בהיות חוות הדעת השניה משלימה, ללא שינוי במסקנות, אליהן הגיע בראשונה).
חוות דעתם של 2 נוירולוגים אלה הן חד משמעיות, באשר לכך שאי החזרת הצינור לצורך הנשמת המנוחה בזמן הנו הסיבה הבלעדית לקרות הנזק. הם שוללים מכל וכל אפשרות, שמחלת ה-ג.ב. תרמה לכך ולו חלקית. פרופ' קוטב דן בחוות דעתו בפרוטרוט במקרה של החולה קרוב לקרות האירוע. הוא מדגיש, כי החולה קיבלה טיפול בפלזמהפרזיס, טיפול האמור להגדיל את הסיכויים לשיפור מצב החולה בג.ב. ו"אכן היה שיפור מתחיל בפעילות השרירים אצל חולה זו לפני ה'אירוע'", לכן, לדבריו, "הנזק המוחי שנגרם לחולה אינו (ההדגשה במקור) חלק ממחלת ה-ג.ב., אלא תוצאה של אירוע הנשמה בלתי יעילה לזמן ממושך מדי."
פרופ' רכס, שבדק את החולה כשנתיים לאחר מכן, מצא אצל החולה סימנים קליניים, שלא רק שהצביעו על שיפור במצבה, אלא לדברי פרופ' רכס, "אין בהם שום דמיון למחלת ה-ג.ב. ואי אפשר כלל וכלל לטעון, כי סימנים אלו נגרמו על ידי מחלה זו". כמו כן קבע, כי הנזק נגרם "מחוסר חמצן במוח (אנוקסיה)...בזמן ההנשמה, שבוצעו (אצל החולה) עם יציאת צינור הטרכיאוסטומיה ממקומו".
ד. טענות הנתבע מתבססות על חוות דעתו של הנוירולוג פרופ' קורצ'ין מ- 19.8.96 וכן על חוות דעתו של המרדים פרופ' פרל מ- 18.5.89.
בתחילת פרק ב' בסיכומיו, הדן בקשר הסיבתי, טוען הנתבע - על סמך חוות דעתו של פרופ' פרל, הסומכת על ספרות מדעית - שסיבוך של הג.ב. הוא אי יציבות המערכת האוטונומית, המתבטאת בהפרעות בקצב הלב. מכאן לדברי הנתבע, "אין חולק כי הפרעת הקצב, שהופיעה אצל החולה, נגרמה עקב מחלת ה-ג.ב." ומאחר שהנזק המוחי הינו תוצאה של הפרעות הקצב, הרי שהגורם היא מחלת ה-ג.ב. ולא התקלה בארוע. (סעיף ב1 ו- 2 של הסיכומים).
הדברים אינם תואמים בדיוק את דברי פרופ' פרל בחוות דעתו, בעמ' 6 "מסקנות:ו ...... סעיף 9 אין לשלול שמחלתה היסודית של החולה תרמה להידרדרותה הקרדיווסקולרית בזמן המאורע, שכן חולי ה-ג.ב. רגישים יותר למניפולציות מסוג זה." (כל ההדגשות שלי ד.ו.).
אני רואה באמירה זו הצבעה על אפשרות היפותטית שמחלתה של החולה גרמה להפרעות קצב. אפילו ההנחה ההיפותטית הזאת, אינה מדברת בגרימת הנזק, אלא בתרומה, שלא כומתה, של מחלת החולה בגלל רגישות למניפולציות כמו הכנסת הצינור. אין מסקנת ב"כ התובעים נובעת מחוות הדעת עליה הוא מסתמך ואין היא מקובלת עלי. פרופ' קורצ'ין כתב בחוות דעתו שבמשך הזמן חל שיפור בתסמונת ה-ג.ב. שבה לקתה החולה, כמקובל במחלה זו. אולם, "מהלך החלמתה הסתבך עקב תקלה מכאנית בהנשמה, שבעקבותיה נגרם נזק מוחי." מכאן, שהנזק המוחי נגרם על ידי התקלה המכאנית, או במלים אחרות - מחדלו הרשלני של הרופא.
המומחה מוסיף:נ "בתסמונת ה-ג.ב. קיימת גם אי יציבות של מערכת העצבים האוטונומית, המתבטאת, בין השאר, בהפרעות קצב הלב. כפי שזה תועד, בעת החדרת הצנתר לקנה הנשימה, נגרמה הפרעת קצב קשה, וזו תרמה ללא ספק באופן משמעותי לנזק המוחי". גם פרופ' קורצ'ין, כמו פרופ' פרל, מדבר על תרומה לנזק ולא על גרימתו.
פרופ' קורצ'ין משער, שתרומה זו לנזק היתה משמעותית. לי נראית יותר דעתו - המבוססת על עובדות, ומנומקת היטב בחקירתו הנגדית - של פרופ' רכס, לפיה הפרעת הקצב כלל לא תרמה לנזק .
בתמצית, בחקירתו אומר פרופ' רכס, שאכן היתה לחולה הפרעה בקצב הלב בזמן הארוע, במהלכה מתועדת ירידת דופק לערכים שבין 40 ל- 60.
אדם רגיל, יכול להיות שהדופק שלו לא היה יורד בזמן הארוע, אך חסר החמצן היה משפיע עליו באותה מידה (ההדגשה שלי - ד.ו.), לכן, מסקנתו היא, שירידת הדופק לא גרמה לנזק לקליפת המוח והוא מייחס את הנזק באופן חד משמעי לחסר החמצן ממנו סבלה החולה באירוע.
ה. עוד טוען הנתבע, כי אין להתעלם מן העובדה, שבממהלך החדרת צינור הטרכאוטומיה, הונשמה החולה באמצעות אמבו.
פרופ' רכס אישר בחקירתו הנגדית (בעמ' 6), שלחולה נעשתה הנשמה באמבו, אולם הוא מסביר, כי הזמן שבו נגרם נזק לקליפת המוח עקב חוסר חמצן הוא דקות ספורות, ולפי הרישום אי אפשר לדעת כמה זמן היא הונשמה באמבו, יכול להיות חלק מהזמן, שבין הפסקת החמצן עד להגעת המרדים, באין לו ידיעה מה מידת האינטנסיביות של הנשמה זו. נוסף על כך מצא המומחה ברישומים, כי ריכוז החמצן בדם החולה באותו יום היה בערך ½ מהרגיל אצל אדם נורמלי, ו"יכול להיות שהנזק היה אפילו גדול יותר". אינני מתעלמת על כן מהעובדה שהחולה הונשמה באמבו, אולם לפי האמור לעיל על-ידי פרופ' רכס, הנשמה זו לא היתה רלבנטית להקטנת הנזק.

ו. אני פוסקת על כן, כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם, והוכיחו את הקשר הסיבתי בין התרשלותו של הרופא לבין מצבה הוגטטיבי של המנוחה.

קבילות תצהירי התובעות
א. בפתח חקירתו את ג'ורג'יה וגלדיס (התובעות 2 ו- 3) ביקש ב"כ הנתבע שיימחקו מתצהיריהן הסעיפים 5,6,13,14,15,16 ומתצהירה של גלדיס גם הסעיפים 12 בסוף, 13 ו- 17 וכי לא יעלו לדיון בחקירתן. בהחלטתי מה- 15.12.97 הושארו הסעיפים לדיון בשלב הסיכומים, ונקבע מעמדם כדעתן הסובייקטיבית של התובעות.
ב. הנתבע טוען בסיכומיו כלהלן:ב
הסעיפים 12,13 ו- 17 מתייחסים לנזק הנפשי, שנגרם לגלדיס, לטענתה, כתוצאה מהאירוע. זהו ענין שברפואה ויש להוכיחו על-ידי חוות דעת מומחה.
ממילא, כפי שמציין הנתבע, אין מחלוקת בענין זה בין הצדדים וגלדיס לא תבעה נזק בשל כך.
סעיפים 13,14 ובמיוחד 15 ו- 16, מתייחסים, כטענת הנתבע, לטענתן הסובייקטיבית של התובעות בדבר טיפול בלתי מספק במנוחה בבית החולים,טענה הדורשת תמיכה של מומחה רפואי.
גם בסעיפים 5 ו- 6 לתצהירי 2 התובעות המתייחסים לסיכויי ההחלמה של החולה ממחלת הג.ב., אני רואה תיאור סובייקטיבי של התובעות. מאידך אינני מקבלת את טענתן, שכיון שהדברים נאמרו להן על-ידי רופאי הנתבע, יש בכך הודאת בעל דין.

אינני מורה על כן למחוק את הסעיפים האמורים, משקלם מוגבל כאמור לעיל, וטעון חיזוק נוסף.

היקף הנזק
א. כאב וסבל
ב- 30.7.97 פסקתי לעזבון המנוחה סכום גלובלי של 250,000 ש"ח באב נזק זה. לפי הודעת הנתבע, סולק סכום זה לעזבון.

ב. הפסד כושר השתכרותה של המנוחה
התובעים טוענים, כי לעזבון מגיע בגין ראש נזק זה פיצוי, שחישובו כלהלן:ו השכר הממוצע במשק בזמן קרות האירוע, משוערך ליום הכנת סיכומיהם, כפול מספר החדשים מקרות האירוע עד פטירת המנוחה, בתוספת רבית המחושבת מאמצע תקופה זו. הם תובעים לפי חשבון זה 705,002 ש"ח.
נימוקיהן לתביעה זו הן:נ
(1) מהמנוחה נשלל כליל כושר השתכרותה מאז האירוע ב- 22.6.87 עד פטירתה בתחילת אפריל 97', בהיותה נכה ב- 100%.
(2) היא אמנם לא עבדה מחוץ למשק ביתה עד לאירוע, אולם בתום שנת האבל אחרי מות בעלה, שפירנס אותה עד מותו, היא החלה לחפש עבודה ופנתה לשירות התעסוקה. היא אף הצהירה בכתב - בהצהרה שהוצגה בפני בית המשפט - כי היא מבקשת למצוא לה עבודה והיא מוכנה לעבוד בעל עבודה, בהתאם לכישוריה.
לפי עדותה של ג'ורג'יה, יכלה אמה על-פי כישוריה לעבוד בכל עבודה פקידותית, כגון מרכזנית או פקידה. עוד מסבירות התובעות, כי אימן לא חיפשה עבודה עד תום שנת האבל משום שלפי תפיסת עולמה, אין זה מקובל לצאת לעבודה מיד אחרי מות הבעל, דבר העלול לפגוע בשמו הטוב של הבעל, שפירנס את משפחתו בכבוד. ג'ורג'יה אף העידה, כי היא חיפשה עבודה לאמה במשרדה, חיפושים שנגדעו בגלל קרות האירוע.
לעומתן טוען הנתבע, כי אין לפצות את התובעים בראש נזק זה כלל, או לחילופין יש לפצותם בסכום גלובלי סמלי בלבד.
נימוקי הנתבע לטיעונו הם כלהלן:ב
(1) החולה היתה בת 55 בעת האירוע.
(2) היא מעולם לא עבדה מחוץ למשק ביתה והיתה חסרת השכלה אקדמית או כל הכשרה מקצועית או טכנית אחרת.
(3) ב- 6.8.86, כחודש-חודשיים אחרי פטירת בעלה, היא פנתה למוסד לביטוח לאומי לקבלת גימלה להבטחת הכנסה. כתנאי לקבלת גימלה זו, על המבוטח להצהיר בחתימת ידו על נכונותו לקבל ולעבוד בכלי עבודה שתוצע לו. סירוב לחתום על הצהרה כזו, שולל את הזכות לקבל כספים.
הצהרת החולה, שאליה מתייחסות התובעות, ניתנה לטענתו לצורך זה בלבד באשר במשך 11 חדשים מיום שפנתה למל"ל ועד לאשפוזה (ב- 4.6.87) היא לא חיפשה עבודה ואין לקבל את הטענה, כי הדבר נעשה בגלל הנימוק שעליו מצביעות התובעות. יתר על כן:ו ג'ורג'יה העידה, כי לאחר 11 חדשים פנתה אמה לחבר של אביה המנוח, שיסייע לה בחיפוש עבודה והוא "היפנה אותה ואמר לה מה לעשות". משלא הועד החבר, לפי ההלכה המשפטית, עדותו שהיתה יכולה לסייע לגירסת התובעות, צריכה לשמש נגדן.(ר' ע"א קופל נ' טלקאר, פ"ד מ"ד(4)602.)
אשר על כן, לטענת הנתבע, לחולה לא היתה כל כוונה לצאת בגילה המתקדם, לאור עברה וכישוריה, למעגל העבודה.
"הגישה המוחשית", אותה קבע כב' השופט ברק (כתוארו אז) ב- ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ו- 3 אחרים, פ"ד ל"ו (1) 281, נתקבלה כיסוד לפסיקת הפיצויים בגין הפסד השתכרות ועל פיה "כושר ההשתכרות אינו ערך כלכלי בפני עצמו, אלא סך כל ההשתכרות הצפויה ממנו בעתיד ובאין צפיות שכזו, אין לפוטנציאל זה כל ערך" ועוד:נ "לשם פיצוי על אבדן כושר השתכרות יש להצביע על קיומו של סיכוי, שאינו היפותטי גרידא, כי הניזוק היה משתכר בעתיד לולא התאונה, וכי התאונה פגעה בהשתכרות זו" (שם). בית המשפט מתבקש על כן על ידי הנתבע לקבוע, שמשנמנעה החולה מלעבוד במשך כל ימי חייה מחוץ למשק ביתה ומשלא הובאו ראיות, כי אכן עשתה צעד כלשהו לקבלת עבודה, כי אז נשלל כל הערך הכספי של כושרה להשתכר ואין לפצות את התובעים כלל בגין פריט נזק זה.
אני דוחה את טענת הנתבע, כי החולה לא התכוונה כלל לעבוד וסיכויי השתכרותה היו היפותטיים בלבד ומהנימוקים הבאים:ב
(1) נראה לי סביר, שהחולה לפי השקפת עולמה, אכן ראתה פגיעה בכבודו של בעלה בכך, שתתחיל לעבוד בשנת האבל וכי היא חתמה על ההצהרה מתוך כוונה לצאת לעבודה בתום השנה. אני קובעת על כן, כי המנוחה התכוונה אכן לצאת לעבודה. אך אפילו לא הייתי מקבלת את הטיעון בעניין שמירה על כבודו של המנוח, הייתי רואה סבירות בכך שאשה, שלא עבדה מימיה, לא תהיה מסוגלת עם מות בעלה, או במשך שנת אבלה הראשונה, לעשות מהפך כזה בחייה.
אני מקבלת גם את עדות ג'ורג'יה, שהיא התחילה לחפש לאמה עבודה במשרד בו עבדה. החיפושים לא נקטעו אמנם בגלל האירוע, כטענת ג'ורג'יה, אלא בגלל כניסת האם לבית החולים עקב מחלת הג.ב. ביוני 87'. כפי שהוכח, היא היתה מחלימה מהמחלה בין יום הארוע לפברואר 90', עת שבדק אותה פרופ' רכס ולפי עדותו. גם אם אלך לקראת התובעים ואקבע את אמצע התקופה כתאריך ההחלמה, מדובר בעוד שנה ושלושה חודשים, הן כתוספת לגילה (שאמור היה להשפיע על סיכויי עבודתה) וכן כקיצור התקופה של הפיצוי, שיש מקום לפסוק לה.
(2) אינני מקבלת גם את טענת הנתבע כי לא היו לה השכלה או כישורים כלשהם. השכלה תיכונית מספקת לעבודה פקידותית בדרגות הנמוכות (ארכיב, מרכזיה, ועם ידיעת כתיבה במכונה מזכירות, כתבנות).
(3).בנוסף לכך במקרה ברששת נמנעה התובעת מלעבוד עוד תקופה ארוכה טרם פגיעתה, מה שאין כן במקרה שלפנינו. עם זאת, הוסכם על בית המשפט שם כי יש לאשר לנזוקה פיצוי בראש נזק זה. ודאי שיש לאשר זאת במקרה שלנו, בו הוכיחה המנוחה מוטיבציה - ולו מינימלית - לצאת לעבוד.
אני פוסקת על כן, כי למנוחה היה בחייה סיכוי לעבוד אחרי החלמתה ממחלת הג.ב., לולא הארוע, לקראת סוף שנת 88' ומגיע לה פיצוי בראש נזק זה.

ג. חישוב הנזק של הפסד ההשתכרות
(1) אני מסכימה עם טענתו החילופית של הנתבע, שגם אם סיכוי ההשתכרות של המנוחה בחייה לא היה היפותטי, או ספקולטיבי גרידא, הרי הוא היה קלוש. אני לוקחת בחשבון בקביעתי זו את גילה של החולה - 56 פלוס - עם החלמתה מהמחלה שלה כנ"ל, ואת כישוריה המוגבלים למדי:ו למלא תפקידי פקידות נמוכים, שבהם מועסקים אנשים צעירים (לרוב בנות צעירות).
אני מסכימה לכן, שאין לעשות חישוב אקטוארי של הפיצוי, אלא חישוב גלובלי, כפי שנעשה בפסיקה גם לגבי צעירים, שטרם הפגיעה לא עבדו, או עקרות בית (ר' ספרו של קציר:נ פיצוי בשל נזק גוף, מה' 4 (להלן:ב קציר), בעמ' 407).
(2) לטענת הנתבע, בעריכת החישוב, אין לקחת כמדד את השכר הממוצע במשק, לאור מגבלותיה דלעיל. הוא מציין בקשר לכך שבפסק דין ברששת נפסקו לניזוקה רק 20,000 שקל (שערכם ביום הגשת הסיכומים ב- 5.2.99 הסתכם ב- 11,531 ש"ח בלבד), למרות ששם דובר באשה שנכותה אמנם נמוכה - 25%, אך צעירה, בת 30, שנכונו לה 35 שנות עבודה.

אני מקבלת את טענת הנתבע, שלפי כישוריה וגילה, לא היה לחולה קודם האירוע סיכוי לקבל עבודה, עבורה היה משתלם לה שכר ממוצע במשק. כן אני מסכימה אתו שמקרה ברששת יכול לשמש אינדיקציה כלשהי לגובה התשלום הגלובלי, אם כי לא אנלוגיה. ראשית כל, כיון שכאן מדובר בפגועה ב- 100% ושם ברבע מזה. שנית, למרות פער הגילים, שהוא שיקול חשוב, אני מוצאת לנכון להתחשב בכך, שהוכח, כי המוטיבציה של הניזוקה במקרה ברששת שאפה לאפס, בשעה שנראה לי שהמוטיבציה של החולה היתה לפחות ראויה, אם לא גבוהה.

(3) מהסכום הפסוק יש לנכות, לטענת ב"כ הנתבע, 70% בהתחשב בכך שבית החולים סיפק למנוחה בחייה את צרכי מחייתה:ו לינה, ביגוד, מזון וכיו"ב הוצאות. זאת בהסתמך על ע"א 357/80 נעים ואח' נ' ברדה ואח', ל"ו(3), 762, 779 ו- קציר, בעמ' 528.
במקרה שלפנינו, עקב רשלנות הנתבע היה מצבה של המנוחה כזה, שצרכיה הצטמצמו למינימום, ומעט מזעיר זה הוא שסופק לה על-ידי בית החולים.
בהתחשב בראיות, אני פוסקת לתובעים סכום גלובלי של 50,000 ש"ח, ממנו ינוכו 50% בגין צרכי המחייה המינימליים, שסופקו למנוחה בחייה בתקופת אשפוזה על-ידי בית החולים, דהיינו בסך הכל 25,000 ש"ח.

ד. אבדן הכנסה / הפסד ההשתכרות של התובעות:
(1) התובעות טוענות, שהן בילו שעות רבות בבית החולים - מתחלפות ליד מיטתה של אמן מאז אישפוזה ועד יום פטירתה, חלק מהזמן "כמעט גרו" בבית החולים. כל זאת, על מנת לסעוד את אימן ולא להשאיר אותה לבדה. לטענתן, משפחדו שתתמוטטנה, התחילו להעסיק חלק מהזמן אחיות במקומן לטיפול באימן.
בזמן קרות הארוע היתה גלדיס בת 18 וג'ורג'יה מבוגרת ממנה ביותר משנתיים. ג'ורג'יה (שעבדה אז ב"כתר") נאלצה בשל כך, לטענתה, להפסיק את עבודתה למשך שנה ובשובה לעבודה, כעבור שנה זו, נאלצה לעבור לתפקיד אחר ומאז נאלצה להיעדר מהעבודה לצורך ביקוריה בבית החולים.
גלדיס עבדה, עובר לאשפוז אמה, בבנק לאומי, אך פוטרה (לטענתה) בשל מצבה הנפשי עקב האירוע ובשל אי יכולתה לעבוד מספר שעות זהה לזה שעבדה קודם לכן. מאז עד שנת 92' עבדה בעבודות מזדמנות ומשנת 92' היא עובדת במל"ל ומשכורתה כ- 3,000 ש"ח לחודש.
לדברי התובעות, עקב האירוע ותוצאותיו הטרגיות, לא זו בלבד שהחסירו ימי עבודה, אלא אף נאלצו לוותר על רצונן לפתח קריירה ומשתכרות שכר נמוך מזה שהיו מגיעות אליו לפי יכולתן וכישוריהן.
לאור עובדות אלה, הנטענות על ידיהן, הן תובעות בגין ראש נזק זה לפי החישוב הבא: השכר הממוצע במשק ביום קרות האירוע ומשוערך, כפול 119 חדשים - ממועד האירוע עד פטירתה של אימן - בתוספת רבית מאמצע התקופה שעד הגשת הסיכומים, שלפי חשבונן מסתכם במעוגל ב - 706,000 ש"ח.
(2) אני מקבלת את טענת הנתבע, שלא מגיע לתובעות פיצוי בראש נזק זה, אם כי אינני מקבלת את נימוקיו כלשונם, כמפורט להלן:


מכוח היותן יורשות, אין לתובעות תביעה בראש נזק זה. הפסיקה אמנם נדרשה להפסדי שכר שנגרמו לבן משפחה בגין עזרה ו/או סיעוד, שהגיש למנוח בחייו, נזק שהוא בר פיצוי גם בתביעת עזבון. אלא שראש נזק של עזרה וסיעוד על-ידי בני משפחה חלופי הוא לנזק של הפסדי שכר. גם בהיות התביעה חלופית, יש מקום לדון בה לגופה, שמא היא החלופה, שתתקבל כראויה.
לא הובאו כל ראיות להפסדי שכר של אף אחת מהתובעות, או להעדרויותיהן מהעבודה בשל האירוע. גלוריה עובדת באותו מקום עבודה - "כתר" - החל מלפני האירוע זה 11 שנים ויותר. אני מסכימה עם הנתבע, שהיא היתה יכולה להביא ראיות, לרבות את מעבידה ו/או פקידיו להעיד בקשר לפרטי העדרויותיה והפסדי שכרה, שנטענו על ידה. היא אף התקדמה יפה בתפקידה והטענה, שלא יכלה לפתח קריירה בגלל הטיפול באמה, פשוט איננה נכונה.

יתר על כן, לא די שג'ורג'יה לא הביאה כל ראיות כנ"ל, היא אף טענה בתצהירה שנעדרה במשך שנה מהעבודה בגלל הצורך לסעוד את אמה, אך בחקירתה הנגדית התברר, שהיא הפסיקה לעבוד בשנה זו בגלל הולדת בנה וקיבלה במהלך אותה שנה דמי אבטלה מהמל"ל.
גלדיס גם היא יכלה להביא ראיות בכתב ו/או בע"פ ממעבידיה, שפיטרו אותה מעבודותיה המזדמנות. ודאי יכלה להביא ראיות כאלה מ"בנק לאומי", בו עבדה, לטענתה, לפני האירוע. גם להתערערות הנטענת במצבה הנפשי אין כל עדות רפואית. משנת 92' היא עובדת במל"ל. גם ממל"ל לא הביאה כל ראיה לטענותיה.
לא למותר לציין, שלא מדובר בהפסד שולי של משכורת, שלא הוכח, אלא בהפסד של משכורת ממוצעת במשק למשך 10 שנים!
עם כל הבנתי למצבן הקשה והעצוב של התובעות לאורך 10 שנות הסבל של אימן והערכתי הרבה את מסירותן לה, אין באפשרותי שלא לקבל את טענותיו המשפטית של ב"כ הנתבע:
זו עדות יחיד, שלא יכולתי למצוא אותה כמספקת לצורך סעיף 54 לחוק הראיות. יתרה מזו, העובדות הנטענות לא תמיד מדוייקות, וקשה היה לי להשתכנע שהתובעות אכן הפסידו שכר בגלל הטיפול באימן, ואף אם הפסידו, נראה כי סכום הפיצוי הנתבע (לרבות התשלום לאחיות) הנו מופרז ביותר.
יתר על כן, הראיות שהתובעות יכלו להביא בענין זה, היו בהישג ידן ומשלא הביאו אותן, הן פועלות נגדן לפי ההלכה המשפטית (ר' ע"א קופל נ' טלקאר, לעיל).
אני דוחה על כן את התביעה בראש נזק זה.

ה. עזרה וסיעוד (מעבר לעלות האשפוז).
(1) התובעות תובעות לפצותן על הסיעוד שנתנו לאמן בעת אישפוזה בבית החולים הנתבע וכן עבור תשלומים ששילמו, לטענתן, לאחיות שסעדו את אימן כשנבצר מהן להגיע לבית החולים. לטענתן, הוכח לפי חוות דעתו של ד"ר עורי מטעמן, שסיעוד זה היה נחוץ. קביעה זו אושרה לדבריהן, למעשה, על-ידי פרופ' רוזין מטעם בית החולים הנתבע.
לתובעות עצמן מגיע לפי חשבונן בגין עזרה וסיעוד זה 330,000 ש"ח ובגין תשלומן לאחיות כ- 175,000 ש"ח.
(2) הנתבע טוען, שגם אם ניתן למנוחה בחייה סיעוד על-ידי בנותיה ו/או על-ידי אחות, לא היה טיפול זה נחוץ כלל וכלל, באשר היא קיבלה את הטיפול הסביר הדרוש לה בבית החולים הנתבע.
יתר על כן, מדובר כאן שוב בעדות יחיד של בעל דין, ללא ראיות לתמיכה בה, ראיות שלא היתה בעיה להשיגן ולהציגן, כמו לפחות עדותה של אחות, שעבדה לטענתן בשכר חדשי.
מ- 2 סיבות אלה, לתובעות לא מגיע כל פיצוי בראש נזק זה.
לחילופין היה ובית המשפט יסבור, שיש לפסוק לתובעות סכום כלשהו בגין עזרה וסיעוד על ידן ו/או על-ידי אחרים, כי אז לטענת הנתבע הסך הכולל של 30,000 ש"ח הינו סכום נכבד ולמעלה מהראוי בנסיבות הענין.
(3) את טיעוניו, שלא מגיע לתובעות כל פיצוי בגין ראש נזק זה, או לכל היותר פיצוי צנוע כנ"ל, מבסס הנתבע על פסיקה ועל קציר בעמ' 469-479. לפי הפסיקה, המבחן לצורך הקביעה, אם הפיצוי מגיע או לא עבור טיפול צד ג', הוא מבחן של ה"הוגן", או ה"הולם" ולא הטוב ביותר האפשרי, כקביעתו של כב' השופט שמגר בפסק דין נעים, בעמ' 806, או בלשונה של כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 5157/91 מ"י נ' תבור (לא פורסם, צורף לסיכומי הנתבע) "העיקרון המנחה (הוא ש) יש להצטמצם לסביר ולהולם ולא למירב ולמיטב".
התובעות מדגישות את האמור בקציר, בעמ' 558 בפרק 147 (המדבר ב"עזרה לנפגע, השוהה במוסד"): "לשאלה, איזהו "פיצוי הולם" אין תשובה היפה לכל המקרים כולם, אלא יש להשיב עליה מתוך התחשבות בנסיבותיו העובדתיות המיוחדות של כל מקרה נתון". כדוגמה הוא נותן שני מקרים: האחד חולה אנוש, שאין כל תכלית להעניק לו טיפול מעבר למינימום ההכרחי הניתן לו על ידי המוסד. לגביו הטיפול של המוסד ברמת המינימום היא רמה סבירה ולצד ג' לא מגיע כל פיצוי עבור טיפול נוסף, אם הוא ניתן על ידו. המקרה השני גם הוא של חולה אנוש ומאושפז יכול שיימצא, כי מתן טיפול נוסף, מעבר למינימום ההכרחי, עשוי להיטיב עמו או להקל עליו את סבלו.
במקרה הראשון, הטפול המוסדי הוא סביר ולא מגיע לעוזר המיטיב כל פיצוי. לעומת זאת, במקרה השני נחשב המיטיב למשלים בין הטיפול המוסדי המינימלי ההכרחי לבין הטיפול הסביר ולמיטיב יינתן פיצוי ופיצוי זה "לא ייחשב כחורג ממסגרת הפיצוי ההוגן, שראוי לפסוק".
(4) השאלות העומדות לדיון הן, איפוא, האם הטיפול שניתן למנוחה בחייה, על-ידי ביה"ח הנתבע, היה סביר? אפילו התשובה חיובית, האם מבחינה סובייקטיבית של החולה היה דרוש לה טיפול נוסף? ואם כן האם טיפול נוסף, שניתן לה על-ידי בנותיה ו/או אחיות ששכרו, הצטמצם לסביר?
א. אתחיל בתיאור מצבה של החולה, שהטיפול הדרוש הוא פועל יוצא ממנו, מצב שהצדדים חלוקים עליו, לפי הסיכומים.
התובעים מסתמכים על חוות דעתו הראשונה מתאריך 4.9.88 של פרופ' עורי מטעמם, שקבע בה, כי החולה לא היתה מבחינה נוירולוגית בתרדמת ומצבה הנוירולוגי מתאים יותר ל- LOCKED IN SYNDROM, קוודרופלוגיה ספסטית קשה ביותר".
לעומת זאת פרופ' קורצ'ין, מטעם הנתבע, תאר את מצבה כשל "צמח" (CHRONIC VEGETATIVE STATE), כפי שהגדיר אותו פרופ' רכס מטעם התובעים.
אני מעדיפה את חוות דעתם של 2 מומחים נוירולוגיים אלה על זו של פרופ' עורי. בניגוד לפרופ' עורי שניהם נחקרו על חוות דעתם. השתכנעתי, מחקירתם, כי מצבה של המנוחה בחייה אכן היה של "צמח".
בחוות דעתו הראשונה ציין פרופ' עורי - על סמך מה שאמרו לו בנותיה של החולה - ש"יש קשר מה עם העולם החיצוני", אולם בחוות דעתו המשלימה מ- 24.10.95: "מבחינת הכרה, ללא שינוי. למעשה אין כל קשר עמה" אין שינוי במצבה, לא ניתן טיפול פיזיקלי וריפוי בעיסוק, שנים רבות לאחר המקרה אין מקום להם.
אני מקבלת על כן - בנושא הקשר שלה עם העולם החיצוני, או יותר נכון חוסר קשר כזה - את הקביעה של פרופ' רכס על יסוד בדיקתו את החולה ב- 25.9.90: "אי אפשר ליצור כל קשר עם החולה ואין היא ממלאת כל פקודות".
התובעים טוענים, כי הטיפולים הדרושים לחולה, הם הטיפולים המנויים בחוות דעתו הראשונה של פרופ' עורי, דהיינו:

  1. פיזיוטרפיה אינטנסיבית יום יום.
  2. ריפוי בעיסוק אינטנסיבי יום יום.
  3. ניסיון טיפולי על-ידי קלינאית תקשורת.

התובעים מתעלמים מעובדות חשובות, ההופכות המלצות אלה ללא רלבנטיות. אציין רק את העובדה העיקרית:
בקשר לטיפול מס' 1 נכתב בחוות הדעת הראשונה של פרופ' עורי, כי הוא הומלץ "בגלל העובדה שיש סיכוי לקשר-מה עמה (עם החולה)". משקבע בחוות הדעת המשלימה שלו מ- 24.10.95, שאין עמה כל קשר, הרי שקביעה זו נופלת. בקשר לטיפולים 2 ו- 3 מצא פרופ' עורי בחוות דעתו המשלימה, כי אין להם מקום (לאור מימצאיו החדשים). מה גם שכבר בחוות דעתו הראשונה, הוא צפה שייתכן ונסיונות טיפוליים אלה לא יצליחו.
יתר על כן, התובעות בין כה וכה לא היו מסוגלות לתת לחולה טיפולים אלה ולא טוענות שנתנו אותם (חוץ מעיסויים, שאף הם אינם פיזיוטרפיה אינטנסיבית ובודאי לא מקצועית ושאליהם עוד אתייחס).
אני מקבלת על כן את הצעת הנתבע לראות בקביעתו של פרופ' קורצ'ין את הטיפולים הדרושים, כפי שפירט אותם בחוות דעתו מ- 19.8.96, שעליהם לא נחקר ע"י ב"כ התובעים ויש לראותם כמוסכמים גם עליהם:

  1. האכלה - זו נעשתה בעזרת זונדה.
  2. ניקוי וסיבוב החולה, כדי למנוע פצעי לחץ.
  3. החלפת קטטר לעתים מזומנות.


ב. באשר לסבירות הטיפול, השתכנעתי, כי הטיפול שניתן לחולה על-ידי ביה"ח היה סביר אובייקטיבית וגם ענה לצרכיה הטיפוליים הספציפיים של החולה כנ"ל. פרופ' רוזין, מנהל המחלקה, בה אושפזה החולה, פירט בסעיף 1 ו- 2 לתצהירו ובחקירתו עליו בעמ' 17,18 את הטיפולים, שניתנו על ידי צוותי המחלקה: רחצה מידי יום, שינויי תנוחה כל שעתיים ועוד הוסיף: הרטבת הפה כמה פעמים ביום למניעת זיהומים.
ראוי אולי לציין את שענה פרופ' רוזין לשאלה, אם מוטב היה להעביר את החולה למוסד סיעודי, כמו הרצוג, שבו הטיפול יותר טוב מאשר בבית החולים הנתבע. תשובתו היתה שהטיפול במוסד סיעודי רגיל פחות טוב, באשר בבית חולים יש מיכשור משוכלל לטיפול אינטנסיבי במטופלים במחלקתם הסיעודית, מה שאין כן במוסד סיעודי רגיל. הוא הוסיף וציין, כי מבחינת צרכיה הטיפוליים, מספיק היה לו החולה היתה מתאשפזת במוסד רגיל.

ג. לכאורה מתבקש להסיק מהאמור לעיל, שלא נדרש לחולה כל טיפול נוסף, אולם פיצוי על טיפול נוסף יינתן כל עוד מדובר בטיפול משלים בגדר הסביר, ונראה כי טיפולי הבנות אינם חורגים מכך.

הטיפולים הנוספים הסבירים שניתנו על-ידי הבנות:

1. עיסויים:
פרופ' רוזין התייחס בחקירתו לעיסויים במצב וגטטיבי, באמרו כי אין בהם כדי לשנות למעשה את המצב הפנימי, וכי הוא אינו יכול "לדבר על תועלת".
אולם, הבנות טיפלו באמן בעיסוי רק בתחילת מחלתה, בנסיון להקל על סיבלה כפי שתיאר אותו פרופ' עורי בחוות דעתו הראשונה מ- 4.9.88: "יש לה (לחולה) תחושת כאב (בנסיון ליישר מפרקיה....הדבר עורר הבעת כאב קשה ביותר". העיסויים ניתנו על-ידי הבנות עד שנוכחו לדעת כי אין בהם תועלת, אך כל עוד סמכו על דעת מומחה כי טיפולן עשוי להועיל, יש להתחשב בטיפולים אלה.

2. שינויי תנוחה, המונעים היוצרות פצעי לחץ:
פרופ' רוזין ענה בנושא זה בעמ' 19-17. הוא אמר כלעיל, כי הצוות מבצע את שינויי התנוחה כל שעתיים לפי נוהל. הנוהל מותאם לממוצע. בית החולים לא מעודד סיעוד על ידי משפחות ו/או אחיות מטעמן, "כי אז נוצרת היררכיה נוספת. זה לא בריא ולא יעיל." בנסיבות המשפחה הזו זה הותר, מסיבות אנושיות בגלל סבל המשפחה רב השנים, ובעיקר כיון שהטיפול לא הפריע. ד"ר רוזין הביע ספק, אם תוספת הטיפול שניתנה היתה נחוצה, אך הוסיף "אם יש תוספת (של שינויי תנוחה) זה עוזר... אני לא יודע (עד כמה -ד.ו.). אנו מדברים על טווח טיפול. יש מינימום. יש מקסימום, שמעליו ההתערבות כבר שלילית".
נראה לי שבמקרה שלנו הוכח שההתערבות לא היתה מעל למקסימום, כיון שלחולה לא היו פצעי לחץ לאורך כל 10 השנים של חייה מאז אשפוזה משמע שתוספת טיפולן זה עזרה ולו במעט.

ד. על יסוד ראיות אלה, הגעתי למסקנה, שלתובעות מגיע בגין הסיוע שהושיטו לאימן, ישירות או באמצעות אחרים, סכום גלובאלי של 50,000 ש"ח כתשלום הוגן והולם, כנדרש לפי הפסיקה.


ו. הוצאות נסיעה
משלא הביאו התובעות כל ראיה להוכחת תדירות ביקוריהן ועלותם, אינני מוצאת לנכון לפצותן בגין הוצאות אלה כדרישתן. עם זאת, מאחר ואין חולק - אף לא הנתבע - כי ביקורים אכן נערכו, ראויות הן לפיצוי-מה בגין הוצאות אלה. אני פוסקת להן בראש נזק זה סך 22,000 ש"ח.

ז. הוצאות אשפוז
הנתבע יישא בהוצאות אשפוז על-פי החישוב שהגישו התובעים בסיכומיהם, בניכוי התשלום עבור התקופה שמאשפוזה ועד מועד החלמתה המשוער אלמלא הארוע, במחצית הזמן שבין האשפוז למתן חוות-הדעת של פרופ' רכס. לבקשת התובעות, יועבר הסכום ששולם על-ידי קופת החולים ישירות אליה, ולתובעות יומצא אישור על סילוק חובן.

ח. הוצאות המשפט
הנתבע יישא בהוצאות המשפט לרבות אגרות משפט וותשלומים למומחי התובעים על-פי קבלות מפורטות.

ט. שכר טרחת עו"ד
התובעים תובעים שכ"ט עו"ד בגובה 20% מסך הפיצויים הכולל, לרבות הוצאות אשפוז, אפילו אם אלה ישולמו לקופ"ח.
הנתבע ישלם לתובעים שכ"ט עו"ד בגובה 20% מסך הפיצויים הכולל שנפסק להם. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבע, כי אין לגזור את שכר הטרחה מהוצאות שישולמו לצד שלישי, לפיכך יחושב סכום הפיצויים לעניין שכר הטרחה לאחר ניכוי התשלום לקופת חולים.

י. סיכום
הנתבע ישלם לתובעים פיצויים בראשי הנזק הבאים, כמפורט לעיל:


הפסד השתכרות המנוחה.
עזרה וסיעוד (מעבר לעלות האשפוז).
הוצאות נסיעה.
הוצאות אשפוז.
הוצאות משפט.לכל הסכומים הנ"ל יתוספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.כמו כן ישלם הנתבע לתובעים שכר טרחה כאמור, בצרוף מע"מ כדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה על רשלנות רפואית

  2. חוות דעת ברשלנות רפואית

  3. רשלנות רפואית התיישנות תביעה

  4. סוגים שונים של רשלנות רפואית

  5. רשלנות רפואית מתמשכת

  6. הארכת התיישנות ברשלנות רפואית

  7. רשלנות רפואית אובדן סיכויי החלמה

  8. נזק נדיר - רשלנות רפואית

  9. פיתול אשך - רשלנות רפואית

  10. רשלנות רפואית בטיפול בפציעה

  11. תביעת רשלנות רפואית של אחות

  12. אבחנה מבדלת - רשלנות רפואית

  13. רשלנות רפואית סקירת מערכות

  14. תביעת רשלנות רפואית נגד רופא

  15. רשלנות רפואית בבית חולים הדסה

  16. רשלנות רפואית לאחר תאונת דרכים

  17. רישום חסר בתביעת רשלנות רפואית

  18. תיקון כתב תביעה ברשלנות רפואית

  19. רשלנות רפואית בבית חולים שערי צדק

  20. אבחון אי ספיקת כליות רשלנות רפואית

  21. גובה הפיצויים בתביעת רשלנות רפואית

  22. תביעת רשלנות רפואית בגין אבחון חלקי

  23. תביעת רשלנות רפואית בגין שחרור ממיון

  24. אבחון לקוי בקופת חולים - רשלנות רפואית

  25. העברת נטל ההוכחה בתביעות רשלנות רפואית

  26. הוכחת תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת

  27. רשלנות רפואית בדיקת מיפוי במחלקת רנטגן

  28. תאונת דרכים רשלנות רפואית - ייחוד עילה

  29. תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים כללית

  30. הגשת חוות דעת משלימה בתביעת רשלנות רפואית

  31. גובה ההוצאות על דחיית תביעת רשלנות רפואית

  32. התיישנות תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים

  33. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון