קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לשכר טרחת משרד אדריכלים: 1. ביום 14.11.87 נכרת בין התובעות - בעלות משרד ארכיטקטים בשם "נ.נ. אדריכלות", לבין הנתבעים הסכם לפיו קבלו התובעות על עצמן את תכנון הבית שיוקם על קרקע של הנתבעים. התכנון כלל: (א) תכנון ארכיטקטוני עד להסכמה סופית של הנתבעים על תוכנית עקרונית; (ב) הגשת התוכניות לרשויות התכנון וקבלת אישורי בניה; (ג) הכנת תוכניות עבודה; (ד) פיקוח ארכיטקטוני על הבניה. 2. תמורת זאת התחייבו הנתבעים לשלם לתובעות סכום בש"ח השווה ל6,500-$ של ארה"ב (צמוד לדולר) לא כולל מע"מ, וזאת בהתאם לפירוט הבא (עמ' 2 להסכם): א. בחתימה על ההסכם הנ"ל - 10%. ב. עם גיבוש תוכנית עקרונית - 10%. ג. עבור הגשת התוכניות לעיריה - 25%. ד. עם קבלת אישורי הבניה לתוכניות - 15% מהסכום. ה. עבור תוכניות העבודה - 30%. ו. בגמר השלד - 10%. 3. עוד הוסכם בין הצדדים, כי הסכום של 6,500$ אינו כולל שינויים בתוכניות (לאחר קבלת התוכנית העקרונית ע"י הנתבעים). הנתבעים התחייבו לשלם עבור כל שינוי כנ"ל בתוכניות, תשלום נוסף "כפי שייקבע על סמך הסכמה בין הצדדים". 4. התובעות טוענות, כי גובשה תכנית עקרונית וכן שינויים לפי הצורך וכי הגישו תוכניות לעירייה אולם קבלו מהנתבעים תשלום של 7,354 ש"ח בלבד (כולל מע"מ). בנוסף לכך הפרו הנתבעים את ההסכם איתן ומסרו את תכנון הבית לאדריכל אחר. התובעות הגישו כנגד הנתבעים תביעה כספית ראשונה לבית משפט השלום בחיפה בגין יתרת התמורה הכספית המגיעה להן עבור העבודה, התוצאות (אישורי העירייה) והזמן שהן השקיעו בפרוייקט הנ"ל עד לחודש יולי 1990. תביעה זו הוגשה בשנת 1991 (ת"א 91/17209) אולם פסק דין שניתן בה כנגד נתבע 2 בהעדר הגנה בוטל והתביעה נמחקה בשל אי הגשת תצהירי עדות ראשית במועדם. התביעה דנן הינה התביעה המחודשת אותה הגישו התובעות לאחר מחיקת התביעה הנ"ל. השתלשלות המאורעות לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים ב14.11.87- היתה כדלקמן: 5. ביום 21.2.88 לאחר שסיפקו התובעות לנתבעים תוכניות עקרוניות אשר קיבלו את הסכמת הנתבעים, התקשרו הנתבעים עם חב' קבלנית בשם "ארליך אברהם ושות' בע"מ" בהסכם קומבינציה (ת/5). בהסכם קומבינציה זה, אשר התובעות לא היו צד לו ולטענתן אף לא נכחו במעמד חתימתו, התחייב הקבלן הנ"ל כלפי הנתבעים "לשלם את שכרו של המתכנן והמהנדס אשר ייקבעו ע"י המוכר" (סעיף 21 י' להסכם הנ"ל). 6. בשנת 1989 נתגלע סכסוך כספי בין הנתבעים לבין הקבלן ארליך שכתוצאה ממנו נעצר תהליך בניית הבית. בסופו של דבר נותקו הקשרים בין הנתבעים לבין הקבלן. אולם, תוך פרק זמן זה ואחריו, החלו התובעות ואף המשיכו לבצע את התחייבויותיהן לפי ההסכם. הן הכינו עבור הנתבעים תוכניות שונות לעירייה, לרבות תוכניות שנויים אשר קבלו את אישור העירייה, וכן החלו לעבוד על תוכניות ביצוע. 7. הנתבעים, (נתבע 2 ובעלה של נתבעת 1) הגישו בשנת 1993 תביעה כספית כנגד חב' ארליך אברהם ושות' בע"מ, וה"ה ארליך (ת/7). תביעה זו נוהלה בפני הבורר עו"ד צבי אלטר, ובמסגרתה תבעו הנתבעים, בין היתר, את הסכומים שיידרשו לשלם לתובעות והציגו זאת כחוב שלהם לתובעות עפ"י פסק דין שבוטל. 8. בהתבסס על הטענה לפיה חויבו לשלם לתובעות (ממשרד נ.נ. אדריכלות) שכר טרחה בהתאם לפסק הדין של בית משפט, כביכול, ומכוח ההסכם בין התובעות לנתבעים, חייב הבורר בפסק שנתן את החברה הקבלנית ואת ארליך אברהם וצבי - אישית, לשפות את הנתבעים בגין רכיב זה "בסכום בשקלים השווה ל- 6,500 דולר, שהינו 19,500 ש"ח" - (ראה עמ' 2 למוצג ת/12). בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי הסכם הקומבינציה בין הנתבעים לבין הקבלן ארליך, בו התחייב לשלם את שכרן של התובעות, ביטל את התחייבותם של הנתבעים כלפי התובעות ואלו זנחו אותו. עוד הם טוענים, כי בהסכם הקומבינציה הומחו חבויותיהם כלפי התובעות לקבלן ארליך בהסכמת התובעות. כהוכחה הם מצביעים על העובדה לפיה, למעט התשלום הראשון ששולם על ידם לנתבעות, היה זה ארליך ששילם לתובעות תשלומים שונים עד לסכסוך שנתגלע בין הנתבעים לבינו וכי מאותה עת בה נוצר הקשר הישיר בין הקבלן לבין התובעות לא היו הנתבעים מעורבים בכל ענין הנוגע לתוכניות. הנתבעים לא הכחישו את השנויים שערכו התובעות בתכניות לאחר ההסכמה על התוכנית העקרונית. עוד טוענים הנתבעים, כי התובעות לא השיגו היתרי או אישורי בניה בהתייחס לתוכניות שהכינו וכן לא פקחו על עבודות הבניה, וכי אין לתובעות עילת תביעה נגדם לפי שהנתבעים לא עשו שמוש בתוכניות שהכינו התובעות. הנתבעים מצביעים על כך שבסופו של דבר נבנה הבית על ידי הקבלן בן דוד לפי תוכניות שהכין הארכיטקט בוכהנדלר. לפיכך, על התובעות לתבוע את שכרן מהקבלן ארליך ולא מהנתבעים. 1. אינני מקבלת את טענת הנתבעים בדבר המחאת חבותם כלפי התובעות לקבלן ארליך. בתביעה שהגישו נתבע מס' 2 ובעלה של נתבעת מס' 1 נגד הקבלן ארליך, בפני הבורר עו"ד צבי אלטר (ת/7) תבעו הנתבעים מהקבלן ארליך (ס' 8ב ל-ת/7) "תשלום שכ"ט לארכיטקט בסך 19,320 ש"ח כאשר כתוצאה מהפרת ההסכם, תשלום זה היה מיותר לאור הוצאות התכנון החדשות". במסגרת סעיף זה תבעו הנתבעים מהקבלן ארליך שיפוי בגין הסכום אותו הם יידרשו לשלם לתובעות, לטענתם, לפי פסק הדין שניתן נגדם בת"א 91/17209 ואשר היה בתוקפו באותו מועד. (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 97/4/2). בעדותו בפני הבורר, עו"ד אלטר ב11.7.94-, אמר הנתבע 2, כי הוא תובע את הסכום הנ"ל מארליך על סמך פסה"ד (ת/5) חוב אשר טרם שולם על ידם לתובעות. בסיכומים אשר הוגשו מטעם הנתבעים במסגרת הבוררות הנ"ל (ת/9), טענו הנתבעים כי, משסרבו לשלם את שכ"ט האדריכליות הוגשה נגדם ע"י התובעות תביעה בת"א 91/17209 והם חוייבו לשלם סך של 10,000 ש"ח כמוסכם. הודעתם זו של הנתבעים מהווה הודאה בחוב שנשארו חבים לתובעות וסותרת את טענת ההמחאה. אילו היה מדובר בחוב שהומחה לקבלן ארליך לא היו הנתבעים תובעים אותו מהקבלן ארליך ולא היו מציינים שהם חייבים סכום זה לתובעות. מן הראוי לציין, כי עדותו הנ"ל של מר הירש ניתנה למעלה משנה לאחר שבוטל ב25.2.93- (ת/11) פסק הדין בבימ"ש השלום בת"א 91/17209 שחייבו בתשלום לתובעות. גם הסיכומים בבוררות הוגשו לבורר ביום 95/2/14 (ת/9), דהיינו למעלה משנתיים לאחר שבוטל פסק הדין שחייב את הנתבעים בתשלום סכום כסף לתובעות ולאחר שהתביעה המקורית שהוגשה על ידי התובעות כנגד הנתבעים נמחקה. הנתבעים הטעו את הבורר. על מנת לזכות ברכיב הנ"ל בתביעתם כנגד הקבלן ארליך טענו כי הם חויבו על פי פסק דין בשכר התובעות ובכל מקרה טענו, כי הם שחייבים בשכר התובעות ולכן, בהתאם להסכם הקומבינציה, על הקבלן לשפותם על כך. עתה, בתביעה שבתיק זה הם מעלים טענה הפוכה וסותרת השוללת את בסיס חבותם כלפי התובעות, כי חבותם כלפי התובעות הומחתה לקבלן. בנסיבות אלו, נוצר השתק המונע מהנתבעים לחזור בהם מהודאתם בבוררות ומלהעלות את הטענה הנ"ל בדבר המחאת החבות (ע"א 89/513 אינטרלגו ואח' נגד אקסין ליינס ברוס, פ"ד מח (4), 133, 194, 199). 2. אני דוחה גם את הטענה החדשה שהועלתה בפניי, כי הסכום שנתבע בבוררות מהקבלן נתבע בשל השכר שהוא נדרש לשלם לארכיטקט בוכהנדלר. זה אינו עולה מטענות הנתבעים בבוררות. יתר על כן, הנתבע 2 תבע מהקבלן ארליך תשלום בגין הסכום שנדרש או יידרש לשלם לתובעות אשר, לדבריו, היה מיותר "לאור הוצאות התכנון החדשות". לו היה מתכוון לתשלום שהוא נדרש לשלם לבוכהנדלר - הארכיטקט החדש ולא לתובעות, הוא היה כותב כי "... תשלום זה היה מיותר לאור הוצאות התכנון הישנות". יצויין כי הנתבעים לא גילו את דבר הגשת התביעה הראשונה והבוררות. כך, לא גילו בתצהיר גילוי המסמכים שנתנו כל מסמך השייך לבוררות הנ"ל (ת/13). התובעות הן שהזמינו את תיק הבוררות הנ"ל באמצעות בית המשפט מהבורר עו"ד אלטר, בעוד בא כחם טוען כי אין להליכים הנ"ל כל רלבנטיות לעניין. טענה שנדחתה. 3. לחלופין אף ללא השימוש בעקרון המניעות לא הוכיחו הנתבעים את טענתם בדבר המחאת חבות מכח הסכם הקומבינציה. בסעיף 14 לתצהיר עדותם הראשית ובסעיף 9 לכתב הגנתם טוענים הנתבעים כי הסכם הקומבינציה ביטל את ההסכם בינם לבין התובעות. טענה זו סומכת על סעיף 21 י' להסכם הקומבינציה (ת/5) בהתאם לו התחייבה החברה הקבלנית כלפי הנתבעים "לשלם את שכרו של המתכנן והמהנדס אשר ייקבע על ידי המוכר". הסכם זה נערך בין הנתבעים לחברה הקבלנית, כאשר אברהם וצבי ארליך חתומים אישית כערבים כלפי הנתבעים. שמן של התובעות לא מוזכר בהסכם הקומבינציה הנ"ל, הן אינן צד לו וחתימתן אינה מופיעה עליו. לכשנשאל הנתבע 2, מר הירש, בחקירתו הנגדית (עמ' 42 מ2.4.97-) "האם האדריכליות חתמו על הסכם הקומבינציה?", הוא השיב כי הן-"לא היו צד בענין", ואישר כי התובעות אפילו לא נכחו במעמד חתימת הסכם הקומבינציה. עותק מהסכם הקומבינציה הנ"ל הועבר לידי ב"כ התובעות מידי ב"כ הנתבעים רק לאחר שניתן צו עיון במסמכים, והתובעת מס' 1 העידה בבית המשפט כי קודם לכן הנתבעים או הקבלן לא הראו לה מעולם את הסכם הקומבינציה הנ"ל (עמ' 7 שורה 5,6 לפרוטו' מיום 7.1.97) עדות זו של התובעת מס' 1 לא נסתרה בכל עדות אחרת. לא הוכח שהתובעות נתנו הסכמתן לביטול ההסכם שלהן עם הנתבעים, עקב הסכם קומבינציה עלום, והסכמה כזו נדרשת בחוק. לפיכך לא הוכחה טענת הנתבעים כי התובעות נתנו הסכמתן לכך שמכוח הסכם הקומבינציה הנ"ל בוטלו חבויותיהם של הנתבעים כלפי התובעות, והועברו, כביכול, לקבלן. 4. בהסכם הקומבינציה (ת/5) קיים סעיף 26 ממנו עולה, כי מדובר היה בהסכם על תנאי מתלה. התובעת מס' 1 העידה כי היא לא ידעה כמובן על התנאי הנ"ל (עמ' 14 שורה 4,5 מיום 7.1.97) ואף הנתבע מס' 2, הירש, העיד לענין זה כי אינו יכול לזכור אם הראה את הסעיף הנ"ל לתובעות (ראה עמ' 25 מיום 2.4.97). אין זה סביר כי התובעות היו מסכימות לכך שחבויות הנתבעים כלפיהן תומחינה לקבלן מכח הסכם שלא ראו, ששמן אינו נזכר בו ואשר בנוסף לכל טרם נכנס לתוקף בהיותו כפוף לתנאי מתלה. 5. הנתבעים הצביעו על ביצוע תשלומים לתובעות על ידי הקבלן ארליך כהוכחה לטענתם בדבר המחאת החבות. אין בבצוע התשלומים כדי להצביע על המחאת החובה אלא על סדור בין הנתבעים לקבלן ארליך, לפיו הוא קבל על עצמו כלפיהם לשלם את מה שהם חייבים לשלם לתובעות. מדובר בשתי מערכות התחייבויות מקבילות: האחת, בין התובעות לנתבעים והשניה, בין הנתבעים לקבלן ארליך, שאין שום תלות ביניהן. התובעת מס' 1 הסבירה את קבלת התשלומים ע"י הקבלן ארליך (עמ' 10 ש' 14 ואילך לפרוט' מיום 7.1.97) כדלקמן: לשאלה בחקירתה הנגדית- מדוע לא פנתה לארליך בתביעותיה הכספיות, וזאת לאחר הסכסוך שנוצר בין ארליך לבין הנתבעים ולאחר שארליך יצא מהתמונה-השיבה התובעת מס' 1 (עמ' 17 ש' 17-20 מיום 7.1.97): 6. בעת קבלת התשלום ע"י ארליך, בצעו התובעות החלפות שיקים שקבלו קודם לכן מהתובעים. מעשה שניתן להסביר בחוסר נסיונן ותמימותן, אך אין בכך כדי להוכיח המחאת חבות. ביום 24.2.88 הסכימו התובעות ליטול מהקבלן ארליך שיק ע"ס 1,435 ש"ח (חשבונית נספח ה'1 לתצהיר התובעת מס' 1), לא כתשלום נוסף אלא במקום הסכום של 1,435 ש"ח אשר שולם לתובעות בנובמבר 1987 על ידי הנתבעים (חשבונית נספח ד'1 לתצהיר התובעת 1). עם זאת, לא ניתנה עדות חד משמעית כי כנגד השיק שנתקבל מהקבלן נתנו התובעות שיק על אותו סכום לטובת הנתבעים (עמ' 10 שורה 29 מיום 7.1.97). התובעת מס' 1 העידה במהלך חקירתה הנגדית כי "הנתבעים שאלו אם אין לנו התנגדות שנחליף את החשבונית על שמם בחשבונית על שמו (של ארליך)" (עמ' 9 ש' 22,23 מיום 7.1.97). ב"כ הנתבעים ניסה להקיש מכך לגבי הסכמה בדבר המחאת החבות, ואולם התובעת מס' 1 העידה אחרת: "ש.מה שעולה מרוח הדברים שלך שהיה ברור באותו מעמד של החלפת החשבוניות (א.ש.)... ת. לא היה לי ברור מכלום. הם בקשו להחליף מכל מיני טעמים שלהם ולי לא היה איכפת מי משלם". (עמ' 10 ש' 7-10 מיום 7.1.97). הנתבעים ביקשו, כי הקבלן ארליך ייתן לתובעת 1 שיק ע"ס 1,435 ש"ח וזאת תחת סכום זהה שהם שלמו לה קודם לכן, ולא כתשלום נוסף. התובעת 1 הסכימה כנגד השיק שנתקבל מהקבלן נתנו התובעות שיק על אותו סכום לטובת הנתבעים (עמ' 10 ש' 29 מיום 7.1.97), ובתמורה החזירו הנתבעים לתובעות את העותק המקורי של הקבלן מנובמבר 1987 (ת/6). 7. בהתאם לסעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט1969-, תלויה העברת החבות (להבדיל מהזכות) בהסכמתו של הנושה. משלא הצביעו הנתבעים על כל הסכמה כנ"ל, ובקשו לראות בעצם נכונות התובעות ליטול מידי הקבלנים תשלומים-כהסכמה להמחאת עצם החבות, יפים לעניננו דברי כבוד השופטת מ. בן פורת בע"א 80/445 ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית שאן ואח', פ"ד לז (1) 421, 432: "באין הסכמה כזאת, יש יסוד להשקפה, כי ההעברה תתפרש, בהעדר נסיבות המורות אחרת, כהמחאת הזכויות בלבד ובנוף כהעברת הביצוע של החבות במובן ביצוע על ידי הזולת". (ע"א 91/3990 המועצה האזורית גליל תחתון נגד עציונ, תקדין עליון, 94(3), 868, 873 ;ע"א 85/371 פיליפ נ' רוזנברג, פ"ד מב(1), 584, 588; פרופ' ש. לרנר, "המחאת חיובים", קובץ דיני חיובים - חלק כללי, בעמ' 48; מ. בן פורת, "חוק המחאת חיובים תשכ"ט - 1969" בסדרת פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי בעמ' 9). 8. הנתבעים טענו בכתב הגנתם (סעיף 13) כי אין לתובעות עילת תביעה נגדם לפי שמרגע כריתת הסכם הקומבינציה ויצירת הקשר בין התובעות לקבלן, לא היו עוד מעורבים, בכל ענין הנוגע לתוכניות הארכיטקטוניות. טענה זו לא הוכחה עובדתית ומשפטית. עובדתית - הוכח, כי מחודש פברואר 1988 בו נכרת הסכם הקומבינציה בין הקבלן לבין הנתבעים לא נפסקה מעורבות הנתבעים בקדום התוכניות והליך הבניה: א. בעדותו במהלך הבוררות בפני הבורר עו"ד אלטר העיד הירש בענין זה (עמ' 6 ל-ת/16): ב. אף בעדותו בפני בית המשפט חזר בו מטענתו הנ"ל בכתב ההגנה, והודה כי היה פעיל בנושא של התוכניות השונות, ההיתרים, פעילות בעירייה וכד' (עמ' 29 לפרוט' מיום 2.4.97). (פעילות התובעות בעירייה החלה רק בחודש ספטמבר 1988, בעוד שהקבלן ארליך נכנס לתמונה חצי שנה קודם לכן - בפברואר 1988 וכבר אז החלה מעורבותם הבולטת של הנתבעים בפרוייקט). ומשפטית- משנדחתה טענת המחאת החבות, אין לטענה זו של חוסר מעורבות הנתבעים כל השלכה על חבות הנתבעים לשלם לתובעות יתרת השכר המגיע להן בהתאם להסכם בין הצדדים. 9. לא הוכחשה במפורש טענת התובעות לפיה - הן הכינו תוכניות שינויים כנדרש על ידי הנתבעים, ומטעם זה, כשלעצמו, יש לראות פלוגתא זו כמוכחת. ואולם, מחומר הראיות שהובא עולה תמונה זהה כי יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה, הנתבעים לא הזמינו תוכניות שינויים מהתובעות. או שהתובעות לא השיגו אישורי בניה ולכן אין לשלם להן מעבר למה שכבר שולם. התובעות הכינו עבור הנתבעים שינויים בתוכניות בשני שלבים שונים. פעם אחת - שינויים בהתאם לסיכומים שנערכו בין השכן פרץ לבין הנתבעים, ופעם אחרת בהתאם למפת מדידה חדשה. הכל על פי בקשתם ועידודם המפורש. כן יודגש, כי פעמיים בשני שלבים שונים, נתנה העירייה אישור בניה לתוכניות הנ"ל, אישור אשר לא הגיע כדי היתר פורמאלי אך ורק בשל העובדה כי הנתבעים לא טרחו לשלם את סכום האגרה בהתאם לפק' הגביה. 10. בתאריך 29.9.88 הגישו התובעות את תוכניות הבית לעירייה ובתאריך 2.11.88 לאחר ששולמה לעירייה אגרת פתיחת תיק - נפתח תיק הבנין הרלבנטי (ראה סעיף 7.ב', ג' לתצהיר התובעת). עוד קודם לכן נתנו הנתבעים הסכמתם לתוכנית העקרונית הסופית שהציעו התובעות. בעקבות הודעת העירייה על הצורך בתיקון התוכניות לפי דרישת מחלקת דרכים בעירייה, הושלמה הגשת התוכניות לעירייה ביום 20.2.89 (וראה לענין זה: עדות הירש בעמ' 30 לפרו' מיום 2.4.97 "ש. האם נכון שבהתחלה היתה בעיה בקו הבניה והיה צורך להנמיך את המסד של הבית? ת. נכון"). התובעת אשרה בעדותה בתשובה לשאלת עו"ד גולדברג (עמ' 11 ש' 21-23 לפרוט' מיום 7.1.97) כי התיקון הנ"ל שנדרש על ידי מח' דרכים אינו בגדר תיקון עליו היא דורשת תוספת בהתאם לחוזה, ואולם ציינה, כי "לאותה תוכנית היו יותר משלב אחד. היתה התנגדות של השכן". במהלך חודש מרץ 1989 נתקבל מכתב התנגדות של שכן בשם פרץ, אשר ביקש להתנגד להקלות שונות שנתבקשו על ידי הנתבעים בתוכניותיהם המקוריות, שהוגשו על פי דרישות הנתבעים ובהסכמתם. (עדות הירש בעמ' 29 לפרוט' מיום 2.4.97; וכן עדות הירש בבוררות בעמ' 5 ל-ת/6). בסופו של דבר הוסרה התנגדות של פרץ לאחר שהתובעות והנתבעים קיימו עימו פגישות במהלכן הוסכם על שינוי התוכניות בהתאם לדרישותיו ומתן התחיבות מצד הנתבעים כלפיו (ת/14 מכתב התחיבות של הנתבעים כלפי פרץ). בעקבות הסיכום הנ"ל עם פרץ, הגישו התובעות לעירייה באישור ולבקשת הנתבעים (ראה עדות הירש בעמ' 34 לפרוט' מיום 2.4.97) תוכניות מתוקנות עם שינויים בהתאם, וזאת לצורך קבלת אישור העירייה למתן היתר בניה. ב25.5.89- אושרו התוכניות הנ"ל בעירייה והוצאה פקודת גביה מתאימה מטעם העירייה (ת/15). התובעות השיגו עבור הנתבעים כבר בחודש מאי 1989 אישור בניה בהתאם לתוכניות שהגישו, ואולם משום הסכסוך בין הנתבעים לקבלן לא שולמה על יד איש מהם האגרה, ומשום כך לא ניתן היתר הבניה בפועל. מסיבה זו של אי תשלום האגרה וקבלת ההיתר הפורמאלי - סיבה לה לא היו התובעות אחראיות - היה סיפק בידי מתנגדים נוספים להערים בהמשך הדרך על הנתבעים והתובעות קשיים נוספים (עדות הירש במסגרת הבוררות (עמ' 6 למוצג ת/16): בחודש יולי 1989 הוגשה לעירייה התנגדות בנוגע ל"הרמת עפר" (ראה רישומי העירייה בעמ' 5 ל-ת/19). התנגדות זו הוגשה מטעם יורם סגל, אשר גילה כי מפת המודד המקורית, מפה אשר נמסרה בזמנו לתובעות על ידי הנתבעים, היתה שגויה והתבססה על גובה קרקע מוטעה לאחר מילוי. כתוצאה מכך נתבקשו התובעות על ידי הנתבעים להגיש עבורם לעירייה תוכניות חדשות ומתוקנות עם שינויים, כארשר כל מפלסי הבית יונמכו בהתאם למצב הקרקע על פי מפת מדידה חדשה והן עשו זאת. 11. הנתבעים טענו, כי תוכניות השינויים הנ"ל לא נעשו לבקשתם, והתובעות פעלו בענין זה למרות שהנתבעים הודיעו להם על הקפאה של הפרוייקט עוד בחודש יוני 1989 ומבלי שהנתבעים היו מעורבים בענין. טענות אלו עומדות בניגוד לעדותו בבוררות של הירש (עמ' 6, 7 למוצג ת/7) בה אמר כי הארכיטקטיות שינו את התכנית כשהעיריה בקשה הנמכה של 60 ס"מ. זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית בדבר הגשת התוכניות המתוקנות על ידי התובעות שכללו שינויים שנתבקשו כתוצאה מהטעות במפת המדידה (עמ' 32 לפרוט' 2.4.97) הוא הודה כי ידע שהתובעות פועלות בענין. כאשר נשאל אם נכון שהוא פעל בעירייה כדי שיינתן היתר לתוכנית המתוקנת שתוגש עם שינויים כנדרש בגין נושא מפת המדידה השגויה השיב כי "אינו זוכר" (עמ' 32 לפרוט' מיום 2.4.97). הירש אישר בעדותו כי הוא זה שיצר קשר עם המודד שהכין את מפת המדידה המוטעית (עמ' 31 לפרוט' מיום 2.4.97; וכן ראה עמ' 6 למטה למוצג ת/16 - עדות הירש בבוררות), וכי תוכנית המדידה המוטעית הנ,ל הוכנה עוד לפני שבכלל התובעות נכנסו לתמונה והכינו סקיצות (עמ' 32 למעלה לפרוט' מיום 2.4.967). מכאן, שלתובעות לא היתה כל נגיעה שהיא לתוכנית המדידה המוטעית הנ"ל (בעמ' 32 מיום 2.4.97) התובעת מס' 1 העידה (בעמ' 15 ש' 29-31 מיום 7.1.97) כי כל הטפול בהוצאת האישור לתכנית השלישית (המתוקנת עם השנויים) היה לפי דרישתו המפורשת של הירש, שלווה אותה לפגישות עם אנשי העירייה. עדותה הנ"ל של התובעת מס' 1 אומתה במסמך מתוך תיק העירייה (עמ' 6 ל-ת/19) בו נכתב כי מר הירש היה בין הנוכחים בפגישה בעירייה ביולי 1989 בענין שינוי ותיקון התוכניות בעקבות מפת המדידה המוטעית כאמור לעיל. (ראה עמ' 32 לפרוט' מיום 2.4.97) הירש מודה כי נפגש לפחות פעם אחת עם גורם בעירייה ככל שהדבר נוגע לתוכנית השינויים שלאחר גילוי נושא מפת המדידה השגויה). התובעת העידה על כמות הזמן והעבודה שהושקעו על ידי התובעות בפגישות שונות ובהכנת השינויים והתיקונים בעקבות מפת המדידה החדשה (סעיפים 7.י'-י"ג לתצהירה), ועדותה זו לא נסתרה. בסופו של דבר לאחר הגשת התוכניות המתוקנות עם שינויים בחודש נובמבר 1989, אושרו בעירייה התוכניות המתוקנות הנ"ל בחודש דצמבר 1989 ולנתבעים נשלחה מחדש פקודת גביה (ראה ת/22, ת/23 וכן סעיף 7.י"ד לתצהיר התובעת 1) (זאת היתה הפעם השניה בה השיגו התובעות היתר לתוכניותיהן). 12. עוד טענו הנתבעים, כי בסביבות יוני 1989 ולאחר שנוצר נתק בין הנתבעים לקבלן ארליך הודיעו לתובעות על הקפאת ההליכים, והורו להן שלא להמשיך ולנקוט בכל פעולה (סעיף 20 לתצהיר הנ"ל). טענה זו הופרכה נוכח חומר הראיות. התנגדות יורם סגל והגשת התוכניות המתוקנות עם שינויים לאחר גילוי נושא מפת המדידה השגויה נעשו במהלך החודשים יולי עד נובמבר 1989, דהיינו לאחר יוני 1989 - הוא החודש בו לטענת הירש הוא הודיע על הקפאת וגניזת הפרוייקט לתובעות. לאחר שנתגלע הקרע בין הנתבעות לבין הקבלן (עמ' 7 לת/16) העיד הירש בבוררות, כי קיים מו"מ עם קבלנים שונים וקבל הצעות. 13. מחומר הראיות עולה, כי לא זו בלבד שהפרוייקט לא נגנז לאחר הנתק עם ארליך בחודש יוני 1989, אלא שלאחר שניתן אשור הבניה בהתאם לתוכניות המתוקנות בחודש דצמבר 1989, כאמור לעיל, הגיש הירש בקשות שונות לעירייה לחדוש ההיתר הנ"ל במהלך 1990. (ת/19 עמ' 9 - תרשומת בעירייה לגבי בקשת הירש לחדש ההיתר מתאריך 5.7.90 ת/17; ת/-20 מכתב מאת הירש לעירייה בבקשה לחדש ולהאריך תוקף היתר הבניה; ; ת/-1 הודעה מיום 22.7.90 מאת העירייה להירש, בדבר חידוש ההיתר כמבוקש בהתאם לתוכניות של התובעות ת/2 מכתב מהעירייה להירש מיום 4.9.90 בדבר חידוש ההיתר לגבי התוכניות שהגישו התובעות. משנשאל הירש אם בחודש יולי 1990 ביקש לחדש את ההיתר ענה ש"יכול להיות". בד בבד עם הטפול בעירייה לא אמרו הנתבעים נואש והמשיכו להעסיק את התובעות ולחפש מי שיבנה הבית על פי תוכניותיהן. העיד הירש בבוררות (עמ' 6 לת/16 כי: "..כשהתברר שלא ניתן לבצע את העסקה עם ארליך, ניסינו למצוא קבלן אחר, אבל היתה תקופת שפל בבניה.." הנתבעים המשיכו להעסיק את התובעות הן בהכנת התוכניות המתוקנות עם שינויים בחודש נובמבר 1989 והן בכך ששלחו אליהן קבלנים שונים כמר אורי פרץ פרי, עדי גוש חלב, תוך שהם ממריצים אותן להמשיך ולפעול בעניינם. כל זאת עד לחודש יולי 1990, עת נודע לתובעות בעקיפין, לא מפי הנתבעים, כי הנתבעים התקשרו עוד קודם לכן עם אדריכל אחר (ס' 8-10 לתצהיר התובעות/ עמ' 15 ש' 21 מיום 7.1.97 ועדות התובעת 1 בעמ' 8 ש/ 14-19 מיום 7.1.97). הירש לא הודיע לתובעות בע"פ ולא שלח להן מכתב המורה להן להפסיק לעבוד בעניינו משום שהפרוייקט נגנז ("למה שאני אשלח מכתב" עמ' 33 מיום 2.4.97). לכשנשאלה הנתבעת מס' 1 מדוע לא הודיעה לתובעות כי שכרה ארכיטקט חדש, ומדוע לא הורתה להן להפסיק לטפל בעניינה השיבה, כי מבחינה טכנית היה לה קשה להודיע. מבחינתה לא ראתה שום חובת קשר בינה לבין הארכיטקטים (עמ' 39 לפרוט' מיום 2.4.97). עולה, כי לא זו בלבד שהנתבעים לא הודיעו לתובעות בחודש יוני 1989 על הקפאת הפרוייקט או גניזתו, אלא שהם המשיכו לתפעל את התובעות עד לחודש יולי 1990, כאשר במהלך תקופה זו הם שולחים לתובעות קבלנים שונים ומריצים אותן לפגישות שונות. רק בחודש יולי 1990 התברר לתובעות בעקיפין ומפי השמועה כי הנתבעים לקחו ארכיטקט חדש, אך הנתבעים לא רואים עד היום כל פגם בכך שהם לא יידעו את התובעות לגבי עובדה זו. בכך נהגו הנתבעים בחוסר תום לב כלפי התובעות תוך הפרת חובת תום הלב הקבועה בס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי). 14. חוב הנתבעים לתובעות: התובעות קבלו מהנתבעים ומהקבלן ארליך את הסכומים הבאים: א. בתאריך 15.11.87 שלמו הנתבעים לתובעות סך כולל של 2,292 ש"ח וללא מע"מ 2,080 ש"ח, שכלל סך של 1,248 ש"ח + 832 ש"ח - (קבלות ד/1, ד/2 לתצהיר התובעות). סכום זה היווה תשלום של 20% מהסכום של 6,500$ (ראה הכיתוב בחשבוניות הנ"ל, וכן ת/-4 תחשיב רואה החשבון). בהתאם לחוזה אמורות היו התובעות לקבל 10% מהסכום של 6,500$ עם חתימת החוזה, ו10%- נוספים בעת ההסכמה על תוכנית עקרונית. ב24- לפברואר 1988 קבלו התובעות סכום של 1,435 ש"ח מהקבלן (חשבונית ה/1 לתצהיר התובעת 1) תמורת קבלת סכום זה נתנו, לטענתן, התובעות לנתבעים שיק שלהן על אותו הסכום והנתבעים החזירו להן מצדם את עותק הקבלה המקורית ד/1 ת/6). אינני יכולה לקבל טענה זו מאחר והתובעת 1 עצמה לא העידה בודאות כי החזירה תשלום לנתבעים. היא אמרה, כי לא שלמה לנתבעים כסף, אלא החליפה חשבונית בחשבונית. לא הוצג במשפט שום שיק שניתן ע"י התובעות לנתבעים (עמ' 10 שורות 30-21). לפיכך, יש להוסיף לסכום שקבלו התובעים את הסך של 1,435 ש"ח ובדולרים 909$. ב. בתאריך 25.10.88 שולם לתובעות על ידי הקבלן סך של 2,222 ש"ח (נטו ולאחר נכוי סכום המע"מ) וזאת בגין הגשת תוכניות לעיריה (חשבונית ה/2 המצורפת לתצהיר התובעת 1). בערכים דולריים היווה סכום זה סך של 1,377.5$ (תחשיב רואה החשבון בוחניק ת/4). עבור הגשת תוכניות לעירייה צריכות היו התובעות לקבל עפ"י החוזה סך 25% מהסכום של 6,500$, דהיינו סך של 1,625$. מכאן שלנתבעים נותרה כלפי התובעות עבור שלב זה, יתרת חובה של 248$+ מע"מ. ג. בתאריך 24.4.89 קבלו התוחבעות שיק נוסף מאת הקבלן ארליך על סכום כולל של 5,550 ש"ח (חשבונית ה/3 לתצהיר התובעת 1) (ראה עדות התובעת 1 בביהמ"ש, עמ' 14 ש' 10,16 מיום 7.1.97). עדות זו לא נסתרה ומכאן שמתוך הסכום הנ"ל רק סכום של 3,364 ש"ח ובנכוי מע"מ - רק סכום של 2,975 ש"ח (מוצג ת/-4 תחשיבו של רואה החשבון בוחניק) - שולם לתובעות ע"י הקבלן עבור הפרוייקט של הנתבעים, וזאת כמפורט בחשבונית הנ"ל. סכום זה שקול היה אז לסך של כ1,617-$ דהיינו לסך של 25% מהסכום של 6,500$, בהתאם לפירוט הבא: 15% ע"ח אישור הבניה ו10%- עבור תוכניות עבודה עליהן נתבקשו התובעות להתחיל לעבוד (עדות התובעת 1 עמ' 14 ש' 16,20 לפרוט' מיום 7.1.97 ות/4). ד. בהתאם להסכם אמורות היו התובעות לקבל 30% מהסכום של 6,500$ עבור הכנת תוכנית עבודה. התובעות רק נתבקשו להתחיל להכין תוכניות עבודה ולכן קבלו 10% מהסכום של 6,500$ (ולא 30% כנקוב בהסכם). התובעת 1 העידה כי קבלה את ההוראה להתחיל להכין תוכניות עבודה מהקבלן ארליך שייצג את הנתבעים אותה שעה משום שהיה ברור שהאישור לבניה עומד להנתן ולפי שאז לא צפה איש את הסכסוך בין הקבלן לנתבעים. התובעת 1 העידה כי מכיוון שלא הוכנו תוכניות עבודה מושלמות קבלה רק 10% מתוך 30% כנקוב בחוזה (ס' 7ט' לתצהיר התובעת 1 וען עדותה בעמ' 8, ו13- מיום 7.1.97). 15. התובעות טוענות, כי עפ"י ההסכם בינן לבין הנתבעים (עמ' 2 לנספח א לתצהיר התובעת 1) לפיו התחייבו הנתבעים לשלם להן עבור כל שינוי שיידרש בתוכניות לאחר הסכמה של הנתבעים על תוכנית עקרונית סופית שהוא שלב הגשת התוכניות לעירייה בפעם הראשונה. התובעת 1 העידה כי עבור השינוי שהוכנס בתוכניות בחודש פברואר 1989 נוכח דרישת מחלקת דרכים אין היא תובעת כל סכום נוסף, אלא עבור דברים שנעשו מעל ומעבר (עמ' 11 ש' 22-23) מיום 7.1.97. דהיינו, הן תובעות עבור הזמן שהושקע בפגישות עם השכן פרץ, ועבור השינויים שהוכנסו בתוכניות ואשר הוגשו לעירייה במסגרת תוכניות שינויים, וכן עבור התוכניות החדשות שנאלצו להגיש עם שינויים בחודש נובמבר 1989 בשל הטעות במפת המדידה שסופקה להן ע"י הנתבעים. התשלום שהן דורשות בגין תוכניות השינויים הנ"ל לא הוגדר בהסכם בין הצדדים (עדות התובעת 1 עמ' 14 ש' 26,27 ועמ' 16 ש' 21-23 מיום 7.1.97) אם כי לדברי התובעת הוסכם בעת ששולם לה עבור ההיתר הראשון כי יתחשבנו על כל השינויים אח"כ. לא דובר על סכום. אותו דבר אמרה גם להירש כשהוגשה התוכנית השלישית. אינני מקבלת את גרסת הנתבעים כי תוכניות השינויים נעשו שלא בידיעתם ומבלי שהם בקשו זאת ולחלופין שלא ידעו ששנויים כרוכים בתשלום נוסף. חומר הראיות מצביע על היפוכם של הדברים. ב"כ התובעות טוען, כי משלא נקבע בהסכם בין הצדדים השיעור המדוייק של השכר המגיע לתובעות בגין כל תוכנית שינויים שהגישו, מן הראוי לפנות לס' 46 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע, כי "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. התובעות מבקשות להשתמש בסכומים אשר פורטו בהסכם בין הצדדים כאמות מידה לענין קביעת שכרן הראוי בגין השנוייים והן תובעות שכר ראוי בסך 20% מהסכום של 6,500$, דהיינו סך של 1,300$. בגין הזמן שהשקיעו בהכנת תוכניות מתוקנות בהתאם לשינויים ואת הזמן שעשו בעירייה ועם השכן פרץ, ועוד 25% מ6,500- ש"ח דהיינו, 1,625$ עבור השינויים והתוכניות המתוקנות שנתבקשו להכין בחודש נובמבר 1989 בעקבות מפת המדידה השגויה, מאחר ולמעשה היה מדובר בהכנת התוכניות מחדש על בסיס מפת מדידה חדשה דהיינו, סה"כ הן דורשות 2,925$, המהווים 45% מסה"כ ההסכם המקורי. סכום זה נראה לי מוגזם בהתחשב עם המחיר שנקבע בחוזה המקורי. בנוסף לכך, הדרך להוכיח תשלום שכר ראוי היא עפ"י הערכת מומחה והתובעות לא עשו כן. לפיכך, אני מוכנה לקבוע על פי אומדן סכום של 1,500$ בלבד. 16. בנוסף, בהתאם להסכם התחייבו הנתבעים לשלם לתובעות 15% מהסכום של 6,500$ עם השגת אישורי הבניה לתוכניות מהעירייה. התובעות השיגו פעמיים אישורים כנ"ל. פעם אחת ניתן אישור של העירייה והוצאה פק' גביה בחודש מאי 1989, וזאת בהתייחס לתוכניות שהוגשו אז, כאשר עבור אישור זה קבלו התובעות את התשלום המגיע להם כמפורט לעיל. ואולם, בשל אי תשלום פקו' הגביה הנ"ל ע"י הנתבעים., ניתנה לגורמים נוספים הזדמנות להגיש התנגדות, וכך נתבקשו התובעות להכין ולהגיש תוכניות חדשות כאמור לעיל בנובמבר 1989 - תוכנית שקבלו אישור העירייה בחודש דצמבר 1989. על השגת אישור חדש ושונה זה (אשר התייחס לתוכניות חדשות ומתוקנות) ועל כל הזמן שהשקיעו התובעות בהשגתו - לא קבלו התובעות כל שכר. בהתאם להסכם מגיע להן עבור זאת 15% מסכום של 6,500$ דהיינו סך של 975$. 17. בנוסף על כל האמור לעיל, הוכח, כי משך תקופה ארוכה עד לחודש יולי 1990 המשיכו הנתבעים לשלוח לתובעות קבלנים ולהעסיקן - תוך שהם חוזרים ומבטיחים להן כי הענין יבוא על תיקונו וכי הם ישלמו להן עבור בזבוז הזמן הנ"ל. זאת, למרות שכיום ברור לכל, כי הנתבעים לא התכוונו כלל לעמוד במחיובותם הנ"ל ואף לקחו לעצמם קבלן בשם בן דוד וארכיטקט אחר לביצוע הקמת הבנין, והכל בחוסר תום לב - מבלי שיידעו את התובעות על כך. בגין עובדה זו ובגין הפרת הנתבעים את ההסכם עם התובעות מגיע לתובעות פצויים עבור עגמת נפש, בזבוז זמן ופגיעה במוניטין בסך 1,000$. 18. לתובעות קיימת עילה של מניעת רווח בגין תשלומים שנמנעו מהן בשל כך שלא ניתנה להן האפשרות לסיים את הפרוייקט, למרות כל העבודה שהושקעה על ידן ולמרות אישורי הבניה שהושגו תודות למאמציהן ולמרות היותן מוכנות ומזומנות לסיים את העבודה, לערוך תוכניות עבודה ולפקח עליה. התובעות העמידו רכיב זה על סכום של 30% מסכום של 6,500$ (השלמה לכ95%- מהסכום). גם כאן אני סבורה כי הסכום של 1,500$ הוא סכום נאות בהתחשב במחיר המקורי של ההסכם ובהתחשב בכך שיכלו לנצל את זמנן לפרוייקט אחר כאשר נחסכה מהן הטרחה של הכנת תוכניות עבודה והפקוח. 19. בהתאם לאמור, על הנתבעים לשלם לתובעות סך בש"ח בהתאם לסכומים כדלקמן: א. עבור יתרת חוב בגין הגשת תוכניות לעירייה 248$ ב. עבור הכנת והגשת מספר תוכניות מתוקנות עם שינויים 1,500$ ג. עבור השגת אישור שני והוצאת פק' גביה פעם נוספת (89/12) 975$ ד. בגין הפסד רווח צפוי 1500$ ה. בגין עוגמת נפש, בזבוז זמן, הפסד מוניטין 1000$ סה"כ (לא כולל מע"מ) בערכים דולריים 5,223$ מסכום זה יש להפחית 909$ סה"כ 4,314$ 20. לסיכום על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעות את הסכום של 4,314$ עפ"י השער היציג ביום התשלום. לסכום זה יש להוסיף מע"מ לשלושת הפריטים הראשונים, וכן ריבית צמודה בלבד - לפי דין - ממחצית התקופה שמאז הפרת ההסכם, דהיינו משנת 1993 ועד התשלום בפועל. כמו כן יש לחייב את הנתבעים יחד ולחוד, בסך של 5,000 ש"ח שכ"ט עו"ד + מע"מ וריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה וכן הוצאות כולל אגרות משפט בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום. אדריכלותשכר טרחה