קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד בנק החקלאות: 1א. בין המבקש למשיבה התנהלו הליכים נשוא אכיפת שיעבודים אותם ביקש המשיב כנגד המבקש כחייב. במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי תל אביב יפו (ת.א 89 / 1451, ה.פ 91 / 579), הושגה פשרה לפיה נקבע שהמבקש כאן חייב למשיבה, הבנק, חוב בסיסי של 746,604.26 ש"ח כאשר באותו הסכם, סע' 4 לו, נקבע כי תוך 60 יום מחתימת ההסכם יהיה המבקש כאן רשאי לחלוק על חלק מהחוב, כמפורט בסע' הפשרה, לרבות מועדי חיוב וריבית. (ראה נספח א' לסיכומי המשיב כאן). ב. במהלך שנת 1993, הפסיק בית המשפט המחוזי את ההליך בפניו, וההליכים הועברו למשקם בהתאם לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב - 1992. ג. לאחר שורה ארוכה של אורכות ודחיות, כפי שיפורטו להלן, פסק ביום 13.11.97 המשקם את פסוקו, בפסק משקם חלקי לפיו חייב את המבקש בתשלום החוב הבסיסי של האגודה (746,604.21 ש"ח) תוך קביעה שהחוב הכולל הינו 1,591,128.70 ש"ח ולאחר ביצוע הפחתה ושיערוך סך החוב להסדר של האגודה (המבקש) לנושה (המשיב) על פי סע' 17א' לחוק ההסדרים כדי סך 1,214,863 ש"ח. ד המבקש עותר לביטול פסק-משקם חלקי (להלן: "פסק המשקם"), שניתן על ידי עו"ד יעקב יולוס (להלן: "המשקם"), ביום 13.11.97, בהתאם לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). ה. לטענת המבקש, לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו וראיותיו, המשקם לא הכריע במחלוקת שנמסרה להכרעתו ולא התיחס להשגות המבקש כנגד דרישת החוב. 2. לענין טענות המבקש, משקם כמוהו כבורר. המבקש סומך למעשה יתדותיו על סע' 24 (4) לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות") שחל בעניננו מכח סע' 28 (א)(2) לחוק ההסדרים. 3. המבקש הוזמן לדיון, לשמיעת הוכחות בדרישת החוב של המשיב ונתבקש להתייצב עם המצהיר מטעמו מר אבנר שור (להלן: "שור"), שהיה מנהל חברת גלאור בע"מ והוא אשר ערך את חוות הדעת המתייחסת לחיובי ריבית שגויים, כנטען, שבוצעו ע"י המשיב. 4. הדיון נקבע תחילה ליום 2.4.96, אך נדחה לאחר מכן ליום 21.5.96. במועד הדיון, ביום 21.5.96, מר שור "שכח" להופיע, על אף שהוזמן כדין, והמשקם דחה את הדיון להמשך שמיעה לתאריך שיקבע ע"י המינהלה. 5. הדיון נקבע ליום 19.11.96, הדיון התקיים בנוכחות מר שור, אך באותו יום מר שור לא נחקר על חוות דעתו. בהחלטתו מיום 19.11.96 קבע המשקם כי: "מסתבר שהמושב [קרי: המבקש - י' כ'] ביקש מבית המשפט הזדמנות להגיב על חוו"ד דעתה של עובדת הבנק [קרי- המשיב - י' כ'] גב' קופל ולא עשה כן עד עתה. בינתיים התיק הועבר אלי בהתאם לאומר לעיל והמושב מבקש עתה לבדוק את חוו"ד ולהגיב. המומחה של המושב שהגיש חוו"ד בזמנו ושלא הומצאה לבית המשפט מוכן אם המושב יבקש זאת ממנו להתאים את הדו"ח שהכין כך שיהווה תשובה לדו"ח של הגב' קופל. הדו"ח יוגש תוך 30 יום והבנק יוכל להגיב תוך 30 יום נוספים. לאחר מכן יקבע התיק לדיון". 30 הימים אשר הוקצבו למבקש להגיש את חוות הדעת מטעמו חלפו עברו - וחוות דעת - אין. 6א. ביום 8.1.97 הגיש המשיב למשקם בקשה למתן פסק משקם חלקי נגד המבקש עפ"י דרישת החוב שהגיש המשיב. בהחלטתו מיום 22.1.97 הורה המשקם להעברת הבקשה לתגובת המבקש תוך 15 יום. ב. ביום 13.2.97 חזר המשיב על בקשתו למתן פסק-משקם חלקי, מאחר והמבקש לא הגיב (!) לפי החלטת המשקם מיום 22.1.97 על אף שחלף המועד שנקבע לתגובה. ג. בהחלטתו מיום 20.2.97 נתן המשקם אורכה נוספת להגשת חוות הדעת עד ליום 31.3.97. ד. ביום 8.4.97 חזר המשיב על בקשתו למתן פסק-משקם חלקי בהעדר ראיה לסתור את החוב, ובהחלטתו מיום 14.4.97 הורה המשקם על דיון במעמד הצדדים. דיון כזה ככל הנראה לא התקיים ולמבקש ניתנה אורכה נוספת להגשת חוות הדעת מטעמו עד ליום 30.4.97. ה. ביום 5.5.97, לאחר שלא הוגשה חוות דעת מטעם המבקש, פנה המשיב בבקשה נוספת למתן פסק-משקם חלקי. ו. בהחלטתו מיום 20.5.97 קבע המשקם כי: "המדובר הוא ברצף ארוך של דחיות שניתנו לאגודה [קרי: המבקש - י' כ'] להמצאת חוות דעת נגדית. עד היום לא מצאה האגודה מקום להשיב. בנסיבות אלה, אני מחליט לאשר את דרישת החוב שהגיש הבנק [קרי: המשיב - י' כ'] נגד האגודה". ז. עם זאת, החליט המשקם כי החלטתו הנ"ל תכנס לתוקף כעבור 60 יום מיום מתן ההחלטה (20.5.97), ואם עד לאותו מועד יגיעו הצדדים לידי הסדר או תומצא תגובת המבקש, יהיה מוכן לדון בביטול החלטתו. 7. ביום 27.5.97 עתר המבקש בפני המשקם לביטול החלטתו מיום 20.5.97. המבקש ביקש כי תינתן לו אפשרות לחפש בעל מקצוע אחר שיכין את תגובת המבקש לטענות המשיב, ואם לא יעלה הדבר בידו, יבקש כפיית הופעת המומחה מר שור בפני המשקם על מנת לחקור אותו חקירה נגדית על חוות דעתו. 8. בנסיבות, האריך שוב המשקם בהחלטתו מיום 24.6.97, את המועד שנקבע בהחלטתו מיום 20.5.97 ל- 90 יום במקום 60 יום. עוד קבע המשקם כי עם תום 90 הימים "יקבע התיק לדיון לחקירת המומחה בין הישן או החדש". 9. ביום 8.9.97 שלח המבקש מכתב למנהלה להסדרים, (יושם אל לב, גם כך המכתב נשלח בחלוף האורכה הנוספת, 90 יום). במכתב הודיע המבקש כי מר שלמה בהרב מונה ע"י המבקש להחליף את המומחה מר שור, וכי ניתן לחקור אותו על חוות הדעת, כאשר באותו מועד יחקור המבקש את נותנת התצהיר מטעם המשיב. למרות מכתב נטען זה, לא הוגשה חוות דעת חלופית של אותו מר בהרב. מטעם המשקם והמינהלה לא ניתנה כל תגובה למכתב הנטען הנ"ל של המבקש. כעובדה, אין בנמצא עד עצם היום הזה גם חוות דעת אחרת של אותו מר בהרב שלמה או אחר. יודגש כאן, כי בהחלטת המשקם מיום 19.11.96, שלא קוימה, התבקש המבקש כבר אז לפעול שעה שחוות הדעת של מר שור הינה מיום 21.11.90. כעובדה, ההזדמנות שניתנה למבקש נשוא סע' 4 להסדר הפשרה כפי שצורף והונח לדיון בפני המשקם, לא קוים (סע' 4 זה בהסכם הפשרה, קבע כי תוך 60 יום מיום חתימת הסכם הפשרה בת.א 89 / 1451, בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובו נקבע החוב הבסיסי והותר למבקש לחלוק על חלק מהחוב, לרבות מועדי חיוב וריבית, לא קוים). חוות הדעת של שור הינה כחצי שנה לפני פסק הפשרה. כבר כאן, ביום 19.11.96 לא קוימה החלטת המשקם ולמעשה יכול היה המשקם לפסוק פסוקו כבר לאחר שהמבקש לא קיים את ההחלטה מיום 19.11.96. כעובדה, בפני המשקם לא חוות דעת נשוא החלטת המשקם מיום 19.11.96 על הנדרש לאור מועד חוות הדעת של שור, שהינה מיום 21.11.90, לא חוות דעת של אותו מר בהרב שלמה המוזכר במכתב מיום 8.9.97 ולא כל חוות דעת אחרת. 10. ביום 10.11.97, הגיש המשיב בקשה למתן פסק-משקם חלקי הקובע חוב המבקש למשיב עפ"י דרישת החוב ועל בסיס החלטת המשקם מיום 20.5.97. 11. בהחלטתו מיום 10.11.97, קבע המשקם כי: "מסתבר כי מי שנתן את חוות הדעת מטעם המשיב [קרי: המבקש - י' כ'], מר שור, אינו ניתן לאיתור והוא לא יבוא לחקירה על חוות דעתו... אין כל סיכוי שחוות הדעת תוגש ושמר שור יחקר עליה. לכן יש לראות את חוות הדעת כי לא הוגשה ואין מקום להמשיך בהקפאת תוקף ההחלטה. אני מחליט לאשר את דרישת החוב, פסק-משקם חלקי יצא בהקדם". ביום 13.11.97 נתן המשקם פסק-משקם חלקי לפי סע' 11 (א) (1) לחוק ההסדרים ובהתאם לדרישת החוב שהגיש המשיב נגד המבקש. 12. ביום 19.11.97 עתר המבקש בפני המשקם לביטול החלטתו מיום 10.11.97. בהחלטתו מיום 10.12.97 דחה המשקם את בקשתו הנ"ל של המבקש מהטעם כי למבקש "ניתנו אורכות רבות והיה סיפק ביד[ו] להכין חוות דעת חדשה. כמו כן שהמומחה החדש היתה בידו חוות דעת קודמת שהיה יכול להעזר בה לצורך הכנת חוות דעת חדשה". 13א.המבקש עותר עתה כאן בפני לביטול החלטת המשקם מיום 10.11.97 ואת פסק-המשקם החלקי מיום 13.11.97. בבקשתו מסתמך המבקש על סעיף 24(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968, שחל בענייננו מכח סעיף 28 (א)(2) לחוק ההסדרים. ב. עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות קמה אם: "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". ג. המבקש טוען בעיקר כי בפני המשקם היו מונחות עמדות הצדדים והוא היה חייב לקיים דיון בדרישת החוב ובהשגה ולאפשר למבקש לחקור את עדי המשיב, גם אם נניח שהמומחה מטעמו לא התייצב. ואילו המשיב טוען בעיקר כי המשקם לא היה חייב לקיים דיון לאור העדר תגובה מצד המבקש על אף האורכות הרבות שניתנו לו. 14. אין לקבל את טענת המבקש כי המשקם חייב היה, לאור התנהגות המבקש לאורך כל הליך הבוררות בפניו, לקיים דיון בדרישת החוב ובהשגה ולאפשר למבקש לחקור את עדי המשיב גם אם המומחה מטעמו לא התייצב. אמנם המשקם חייב, כהוראת סעיף 12(ד) לחוק ההסדרים, לדון בהשגה שהוגשה ע"י המבקש באשר לגובה חובו למשיב, ואולם כפי שעולה מעיון בתיק המונח בפני ובמיוחד מפרוטוקול הדיון וההחלטה מיום 19.11.96, השגתו של המבקש גלומה בחוות הדעת הנגדית שהיה אמור להגיש ועל זה נסבו כל האורכות ובקשות הדחיה - משלא הגיש המבקש חוות-דעת מטעמו, אין השגה ואין חובה לקיים דיון(!) המשקם הורה למבקש פעם אחרי פעם, כמפורט לעיל, להגיש חוות דעת נגדית מטעמו כדי לאפשר דיון בהשגתו של המבקש, ואולם המבקש לא מצא לנכון באף אחת מההזדמנויות הנ"ל למלא אחרי הוראות המשקם, כשהוא בוחר להתעלם באופן שיטתי מהחלטות המשקם ולא טורח אף להגיב, כהוראות המשקם, לבקשות המשיב בדבר מתן פסק-משקם-חלקי נוכח העדר חוות-דעת נגדית מטעם המבקש. (בל נשכח, נשוא ההכרעה בפני המשקם נובע מסע' 4 לפסק הפשרה ולא אחרת). 15א סעיף 13(א) לחוק ההסדרים מורה כי על דיון בפני המשקם יחולו הוראות פרק ד' והתוספת לחוק הבוררות, בשינויים המחוייבים, ולמשקם תהיינה הסמכויות הנתונות לבורר לפי החוק האמור. על-פי סעיף י"ד לתוספת לחוק הבוררות: "הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו ..." (ההדגשה שלי). החומר שהיה בפני המשקם הוא אך ורק חוות דעתה של גב' קופל מטעם המשיב, ולמבקש כאמור ניתנו הזדמנויות רבות (ודוק, רבות !) להביא מטעמו חוות דעת נגדית - אך הוא ביכר שלא לנצלן - ועל כן המחדל הוא כולו שלו. לענין זה ישמים דבריו של בית המשפט העליון בע"א 72 / 584 ציפלוביץ נ' קפלן, פד"י ל"א (1), 705 בעמ' 708, בו נמנע בית המשפט מלפסול פסק בורר על יסוד האמור בסע' 24 (4) לחוק הבוררות שכן: "אין זה מחובתו של הבורר לדרוש הבאת ראיות, זה עניינם של בעלי הדין, ומשנמנעו מכך אין להם להלין על הבורר". ב. אין לראות בהכרעתו של המשקם על פי דרישת החוב של המשיב בלבד, כהכרעה בסכסוך מבלי שניתנה לבעל דין "הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" - כאמור בסעיף 24(4) לחוק הבוררות. לעניין סעיף 24(4) לחוק הבוררות כבר נפסקה הלכה בע"א 82 / 785 גרסטל נ. מבני כפה חפץ בע"מ, פ"ד לז(3) 292, הקובעת כי: "ביטולו של פסק בורר הוא סנקציה חמורה, שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד משמעי. זאת ועוד, הפגם האמור צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות, ולא די בכך, שהתקלה שנגרמה היא תוצאה של טעות של המשיבה, ובבואו לנקוט את הצעד המפליג של ביטול הפסק, על בית המשפט לבדוק, באיזו מידה יש לראות דווקא בבורר את האחראי למחדל ..." (הנשיא שמגר, עמ' 298). (ההדגשה שלי). מכאן, חד משמעית, לא דבק במשקם אבק מחדל. אין המבקש יכול לבוא בטרוניה, לאחר כל האורכות שהוא קיבל להגשת חוות דעת נגדית מטעמו, על כך שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו. יפים לענייננו גם הדברים אותם הביאה פרופ' ט. אוטולגי במאמרה "על עילות לביטול פסק בורר" (עיוני משפט ב', עמ' 71, 86) מדברי השופט חריש בת.א (ת"א( 71 / 1730 גולדנברג נ' בלגה - לא פורסם: "אין עילת ביטול קמה לבעל דין אלא מקום שהיה מצד הבורר מיאון שלא כדין ליתן את ההזדמנות ולא בעניננו, שההזדמנות היתה נתונה ורק צריך היה ליטול אותה והטוען לא נטלה מתוך שיקולים שלו, בין שקולים ובין שאינם שקולים. כאשר הטוען בעצמו נמנע מהבאת ראיה ומהשמעת טענה, והוא מניח לדברים להתגבש כדרך שהוציא על ידי הצד שכנגד, אין לדבר כלל על ההזדמנות שלא היתה אלא על הזדמנות שהוחמצה". (ההדגשה שלי). ראה גם ת.א 94 / 1847 (מחוזי-תל אביב) מיום 12.2.95 (לא פורסם) במקרה דומה בו דחה בית המשפט בקשה דומה, שעה שניתנה לרואה החשבון שם אפשרות להעלות את כל הטענות בפני המשקם ושם עסקינן במשקם שדחה בקשה למועד דיון צא ולמד קל וחומר למקרה בפנינו, בו המשקם הכביר באורכות שניתנו למבקש. מעיון בתיק עולה כי המשקם נתן למבקש אורכות רבות וגם ללא כל בקשה מצד המבקש ובכך הפגין כלפיו רוחב לב. ג. אין לקבל את טענת המבקש כאילו מתן פסק-משקם-חלקי, בהתאם לדרישת החוב בלבד, נעשה באופן מפתיע וכי המבקש "מעולם לא הועמד על האפשרות כי הדבר צפוי ואפשרי". המפורט לעיל, החלטות המשקם מדברות בעד עצמן. (לעניין דרישת האזהרה לפני מתן פסק-משקם, השווה הדרישות בסעיפים ט' ו- י' לתוספת לחוק הבוררות). 16. החלטתו של המשקם לאשר את דרישת החוב שהגיש המשיב נגד המבקש, לאחר "רצף ארוך של דחיות", בדין ניתנה, ואף מתחייבת מתוך המדיניות השיפוטית הראויה המתייחסת לדיני בוררות. אמנם הדיון לפני בורר - או משקם בעניננו - עשוי להיות פחות פורמלי ויותר חופשי מאשר הדיון בבית המשפט, אולם: "גישה רחבה וליברלית לקיומם של סדרי דין בבוררות אין פירושה שהבורר חייב להעלים עין מרשלנות וזלזול חוזרים ונשנים באופן ניהולה". (ראה רע"א 87 / 86 גבסו נ. קימבריג' אנדסטריאל ואח', פד"י מ"ב (1) 822, עמ' 835-834). 17א עד כאן, קביעתי לפיה אין מתום בהחלטת המשקם. ב. המסקנה המתחיבת מהמפורט לעיל הינה - דחיית הבקשה. ג. אלא, שלמרות האמור לעיל לא ניתן ואין מקום להתעלם מטענת ב"כ המבקש שנטענה בדין ולפיה המשקם בהחלטתו מיום 24.6.97, בה האריך את המועד נשוא החלטתו מיום 20.5.97, קובע: "בנסיבות המקרה, אני מאריך את המועד שנקבע בהחלטתי מיום 20.5.97 ל- 90 יום, במקור 60 יום. עם תום 90 היום, יקבע התיק לדיון לחקירת המומחה בין הישן או החדש". (ההדגשה שלי). ב"כ המבקש אף המציא הודעה למנהלת ביום 8.9.97 ולפיה הודיע כי מר בהרב מונה להחליף את המומחה מר שור וכי ניתן לחקור אותו על חוות דעתו, באותו מועד יחקור ב"כ המבקש את נותן התצהיר מטעם המשיב. להודעה זו לא קיבל ב"כ המבקש - אשר ציפה לקביעת מועד דיון לאור ההחלטה מיום 24.6.97 - תגובה כלשהיא. ד. כפי שציינתי לעיל, איני מתעלם מכך כי לא הומצאה חוות דעת מטעם בהרב או חוות דעת מתקנת מטעם מר שור, אך כך גם כך עדיין יכול היה המבקש להבין מהחלטת המשקם, כפי שהינו טוען בפני, כי התיק יקבע לדיון בחלוף המועד - אורכה - שקצב המשקם ביום 24.6.97. על כפות המאזניים מחד מדיניות משפטית ראויה המחייבת דחיית הבקשה כפי שקבע המשקם לאור הדחיות החוזרות ונשנות ומאידך גיסא, העובדה שלמבקש לא היה יומו בבית המשפט ולמרות הדחיות הנשנות המתין לקביעת מועד לטעון את טענותיו ושיקולי צדק מטים הכף להעתר לבקשת המבקש מה עוד שניתן לשפות המשיב בהליך עד כאן לאור הדחיות הנשנות ומחדל המבקש - בהוצאות. ה. אודה, כי התלבטתי לא מעט שעה שכפי קביעתי לא שגה המשקם בקביעתו לאור מסכת הדחיות הפרושה בפני בתיק זה, אך מאידך שעה שניתן היה להבין את החלטת המשקם כפי שהבין המבקש, קביעה לדיון עתידי ושעה שמכתבו למנהלת והצעת מומחה חליפי לא זכו לתגובה, נראה לי כי שורת הצדק מחייבת העתרות לבקשה תוך שאני רואה לציין כי המבקש נהג במסכת הדחיות שלא כהלכה. 18. סוף דבר, אני קובע כמפורט לקמן: א. אני מורה לבטל את פסק המשקם החלקי כפי שניתן ביום 13.11.97. ב. המבקש יגיש חוות דעת מטעמו תוך 60 יום מהיום. ג. המשקם יקבע דיון תוך 90 יום מהיום. ד. היה והמבקש ו / או מי מטעמו לא יתייצב ו / או לא תוגש חוות דעת אם של בהרב ואם אחרת, יחזור פסק המשקם על מכונו וכפי שניתן ביום 13.11.97. ה. למרות שהתוצאה הינה קבלת הבקשה, הרי לאור קביעתי שהמבקש נהג שלא כהלכה, אני מחייב את המבקש בהוצאות לטובת המשיב, כדי סך 5,000 ש"ח (כולל). בנקחקלאות