תביעת רשלנות רפואית - פיצוי בשל חשש מתמיד לחזרת מחלת הסרטן

לתובעת נפסקו בין היתר 600,000 ש"ח - פיצוי בשל חשש מתמיד לחזרת מחלת הסרטן. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד רופאים:## 1. התובעת ילידת שנת 1946, עורכת דין במקצועה, הגישה ביום 1.11.95 תביעה על סך 4,049,500 ש"ח בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב רשלנות רפואית של הנתבעים. על פי כתב התביעה העילות לתביעה הן כדלקמן: 2. כנגד ד"ר הרו: א. בתחילת אוגוסט 1992 חשה התובעת בעייפות, חולשה כללית ונטייה להתעלף ועל כן פנתה לרופא המשפחה שלה בקופת חולים מאוחדת - ד"ר הרו, שהיפנה אותה לבדיקות דם אותם ערכה ביום 5.8.92. ממצאי הבדיקה הראו רמת המוגלובין בדם בשיעור כ7%- בלבד, שיעור הנמוך מהתקין באופן משמעותי. ב. בביקור נוסף שנקבע לתובעת אצל ד"ר הרו ביום 18.8.92 - מסר לה הרופא כי היא סובלת מאנמיה והורה לה לקחת כדורי ברזל עד להודעה חדשה, וקבע לה ביקורת אצלו לעוד שלושה חודשים - לסוף נובמבר 92'. ג. כמו כן היפנה ד"ר הרו את התובעת לבדיקת צואה אחת לדם סמוי, שתוצאותיה היו תקינות. ד. פרט להפניית התובעת לשתי הבדיקות הנ"ל וההוראה ליטול כדורי ברזל - לא עשה ד"ר הרו שום דבר נוסף, ולא הבהיר לתובעת כי מדובר במצב חמור או מעורר דאגה או כי קיימת דחיפות כלשהי בעניין. ה. לקיחת כדורי הברזל לא הביאה לכל שיפור במצב התובעת. ו. ביום 25.11.92 חזרה התובעת לד"ר הרו שגרס הפעם כי מדובר באנמיה שאינה מגיבה לתכשירי ברזל ויש לבדוק אם יש לה בעיה בדם. ז. לעניין זה היפנה ד"ר הרו את התובעת לד"ר קרסנוקוקי - שהינו אונקולוג, אם כי ההפנייה הייתה להמטולוג. ח. ד"ר הרו לא וידא כי התובעת פנתה להמטולוג, וד"ר קרסנוקוקי לא העמידה על העובדה שאינו המטולוג, והתובעת לא הייתה מודעת שהופנתה למומחה הלא נכון. ט. רק ביום 18.4.93, כ8- חודשים לאחר שהתובעת פנתה לראשונה לד"ר הרו, ניאות זה להפנותה לבדיקות המשך, וגם זאת רק לאחר שהתובעת פנתה אליו מיוזמתה ומתוך ייאוש. י. לאחר הפצרות ממושכות מצד התובעת היפנה ד"ר הרו את התובעת לבדיקות לקביעת רמת חומצה פולית וויטמין B12 במטרה לשלול אנמיה ממקור שאינו חוסר בברזל - אך לא היה בבדיקות כדי להועיל. 3. כנגד ד"ר קרסנוקוקי: א. ביום 1.12.92 הגיעה התובעת לד"ר קרסנוקוקי בהפניית ד"ר הרו. ב. ד"ר קרסנוקוקי שלח את התובעת לבדיקות מעבדה בלבד, ובהן בדיקות מיפוי כבד וטחול ומיפוי אזור הבטן באמצעות ספירת דם לאיתור דמם בדרכי העיכול, אולם בדיקה זו לא הייתה יעילה או בוצעה באופן שלא איפשר איתור דימום. ג. ד"ר קרסנוקוקי לא שלח את התובעת בשלב זה להמטולוג מומחה או לבדיקת קולונסקופיה, אף כי אמר לה שהיא זקוקה לבדיקת המטולוג. ד. לאחר קבלת תוצאות הבדיקות שלא גילו בעיה כלשהי אצל התובעת - פרט לרמת המוגלובין נמוכה, אמר ד"ר קרסנוקוקי כי הוא חושב שהתובעת סובלת מלוקמיה ושקל בקול רם אם לשלחה לבדיקת מח עצמות, אך לבסוף הסתפק בהפנייתה לפרופ' הרשקו - המטולוג. ה. הפניית התובעת להמטולוג נעשתה על-ידי פנייה טלפונית של ד"ר קרסנוקוקי לפרופ' הרשקו ביום 1.12.92, בנוכחות התובעת, ופרופ' הרשו קבע לה תור למחרת הפנייה. 4. כנגד פרופ' הרשקו: א. פרופ' הרשקו קיבל את התובעת למחרת הפנייתה אליו על-ידי ד"ר קרסנוקוקי. ב. פרופ' הרשקו לא ערך לתובעת בדיקות כלשהן למרות הבהרת התובעת כי מצבה נמשך זה חודשים, וכי הופנתה אליו בדחיפות על-ידי אונקולוג מומחה שהבהיר את מצבה לפרופ' הרשקו. ג. התובעת מסרה לפרופ' הרשקו כי במשפחתה מתו רבים מסרטן בגיל צעיר. ד. למרות האמור - הסתפק פרופ' הרשקו "בהצעה" שהתובעת תיקח כדורי ברזל למשך חודשיים, לא פתח לה תיק ואין רישום אודות ביקורה הראשון אצלו. ה. למרות לקיחת כדורי הברזל היה שיעור ההמוגלובין בדם התובעת 7.2% והיא המשיכה להרגיש ברע ולסבול מאפיסת כוחות. ו. ביום 17.2.93 חזרה התובעת לפרופ' הרשקו ומסרה לו כי מצבה הולך ומתדרדר. פרופ' הרשקו הקציב לתובעת 5 דקות בלבד, ניכר היה כי הוא ממהר (המתינו לו רופאים אחרים ליד הדלת במשך כל הביקור), ואמר לתובעת כי סיבת מצבה הינו גיל המעבר, יתכן כי היא מאבדת דם רב במחזור החודשי מבלי שתרגיש, ועליה להמשיך ולקחת כדורי ברזל. ז. התובעת התחננה בפני פרופ' הרשקו שיערוך לה בדיקות אולם הוא הגיב כי אין לערוך בדיקות מכאיבות כאשר הוא יודע מה מצבה וכי בעייתה היא גיל המעבר. ח. פרופ' הרשקו ניאות לקבוע לתובעת תור לביקורת לאחר ששה שבועות, אך לא קבע לה תאריך קונקרטי לביקור אצלו. ט. התובעת המשיכה לקחת כדורי ברזל ומצבה הלך והחמיר. י. התובעת לא חזרה לביקורת לפרופ' הרשקו ובמקום זאת חזרה ביום 18.4.93 לד"ר הרו שערך לה בדיקת המוגלובין שהראתה 7-8%, ולאור הפצרותיה הרבות - שלח אותה לבדיקות לקביעת רמת החומצה הפולית וויטמין B12 - שלא היה בהן כדי להועיל. 5. א. ביום 25.4.93 חשה התובעת בכאבים חזקים בחלק העליון של בטנה. היא סברה שמדובר בקלקול קיבה ונטלה משככי כאבים. ב. בבוקר המחרת שוחחה באקראי, בנסיבות חברתיות, עם רופא ידיד המשפחה, ויידעה אותו בדבר מצבה. אותו רופא ביקר אותה אחר הצהרים וביקש לבדקה. ג. התובעת טוענת כי זו פעם ראשונה מזה 9 חודשים בהם ביקרה אצל הרופאים השונים - שנערכה לה בדיקה ידנית-פיזית. ד. רופא זה אמר כי הוא מרגיש גוש בבטן והיפנה את התובעת באופן דחוף לגסטרואנטרולוג. 6. ביום 27.4.93 פנתה התובעת לבית החולים שערי צדק בעקבות כאבי הבטן. 7. א. ביום 29.4.93 ביצע גסטרואנטרולוג בשערי צדק בדיקת קולונסקופיה לתובעת - אף כי הוא עצמו לא חש בדבר בבדיקה ידנית. ב. בבדיקת הקולונסקופיה התגלו אצל התובעת שני גידולים סרטניים ממאירים בשלבים מתקדמים במעי הגס, אשר חדרו את כל שכבות דפני המעי עד לשומן שמסביב, וכן מספר פוליפים. 8. ביום 3.5.93 אושפזה התובעת בבית החולים שערי צדק ועברה סידרת בדיקות, וביום 11.5.94 עברה ניתוח בו נכרת המעי הגס כמעט במלואו, וכן נכרתו הרחם והשחלות בשל חשד להימצאות גידולים בהם. 9. לאחר מכן עברה התובעת טיפול כימוטרפי אינטנסיבי במשך שנה. 10. לתובעת אין מאז סימנים למחלת סרטן בגופה. 11. לתובעת נקבעו 100% נכות למשך שנה וחצי, ולטענתה היא חשה חולי וליאות תמידית מאז. 12. התובעת טענה בתביעתה כי לאור מצבה היא מעריכה את הוצאותיה בעבר כדלקמן: א. הפסדי שכרה עד יום הגשת התביעה ב500,000- ש"ח; ב. הוצאותיה הרפואיות ב50,000- ש"ח; ג. חוות הדעת הרפואיות מטעמה - 14,500 ש"ח; ד. עלות עוזרת - 65,000 ש"ח עד יום הגשת התביעה; ה. אבדן הכנסות בעלה - 50,000 ש"ח; ו. תשלום לגורמים שלישיים בענייניה העסקיים - 72,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. 13. את הוצאותיה בעתיד מעריכה התובעת כדלקמן: א. אבדן כושר השתכרותה בעתיד - ב100,000- ש"ח לשנה, ומהוון עד גיל 70 - 1,600,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה; ב. טיפולים רפואיים בעתיד - 2,500 ש"ח לחודש, לרבות שקלול הנזק הטמון בהסתברות בהחמרת מצבה, ס"ה לתוחלת חייה - 133,000 ש"ח. ג. עזרת צד ג' והוצאות כלליות (כולל - רכישת רכב חדש אחת ל5- שנים) - 815,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה; ד. כאב וסבל - 750,000 ש"ח; ה. סך כל הנזקים הנתבעים בתביעה - 4,049,500 ש"ח. 14. עד כאן עיקרי התביעה. 15. לא מיותר לציין כי בסיכומי בא כוח התובעת לעניין הנזק, הועלה סכום התביעה ל9,601,372- ש"ח, מבלי לבקש את אישור בית המשפט להעלאת סכום התביעה, (ועד כמה שידוע לי - לא שילמה התובעת אגרה בגין הסכום הנתבע בסיכומיה). 16. בתביעתה פירטה התובעת טענותיה לגבי רשלנותו של כל אחד מהנתבעים לאמור: א. ד"ר הרו היה חייב להפנותה לבדיקת קולונסקופיה ולבדיקת גסטרואנטרולוג, ובמקום לעשות כן - היפנה אותה לבדיקות דם ולאונקולוג. ב. ד"ר קרסנוקוקי לא היה צריך לעשות בירור לסיבת האנמיה של התובעת - אלא להפנותה מיד להמטולוג או לגסטרואנטרולוג. ג. פרופ' הרשקו היה צריך לעשות אחד משנים: להחזירה לרופא המשפחה עם המלצה לבירור מיידי של דרכי העיכול, ולגניקולוג - אם סבר שהדימום נובע מהרחם; או להפנות את התובעת ישירות לבדיקות האמורות, כאשר בירור דרכי העיכול היה צריך להתבצע תוך 6 שבועות לכל היותר. ד. בית החולים שערי צדק לא טיפל כראוי בתיקה הרפואי של התובעת, ולא מסר לה מסמכים מהתיק במועד, ובכך פעל בניגוד לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות רפואיות), תשל"ז1976-. ה. קופת חולים מאוחדת אחראית באחריות שילוחית או אחריות מעביד לרשלנות ד"ר הרו. ו. שלושת הרופאים הנתבעים - לא ערכו לתובעת בדיקה גופנית-ידנית, ולא הסבירו לה את חומרת מצבה. 17. מיותר לציין כי כל הנתבעים הכחישו את טענות הרשלנות שנטענו כלפיהם בכתב התביעה, ועל כן נשמעו עדים (כולל עדים מומחים) והוגשו מסמכים. אתייחס, איפוא, לטענות התובעת בתביעתה ככל שהם באים לביטוי מפי העדים והמסמכים שהוגשו. טיפולו של ד"ר הרו בתובעת: 18. התובעת באה לד"ר הרו לראשונה ביום 5.8.92. 19. א. ד"ר הרו העיד כי התובעת התלוננה לפניו על חולשה כללית וקוצר נשימה במדרגות. אמרה שתאבונה רגיל ומלבד התלונות האמורות - מצבה טוב. ב. ד"ר הרו העיד כי ערך לתובעת בדיקות לחץ דם ודופק - שהיו תקינות, ובבדיקה ידנית מצא כי בלוטות הלימפה בצוואר, בלוטת תריס, לב ובטן - כולם תקינים. ג. נוכח ממצאיו החליט ד"ר הרו לשלוח את התובעת לבדיקות כלליות של שתן ודם במעבדה כדי לברר את מקור חולשתה. ד. ביום 18.8.92 חזרה אליו התובעת לביקור נוסף עם תוצאות הבדיקות שהצביעו על אנמיה, המטוקריט (יחס בין נוזל לכדוריות) נמוך, וברזל נמוך בדם. ד"ר הרו שאל את התובעת אם היו לה דימומים ממערכת העיכול או אולקוס והיא השיבה בשלילה. ה. ד"ר הרו רשם לתובעת כדורי ברזל בגלל האנמיה והורה לה לחזור על בדיקת הדם בעוד 10 ימים כדי להיווכח אם היא מגיבה לברזל, ונתן לה מרשם לכדורי ברזל למשך חודש. כן הורה ד"ר הרו לתובעת לערוך שלוש בדיקות של דם סמוי בצואה ולחזור אליו לביקורת בתום כל הבדיקות. ו. התובעת ביצעה רק בדיקה אחת של דם סמוי ב19.8.92- שנמצאה תקינה. ז. רק ביום 25.11.92 (דהיינו - שלושה חודשים לאחר ביקורה השני אצלו), חזרה התובעת לד"ר הרו מיזמתה - לבירור האנמיה. בפגישה זו סיפרה התובעת לד"ר הרו כי לקחה את כדורי הברזל במשך חודש אחד בלבד והפסיקה, וכי לא ביצעה את בדיקות התגובה לברזל כפי שהורה לה ד"ר הרו. כן אמרה לו כי ביצעה רק בדיקה אחת לדם סמוי. ח. התובעת טענה בפני ד"ר הרו באותה פגישה כי היא סובלת שוב מחולשה אך ללא איבוד הכרה. ד"ר הרו העיד כי בדק אותה קלינית וביקש ממנה ליטול שוב את כדורי הברזל ולבצע בדיקת דם תוך 10 ימים ולחזור אליו עם ממצאי הבדיקות כדי לבדוק איך היא מגיבה לנטילת ברזל. ט. מאחר שהתובעת סבלה מאנמיה, ראה ד"ר הרו להפנותה להמטולוג. ד"ר הרו, שהינו עולה חדש מארה"ב, סבר כי אונקולוג הוא גם המטולוג (כמקובל במקום לימודיו בארה"ב), ועל כן חיפש ברשימת רופאי קופת חולים מאוחדת מומחה מתאים ומצא את שמו של האונקולוג ד"ר קרסנוקוקי - והיפנה את התובעת אליו בסברו שד"ר קרסנוקוקי מומחה גם בתחום ההמטולוגיה. י. לאחר אותו ביקור לא חזרה התובעת לד"ר הרו עם תוצאות בדיקת הדם כפי שבקש ממנה, ורק ביום 18.4.93 (דהיינו - קרוב ל5- חודשים לאחר הביקור האחרון), חזרה אליו התובעת מיזמתה וסיפרה לו כי ביקרה אצל ד"ר קרסנוקוקי ופרופ' הרשקו. בפגישה זו התלוננה התובעת על זרמים באצבעותיה ועל כן הורה לה ד"ר הרו לבצע בדיקת ויטמין B12 וליטול כדורי ויטמין B12 וכדורי ברזל. יא. לאחר הביקור ביום 18.4.93 - לא חזרה התובעת לד"ר הרו, לא באה לביקורת והוא לא קבל ממצאים של בדיקות הדם שהורה לה לעשות. 20. כל ארבעת ביקוריה של התובעת אצל ד"ר הרו תועדו בכרטיס המרפאה שלה (נספח א' לתצהיר ד"ר הרו - נ1/ ופענוח בנ21/), וצילומי ממצאי בדיקות המעבדה של התובעת שרשם לפי הממצאים שהגיעו אליו - מתועדים בנספח ב' לתצהירו. צילום ריכוז בדיקות הדם שביצעה התובעת במעבדת קופת חולים מאוחדת - מתועד בנספח ג' לתצהיר ד"ר הרו. 21. באף אחד מן המסמכים לא נרשם מפי התובעת כי היא הודיעה לו שמישהו מקרוביה סבל מסרטן, ולמעשה התובעת אף לא טענה בכתב תביעתה כי הודיעה על כך לד"ר הרו בשלב כלשהו. 22. א. התובעת טוענת כי ד"ר הרו (כמו גם ד"ר קרסנוקוקי ופרופ' הרשקו) - לא בדק אותה כלל בדיקה פיזית-ידנית. ב. אינני מאמינה לטענה זו של התובעת. ג. טענה זו אבסורדית ובמיוחד כשהיא נטענת כלפי כל הרופאים ולא רק כלפי אחד מהם. האם התובעת סבורה כי נאמין לה שכל הרופאים שטפלו בה - מעלו בתפקידם עד כדי אי בדיקתה הפיזית כלל ועיקר? ד. אולם אפילו אקבל את טענתה זו (ואינני מקבלת אותה) - גם אז לא היה בבדיקה הפיזית-ידנית כדי לגלות את המקור לאנמיה של התובעת, שהרי מדובר בשני גידולים במעי שלא ניתן היה למששם ידנית, ואפילו לאחר עריכת הקולונסקופיה שגילתה את הגושים - לא יכלו רופאים אחרים (שאינם הנתבעים) - לחוש בהם בבדיקה חיצונית, גם כאשר כבר ידעו על קיומם מהקולונסקופיה. כמו כן נמצא אצל התובעת בדיעבד, בבדיקה היסטולוגית-פתולוגית - אדנומיוזיס (חדירת רירית הרחם לתוך שריר הרחם) - מחלה שפירה העלולה לגרום לדימומים, שאינה ניתנת לגלוי אלא לאחר כריתת הרחם. לעניינים אלה ראה סיכום מחלה מביה"ח שערי צדק מיום 19.5.93 (נספח ו' לתצהיר פרופ' הרשקו). 23. לאור האמור אני דוחה את טענת התובעת באשר לרשלנות ד"ר הרו (כמו גם באשר לרשלנות ד"ר קרסנוקוקי ופרופ' הרשקו) בגין אי ביצוע בדיקה חיצונית-ידנית, כביכול, שהיה בהעדרה להביא להחמרת מחלת הסרטן בקולון שהתפתח אצל התובעת. 24. מאחר שהתובעת לא התלוננה בפני ד"ר הרו על תופעות כלשהן הקשורות לבטן, למעיים או לצואה - לא היה מקום שד"ר הרו ישלח אותה לגסטרואנטרולוג, ואין לראות באי שליחתה לגסטרואנטרולוג משום רשלנות. 25. התובעת התלוננה בפני ד"ר הרו על חולשה וד"ר הרו שלח אותה לביצוע בדיקות דם שהוכיחו אנמיה. נוכח ממצא מעבדתי זה - נתן ד"ר הרו לתובעת כדורי ברזל והורה לה לחזור על בדיקת דם כדי לעמוד על תגובתה לכדורי הברזל, וכן הורה לה לבצע בדיקות דם סמוי - כדי לבדוק אפשרות של בעיות במעיים. 26. התובעת טוענת כי לא נאמר לה שעליה לבצע שלוש בדיקות במסגרת הבדיקות לדם סמוי בצואה, ועל כן עשתה רק בדיקה אחת. 27. טענה זו של התובעת בלתי אמינה עלי לחלוטין וזאת מן הסיבות הבאות: א. בכרטיס המרפאה של התובעת כתב ד"ר הרו במפורש כי הורה לבצע 3 בדיקות לדם סמוי בצואה. טענת התובעת סותרת, איפוא, דברים ברורים הכתובים בכרטיס המרפאה שלה. לא סביר שד"ר הרו כתב בכרטיס התובעת כי על התובעת לבצע 3 בדיקות, אך אמר לתובעת שתבצע בדיקה אחת בלבד, או נמנע מלומר לה שעליה לבצע 3 בדיקות, למרות שכתב זאת. ב. ב"כ התובעת סבור כי הדגשת ההוראה לשלוש בדיקות דם סמוי בשני קווים - חשודה, שהרי אם מדובר בהוראה סטנדרטית - על שום מה יש צורך להדגישה בשני קווים? לדעתי, אין כל משמעות חשודה בהדגשת הוראה זו, שהרי אפילו הודגשה רק לאחר הגשת התביעה (ואינני אומרת כי כך היה) - עדיין אין מחלוקת כי התובעת אכן נשלחה על-ידי ד"ר הרו לבדיקת דם סמוי בצואה, שהרי ביצעה בדיקה אחת. משמע, ההוראה לבדיקת דם סמוי - נרשמה בזמן אמת, אפילו אם ההדגשה נעשתה יותר מאוחר, (וכאמור - אינני אומרת כי כך היה). ג. אפילו נמנע ד"ר הרו מלומר לתובעת כי עליה לבצע שלוש בדיקות לדם סמוי (ואינני מאמינה כי הוא נמנע), גם אז עדיין הייתה התובעת חייבת לערוך שלוש בדיקות, שהרי ערכה סטנדרטית לבדיקת דם סמוי בצואה כוללת אוטומטית שלוש ערכות, ומי שנתן לה ערכות אלו (בין הרופא אישית ובין אחות או עובד מעבדה) - ללא ספק הסביר לה כיצד נערכות הבדיקות, ומתי ואיך לעשותן, בין בהסבר מילולי, ובין על-ידי מתן דף הוראות, שאלמלא כן - כיצד ידע הפציינט איך ומתי לבצע את הבדיקות? מאחר שאין מדובר בבדיקה חריגה הנעשית לעתים נדירות ביותר, אלא בבדיקה המונית - אין ספק כי יש הוראות והנחיות ברורות כיצד להסביר לפציינטים את דרך ביצוע הבדיקות, ואין לי כל סיבה להאמין כי דווקא כלפי התובעת נהגו כל המעורבים - בחריגה מן הנורמה. ד. התובעת עצמה העידה כי כאשר הביאה למעבדה רק ערכה אחת מתוך השלוש - הביעה עובדת המעבדה פליאה בפני התובעת, שהתובעת הביאה רק ערכה אחת. גם עובדה זו היה בה כדי להבהיר לתובעת שהיא לא נהגה כראוי בהגישה בדיקה אחת בלבד. ה. התובעת הבהירה בעדותה כי אינה מתלהבת מעריכת בדיקה זו (שעניינה התעסקות בצואה). זהו, איפוא, ההסבר לכך שהתובעת נמנעה מלערוך שלוש בדיקות כמקובל, והחליטה על דעת עצמה, ובניגוד להוראות, להסתפק בבדיקה אחת בלבד. 28. במקום שהתובעת תאשים את עצמה שלא פעלה על פי הוראות ד"ר הרו - היא בחרה לטעון כי ד"ר הרו לא הורה לה לערוך שלוש בדיקות, ולהטות אצבע מאשימה כלפיו במקום כלפי עצמה. 29. אני דוחה מכל וכל את טענת התובעת כי ד"ר הרו לא הורה לה לערוך שלוש בדיקות לדם סמוי בצואה - כפי שמופיע ברישום בכרטיסה, וקובעת כי התובעת אחראית בעצמה להעדר מידע מספיק בנושא הדם הסמוי - בשל הימנעותה מלבצע את שלוש הבדיקות לדם סמוי בצואה שד"ר הרו הורה לה לעשות. 30. הבדיקה היחידה לדם סמוי שהתובעת עשתה - הייתה תקינה, התובעת לא התלוננה על בעיות כלשהן בתחום הבטן, כך שלד"ר הרו לא הייתה סיבה לחשוד שמשהו לא תקין במעיה של התובעת. 31. אכן, גם שלוש בדיקות לדם סמוי לא תמיד נותנות תשובה נכונה, אלא שהתנהגות התובעת בכל מהלך ביקוריה אצל ד"ר הרו - לא הייתה צריכה להוביל למסקנה שהתובעת סובלת מגידולים במעיה: א. התובעת לא התלוננה בפני ד"ר הרו על בעיות במעיים, בבטן או בצואה; ב. התובעת לא סיפרה לד"ר הרו כי היו בעיות סרטן במשפחתה, ובוודאי לא סיפרה לו על בעיות סרטן במעיים (שהרי אף היא אינה טוענת כי מי מבני משפחתה סבל מסרטן במעיים). ג. התובעת לא חזרה לד"ר הרו לביקורת ולא ביצעה את הבדיקות שנדרשה לבצע, ועל כן יכול היה ד"ר הרו להניח כי היא מרגישה בטוב, שהרי סביר כי הייתה ממהרת לבקר אצלו אם מצבה היה ממשיך להיות בלתי תקין, ובמיוחד - אם מצבה היה מתדרדר. ד. פרט לאנמיה, לא התגלה אצל התובעת כל ליקוי נוסף, ומכאן שד"ר הרו יכול היה לצאת מן ההנחה שאם התובעת לוקחת את כדורי הברזל כפי שהורה לה (ולא מפסיקה לקיחתם כפי שעשתה על דעת עצמה) - תשתפר תמונת הדם שלה, ותשתפר הרגשתה. 32. אין לבוא, איפוא, בטענות כנגד ד"ר הרו שלא עקב אחרי התובעת, שהיא אישה אינטיליגנטית ולא אחת שבאה זה עתה מן העולם השלישי, החסרה מידע בסיסי בבעיות בריאות ורפואה מונעת. ד"ר הרו רשאי היה להסיק שמצבה של התובעת השתפר בזכות כדורי הברזל, וזו הסיבה שהיא נמנעת מלבצע את הבדיקות שהורה לה לבצע ונמנעת מלחזור ולבקרו. 33. יתרה מזו, כשהתובעת הגיעה לד"ר הרו בפעם השלישית ביום 25.11.92 (ולא מיד כפי שהורה לה) - לא הסתפק ד"ר הרו ברישום כדורי ברזל והוראה נוספת לביצוע בדיקות, אלא היפנה אותה לאונקולוג ד"ר קרסנוקוקי (כאשר בטעות סבר שאונקולוג מומחה גם להמטולוגיה כמקובל בארץ מוצאו). 34. מאחר שבדיעבד הסתבר כי התובעת אכן סבלה מגידולים סרטניים בקולון - לא היה בהפנייתה לאונקולוג כדי להזיק לתובעת, אלא להיפך, שהרי אונקולוג מודע לבעיות סרטן הרבה יותר מכל רופא אחר. (במה שארע אצל האונקולוג ד"ר קרסנוקוקי - נדון במסגרת הפרק הנוגע לו). 35. הביקור הבא של התובעת אצל ד"ר הרו היה רק לאחר קרוב ל5- חודשים, ב18.4.93-, כשהיא מספרת לד"ר הרו שביקרה אצל ד"ר קרסנוקוקי - האונקולוג, ואצל פרופ' הרשקו - ההמטולוג. בשלב זה כבר נבדקה התובעת על-ידי שני מומחים בתחומים הרלבנטיים למחלתה, ועל כן לא היה במעשיו או במחדליו (מחדלים שכלל לא היו), של ד"ר הרו באותה עת - כדי להשפיע כהוא זה על מחלתה של התובעת. 36. בין כך ובין כך - התובעת לא שבה לבקר אצל ד"ר הרו לאחר הביקור ביום 18.4.93. 37. בהערת אגב יש לציין כי מפתיע שהתובעת בכלל חזרה לד"ר הרו ב18.4.93-, שהרי לטענתה הוא לא טיפל בה בכלל כיאות, ואף לא בדק אותה בדיקה פיזית-ידנית. ממה נפשך, אם התובעת סמכה על ד"ר הרו - מדוע לא פעלה על פי הוראותיו? ואם לא סמכה עליו - מה טעם חזרה לבקרו חמישה חודשים לאחר ביקורה האחרון, בידיעה שלא ביצעה את הוראותיו, וכשכבר ידעה שהוא לא סייע לה מאומה? אתמהה. 38. לאור כל האמור, אני דוחה את טענות התובעת כנגד ד"ר הרו כאילו פעל ברשלנות בטיפול בה ובכך גרם להחמרת מחלתה. טיפולו של ד"ר קרסנוקוקי בתובעת: 39. בביקור התובעת אצל ד"ר הרו ביום 25.11.92, היפנה ד"ר הרו את התובעת לד"ר קרסנוקוקי, מן הטעם שד"ר הרו סבר כי המומחיות של האונקולוג היא גם בתחום ההמטולוגיה (כמו בארץ מוצאו של ד"ר הרו). 40. התובעת הגיעה לד"ר קרסנוקוקי ביום 1.12.92, וד"ר קרסנוקוקי הסביר לה, לדבריו, כי איננו המטולוג אלא אונקולוג, אך למרות זאת החליט לשלוח את התובעת לבדיקות מיפוי כבד וטחול ובדיקת דימום בדרכי העיכול - לבירור מהיר של סיבת האנמיה. (ולעניין זה ראה נספח ב' לתצהירו). 41. ד"ר קרסנוקוקי אמר לתובעת כי אם לא תרגיש בטוב עד סוף השבוע - עליה לפנות חדר מיון לקבלת מנות דם. התובעת אמרה לד"ר קרסנוקוקי, על פי עדותו, כי היא מרגישה בטוב ואינה רואה צורך בעירוי דם. 42. ד"ר קרסנוקוקי קבע לתובעת, בנוכחותה, תור לשתי בדיקות - ב2.12.92- - למיפוי כבד וטחול לבדיקה אם היא סובלת מהמנגיומות בטחול - מחלה הגורמת גם לאנמיה, וליום 3.12.92 - לבדיקת כדוריות דם אדומות מסומנות, כדי לבדוק אם יש דימום ומה מקורו. ד"ר קרסנוקוקי בקש מהתובעת לחזור אליו מיד עם קבלת תוצאות הבדיקות. 43. התובעת חזרה לד"ר קרסנוקוקי עם תוצאות הבדיקות ביום 10.12.92. שתי הבדיקות היו תקינות, אולם מאחר שלתובעת הייתה אנמיה, החליט ד"ר קרסנוקוקי להפנותה מיד למומחה להמטולוגיה ומחלות פנימיות. 44. ד"ר קרסנוקוקי התקשר טלפונית, בנוכחות התובעת, לפרופ' הרשקו, הסביר לו את מצב התובעת, ובקש ממנו כראש המחלקה הפנימית וההמטולוגית בשערי צדק - לקבל את התובעת לטיפול או לחדר מיון לצורך קבלת ערויי דם או אשפוז לבירור האנמיה - לפי שיקול דעת פרופ' הרשקו. 45. תעוד על שני ביקוריה של התובעת אצל ד"ר קרסנוקוקי מצוי בנספח א' לתצהירו. 46. תוצאות הבדיקות נותרו בידי התובעת, ועל כן לא צורפו לתצהיר ד"ר קרסנוקוקי. 47. ד"ר קרסנוקוקי הצהיר כי לפי הפרקטיקה המקובלת אצלו, הוא שאל את התובעת אם קיימת במשפחתה היסטוריה של מחלות ממאירות ותשובתה הייתה שלילית. ד"ר קרסנוקוקי הוסיף כי אין ספק שאם תשובתה הייתה חיובית - היה מציין זאת ברשומה הרפואית ואף מספר על כך לפרופ' הרשקו. 48. א. ד"ר קרסנוקוקי ראה את התובעת פעמיים במהלך של 10 ימים, ובשני הביקורים פעל בשקדנות ראויה ולמעלה מזאת, כמתואר לעיל. ב. לא זו בבד שאין כל רשלנות בהתנהגותו, אלא להיפך. ג. הוא ערך בירור מיידי אם יש לה דימום פנימי מן הכבד, הטחול או דרכי העיכול, נתן לה הוראות לפנות מיד לחדר המיון אם אינה חשה בטוב ולקבל עירויי דם, והורה לה לחזור מיד עם קבלת תוצאות הבדיקות. ד. למרות שתוצאות הבדיקות היו תקינות, בכל זאת ראה "לצאת מעורו" למען פציינטית חדשה לחלוטין, והרים טלפון לראש המחלקה הפנימית וההמטולוגית בבית החולים שערי צדק, על מנת שזה יקבלה לטיפול או לאשפוז, רק מן הטעם שנוכח כי התובעת סובלת מאנמיה. ה. תמהתני מה עוד היה על ד"ר קרסנוקוקי לעשות על מנת שלא ייחשב רשלן לטעם התובעת? ו. נכון פעל ד"ר קרסנוקוקי כשהיפנה את התובעת להמטולוג ולא לגסטרואנטרולוג, שהרי לא הוכח דימום ממערכת העיכול בבדיקה שנערכה על פי הוראת ד"ר קרסנוקוקי, ולעומת זאת הוכחה האנמיה. 49. אפילו היינו אומרים כי ד"ר קרסנוקוקי פעל ברשלנות (דבר שאין לאמרו בשום פנים ואופן, אלא להיפך), גם אז אין בפעולותיו או במחדליו (שלא היו) כדי להחמיר את מצב התובעת שהייתה בטיפולו של ד"ר קרסנוקוקי במשך 10 ימים בלבד, במיוחד בסוג הסרטן שהיה אצל התובעת, שהתפתחותו איטית אליבא דכולי עלמא. 50. נוכח כל האמור, אני דוחה את טענת הרשלנות כנגד ד"ר קרסנוקוקי. 51. בשולי הדברים עלי לציין לשבח את התנהגותו הרפואית, האנושית והמתחשבת של ד"ר קרסנוקוקי כלפי התובעת, וצר לי כי במקום לשבחו על התנהגותו, מצאה התובעת לנכון לתבעו לדין על רשלנות רפואית ולמרר בכך את חייו. 52. ביום 30.6.98 הודיע ב"כ הנתבעים לבית המשפט כי ד"ר קרסנוקוקי נפטר שבועיים קודם לכן. מעבר לכך שצר לי מאד כי אדם ורופא כמוהו נפטר בטרם עת, צר לי ביותר כי נפטר כשתביעה זו מעיקה על לבו וקודם שנודע על דחייה מוחלטת של התביעה נגדו. טוב תעשה התובעת אם תביע בפני משפחתו של ד"ר קרסנוקוקי ז"ל את צערה לא רק על פטירתו בטרם עת, אלא על הצער שגרמה לו בתביעתה זו נגדו - על לא עוול בכפו. טיפולו של פרופ' הרשקו בתובעת: 53. פרופ' הרשקו הינו מומחה בתחום ההמטולוגיה ורפואה פנימית. מזה כ18- שנה הוא מנהל את האגף למחלות פנימיות בבית החולים שערי צדק, ומכהן כפרופסור מן המנין בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה מזה כ20- שנה. פרופ' הרשקו התמחה במחלות הקשורות לברזל בגוף האדם, ערך מחקרים בנושא זה וכתב ספרים ופרסומים בנושא. 54. הפניית התובעת לפרופ' הרשקו היה, איפוא, הדבר הנכון לעשותו. 55. ד"ר קרסנוקוקי ז"ל פנה טלפונית לפרופ' הרשקו בביתו ביום 10.12.92 בערב בבקשה לקבל את התובעת, ופרופ' הרשקו נענה לו והסכים לקבל את התובעת למחרת הפנייה, בבוקר יום 11.12.92 שהיה יום ו' בשבוע - בו סגורות מרפאות שר"פ, וזאת למרות שרק ביום 10.12.92 חזר מחו"ל. 56. מאחר שמרפאת שר"פ סגורה ביום ו' - לא נפתח לתובעת תיק רפואי כמקובל. 57. א. פרופ' הרשקו העיד כי בדק את התובעת בדיקה פיזית כמקובל - לב, ריאות ובטן. ב. התובעת התלוננה בפניו על חולשה ודפיקות לב אך ללא תלונות ספציפיות, ולא התלוננה על בעיה במערכת העיכול או בווסת. ג. התובעת אמרה לפרופ' הרשקו כי קיבלה טיפול בברזל בחודש אוגוסט, אך לא התמידה בלקיחת כדורי הברזל מעבר לחודש. 58. מאחר שלתובעת הייתה אנמיה חמורה על רקע חוסר בברזל (לפי תוצאות הבדיקות הקודמות), ביקש פרופ' הרשקו מהתובעת לבצע בדיקת ברזל בדם ושלוש בדיקות צואה לדם סמוי. כן הורה לה לקחת מחדש כדורי ברזל עד לביקורה הבא במרפאתו בעוד שבועיים-שלושה, כשהיא אמורה לחזור אליו עם תוצאות הבדיקות שהורה לה לערוך. 59. פרופ' הרשקו הצהיר כי באותו ביקור ערך רישום על גבי נייר (כיוון שלא נפתח לה תיק רפואי), ונייר זה אבד. לעומת זאת טוענת התובעת כי פרופ' הרשקו נמנע לחלוטין מלתעד בכתב את בדיקתה. 60. א. מאחר שמדובר בעדות מול עדות - קשה לי לקבוע ממצא חד-משמעי אם פרופ' הרשקו ערך רישום בכתב על ביקורה הראשון של התובעת אצלו, אם לאו. ב. אם מדובר במהימנות - אני מעדיפה את גירסתו של פרופ' הרשקו על פני גירסתה של התובעת, שהוכיחה עצמה כבלתי מהימנה לאורך כל עדותה. ג. אולם בין אם מדובר באי-רישום כנטען על-ידי התובעת, או ברישום שאבד - כנטען על-ידי פרופ' הרשקו, מובן כי יש בהעדרו של רישום ביקורה הראשון של התובעת אצל פרופ' הרשקו - משום רשלנות, והשאלה שלפני היא אך זאת - עד כמה יש ברשלנות זו כדי להצביע על טיפול לא נאות של פרופ' הרשקו בתובעת; ואם היה טיפול לא נאות - עד כמה היה בו כדי להחמיר את מצב בריאותה של התובעת. 61. למרות העדר רישום מן הביקור הראשון אצל פרופ' הרשקו, אין ספק כי הורה לה לבצע בדיקות שהרי בפועל היא ביצעה אותן ביום 7.2.93 (נספח ה' לתצהיר פרופ' הרשקו), וחזרה לפרופ' הרשקו ביום 17.2.93 לביקור שני. 62. א. פרופ' הרשקו העיד כי לא מקובל במקצועו, ובפרט לא בפרקטיקה פרטית - לעקוב אחר חולה וליזום ביקורים חוזרים על-ידי התקשרות יזומה לבית החולה, אלא אם הגיעו לידיעת הרופא ממצאים חמורים של בדיקות, שלהערכת הרופא אינם ידועים לחולה, ומחייבים טיפול או אשפוז מיידים. קביעת תור לביקור - נעשית ביזמת החולה ומחייבת פנייה למשרדי שר"פ. ב. גישה זו מקובלת עלי, ומאחר שבין הביקור הראשון לביקורה השני של התובעת אצל פרופ' הרשקו - לא נתגלו לפרופ' הרשקו ממצאים חמורים כלשהם לגבי התובעת, ובוודאי לא כאלה שלא היו ידועים לה ושחייבו טיפול או אשפוז מידיים - לא היה מקום שפרופ' הרשקו מיזמתו יעקוב אחר התובעת ויזמין אותה לביקור פרטי אליו (שעולה כסף לנבדקת). ג. יתרה מזו, אין לשכוח כי התובעת ביקרה אצל פרופ' הרשקו רק פעם אחת וראשונה קודם לביקורה השני כעבור חודשיים, ובביקורה הראשון לא נמצאו אצלה ממצאים שחייבו אשפוז מיידי, והיא נדרשה להמשיך ולקחת כדורי ברזל, לערוך בדיקות, ולחזור אליו עם תוצאות הבדיקות. ד. מאחר שהתובעת הייתה פציינטית חדשה אצלו - לא הייתה לפרופ' הרשקו כל סיבה ליטול יזמה להזמנה חוזרת שלה כשלא טרחה להתייצב אצלו עם תוצאות הבדיקות, שהרי היא זכאית שלא לחזור אליו כלל אם זה רצונה, מה גם שמדובר בשר"פ. ה. כמו כן רשאי היה פרופ' הרשקו להאמין כי אם התובעת אכן לקחה את כדורי הברזל בעקביות כפי שהורה לה, סביר שבעיית האנמיה שלה ובעיית חולשתה הולכים ונפתחים, וזו הסיבה לאי קיומו של ביקור חוזר. ו. פרופ' הרשקו בוודאי לא היה צריך להעלות על דעתו שהתובעת (האינטליגנטית) לא תבצע את הבדיקות שהורה לה לבצע, או תבצען - ולא תחזור אליו אם תוצאות הבדיקות אינן תקינות, או תמנע מלחזור לביקור נוסף - אם מצבה ממשיך להיות לא תקין, ובמיוחד - אם הוא מתדרדר. 63. מכל מקום, התובעת חזרה ביזמתה לביקור שני אצל פרופ' הרשקו חודשיים אחרי הביקור הראשון, וגם זאת - לא דרך שר"פ כמקובל, אלא תוך תיאום בשיחה טלפונית כאשר פרופ' הרשקו קיבל אותה, לנוחותה, שלא ביום ובשעת הקבלה המקובלים אצלו במסגרת שר"פ. 64. הביקור השני ביום 17.2.93 תועד בכרטיס הרפואי שנפתח לתובעת במרפאה הפנימית של בית החולים שערי צדק, וברישום מאותו יום נכתב כי נבדקה על ידיו בנובמבר בגלל חסר דם, MCV74 בגלל חולשה ודפיקות לב. צוין גובה ההמוגלובין בדם 7.2, וכן צוין: UIBC38 SL5. עוד נרשם באותו רישום כי: "אין הפרעה בווסת. בדקה דם סמוי רק פעם X 1 והיה שלילי. מיפוי כבד. לקחה SLOW FE X 2 למשך חודש וחצי. תמשיך SLOW FE עוד 6 ח'. תדווח עוד חודש". 65. נראה כי בביקור השני של התובעת אצל פרופ' הרשקו היו בידיה תוצאות הבדיקה שביצעה ביום 7.2.93, בהן נראה כי ההמוגלובין בדמה עלה ל9.1- לאחר נטילת כדורי הברזל, ועל כן יכול היה פרופ' הרשקו להתרשם כי כדורי הברזל אכן עוזרים לתובעת להתגבר על האנמיה. 66. אין מחלוקת כי למרות הרישום המפורש כי על התובעת לדווח "בעוד חודש" - לא טרחה התובעת לעשות כן ולא טרחה עוד לבוא לביקור נוסף כלשהו לפרופ' הרשקו. 67. א. התובעת טענה בתצהירה (סעיף 20) כי בביקור ביום 11.12.92 לא טרח פרופ' הרשקו לבצע בה בדיקה ידנית ולא טרח לשלחה לבדיקת מעבדה כלשהי. ב. קיומן של בדיקות המעבדה ביום 7.2.92 - סותרת טענה זו, שהרי התובעת לא טענה כי רופא אחר כלשהו שלח אותה לבדיקות שעשתה ביום 7.2.93, וללא הפניית רופא לבדיקות - לא היו נעשות לה הבדיקות שנעשו לה ביום 7.2.93. ג. גם העובדה שהתובעת טרחה להתקשר טלפונית לפרופ' הרשקו זמן קצר לאחר קבלת תוצאות הבדיקות, כדי לקבוע תור לבדיקה אצלו - מצביעה על כך שהבדיקות נעשו לה לפי הוראת פרופ' הרשקו, ועם קבלת תוצאותיהם - ביקשה לקבוע לה תור נוסף כדי להציג לפניו את תוצאות הבדיקות אליהן נשלחה על ידיו. 68. התובעת טענה בתצהירה, בעדותה, ובכתב תביעתה כי פרופ' הרשקו התייחס אליה בזלזול, בקוצר רוח, בחוסר רצינות לתלונותיה, בהתנשאות, בחוסר מיומנות, ולמרות שאמרה לו כי במשפחתה מתו רבים מסרטן כבר בגיל צעיר - הסתפק במתן כדורי ברזל לתובעת, וזאת הסיבה מדוע לא חזרה אליו שוב לאחר הביקור השני. 69. א. התנהגות פרופ' הרשקו כלפי התובעת בכך שקיבל אותה לביקור ראשון למחרת פניית ד"ר קרסנוקוקי אליו, ביום ו' בשבוע כאשר מרפאת שר"פ סגורה, ביום ובשעה שאינו נוהג לקבל פציינטים, ולמחרת שובו מחו"ל - מצביעה על רצונו הטוב של פרופ' הרשקו לעזור לתובעת, בין בגלל פניית ד"ר קרסנוקוקי אליו, בין בגלל פניית פרופ' ברנסקי אליו - בתור ידיד התובעת (ע' 101), ובין בשל תיאורו של ד"ר קרסנוקוקי את בעיותיה של התובעת. ב. גם קביעת הביקור השני של התובעת אצל פרופ' הרשקו נעשה לפי פנייה טלפונית ישירה שלה אליו ולא, כמקובל, דרך משרדי שר"פ (פנייה המצביעה על בטחונה שפרופ' הרשקו לא יתנגד לפנייה בלתי מקובלת כזאת, וייעתר לקבלה). גם היענות זו מצביעה על רצונו הטוב של פרופ' הרשקו לטפל בתובעת בחריגה לטובתה, שהרי מה היה יותר טבעי ומקובל מאשר לומר לה בטלפון שתסדיר תור דרך שר"פ? ג. התובעת טענה שפרופ' הרשקו היה קצר רוח ולא הקדיש לה זמן בביקורה השני. יומנו של פרופ' הרשקו מוכיח כי הייתה לו שעה תמימה פנויה, (נספח ד' לתצהירו), והמסמך הזה, התומך בעדות פרופ' הרשקו שהקדיש לתובעת את כל הזמן הדרוש, מהימן עלי הרבה יותר מעדות התובעת שלפרופ' הרשקו לא היה זמן בשבילה. 70. א. התובעת לא טענה בפני פרופ' הרשקו כי יש לה דימום חמור בתקופת המחזור או שלא בתקופת המחזור, לא התלוננה על כאבים בבטן, או על בעיות בצואה - ועל כן לא חשד פרופ' הרשקו באותו זמן כי התובעת סובלת מבעיה גניקולוגית המצריכה הפנייה לגניקולוג, או מבעיה גסטרואנטרולוגית המצריכה הפנייה לגסטרואנטרולוג. ב. פרופ' הרשקו לא הזניח את הטיפול בתובעת אלא הורה לה להמשיך בנטילת כדורי הברזל באופן קבוע, תוך הפנייתה לבדיקות נוספות כדי לעמוד על מידת השפעת הברזל על בריאותה. 71. א. הובאו בפני מאמרים רבים, שנתמכו בעדויות כל המומחים שהעידו לפני, המצביעים על כך שכאשר אישה בגיל הפוריות סובלת מאנמיה - הסיבה המקובלת והעיקרית לכך היא בגלל המחזור החודשי. ב. כן הובאו מאמרים ונשמעו עדויות המומחים כי כמעט ואין למצוא גידולים ממאירים במעי אישה בת פחות מ50- שנה. ג. בנסיבות אלו היה זה אך טבעי שפרופ' הרשקו חשד קודם כל כי מקור האנמיה בתובעת הוא במחזור החודשי, וביקש לבדוק אבחנה זו בדרך של מתן כדורי ברזל ובדיקה בדבר השפעתם על האנמיה של התובעת, קודם שיפנה לבדיקות פולשניות, מכאיבות ומסוכנות יותר. ד. כהמטולוג מומחה היה פרופ' הרשקו ער לעובדה כי אנמיה יכולה להיגרם גם מגידולים במעיים, אלא שהוא הלך מן הקל לכבד, ובהתחשב בעובדה שהתובעת הייתה בגיל הפוריות, מצא לנכון לבחון תחילה אם האנמיה שלה נובעת מן הסיבה המקובלת והרווחת של איבוד דם במחזור, ורק אם התשובה לכך הייתה שלילית, להמשיך בבירור מקור איבוד הדם - על-ידי קולונסקופיה, למשל. 72. אין לשכוח, כי בפני אף אחד מהרופאים שטפלו בה בנושא האנמיה - לא טענה התובעת לבעיות באזור הבטן, ובהתחשב בגילה הצעיר יחסית - לא היה מקום שהחשד הראשון של ההמטולוג יתרכז בגידול במעי. 73. יתרה מזו, בפני פרופ' הרשקו היו תוצאות הבדיקות שערך ד"ר קרסנוקוקי ז"ל לתובעת, שכללו בדיקת דימום בדרכי העיכול - שהייתה שלילית, ובדיקה אחת לדם סמוי בצואה - שאף היא הייתה שלילית. בשלב ראשונה זה לא הייתה, איפוא, בפני פרופ' הרשקו שום אינדיקציה לערוך בדיקה פולשנית לבדיקת גידול במעי, או לשליחת התובעת לגסטרואנטרולוג, שהרי לא יעלה על הדעת כי כל אימת שאישה בגיל הפוריות תסבול מאנמיה - תשלח אוטומטית לבדיקת קולונסקופיה, קודם שתעשה אבחנה מבדלת שתשלול איבוד דם מהמחזור החודשי. 74. יתכן שהיה מקום לשלוח את התובעת אפילו בשלב ראשוני זה לגניקולוג כדי לבדוק את סיבת הדימום מאזור הרחם, אולם אין להניח כי הפנייתה לגניקולוג הייתה מביאה לגילוי האדנומיוזיס - שכאמור, ניתן לגילוי רק בבדיקה היסטולוגית-פתולוגית לאחר כריתת הרחם. 75. יתרה מזו, אילו התגלה האדנומיוזיס בשלב זה, היו הרופאים מבינים כי הוא זה אשר גורם לדימום המוגבר שהביא לאנמיה בתובעת - ויתכן שכלל לא היו עולים על הבעיה החמורה האמיתית של התובעת - הגידולים הממאירים במעיים. ניתן, איפוא, לומר כי העובדה שהאדנומיוזיס לא התגלה אלא לאחר שנותח המעי, התגלה בו סרטן, ומסיבה זו הוחלט להסיר גם את רחמה ושחלותיה של התובעת מחשש שהסרטן התפשט לשם - ניתן לראות בה משום יתרון לתובעת, שהרי אילו נתגלה האדנומיוזיס קודם לכן - היו הרופאים סבורים כי בעיותיה של התובעת מקורם בו, והזמן בו היה מתגלה הגידול במעי - היה מתרחק עוד יותר. 76. א. אין ברצוני וביכולתי לפסוק בין שתי אסכולות רפואיות - זו הקובעת כי גלוי מוקדם של סרטן מביא לפרוגנוזה יותר טובה, לסיכויי הבראה יותר טובים, ולאריכות חיים גבוהה יותר, לבין זו הסבורה כי אין בגילוי המוקדם של סרטן המעי כדי להצביע על סיכויי הבראה או אריכות ימים גדולים יותר. ב. נדמה לי כי אין מחלוקת בין כל המומחים - כי רצוי ועדיף לגלות כל סרטן (ואפילו זה המתפתח באופן איטי) - מוקדם ככל האפשר. ג. משמעות העדיפות לגילוי מוקדם של סרטן - איננה לערוך בדיקות לגילוי כל סוגי הסרטן, לכל האוכלוסייה, כל הזמן. המשמעות היא לברר - ממה סובל החולה; אם היו מקרי סרטן במשפחתו - ומאיזה סוגים; אם נמצאים אצלו גורמי הסיכון לסרטן מסוג זה או אחר; ולערוך בדיקות לאבחנה מבדלת בתחומים הרלבנטיים לתלונות החולה ולממצאי הבדיקה של הרופא. ד. פרט למקרי חשד של סרטן המתפשט מהר - סביר כי עדיף לערוך בדיקות מן הקל, הפשוט והרווח - אל הכבד, הקשה, המסוכן והנדיר, במיוחד אם מדובר בבדיקות פשוטות ולא מכאיבות, הנותנות תשובות במהירות לעומת בדיקות מכאיבות ומסוכנות. ה. אין גם להתעלם מעלות הבדיקות לאוכלוסייה. כבר היום אנו עדים למצב שבו בתי החולים וקופות החולים מודיעים לממשלה כי אינם עומדים באפשרויות מתן עזרה לחולים הפונים אליהם בשל העדר תקציבים. היעלה על הדעת כי בהעדר תקציבים מספיקים לטיפול שוטף בחולים - יבוצעו בדיקות סרק רבות ויקרות (ואף מכאיבות), לאוכלוסיות גדולות, כבר בשלב ראשון, כשאין עדיין כל אינדיקציה ברורה לעריכתן - רק שמא אחת מהן אולי תעלה ממצא כלשהו? ומה יהיה על כל אלפי החולים שלא ניתן יהיה לתת להם אפילו את הטיפול החיוני הראשוני בשל העדר תקציבי בריאות? למרבה צער כולנו - תקציב הבריאות אינו חבית ללא תחתית, ואם התקציב מוגבל (והוא אכן מוגבל) - יש לבצע קודם כל את הבדיקות המתחייבות סטטיסטית ועניינית מתלונות החולה וממצאי בדיקת הרופא; ורק בשלב מאוחר יותר , לאחר שנשללו האבחנות המוקדמות - להמשיך בחיפוש מקור המחלה בבדיקות יותר יקרות, יותר פולשניות, יותר מסוכנות. 77. א. בהתחשב במידע שהיה בידי פרופ' הרשקו בשני ביקוריה של התובעת אצלו - נכון פעל פרופ' הרשקו שהורה לה להמשיך ולקחת כדורי ברזל בקביעות ולערוך בדיקות דם כדי לבדוק את השפעתם, קודם שיגיע למסקנה שיש לשלחה לגסטרואנטרולוג לבדיקת קולונסקופיה. ב. הדברים נכונים במיוחד בהתחשב בגילה הצעיר של התובעת (בו סטטיסטית אין נוהגים למצוא גידולים בקולון); בעובדה שלא התלוננה על בעיות בבטן או בצואה; בעובדה שנערכה לה בדיקת איבוד דם בדרכי העיכול - שנמצאה תקינה; בעובדה שבדיקת דם סמוי בצואה (אמנם רק אחת) - נמצאה תקינה; ובעובדה שסרטן בקולון הוא סרטן שקצב גידולו איטי, והבדל של מספר ימים או שבועות - עד לבירור שאר הבדיקות, אינו משמעותי לגביו בניגוד לסרטן השד, למשל. 78. אולם אפילו נצא מן ההנחה (שאינה מקובלת עלי) שפרופ' הרשקו לא פעל כפי שהיה צריך לפעול לטעם התובעת, לאמור - לשלחה לבדיקת קולונסקופיה מיד בביקורה הראשון אצלו או לכל המאוחר בביקורה השני אצלו - גם אז אין לראות במחדליו משום רשלנות שגרמה למצבה של התובעת או להחמרה במצבה. 79. אין לשכוח כי התובעת ביקרה אצל פרופ' הרשקו לראשונה ביום 11.12.92 ונדרשה לערוך בדיקות ולחזור אליו עם הבדיקות תוך שבועיים-שלושה. התובעת ערכה את הבדיקות ביום 7.2.93 (דהיינו - כחודשיים לאחר ביקור אצלו) וחזרה אל פרופ' הרשקו ביום 17.2.93, ולא שבה אליו עוד. 80. פרופ' הרשקו טיפל, איפוא, בתובעת פעמיים בלבד במשך חודשיים, כאשר גם התקופה הזו התארכה אך בשל כך שהתובעת לא ביצעה את הבדיקות עד 7.2.93, ומיד לאחר ביצוען וקבלת תוצאותיהן - הסכים פרופ' הרשקו לקבלה לביקור, מחוץ לתור הרגיל, על סמך שיחה טלפונית שהיא יזמה. 81. אי לזאת, אם יש משמעות כלשהי למעבר הזמן מתחילת תלונותיה של התובעת באוגוסט 82', עד לגלוי הסרטן במעיה במאי 93', הרי פרופ' הרשקו בוודאי לא אחראי למעבר של 9 חודשים, אלא לכל היותר לחודשיים בלבד, שגם להתמשכם - אחראית התובעת בשל אי ביצוע הבדיקות קודם לכן. יתרה מזו, אפילו אחראי פרופ' הרשקו למעבר הזמן של כל החודשיים - הרי מעבר זמן זה הינו זניח בהתחשב במעבר כל תשעת החודשים, וכן הוא זניח בהתחשב באורך תקופת התפתחות הסרטן בקולון - המתפתח באיטיות, אליבא דכל הדעות. 82. התובעת לא חזרה לפרופ' הרשקו לאחר ביקורה השני אצלו ב17.2.92-, ואין לשלול את האפשרות המאד סבירה, כי אילו פעלה כמצוותו בלקיחת כדורי הברזל וביצוע הבדיקות כפי שהורה לה - היה פרופ' הרשקו מגיע בעצמו ובהקדם לסיבת האנמיה בתובעת ולגילוי הסרטן בקולון. 83. מאחר שהתובעת לא נתנה לפרופ' הרשקו הזדמנות מספקת לעמוד על מחלתה - אין היא יכולה להאשימו ברשלנות רפואית על כך שלא הספיק לגלות את מחלתה בפעמיים שהייתה אצלו. 84. לאור האמור - אני דוחה את תביעת הרשלנות של התובעת כנגד פרופ' הרשקו. טענות התובעת כנגד ביה"ח שערי צדק וקופ"ח מאוחדת: 85. מאחר שבית החולים שערי צדק נתבע בגין רשלנותו של פרופ' הרשקו, וקופת חולים מאוחדת נתבעת בגין רשלנות ד"ר הרו, ותביעות הרשלנות נגד שני הרופאים נדחו - ממילא נדחית גם תביעת התובעת נגד בית החולים שערי צדק ונגד קופת חולים מאוחדת. 86. יכולתי להסתפק באמור לעיל שכן דחיתי את תביעת הרשלנות שייחסה התובעת לכל אחד מהנתבעים. עם זאת נראה לי להתייחס גם לשאלת אמינות התובעת וגם לשאלת הנזק הנתבע. אמינות התובעת: 87. הרופאים הנתבעים היו הגונים עד כדי הודאה שהם כמעט אינם זוכרים בעת מתן עדויותיהם מה היה בעת ביקור התובעת אצלם, שהרי עברה תקופה ארוכה מאז ביקוריה אצלם ועד מתן תצהיריהם ועדויותיהם בבית המשפט. אולם בוודאי שיש לסמוך על המסמכים שהם מילאו בזמן ביקורה אצלם, ואף על הנוהג המקובל כפי שהם העידו. 88. אין לי כל ספק שד"ר קרסנוקוקי ז"ל, כאונקולוג - שאל את התובעת אם יש או היה סרטן במשפחתה, ואילו הייתה מספרת לו מה שסיפרה לנו - שהרבה בני משפחה שלה היו חולים בסרטן - היה רושם זאת בכרטיסה. ד"ר קרסנוקוקי ז"ל היה כל כך הגון בעדותו שאמר כי הוא שוחח עם התובעת בפורטוגזית, ואולי שכח לרשום דברים שאמרה לו. עם זאת הבהיר ד"ר קרסנוקוקי ז"ל שיש לו הרגל לשאול חולה המגיע למרפאתו - על הסיפור ההיסטורי של משפחתו, ואני בהחלט מאמינה שהוא אכן שאל את התובעת אודות בעיות סרטן במשפחתה, ואינני מעלה על הדעת שהיה שוכח לכתוב על קיום מחלת הסרטן בהרבה מבני משפחתה - אם הייתה מספרת לו זאת. (עמי 141-140). 89. אני מניחה כי גם פרופ' הרשקו - שיש לו ניסיון רב בנושא האנמיה ממקורות שונים - שאל את התובעת לסיפור משפחתי, ואילו הייתה אומרת לו שיש רבים במשפחתה שסבלו מסרטן - היה סיפור זה מדליק אצלו אור אדום עד כדי בירור גסטרואנטרולוגי אפילו בפגישה הראשונה או השנייה. 90. אינני יודעת מה טעם נמנעה התובעת מלציין את עובדת קיום מחלת הסרטן במשפחתה לרופאים הנתבעים, שהרי אפילו ללא שאלות ספציפיות מכוונות מצידם - הינה מספיק אינטליגנטית כדי להבין שעניין זה עשוי להיות חשוב בדיאגנוזה שלה, במיוחד כאשר היא נשלחה בטעות על-ידי ד"ר הרו לאונקולוג, וחששה שמא היא סובלת מלוקמיה. ההשערה היחידה שיש לי למחדל זה הינה - שלמעשה אין במשפחת התובעת חולי סרטן, ומכל מקום - לא הוגש ולו מסמך אחד המוכיח כי מי מקרובי התובעת אכן היה חולה סרטן. 91. א. לא מיותר לציין כי גם בהצהרה על בריאות שהתובעת נתנה לרופא של חברת הביטוח כלל ב27.12.92-, ברובריקה של "תולדות המשפחה" נשאלה התובעת אם להוריה, ילדיה, אחיה, אחיותיה - יש מחלות לב, יתר לחץ דם, סכרת, מחלות נפשיות או ניסיונות התאבדות ומקרי מוות, וכן מחלות סרטניות - ובעניין זה נתבקשה להתייחס גם לדודים/ות, והשיבה: "האב בן 79 בריא. האם בת 64 בריאה. עוד 2 אחים בריאים. 4 ילדים בריאים" - ולא הזכירה כלל ועיקר את כל בני משפחתה הרבים, שלטענתה חלו בסרטן. (נ12/). ב. המסקנה מתשובת התובעת לרופא חברת הביטוח היא אחת משניים - או שתשובתה נכונה ובאמת אין במשפחתה חולי סרטן (ואז היא שיקרה בבית המשפט); או שיש במשפחתה חולי סרטן - אולם היא ביכרה להעלים עובדה זו מחברת הביטוח על מנת שתבוטח בפרמיה יותר נמוכה, אם בכלל, ובמקרה כזה אין התובעת ראויה לאמון. ג. לא מיותר גם לציין כי על סמך אותה פוליסת ביטוח (שעל פי עדותה בבית המשפט - הוכחה כשקרית) - זכתה התובעת בפיצוי בסך 80,000 ש"ח מחברת הביטוח בגין הסרטן בקולון. 92. כבר קבעתי לעיל כי אינני מאמינה לטענת התובעת כי היא לא נבדקה ידנית על-ידי אף אחד מהרופאים הנתבעים, ואף לא לטענתה כי לא נאמר לה לעשות שלוש בדיקות לדם סמוי בצואה. אינני מאמינה לתובעת שלא הוסברה לה על-ידי הרופאים חשיבות לקיחת כדורי הברזל באופן שוטף ועריכת הבדיקות כדי לעמוד על סיבת האנמיה החריפה שלה. אינני מאמינה לתובעת כי הקדישה זמן רב לעבודה בחנויותיה שהרי עבדה כעורכת דין במשרה מלאה ויש לה ארבעה ילדים הזקוקים לתשומת לבה. אינני מאמינה לתובעת כי איננה מסוגלת לעבוד בגלל מחלתה - כשהיא נרפאה ממנה, ומזה למעלה מחמש שנים המחלה לא חזרה. 93. אין בדעתי להיכנס לכל אחת מהטענות הרבות הנוספות של התובעת שהוכחו לי כבלתי אמינות, שהרי ממילא ראיתי לדחות את תביעתה אפילו אילו האמנתי לדבריה, וזאת מן הטעמים שפורטו לעיל. 94. חוששתני כי תאוות הבצע עיוורה את התובעת עד כדי כך שנאלצה להמציא שקרים על הנתבעים כדי לזכות בסכום הכסף הגדול שתבעה מהם בגין רשלנות רפואית שלא הייתה. 95. נראה לי כי במקרה של התובעת נכון הפתגם: "תפשת מרובה - לא תפשת", וניתן להוסיף: ברצונה לתפוש מרובה - הסתבכה התובעת בהטחת אשמות שווא כלפי רופאים שעשו כמיטב יכלתם לסייע לה, ואף חיבלה במאמציהם לסייע לה - על-ידי אי מלוי הוראותיהם כלשונן ובמלואן. גובה הנזק הנתבע: 96. אני חוזרת ומזכירה כי התובעת תבעה בכתב התביעה סכום של 4,049,500 ש"ח בגין נזקי הגוף שנגרמו לה על-ידי הנתבעים, ובסיכומיו חרג בא כוח התובעת מסכום הנזק שתבעה התובעת בכתב תביעתה, והעלה את סכום הנזק הנתבע ל9,601,372- ש"ח, מבלי לבקש את אישור בית המשפט לכך, וככל הנראה מבלי לשלם אגרת בית משפט על הסכום החדש. 97. בסיכומיו לעניין גובה הנזק, מפרט ב"כ התובעת את נזקי התובעת מרשלנות הנתבעים כדלקמן: נזקים בלתי ממוניים: א. נזקים בלתי ממוניים (הפיכת התובעת לשבר כלי) - 500,000 ש"ח לפחות. ב. אבדן הרחם והשחלות - 600,000 ש"ח. ג. כאב וסבל כללי וכן בשל אבדן נשיות וזהות נשית - (בשל אבדן הרחם והשחלות) - 800,000 ש"ח. ד. פיצוי בשל חשש מתמיד לחזרת מחלת הסרטן - 600,000 ש"ח. ה. קיצור תוחלת חיים - 900,000 ש"ח. ס"ה נזק לא ממוני 3,400,000 ש"ח. ו. פיצויים עונשיים בשל זלזול הנתבעים בתובעת - לא ננקב סכום. נזקים ממוניים: ז. הפסדים ואבדן הכנסות מעסקי התובעת במסגרת החברה - - 1,430,000 ש"ח, ולחלופין - 930,000 ש"ח. ח. הפסד שכר ניהול החברה - 100,000 ש"ח. ט. הפסד חנות הוידיאו - 109,896 ש"ח. י. הפסד השתכרות מלא מעיסוק בעריכת דין מ1.5.93- עד 31.12.94 - - 280,910 ש"ח. י"א. הפסד השתכרות של 80% מעיסוק בעריכת דין מיום 1.1.95 עד 1.1.98 - - 369,148 ש"ח. י"ב. הפסד 80% מכושר השתכרות התובעת בעתיד עד הגיעה לגיל 75 - - 1,953,893 ש"ח. י"ג. תוספת פיצוי גלובלי עבור הגידול הצפוי בשכר התובעת - 200,000 ש"ח. ס"ה אבדן הכנסות בעבר ובעתיד - 4,443,847 ש"ח. עזרת הזולת ומיטיבים: י"ד. הפסד 60 ימי עבודה של בעל התובעת - 67,834 ש"ח. ט"ו. הפסד השתכרות בעל התובעת עקב דחיית פרישתו מהמשטרה ופתיחת משרד עצמאי - 109,601 ש"ח. ט"ז. פיצויים לבן התובעת, לכלתה, ולשתי בנותיה שהיו בשירות צבאי ונאלצו לעבור לשרת ליד הבית- 400,000 ש"ח. י"ז. עוזרת בית עד יום 1.1.98 - 96,965 ש"ח. י"ח. עוזרת בית בעתיד עד הגיע התובעת לגיל 80 - 359,968 ש"ח. ס"ה עזרת הזולת ומיטיבים 1,034,368 ש"ח. טיפולים רפואיים: י"ט. טיפולים רפואיים (בהתחשב בסיכויי המחלה לחזור) - 500,000 ש"ח. ניידות בעתיד: כ. בעקבות מחלתה - ממעטת לנסוע במכוניתה הפרטית ותאלץ לנסוע בעיקר במוניות, אך גם החלפת מכוניתה הפרטית כדי שלא תתקע ברכבה - 200,000 ש"ח. הוצאות משפט ותשלומים למומחים: כ"א. הוצאות לחוות דעת מומחים - - 23,157 ש"ח. ס"ה נזקים ממוניים ולא ממוניים 9,601,372 ש"ח. כ"ב. החזר אגרת בית משפט, נסיעות, צילומים, אגרות, איסוף חומר וכיוצ"ב - סכום לא נקוב. כ"ג. 20% שכר טרחת עורך דין. 98. נראה לי כי די בעיון שטחי בסכומי הנזק הנתבעים בכל אחד מהפרטים האמורים, כדי להיווכח שהתובעת או בא כוחה סבורים כי הנתבעים הם עדר של פרות שיש לחלוב אותן, וזאת ללא כל קשר למציאות או לעובדות. 99. התובעת (או בא כוחה) מתעלמת לחלוטין מן העובדה כי חלפו למעלה מחמש שנים מאז הניתוח - ומחלת הסרטן לא חזרה. ניתן לומר, איפוא, כי המחלה שהייתה קיימת בתובעת ב1993- נרפאה לחלוטין ולא הותירה גרורות, שאלמלא כן - כבר היו אלו באות לידי ביטוי. 100. אמנם תמיד קיימת אפשרות שמחלת הסרטן תתגלה שוב בתובעת, אולם בהתחשב במעבר הזמן - תהא זו מחלה חדשה, ולא המשך של המחלה הקודמת בגינה הוגשה תביעה זו. 101. כמו כן תובעת התובעת בתחום הנזק דברים והיפוכם - מחד גיסא היא תובעת 900,000 ש"ח בגין קיצור תוחלת חייה, ומאידך גיסא היא תובעת הפסד השתכרות עד גיל 75 ועזרת הזולת עד גיל 80 - גיל תוחלת החיים ללא קיצור תוחלת החיים. 102. התובעת אף לא מהססת לתבוע נזקים בלתי ממוניים שלוש פעמים, כאילו ניתן לחלק את הכאב והסבל לשלושה גורמים. במיוחד מוזר שהתובעת תובעת פיצוי מהנתבעים בסך 600,000 ש"ח בגין אבדן הרחם והשחלות ועוד 800,000 ש"ח בגין הכאב והסבל עקב אבדן הרחם והשחלות - מה גם שלכריתתם של אלה אין שום קשר ל"רשלנותם" של הנתבעים, שהרי הם נכרתו בשל העובדה שנמצא סרטן בקולון התובעת, ובדיעבד התגלה ברחם אדנומיוזיס שלא ניתן היה לגלותו קודם לכריתת הרחם, הגורם דימומים - וככל הנראה הוא זה שגרם לאנמיה (שהרי תוצאת הבדיקה לגילוי מקור דמם מדרכי העיכול - הייתה שלילית). מכאן, שבין כך ובין כך - היה מקום לכרות את הרחם והשחלות, ולא ניתן להעמיס את כריתתם על הנתבעים - אפילו היו אלה רשלנים בני רשלנים. 103. לא מיותר לציין כי התובעת, כמי שעוסקת בעריכת דין בפועל - אמורה לדעת שאסור לה לעסוק בעסקים, ולמרות זאת - לא זו בלבד שהיא מפרה את החוק, אלא אף אינה מהססת לתבוע מהנתבעים פיצויים בשל הפרה זו. 104. עוד יצוין כי לא שוכנעתי כלל ועיקר שהתובעת סובלת מנכות המשפיעה על 80% מכושר השתכרותה. למעשה לא שוכנעתי כי התובעת איבדה את כושר השתכרותה בכלל. טענת התובעת בדבר אבדן הזיכרון בשל רשלנות הנתבעים אך תורמת לאי מתן האמון בה, שכן כבר ב1980- סבלה התובעת מאבדן זיכרון, כמתועד בתיק הדסה, והדבר לא הפריע לה לעסוק בעריכת דין ובעסקים גם יחד. 105. מאחר שהתובעת אינה סובלת מכל ליקוי בתפקודה בשל מחלת סרטן הקולון - ממנו נרפאה, ובוודאי לא בתפקודה כעקרת בית - קשה לי להבין את תביעתה לסכום של כ450,000- ש"ח בעבור עוזרת בית, שהתובעת העסיקה גם בעבר, ואשר בוודאי עליה להעסיק בעתיד אם תמשיך לעבוד מחוץ לביתה, וכמו כן בוודאי תזדקק לה עם הזדקנותה - ללא כל קשר למחלת הסרטן בקולון בה חלתה וממנה נרפאה. 106. מוזרה היא תביעת התובעת שהיא זקוקה לפיצוי בגין נסיעות במוניות משום שקשה לה לנסוע במכוניתה הפרטית בעקבות מחלתה (שכבר נרפאה), ומאידך גיסא היא תובעת שהנתבעים יחליפו לה את מכוניתה הפרטית לעתים קרובות - כדי שלא תתקע ברכבה הפרטי. התובעת אינה מוגבלת בהליכה ובנסיעה באוטובוסים ותביעתה לפיצוי ניידות - היא תביעת סרק מובהקת. 107. לא פחות תמוהה הדרישה לפצותה בחצי מיליון ש"ח בגין טיפולים רפואיים - כאשר קיים חוק בריאות ממלכתי, וכאשר התובעת נרפאה כליל ממחלת סרטן הקולון. 108. מסיכום המחלה שלה (נספח ו' לתצהיר פרופ' הרשקו) עולה כי התובעת הייתה מאושפזת במשך 16 יום (מיום 3.5.93 ועד יום 19.5.93), ושוחררה לאחר הניתוח במצב כללי טוב מאד (ע' 2 למטה). בהמלצות לשחרורה נקבע: "1) ביקורת במרפאה כירורגית א' בעוד שבוע. 2) ביקורת ד"ר פפר מרפאה אונקולוגית הדסה עין כרם ע"פ תיאום מראש. 3) המשך טיפול תרופתי כמקודם. מעקב רופא מטפל. 4) טיפול אסטרוגני ע"פ המלצת רופא נשים. בקורת במרפאת גיל המעבר". אין בהמלצות המלצה לטיפול כימוטרפי. 109. לא מצאתי במסמכים שהוצגו לי את כרטיס הטיפול הכימוטרפי בתובעת, ולא ידוע לי מתי החלו הטיפולים, כמה טיפולים קיבלה, כל כמה זמן ניתן טיפול כזה, ומתי הסתיימה סידרת הטיפולים. 110. אף אחד מהמומחים לא כתב בחוות דעתו ולא נשאל אם בעת מתן הטיפול הכימוטרפי - יכלה התובעת לעבוד, אם לאו. העדה היחידה שהתייחסה לנושא זה הייתה שותפתה של התובעת במשרד עורכי הדין - עו"ד נעמי הוכשטיין, והיא העידה כי התובעת עבדה ככל יכולתה בתקופה בה קיבלה את הכימוטרפיה. (ע' 97). אין מדובר, איפוא, בהעדר מוחלט מן העבודה למשך כל תקופת הכימוטרפיה. 111. אולם גם בהנחה שהתובעת לא עבדה כלל במשך שנה שלמה - ברור כי הפסדיה אינם יכולים אפילו להתקרב להפסדי ההכנסה שהיא טוענת להם בתביעתה או בסיכומיה. 112. תביעת התובעת את הפסדי החנויות שהפעילה באמצעות חברות בע"מ - נידונה לדחייה, שכן החנויות הופעלו על-ידי גוף משפטי מחד-גיסא, וכן הופעלו על-ידי עובדים ובני משפחה של התובעת - מאידך גיסא. התובעת עצמה בילתה מעט מאד בחנויות הנ"ל שכן הייתה עסוקה בעריכת דין (בנוסף לטיפול בארבעת ילדיה), ולכן אין לקשור את הפסדי החנויות - למחלתה או להעדרה. יתר על כן - לתובעת, כעורכת דין - לא היה ניסיון של ממש בהפעלת עסקים, ואילו הייתה לוקחת לחנויות מומחה לעסקים למלא את מקומה - יכלה להימנע מכל ההפסדים שנגרמו לחנויות בשל העדרה (אם בכלל ההפסדים היו בשל העדרה ולא מסיבות אחרות), שהרי חובה על התובעת להקטין את נזקיה. משנמנעה התובעת מלשכור שירותיו של עובד מתאים שימלא את מקומה (ואולי אף בעל ניסיון עסקי רב ממנה, והיכול להקדיש את כל זמנו לחנויות ולא רק שעה ביום, פה ושם, כפי שהיא עשתה), אין לה להלין על הפסדיה - אלא על עצמה בלבד, ובוודאי שאין זו עילה לחייב את הנתבעים בהפסדי החנויות - אפילו היו הנתבעים רשלנים בטיפולם בה. 113. הנתבעים לא גרמו למחלת הסרטן של התובעת, ואף אם זו הייתה מתגלה מספר חודשים קודם לכן - עדיין הייתה התובעת זקוקה לניתוח, וסביר מאד כי הייתה זקוקה גם לטיפול כימוטרפי - כדי להבטיח חיסול כל גרורות אפשריות או כל תאים סרטניים זעירים שאינם נראים לעין. אף אחד מהמומחים לא נשאל על כך ואין לפנינו ראייה אם ניתן היה לוותר על הכימוטרפיה אילו הסרטן בקולון היה מתגלה זמן מה קודם למועד שהתגלה. 114. מאז הניתוח להסרת הגידול ועד היום - חלפו למעלה מחמש שנים, ומחלת הסרטן לא חזרה בתובעת. המומחים מסכימים כי אי שובה של המחלה במשך חמש שנים - משמעה הבראה מוחלטת מן המחלה שהייתה. 115. התוצאה היא כי לתובעת אין כל נכות תפקודית מחמת מחלת הסרטן בקולון, ועל כן אין לפצות אותה בגין הפסדי השתכרות בעתיד או בגין עזרת צד ג' בעתיד בשל נכות תפקודית. 116. יתכן שבעלה של התובעת היה לידה חלק מזמן מחלתה והפסיד בכך ימי מחלה שלו - אלא שלא הוכח כמה ימי מחלה ניכו לו בגלל סיבה זו; וממילא היה עליו להיות לידה לאחר הניתוח ובעת הטיפול הכימוטרפי - וזאת אף ללא כל קשר לנתבעים. 117. טענת התובעת שבנה וכלתה הפסידו כסף והתפתחות בקריירות שלהם בגלל מחלתה - הינה אבסורדית לחלוטין, שהרי התובעת יכלה לקחת עובדים אחרים, ויותר מיומנים - לביצוע העבודה שבוצעה על-ידי בנה וכלתה. אם הבן והכלה העדיפו ומעדיפים לעבוד בחנויות התובעת - מן הסתם כדאי להם לעשות כן, ובוודאי שאין הנתבעים חייבים בפיצוים - אפילו היו הנתבעים רשלנים כלפי התובעת. 118. נוכח כל האמור - אפילו הייתי קובעת כי הנתבעים התרשלו כלפי התובעת - עדיין היה סכום הפיצוי מקביל להפסד שכר של שנה של התובעת, שאינו יכול לעלות על השכר שהיא הצהירה למס הכנסה עובר למחלתה, וכן כאב וסבל רק בגין ההחמרה במצבה, שהרי מחלת הסרטן קיננה בתובעת ללא קשר לנתבעים. 119. התובעת אינה זכאית לפיצוי בשל הפרוגנוזה הגרועה להחלמתה עקב מעבר הזמן מאז חשה בחולשה ועד הניתוח, שהרי בפועל משתייכת התובעת לאותו אחוז (נמוך או גבוה) - בהם הטיפול הצליח, והמחלה לא חזרה. 120. מאחר שהתובעת אחראית אחריות רבה ועיקרית להתמשכות הזמן מאז פנייתה הראשונה לד"ר הרו ועד לגלוי מחלתה והניתוח שנערך בה - בשל אי ביצוע חלק מהבדיקות שנדרשה לבצע, אי לקיחת כדורי ברזל באופן שוטף, ביקור אצל הרופאים בהפרשי זמן גדולים - על פי בחירתה הבלעדית, אי חזרה לרופאים במועדים שנדרשה להתייצב, הרי בכל מקרה הייתי קובעת לה רשלנות תורמת גבוהה, אף אילו סברתי שהנתבעים התרשלו בטיפולם בה. 121. עלי להודות כי כשקראתי את סיכומי ב"כ התובעת לעניין גובה הנזק הנתבע, חשבתי לעצמי עד אנה תגיע עזות המצח - ולא יכולתי להאמין למראה עיני. 122. נראה לי כי שיא עזות המצח הינה הדרישה לשכר טרחת עורך דין בשיעור 20% מן הסכום המופקע שנתבע. אם אכן זהו השכר הראוי לעורך הדין שטפל בתיק זה מטעם התובעת, מן הסתם זהו השכר הראוי גם לעורך הדין שטיפל בתיק זה מטעם הנתבעים. לפי זה - זכאים הנתבעים להחזר הוצאותיהם ולשכר טרחת עורך דין בשיעור 800,000 ש"ח - על פי הסכום הנתבע בכתב התביעה, או 1,800,000- ש"ח - על פי הסכום המתוקן הנתבע בסיכומי ב"כ התובעת, שכן זה הסכום שב"כ התובעת ביקש כשכרו אילו התביעה הייתה מתקבלת. 123. חסד גדול אני עושה, איפוא, עם התובעת כשאינני פוסקת כנגדה אותו שכר טרחת עורך דין שהיא ביקשה כי אפסוק לטובתה. 124. על פי התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין - בגין תביעות כספיות על סכום העולה על 276,110 ש"ח - יש לשלם שכר טרחת עורך דין בשיעור 10% מהסכום שנפסק. מובן מאליו כי אם הסכום שנפסק הוא אפס - משום שהתביעה נדחתה - יש לפסוק לב"כ הנתבעים את שכר הטרחה לפי הסכום הנתבע. היה מקום, איפוא, לפסוק כי התובעת תשלם לנתבעים כשכר טרחת עו"ד - סך של 400,000 ש"ח- לפי הסכום הנתבע בכתב התביעה, או 900,000 ש"ח- לפי הסכום הנתבע בסיכומי ב"כ התובעת. 125. למרות האמור אני פוסקת כי התובעת תשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין נמוך מזה המגיע ממנה, אולם בוודאי אין לפסוק סכום בלתי משמעותי, שכן התובעת גרמה הוצאות רבות מאד לנתבעים, שלא לדבר על בזבוז זמנם ועגמת הנפש שגרמה להם, ואף יש להרתיע תובעים פוטנציאליים מפני תביעות סרק. 126. א. אני קובעת, איפוא, כי על התובעת לשלם את כל אגרת בית המשפט על סכום התביעה. ב. התובעת תשלם לנתבעים בגין הוצאותיהם ושכר טרחת עורך דינם - סכום השווה לכ5%- מערך התביעה, דהיינו - 200,000 ש"ח + מע"מ בלבד. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. פיצוייםרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותסרטן