קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים על אלימות חיילי צה''ל: (1) ביום 9/7/88 בשעות הלילה התרחש אירוע קשה ביותר המחייב חשבון נפש נוקב: בכפר עורורה שבנפת רמאללה, נכנס בשעות הלילה כח צה"ל שמנה מספר בחורים לביתו של התובע שהוא תושב הכפר, העיר אותו משנתו, היכה אותו קשות בכל חלקי גופו, הוריד אותו אל הרחוב תוך הכאתו, שם אזיקים על צווארו והשליכו על הכביש. אחד מאנשי הכח לקח אבן והלם בתובע בראשו. הוא איבד את הכרתו והובהל לבית החולים ברמאללה כשהוא מחוסר הכרה. בצילום CT נמצא כי לתובע שבר בראש, וכתוצאה מכך בוצע בו ניתוח. הוא אושפז למשך כשבוע, והפך נכה לצמיתות. קודם לכניסת הכח לבית התובע, הרסו החיילים מכונית של התובע שעמדה בפתח הבית. התובע עותר כלפי המדינה לפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו. נפתח בבירור העובדות. גרסת התביעה כך מתאר התובע, בגרסה אמינה, את אשר ארע לו (עמ' 17): "אשתי העירה אותי ביד שלה ואומרת קום, יש צבא ששוברים את המכונית וגם שוברים את הבית. אני קמתי וראיתי שהצבא מולי. כשקמתי הם כבר היו בתוך הבית, ראיתי אותם מולי בתוך הבית. הם אמרו לי: אתה פה? אתה חסן ואתה צריך למות היום, אמרתי להם: למה? הוא לא ענה לי רק תפס אותי מהשערות והתחיל להרביץ לי. היו שם 3-4 שהיו מכים אותי. הם הורידו אותי מקומה שניה דרך המדרגות והם היו ממשיכים להכות אותי. הם הורידו אותי למטה על הכביש. היכו את אבא שלי ואת אמא שלי גם... הורידו אותי לכביש וסגרו את דלת הכניסה על אבא ואמא. שמו על הצוואר שלי אזיקים מפלסטיק והתחילו להכות אותי במקלות, וזרקו אותי... על הכביש. בדפנות הרכב הוא התחיל להכות את הראש שלי. אחד מהם לקח אבן והתחיל להכות אותי בראש. אחר כך אני לא ידעתי מה קרה איתי, התעוררתי בבית החולים...". גרסה זו - שכאמור היתה, כשלעצמה, אמינה ואמיתית בעיני - נתמכה בעדויות של עדי ראייה: אשתו של התובע (עמ' 2) ובת אחיו (עמ' 11). גרסאות עדות-הראייה תואמות ביסודן לגרסה הבסיסית של התובע ומאששות אותה לכל אורכה. אם ישנן אי אלו אי התאמות, הן שוליות ואינן נוגעות לגרעין הגרסה - עובדה שיש בה דווקא כדי לחזק את אמינותם של העדים המסייעים ולא להחלישם. לא למותר להזכיר כאן את עדותה של אשת התובע המספרת כי ירדה עם אחרים לרחוב לאחר שהחיילים עזבו את המקום וראתה את בעלה שוכב כמת על הכביש, כשהוא מכוסה בדם. היא הבחינה במקום שבו הוכה וראתה שם סימני דם על העפר וכן על האבן שהשתמשו בה כדי להכותו. היא אומרת (עמ' 3): "עד היום אני שומרת את האבן הזאת. היו מין גרגרים של עפר שדבוקים עליהם דם ושערות, ובגלל זה אני הייתי בטוחה שבאבן הזאת היכו אותו" בשלב מתקדם של הדיון ביקש ב"כ המדינה לקבל את האבן לצורך בדיקת המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה והאבן, אכן, נמסרה לידו. עד היום לא נתבשרנו מהן תוצאות הבדיקה של המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה. מן הסתם, אילו נמצאו סימנים כלשהם המנתקים את הקשר בין האבן לבין הגרסות של התובע ואשתו, כי אז היתה המדינה בודאי דואגת ליידע את בית המשפט בממצאים אלה. אניח, איפוא, לצורך הענין, כי האבן שהוצגה היא היא זו שבה נעשה השימוש להכאתו של התובע על ראשו ביום המקרה. חיזוק לגרסת התובע ניתנה, כאמור, גם בעדות בת אחיו של התובע הגרה בסמוך, והיא חוזרת, בעיקרם של דברים, על פרטי המקרה כפי שתוארו לעיל, ומוסיפה כי חיילי צה"ל היכו גם אותה. חיזוק ניכר נוסף לגרסת התביעה נמצא גם בראיות הבאות: (1) מסמכים רפואיים מסמך רפואי (ת5/) מבי"ח רמאללה מתאר את הבאתו של התובע לבית החולים ב9/7/88- לפנות בוקר, ובמסמך עצמו מאותו יום כבר מצוין, בין היתר: “...the patient was presented to our E. Room today... after a hitten by soldiers, as the patient claimed. The patient is semiconscious, drowsy and has difficulty on speech...” בהמשך מתוארת פגיעת ראש ופצעים עמוקים בגולגולת, והצילומים מראים שבר בראש, אשר בעקבותיו הועבר התובע לניתוח. (2) יום לאחר האירוע, ב10/7/88- כתב עו"ד עסלי לשר הבטחון מכתב תלונה חריף ומקיף על אירועי יום ה8/7/88- לאחר חצות בכפר עורורה (ת4/). במכתב זה נפרשות מספר תלונות על מעשי אלימות קשים, שעל פי הטענה, ביצעו חיילי צה"ל בתושבי המקום ובהם גם התייחסות למקרה שלפנינו. וכך נכתב, בין היתר, במכתב התלונה: "ביום 8/7/88 בחצות הגיעו כוחות הבטחון לכפר עורורה. כשלושים חיילים בשני כלי רכב אזרחי נכנסו לביתו של תושב עורורה בשם חסן אל אלרחמן, לאחר ששברו לו את שמשת המכונית וזכוכית המרפסת באמצעות אבנים. החילים נכנסו גם כן לחדרו של חסן ואמרו לו כי "אתה הולך למות". הורידו אותו מביתו והחלו להכותו ולאחר מכן הוכה בראשו באמצעות אבן גדולה עד שהתעלף ועזבוהו. כוחות הבטחון עברו לאחר מעשה זה לביתו של אחיו אחמד על אלרחמן, שם נכנסו לבית והיכו את כל תושביו, נשים וילדים ואף זרקו מהבית את בתו חייפא אחמד ען אלרחמן מגובה של שני מטרים. אושפזה ושוחררה". פרטי התלונה ככל שהם מתייחסים לתובע מתיישבים היטב עם גרסת התובע ובני משפחתו ומאומתים במסמכים רפואיים מבית החולים וגם במצבו הרפואי של התובע מאז ועד היום. ההתייחסות לאלימות שהופעלה כנגד משפחת אחיו של התובע נתמכת גם היא בעדותה של חייפא, אלא שהיא, בכנותה, הודתה בעדותה בבית המשפט כי היא הוכתה על ידי החיילים אף כי לא נזרקה מגובה, כפי שצויין בתלונה. גם היא, אכן, אושפזה בבית חולים עקב הפגיעות ושוחררה לאחר מכן (עמ' 14). (3) יומני המבצעים של הצבא המדינה הגישה כראייה את יומני המבצעים הרלבנטיים למועד האירוע. גם ביומנים אלה, שנערכו בזמן אמת, ישנו סימוכין למקרה. מיומן המבצעים ת8/ עולה תמונה כללית של יום אירועים עמוס בהתפרעויות באיזור ביום 8/7/88. ביומן מצוי "סיכום האירוע בעורורה" באלו המילים: "בתאריך 8/7/88 פלוגת מגד - נכנסה לביצוע מעצרים בעגלין. הכח נכנס דרך עורורה כדי לבצע המשימה בעגלין. כשנכנס הכח לתחילת הכפר, נזרק מטר אבנים מהמדרון הדרומי. הכח המשיך לעגלין, שם גם נזרקו עליו אבנים. לאחר ביצוע המעצרים, נחלץ הכח לעורורה, שם שוב נזרקו עליו אבנים. הכח חולק ל3- כוחות שנכנסו ל8- בתים. בבתים נמצאו צעירים שישנו עם נעליים. הצעירים התנגדו למעצרים והשתוללו לכן הופעל נגדם כח. כן נפרצו מספר דלתות וכתוצאה מהקטטה נשברו חפצים בבתים. סיכום מח"ט: לאחר שהכח נקלע לזריקת אבנים ומחסומים. בעורורה שיקול המפקד בשטח היה נכון ומחייב דהיינו מרדף אחר הזורקים, כניסה לבתים... וחיפושים בבתים ותפיסת הצעירים. למרות התוצאה הקשה של פצועים ממכות, יש להמשיך בפעילות זו. אחרי ביצוע המעצרים שני חיילים ניפצו פנסי מכונית וזו פעולה חריגה ועליה יש להעמיד את החיילים לדין". בטרם הסיכום האמור, נרשם בשעה 6: 30 כי ב3: 30- בבוקר הגיעו לבית חולים 3 פצועים (2 גברים ואשה) מהכפר עורורה. וכך ממשיך היומן: "לדברי הרופא, השלושה נפצעו ממכות של חיילים שנכנסו לביתם. הם נפגעו בראשיהם. אחד מהם מצבו בינוני והשניים האחרים - טוב יותר. פרטיהם: חסן עא' רחמאן עאליה בן 22. מצבו בינוני...". ביומני ידיעות ומבצעים ת9/ ות10/ חוזרות הידיעות על אשפוז 3 מקומיים בבית חולים כתוצאה ממכות "עקב כניסה לביתם... כולם נפגעו בראשם". השם חסן עבדל רחמן ראליה חוזר גם בת10/ וב"כ הנתבעת ביקש ללמוד מכך כי אין מדובר בתובע, בשל השוני המסוים בשם לעומת שם התובע כפי שמופיע בכתב התביעה. יתר על כן, עיון במספרי הזהות של התובע בכתב התביעה לעומת מספר הזהות שנרשם בבית החולים תחת השם חסאן קאליה מצביע על כך שיש שוני בספרה אחת במספר הזהות בין מספרו של התובע למספר שנרשם במסמך הרפואי של בית החולים. (מתוך מספר בעל 9 ספרות: במקום המספר 949366977 נרשם מספר 949166977). אוסיף שתי תמיהות נוספות שעלו במחשבתי שלא קיבלתי להן מענה ברור: האחת: במהלך עדותו של התובע הוא מתייחס למקרה קודם שארע לו זמן מה לפני האירוע נשוא הליך זה שבו נלקח על ידי חיילי צה"ל לאיזור פתוח, הוכנס לתעלה ושם כוסה וכמעט נקבר באבנים עד שחולץ. לא ברור מדוע ענין זה לא הובא לחקירה ולמשפט במידת הצורך, באם יש בו, אכן, אמת. שנית, לא ברור לי מדוע המתין התובע במשך כל תקופת ההתיישנות והגיש תביעה זו יום אחד לפני חלוף ההתיישנות, וזאת כאשר עו"ד עסלי טיפל בהגשת תלונה על אירועי יום ה8/7/88- כיומיים לאחר התרחשותם והיה, כך נראה, מצוי בנושא. לשאלות אלה לא נתקבל מענה והן נותרו מנסרות בחלל. יחד עם זאת, השתכנעתי בכל הנוגע לזהותו של התובע כי הוא הנפגע האמיתי כמתואר בתביעה, ולא נותרו בי סימני שאלה המעמידים את התביעה בספק. חרף השוני המסוים השולי בשם ובמספר הזיהוי, אני מניחה כי מדובר, אכן, בתובע שלפנינו וכי אי ההתאמה הינה פרי של רישום בחוסר תשומת לב מספקת שנעשה במהלך האירועים. ראייה מחזקת למסקנה זו ניתן למצוא בכך כי תלונת עו"ד עסלי שנשלחה ללשכת שר הבטחון יומיים לאחר המקרה מתייחסת לפרטי אירוע הנוגע לתובע תוך ציון שמו הנכון, וגם הנתונים האחרים המצוינים בבית החולים - כגון גיל הנפגע, מצב הפגיעה ומועדה מתאימים כולם לאלה של התובע. יש להוסיף עוד כי ב"כ המדינה כלל לא חקר את התובע במישרין על אי ההתאמות האמורות, וקיימת אפשרות סבירה כי אילו נשאל על כך, היה נותן מענה שהיה מסיר כל ספק. יוצא, איפוא, שאין לזקוף את אי הדיוק ברישום לגורם מהותי שיש בו כדי לפגוע באמינות התביעה ובאמינות התובע. מחומר הראיות התומך בגרסת התביעה עולה תמונה קשה ומזעזעת: נכנסת קבוצת חיילי צה"ל לבית של תושב מקומי הנם את שנת הלילה עם בני משפחתו, ובלא פרובוקציה קודמת ושלא במסגרת פעולה להגנה עצמית כלשהי, עושה בו שפטים ותוקפת אותו כשהוא חסר הגנה במיתקפת אלימות קשה ומשאירה אותו מתבוסס בדמו כשהוא פגוע-ראש על הכביש. על פי גרסת התביעה, אין מדובר במקרה בו היה ניסיון לבצע מעצר של התובע שבעקבותיו אפשר שהיתה התנגדות שבעקבותיה באו מעשי הכאה, והראייה הטובה ביותר לשלילת אפשרות כזו היא כי האיש לא נלקח כלל למעצר, אלא הושלך על הכביש ככלי אין חפץ בו. התובע גם אינו מודה בהשתתפות בהתפרעויות או ידויי אבנים באותו יום, וכפי שנראה בהמשך אין כל גרסה של המדינה המייחסת לו השתתפות כזו. ואפילו נניח כי היה חשד כגון זה כלפיו, האם ניתן למצוא אף שביב של הצדקה להפעלת אלימות על אדם במהלך שנת לילה, כאשר לא נשקפת ממנו כל סכנה שהיא באותה נקודת זמן שבמהלך הדברים? מובן עוד, כי מעשי האלימות שבוצעו בתובע לא נבעו מהתגרות כלשהי מצדו או מצד בני משפחתו והוא ניצב באמצע שנת הלילה, חסר הגנה כנגד כח אלים שעשה בו ובביתו פרעות, לאחר שהרס את רכושו. תמונה קשה זו כפי שהיא ניצבת כאן במלוא חריפותה מצריכה, מטבע הדברים, את תגובתה של מערכת הבטחון - להסביר, לפרש, לתרץ, ולהאיר עיניים מה באמת אירע באותה שעת לילה, לפחות מנקודת ראותה שלה. גרסת ההגנה באלה מסתכמות פעולותיה של מערכת הבטחון באירוע נשוא ענייננו: (א) חקירת מצ"ח בעקבות תלונתו של עו"ד עסלי שהוגשה, כאמור, יומיים לאחר האירוע, הורה הגורם המוסמך בלשכת שר הבטחון לפתוח בחקירת מצ"ח אודות האירוע. במסגרת חקירת מצ"ח נקרו, בין היתר: רונן רביע (נ4/) אייל אהרוני (נ5/) שמעון לוי (נ6/) מנשה קטנוב (נ7/). אלה אנשי כח הצבאי שככל הנראה פעלו בשטח במועד ובמקום הרלבנטי. עדים אלה מסרו, בזמנו, הודעות בחקירת מצ"ח, אשר נתקיימה כשלושה חודשים בלבד לאחר האירוע, כאשר הזכרון האנושי, בעיקר על דבר אירועים חריגים, עדיין טרי ויכולת השחזור קיימת במלואה. הקורא את הודעות עדים אלה בחקירת מצ"ח, מתרשם כאילו הן נכתבו על ידי אדם אחד ולא על ידי ארבעה עדים נפרדים. המוטו: "לא מכיר, לא יודע..." לא מכירים את הכפר עורורה, לא זוכרים דברים כלשהם מאלה המצוינים בתלונה, לא פגעו באנשים, לא שברו רכוש, והכל בעצם לא היה ולא נברא. עדים אלה אף הופיעו להעיד ולהלן נעמוד על פרטי עדותם בבית המשפט. החשוב לציין בהקשר לחקירת מצ"ח הוא שני אלה: (א) לא הובאו בפנינו כל ממצאים מחקירת מצ"ח מעבר לעדויות חיילים ש"לא ראו, לא שמעו, לא ידעו, ומעודם לא הכירו את הכפר עורורה"; לא נעשה כל מאמץ חקירתי אמיתי על מנת להעמיק את החקירה ולהגיע למסקנות אשר יאירו באופן רציני את אירועי יום ה8/7/88-, לפחות כפי שתועדו ביומני המבצעים. דהיינו: מה קרה שחיילים פשטו בבתי המקומיים באישון לילה והיכו, שברו והרסו? מה ארע בכפר עורורה שבעטיו הובאו 3 פצועים לבית החולים; מי הם אותם חיילים אשר פגעו ברכוש אחרי "ניסיונות מעצרים" ואשר אפילו ביומן המבצעים נאמר לגביהם כי הם יועמדו לדין, ומהם פרטי האירועים הקשורים בניסיונות המעצר כפי שתועדו ביומן המבצעים? לאמיתו של דבר, אין כל מאמץ חקירתי המכוון לבדיקה אמיתית וכנה של תלונותיו של עו"ד עסלי. לא ידוע לנו אם עו"ד עסלי זכה אי-פעם לתשובה על מכתב התלונה המפורט שכתב. כל שהובא לידיעת בית המשפט היא שורה של עדויות חיילים, בלתי מהימנות, האומרים כאיש - אחד: לא היינו, לא שמענו, לא ראינו, איננו יודעים דבר. (ב) יתר על כן: בני משפחת התובע נשאלו האם הגיעו אליהם אנשי מצ"ח לחקור אותם אודות האירועים במסגרת בדיקת תלונתו של עו"ד עסלי, ותשובתם לכל אורך הקו היא בשלילה. פרט לאמירה בלתי ברורה דיה של התובע בעדותו כי בעת שהותו בבית החולים "דיברו עם אחיו" (עמ' 18). כך הוא בחודש אוקטובר 88 כשהתנהלה החקירה וכך הוא לאורך כל השנים עד היום. איש מטעם מערכת הבטחון לא טרח לבדוק, לשאול, לחקור או לדרוש, גם זמן רב לאחר שהתובע חזר לביתו ויכול היה לשתף פעולה בחקירה. הלזו "חקירה" תיקרא? זוהי חקירה כושלת, שלא כוונה למטרת בירור האמת, אלא עניינה בניסיון לצאת ידי חובה, להסתיר ולהצניע את האמת. אולם בכך לא די. מגמת ההסתרה נמשכה כקו גם באולם בית המשפט. עדויות ההגנה בבית המשפט קו ההסתרה, הטיוח והסירוב להתמודד עם בירור העובדות לאשורן חוזר על עצמו גם באולם בית המשפט. כאן הופיעו רק חלק מן העדים שנחקרו והיו מעורבים בחקירת מצ"ח, וחלקם האחר לא טרח להתייצב בבית המשפט אף שזומן כדין. העדים שהופיעו מטעם מערכת הבטחון הם רונן רביע, אייל אהרוני, שמעון לוי, משה קטנוב וזיו זאבי (ששימש סמ"פ). כל החיילים האלה שרתו בתקופה ובאזור הרלבנטיים לאירוע. מכל מאות אנשי הכח שפעלו בשטח באותה תקופה, הגיעו חוקרי מצ"ח אליהם, ככל הנראה בהכוונת המפקדים ובאמצעות שחזור האירועים. בבית המשפט חזרה התופעה שאפיינה את מוסרי ההודעות לחוקרי מצ"ח: "לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי... וכו'". עדויות החיילים בבית המשפט קורצו כולן מעור אחד. עדויותיהם כאילו צוטטו מנוסח הודעה לבית המשפט שנוסחה בידי כולם כאיש אחד, וההתאמה ביניהם היתה מופלאה, וללא רבב. איש לא סטה מהמתכונת המנוסחת, כמעט המילולית, שצוטטה על ידי חברו. בכך נסתכמה גרסת ההגנה, והיא לא יספה. על העדויות שהושמעו בפני אוכל לומר אחת משתיים: או שהחיילים שהעידו בבחינת "ההולכים בסך כאיש אחד" שקרו במצח נחושה הן בחקירת מצ"ח והן בבית המשפט והם אכן היו מעורבים באירועי האלימות הקשים נשוא הליך זה; או, לחילופין, אם דברו אמת, הרי בכל מקרה, חקירת מצ"ח נכשלה כשלון חרוץ בכך שלא חשפה, בפסיביות מכוונת, כך נראה, את האחראים האמיתיים למעשים שאירעו. היא הסתפקה במיגוון הודעות הכחשה לאקוניות ולא עשתה אף מאמץ מינימלי להגיע למעורבים האמיתיים ולבדוק את משמעות האירועים שאירעו. לא פחות מפליאה היא התייחסות הנהגת מערכת הבטחון אשר לא עמדה בעוד מועד על כך שממצאי חקירת מצ"ח יועברו אליה, ולא דרשה כי החקירה תבוצע כראוי תוך מיצוי כל האמצעים העומדים לכך. ואכן, מכל כיוון של הסתכלות, ארע כאן כשל-מערכתי בולט, שיש לתת עליו את הדעת ולהסיק ממנו את מלוא המסקנות. ואין די בהשגות לגבי החיילים שהופיעו להעיד. יש דברים לומר גם לגבי אלה מהם שהוזמנו לבית המשפט להעיד וכלל לא טרחו להופיע: בישיבת ההוכחות האחרונה של המשפט הודיע ב"כ המדינה כי מספר עדים חשובים שהוזמנו לא כיבדו את בית המשפט בהופעתם, ואלה הם: חוקר מצ"ח - יגאל חלפון שהוזמן להעיד ואמור היה להסביר ולתרץ כיצד נוהלה חקירת מצ"ח בענין זה לא התייצב; הוזמן העד יוסי בכר ששימש מ"פ של הפלוגה במועד הרלבנטי, אשר הוזמן ולא התייצב לעדות. מדברי ב"כ המדינה, נראה שחוקרי מצ"ח הגיעו לאותם חמשת חיילים שנחקרו דרך אותו מ"פ יוסי בכר. חרף חשיבותה המיוחדת של עדותו, הוא לא טרח להופיע. (עמ' 63 לפרוטוקול). עדים נוספים שהוזמנו - יחיזאל גוזל, ערן כץ, ברנע, וחייל נוסף שאמור היה להעיד - לא התייצבו. וכך נותרה גרסת ההגנה לא רק מקוטעת ולאקונית, אלא אפופה בסימני שאלה כבדים החורגים אף מעבר להיבטים של העדר שקידה ותשומת לב בחקירה ודרישה של ענין כבד משקל; זוהי גרסת הגנה המצביעה יותר ויותר על קיומה של מגמת הסתרה מכוונת, ניסיון לטייח ולהימנע במודע מלהתמודד עם אירועים קשים שיש ליתן עליהם דין וחשבון, ואולי אף את הדין. אין, אכן, מקריות בדברים שאמר העד משה קטנוב, אחד החיילים שהעיד כאשר תיאר את מהות החקירה שהתנהלה בענין זה (בעמ' 52): "אמרו לנו שם שזה הליך פורמלי, שגובים עדות על הגשת תלונה של מישהו באזור. אני הבנתי שזה כדי לצאת ידי חובה..." בתיק זה אנו עוסקים בעניינו של התובע, ובגורל שנפל בחלקו למשך כל חייו עקב התעללות חיילי צה"ל שלא ניתן לה כל הסבר, ובודאי לא נמצא לה כל צידוק. אולם עניינו של התובע כאן גולש אל מעבר לנושא האינדיבידואלי. קשורה ותלויה בו גם דמותה ותדמיתה של מערכת הבטחון, של צה"ל ושל החברה בישראל כולה. מעבר השנים הרבות מאז המקרה, והעובדה כי התביעה הוגשה זמן רב אחר האירוע אינם פוטרים ואינם מקהים מהצורך לחקור ולדרוש עד תום את אשר אירע, ולנקוט באמצעים המתאימים גם כיום אם יימצא מקום לכך. הדברים הם בלב המצפון החברתי והלאומי שלנו, ואין לנוח ולשקוט עד לליבונם המלא. האחריות לשבחו של ב"כ המדינה ניתן לומר כי הוא הגביל את טיעוניו בסיכומיו להיבט העובדתי ולא כפר בקיום אחריות על המדינה אם אמנם תוכח גרסתו העובדתית של התובע. לאור עמדה זו, אין למעשה צורך לברר את ההיבט המשפטי הקשור באחריות המדינה למעשי הפרת החוק על ידי חיילי צה"ל, ובמיוחד נוכח מעשי הפרה חמורים שבוצעו על ידם בלא כל התגרות, שלא במסגרת הגנה עצמית, כשכל עיקרם תקיפת אדם חסר הגנה בעיצומה של שנת-לילה. אומר מעבר לנדרש: המדינה אחראית במקרה זה ולו בעוולת רשלנות בנזיקין. על פי סעיף 2 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב1952-, דין המדינה לענין אחריות בנזיקין כדין כל גוף מואגד, פרט לאמור באותו חוק. על פי סעיף 3 לאותו חוק, ישנו סייג לאחריות המדינה בנזיקין ביחס למעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אולם אחראית המדינה על רשלנות שבמעשה. בענייננו, אין מדובר על פניהם, במעשים שנעשו בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב, תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, ואף לא נטען כך. אשר לאחריות המדינה ברשלנות יש לומר: על כוחות הצבא חלה חובה מושגית לשמור על החוק, הסדר והבטחון באזורים הנתונים לשליטתו. מחובה זו נגזרת גם אחריות להגן על גופם ורכושם של תושבי המקום ולמנוע מהם פגיעה. כנגזר מכך, וכדי למנוע הפרות סדר והתפרעויות, נגזר על הצבא, לעיתים, להשתמש בכח, תוך איזון מתמיד בין חובת ההגנה על שלום הציבור, לבין הצורך הסביר להגן על שלום הפרט, בין אם הוא נמנה על תושבי המקום ובין אם הוא נמנה על הכח הצבאי. משמעות החובה המושגית היא, על כן, תולדה של איזון משתנה בין חובת הכח הצבאי לדאוג לבטחון הציבור לבין חובתו להגן על שלומו של הפרט ואיזון זה הוא המגדיר את תחומי החובה במקרה נתון (ראה ע"א 751/68 רעד נ' מדינת ישראל, פד"י כ"ה (1) 197, 215-216). מכל מקום: ברור הוא כי לעולם אין להצדיק שימוש באלימות שאין בינו לבין שימוש בכח סביר ולא כלום ולעולם השימוש בכח צריך להיות תואם להיקפה של הסכנה ואסור שיחרוג מהנדרש באופן סביר לצורך החזרת הסדר על כנו. החובה הקונקרטית מיוחדת היא למזיק הספציפי ולניזוק הספציפי ואינה "קיימת בחללו של העולם" (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית-שמש, פד"י ל"ז (1) 113, 127). בנסיבות שלפנינו כפי שהוכחו על ידי ראיות התביעה, לא היה שמץ של צורך במעשי אלימות כנגד התובע בזמן ובמקום בו הופעלו עליו. מדובר במעשי פרעות והתפרעות - הפעם מצד הצבא כלפי אדם במצב של חוסר הגנה - בלא הצדקה, ושלא במסגרת הגנה עצמית או מיצוי חובת הגנה על הזולת. ישנו יסוד למחשבה כי אחריות ברשלנות כוללת בתוכה גם גרימת נזק בזדון, ואף התנהגות מכוונת וזדונית תוכל להיכלל במסגרת עוולת הרשלנות בנסיבות מתאימות. (ראה טדסקי, דיני נזיקין, מהד' 2, עמ' 89, 102, 306; ע"א 413/64 אברהמי נ' עירית ת"א-יפו, פד"י י"ט (1) 114, 119; רובינשטיין, פרידמן "אחריות עובדי ציבור בנזיקין", הפרקליט כ"א עמ' 61, 66-67, 74-5; אולם ראה מנגד גישתו של פרופ' טדסקי, "נזקי גוף ללא שימוש בכח והרשלנות הזדונית", הפרקליט כ"ג, עמ' 170, 180). בנסיבות אלה, ביצעו חיילי צה"ל שהיו מעורבים בהכאתו של התובע, מעשה של עוולה אזרחית, שניתן לשבצה במסגרת עוולת הרשלנות. המדינה, כאחראית באחריות שילוחית למעשיהם, חבה כלפי התובע בנזיקין. על התובע מצידו לא חלה כל אחריות תורמת, וכזו כלל לא הוכחה. הנזק הנכות אין חולק כי לתובע נגרמה נכות משמעותית עקב תקיפתו בידי חיילי צה"ל. באשר לשיעור נכותו, הוגשו שתי חוות דעת רפואיות: האחת של ד"ר יעקב ורדי מבי"ח שערי צדק מטעם התובע, והאחרת מטעם פרופ' רכס מבי"ח הדסה עין כרם מטעם הנתבעת. בהסכמה, המומחים לא נחקרו ונותר לבית המשפט לקבוע את משקל חוות הדעת על פי מכלול הראיות וטיעוני הצדדים. על פי חוות דעתו של ד"ר ורדי (מיום 6/7/95), מדובר לגבי התובע בחבלת ראש אשר לוותה בזעזוע מוח, ובשבר דחוס. אף שהמומחה מצא כי במהלך הזמן חל שיפור בליקויים עד להיעלמותם הקלינית, הוא מצא נזק "ברמת הארגון הפונקציונלית של רקמת המוח למרות שבבדיקת CT לא הודגם ממצא אנטומי". לאור זאת, הוא העריך את נכותו של התובע ב30%- לפי סעיף 29 (11) ו20%- לפי סעיף 36 (ב) ג' לתקנות המל"ל המביאים לנכות משוקללת של 44%. פרופ' רכס ניתח את מצב התובע על פי המסמכים ובחן את תלונותיו בדבר התקפים אפילפטיים ואת גרסתו בדבר היזקקות לתרופות. מעבר לפגיעה הקבועה עקב חבלה בגולגולת ושבר דחוס שהצריך ניתוח, הוא לא מצא נכון למאי 96' אי תקינות בבדיקות והעלה ספק לגבי התלונות בדבר התקפים לאחר שלא מצא להם סימוכין בממצאי הבדיקות. עם זאת, הוא מצא כי המבחנים הקוגניטיביים הצביעו על הפרעה מתונה בקשב, ריכוז וזכרון. פרופ' רכס קבע לתובע את שיעורי הנכות הבאים: 20% - על פי ס' 36 (2) (ג) בגין חסר בעצם הגולגולת. 15% - על פי ס' 34 ב-ג (מותאם) לאחר קרניוטמיה עם הפרעות מתונות בתיפקוד קוגניטיבי. בסיכום הוא קבע לתובע נכות משוקללת בשיעור 32%. הפערים בהערכת המומחים הרפואיים נובעים, בין היתר, ממידת ההסתמכות המאפיינת כל מומחה על דברי התובע ומשפחתו בכל הנוגע לקיום התקפים של אובדן הכרה ופרכוסים והיזקקות לתרופות. לענין זה יש לומר: מצד אחד, גרסתו העובדתית של התובע לאורך הקו היתה, ביסודה, מהימנה לכן ניתן להניח שגם בענין זה הוא אומר אמת. מצד שני, אין להקל ראש בעובדה כי בבדיקות שערך פרופ' רכס לא נמצאו ממצאים מעבדתיים המצביעים על לקיחת תרופות טגרטול או אחרות הנלקחות כנגד התקפים. לעומת זאת, צורף מירשם ת1/ מטעם ד"ר נאסרי המעיד על מתן תרופת טגרטול לתובע. בנסיבות הענין, ותוך התייחסות למכלול ההיבטים לכאן ולכאן, אעמיד את נכות התובע על שיעור של 40% (משוקלל). הפסד השתכרות התובע עבד כחייט לפני האירוע. על פי עדותו ועדות אשתו הוא השתכר בין 1,000 ל1,300- ש"ח לחודש, וחוץ מכך הרוויח ממכונית שהיתה בבעלותו ושימשה להסעה בשכר בידי קרוב משפחה. על פי הטענה, המכונית נהרסה אף היא על ידי החיילים באותו אירוע, אולם לא הובאו כל הוכחות באשר לקורותיה לאחר האירוע - תיקונה, מכירתה או המשך החזקתה בידי התובע, וכיוצא באלה. ברי, כי אם המכונית שימשה מקור הכנסה, סביר להניח כי ניתן היה לתקנה ולהמשיך להפיק ממנה הכנסות אולם מידע הקשור בכך כלל לא נודע. לאור זאת, לצורך הערכת הפיצוי, אתייחס להפסד השתכרות ממשלח היד, ולא אתייחס לנושא ההכנסות מהמכונית. התובע העיד כי מאז התאונה לא חזר לעבוד במקצועו שכן אין לו יכולת ריכוז הנדרשת לעבודת חייטות. כן הוא הסביר שהוא עוזר מעט לאחיו בעבודות צביעה ונתמך על ידם. מחוות הדעת הרפואיות - שלא מצאו חסר נוירולוגי בבדיקות המאוחרות - אין להתרשם כי התובע אינו מסוגל למצוא עבודה המתאימה לכישוריו הנוכחיים; עם זאת, ניתן להסכים שלעבודות תפירה יהיה לו קשה לחזור. התרשמתי כי היה ניסיון לעשות מינימיזציה של כושר העבודה של התובע, בעוד שהוא יכול על פי הממצאים הרפואיים לבצע עבודות שתספקנה לו, לפחות, מקור פרנסה חלקי. ראוי, איפוא, לחשב את הפסד כושר ההשתכרות של התובע על בסיס נכותו בשיעור 40% ולראות בה לצורך הענין הן נכות רפואית והן נכות תיפקודית. ההפסד לעתיד יהיה, איפוא, כדלקמן: הכנסתו בשיעור 1,300 ש"ח לחודש ערב התאונה עומדת על סך 3,886 ש"ח נכון להיום לאחר שהוצמדה בשיעור של 80% למדד יוקר המחיה. החישוב ייעשה, איפוא, כך: הפסד לעתיד: יחושב על פי 40% מבסיס שכר של 3,886 ש"ח עד גיל 65, בהיוון מתאים. הפסד לעבר: לאור אופי הפגיעה אני מחליטה, כדלקמן: (1) למשך שנה מיום האירוע - עד 8/7/89 יחושב לתובע הפסד שכר מלא על בסיס 3,886 ש"ח לחודש. (2) מיום 8/7/89 ועד למועד פסק-הדין - ייעשה החישוב על בסיס הפסד של 40% מבסיס שכר של 3,886 ש"ח בחודש. כאב וסבל כאבו וסבלו של התובע עקב האירוע הוא גדול. הוא הפך נכה בשיעור משמעותי כתוצאה ממעשי תקיפה ברוטליים של גורמים הנמנים על מערכת אכיפת החוק, הסדר והבטחון של ישראל. יש לפצות את התובע על סבלו ועל גריעת כושרו לכל חייו בדרך שלכל הפחות תיטיב עמו ועם משפחתו מההיבט הכספי. בנסיבות הענין, אני אומדת את הפיצוי הראוי בגין כאב וסבל בסכום של 200,000 ש"ח כערכם כיום. הוצאות רפואיות אני מקבלת את גרסת התובע כי הוא נזקק לתרופת הטגרטול לכל ימי חייו למניעת תופעות אפילפטיות עקב פגיעתו. עם זאת, בשל הסתייגותו של פרופ' רכס מהיבט זה עקב ממצאי בדיקות, אמנע מפסיקת סכום חודשי, ואפסוק סכום גלובלי בגין העבר והעתיד גם יחד. ישולם לתובע סכום פיצוי בשיעור 20,000 ש"ח כערכם כיום בעבור תרופות וטיפולים רפואיים במידת הנדרש. הוצאות ניידות נטען על ידי התובע כי עקב פגיעתו, הוחמרו הוצאות הניידות שלו. הוכח כי גם קודם לתאונה לא היה בעל רשיון נהיגה ויש להניח כי נזקק לנסיעה בתחבורה ציבורית. לא הוכח כי לאחר התאונה הוא אינו יכל לחזור ולהיזקק לתחבורה ציבורית. לאור זאת, נראה לי כי פריט נזק זה לא הוכח. סיעוד ועזרת הזולת לא הובאו הוכחות ברורות לצורכי סיעוד ועזרת הזולת של התובע בין לעבר ובין לעתיד. יחד עם זאת, לאור נכותו המשמעותית וגרסתו בדבר קיום התקפים אפילפטיים מידי פעם, סביר להניח כי היתה הזדקקות מסוימת לעזרת זולת בעבר, במיוחד לאחר החזרה מבית החולים, ובמידה פחותה גם לאחר מכן, ויש להניח כי עזרה מסוימת תידרש אף בעתיד. בהעדר הוכחה ספציפית, אני פוסקת לעבר ולעתיד דמי סיעוד ועזרת זולת בסכום כולל של 20,000 ש"ח כערכם כיום. לסיכום, זו הפסיקתא: נוכח אחריותה של המדינה לפגיעתו של התובע, עליה לשלם לו פיצוי בשיעורים הבאים: (1) הפסד השתכרות לעתיד - 40% מבסיס שכר של 3,886 ש"ח ממועד פסק-הדין ועד הגיע התובע לגיל 65 בהיוון מתאים. לעבר - מ8/7/88- עד 8/7/89 - הפסד מלא על בסיס 3,886 ש"ח לחודש. מ8/7/89- עד מועד פסק הדין - על בסיס הפסד 40% מבסיס שכר של 3,886 ש"ח בחודש. (2) כאב וסבל ישולם פיצוי בשיעור 200,000 ש"ח נכון להיום. (3) הוצאות רפואיות ישולם פיצוי בשיעור 20,000 ש"ח נכון להיום. (4) סיעוד ועזרת זולת ישולם פיצוי בשיעור 20,000 ש"ח נכון להיום. (5) הוצאות ושכר טרחה הנתבעת תשלם לתובע את כל הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% בתוספת מע"מ. (6) לכל סכומי פסק הדין יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום. (7) נוכח ההיבט הציבורי המתלווה לממצאי פסק דין זה בכל הקשור למעורבות חיילי כח צה"ל במעשי אלימות קשים כלפי התובע שהסבו לו נזקים גופניים קשים ונכות צמיתה, וככל שהדבר נוגע לאופן ביצועה של חקירת מצ"ח, למחדלי הופעתם בבית המשפט של עדים מהותיים מטעם המדינה ובשים לב לטיב העדויות שבפועל ניתנו על ידי עדי הגנה שהעידו, אני מורה על העברת פסק דין זה לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה ולפעולה על ידו ככל שימצא לנכון. המזכירות תעביר, איפוא, עותק מפסק הדין לצדדים וליועץ המשפטי לממשלה.אלימותצבאפיצוייםצה"לחיילים