להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים בזמן העמסת ארגזים למשאית: המערער הוא נהג משאית שהוזמן ביום 2.8.1995 להוביל במשאיתו מטען עגבניות. הוא המתין עד שאחד העובדים יעמיס את הארגזים על גבי המשאית, ומשהסתיימה פעולת הנחת המטען על גבי המשאית, החל המערער לפרוס על המטען ברזנט המיועד לכיסויו. במהלך פעולה זו נפצע המערער, שעה שאחת הגומיות המשמשות להידוק הברזנט אל ווי הקשירה השתחררה בעת המתיחה ופגעה בעינו השמאלית. עובדות אלה לא היו שנויות במחלוקת ונקבעו על סמך עדות המערער, שהייתה מקובלת על בית-המשפט קמא כמשקפת את מה שהתרחש. בגין תאונה זו הגיש המערער תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן - חוק הפיצויים) נגד בעלי המשאית ונגד המבטחת לפי חוק הפיצויים. עמדתו הייתה ועודנה שהתאונה היא תאונת דרכים כמובנה בחוק הפיצויים. בא-כוח המשיבים טען בבית-המשפט קמא ובפנינו כי מדובר בתאונה שאירעה תוך כדי טעינה ופריקה ואשר אין לראותה כ"שימוש ברכב" לצורך החוק הנזכר. בית-משפט קמא (כב' השופט ר' שפירא) (ת"א 1379/97) דחה את התביעה לאחר שהגיע למסקנה כי הדין עם המשיבים באשר התאונה אינה תאונת דרכים שחוק הפיצויים חל עליה. השופט קמא סבר כי יהא זה ניסיון עקר להגדיר את המונחים "טעינה" או "פריקה", בין השאר משום שמדובר בתהליכים ממושכים ומורכבים. לכן סקר את הפסיקה שניתנה בנושא כיסוי המטען בברזנט ומקרים דומים לכך, במטרה לגבש את החלטתו. בעקבות סקירה זו הגיע למסקנה כי מתיחת ברזנט הכיסוי היא חלק מפעולת ה"טעינה" ובתור שכזו היא חורגת מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק הפיצויים. השופט מצא לנכון לדון בשאלה מה היה הדין אילו הגיע למסקנה כי אין מדובר בפעולת טעינה, וקבע כי גם במקרה זה היה דוחה את התביעה בשל היעדר הוכחה כי המערער נפגע עקב שימוש ברכב מנועי. לדעת השופט, צריך היה המערער להוכיח כי השימוש שעשה בכלי הרכב היה למטרות תחבורה, אך הוא לא עמד בכך, מאחר שברור כי התאונה לא נגרמה עקב כניסה לתוך הרכב, נסיעה בו, החנייתו, דחיפתו וכיוצא בזה פעולות הקשורות לסיכון התחבורתי. לדעתו, פעולת כיסוי המטען כשהרכב חונה אינה חלק מהסיכון התחבורתי ואין בה כדי לעשות את הפעולה שימוש ברכב מנועי. על קביעות אלה נסב הערעור. עיקרי טיעון בא-כוח המערער הם כי פעולת כיסוי הברזנט שבמהלכה נפצע מרשו, אינה חלק מפעולת הטעינה, מאחר והיא מיועדת למניעת סיכון תחבורתי וככזו היא מהווה "שימוש ברכב מנועי" כמובנו של הביטוי בחוק הפיצויים. הוא עושה גזירה שווה בין פעולת סגירת דלתות ארגז המשאית, פעולה המיועדת למניעת סיכון בטיחותי ובין כיסוי המטען בברזנט, המיועד לשרת אף הוא מטרה בטיחותית בשים לב לכך שמדובר במשאית ובה ארגז שהוא למעשה "פלטפורמה" חסרת-דלתות ואין להסיעה אם יש עליה מטען בלתי קשור או בלתי מכוסה בברזנט. בא כוח המערער מדגיש את העובדה שאדם אחר הוא שהטעין את הארגזים על גבי המשאית וכי פעולתו של המערער הייתה במסגרת תפקידו כנהג ולצורכי הנסיעה המתוכננת. באשר לגישת הפרשנות הנאותה במקרה זה טוען בא-כוח המערער כי יש לאמץ פירוש המכיר באחריות ובכל מקרה של ספק להעדיף את הפירוש המרחיב לטובת הנפגע. עורך-דין שגיא, בא-כוח המשיבה, סבור כי הפעולה שגרמה לפציעת המערער באה בגדר "טעינה" וכי כל פירוש אחר ירוקן מתוכן את כוונת המחוקק. הוא חולק על הגישה שיש להעדיף פירוש שיקנה פיצוי למערער. הפסיקה שניתנה בנושא זה מצביעה לדעתו על מגמה לכלול בגדר "טעינה" או "פריקה" מלבד המשמעות המקובלת שלהן, גם את הפעולות המקדימות או המאוחרות להן. שתי ההגדרות הרלוונטיות לענייננו הן אלה, והן כלולות בחוק הפיצויים: "'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". ואילו המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר כך: "'שימוש ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב מסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". על-פי דרך הפרשנות שנקבעה בפסק-הדין ברע"א 8061/96 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' (להלן - פרשת עוזר [1]), יש לבדוק תחילה אם הפעולה באה בגדר ההגדרה הבסיסית הנ"ל של המונח "תאונת דרכים", קרי, "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". לעניין טעינה ופריקה נקבע במפורש בפרשת עוזר [1], בעמ' 564 כי: "30. על רקע מובן זה לדיבור 'למטרות תחבורה' יש לבחון את דינה של טעינה ופריקה. נראה לי כי נזק גוף הנגרם בשל טעינת מטען על רכב, אשר נועדה להעמיס את המטען לצורכי הובלתו ברכב, הוא 'לצורכי תחבורה'. הוא הדין בנזק גוף הנגרם בשל פריקת מטען שהובל ברכב. אכן נזק גוף הנגרם בטעינה של מטען על רכב ובפריקתו ממנו, נופל לגדר המבחן התעבורתי. בעניין זה אין הבדל של ממש בין המבחן הייעודי לבין המבחן התעבורתי. בצדק ציין הנשיא לנדוי כי: 'משאית היא כלי רכב, המשמש לנשיאת משאות, ותהליך הטעינה והפריקה הוא חלק אינטגרלי של הובלת המשא ממקום למקום' (ע"א 498/80)". מאחר ואין מחלוקת לגבי יתר מרכיבי ההגדרה, הרי ניתן לומר כי טעינת מטען על גבי כלי רכב עונה על ההגדרה הבסיסית, למעט היסוד של "שימוש" שיידון להלן בנפרד. מבחינה זו יש לומר כי פסק-דינו של בית-משפט קמא לא דק פורתא כאשר דחה את התביעה משני נימוקים שונים, כביכול, בשעה שלמעשה רק אחד מהם נכון. בחלק הראשון של פסק-הדין נקבע כי האירוע התאונתי הינו חלק מפעולת הטעינה ומשום כך מוחרג מהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי". בחלק השני של פסק-הדין קובע השופט קמא כי אפילו לא היה מדובר בטעינה ופריקה, לא התקיים בתאונה יסוד ה"שימוש ברכב מנועי". חלק זה של פסק-הדין עומד בסתירה לקביעות של בית-המשפט העליון שהובאו לעיל לפיהן טעינה ופריקה נחשבות שימוש למטרות תחבורה, בכפוף לסייג שבסיפא להגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי". נקדים ונאמר שהמונחים "טעינה" ו"פריקה" כוללים שורה ארוכה של פעולות משנה, מקדימות או מאוחרות, עיקריות ומשניות והמונחים יתפרשו ויידונו באותו קנה מידה הן לצורך ההגדרה הבסיסית והן לצורך החזקה החלוטה הממעטת שבהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי". נדלג על שלב ב בהליך הבחינה שבפסק-דין עוזר [1], מאחר וברי לכל כי החזקות החלוטות המרבות אינן חלות כאן וגם לא החזקה הממעטת שבסיפה להגדרת המונח "תאונת דרכים". האם הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" מוציאה במפורש את פעולות הטעינה והפריקה של מטען על גבי כלי רכב מגדר ה"שימוש"? התשובה מונחת לפנינו שחור על גבי לבן בסיפא להגדרה האומר כי "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" מוצאים מגדר "שימוש ברכב מנועי", וזה למרות שעל-פי טבען ועל-פי הפסיקה מהוות פעולות אלה שימוש "למטרות תחבורה". ועדיין לא דנו בשאלה מהי "טעינה" ומהי "פריקה". הצורך במתן הגדרה מתעורר מחדש בכל מקרה וריבוי ההגדרות מצביע על מורכבותן של פעולות אלה, הגם שהן נראות לכאורה פשוטות ומובנות לכל. השופט אור בע"א 3457/93 שמואל נ' נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ (להלן - פרשת שמואל [2]) סבור כי "אם לא נאמץ את מבחן 'השלב האחרון' נאבד כל אפשרות לקבוע גבולות לפעולות של העמסה". בפסק-הדין בפרשת עוזר [1] אומר הנשיא ברק כי "לאור 'מעמד' מיוחד זה של הטעינה והפריקה, יהא על בית המשפט להגדיר במדויק את מהותן של הטעינה והפריקה, את השלב שבו פעולות אלה מתחילות והשלב שבו הן מסתיימות" (שם, בעמ' 566). לא נראה לנו כי הכוונה היא שבית-המשפט ייתן הגדרה אחת כוללת, שתהא יפה לכל המקרים, אלא בכל מקרה הבא לפניו ינתח בית-המשפט את הפעולות הנדרשות בשים לב לכל הנסיבות ויקבע היכן הסתיימה הטעינה והחל השימוש התחבורתי הכללי. ספק בעינינו אם ניתן לנסח הגדרה ממצה של המונחים הללו מבלי להיגרר לקזואיסטיקה המאפיינת את ההגדרות העיקריות שבחוק הפיצויים. נראה, שלבד מעיון במובן הלשוני של הביטויים, לא יהיה מנוס מלהפעיל גם את ההיגיון הבריא, והכל תוך התחקות אחר תכלית החקיקה. נפתח בהיבט הלשוני. ההגדרה מדברת על "טעינתו של מטען או פריקתו וכו'". יושם אל לב כי המחוקק אינו מדבר על טעינה של הרכב או פריקתו אלא ממקד את תשומת-הלב במטען. השורש ט.ע.ן ניתן ליישום כפועל יוצא הן לגבי החפץ שטוענים והן לגבי המקום שבו מניחים את החפץ. לפי אבן שושן, המילון החדש, "טען - העמיס משא על גבי בהמה או עגלה או ספינה: הסבלים טענו את החביות על המכוניות וכו'". אך יש גם: "טען - מלא, צייד: טענתי את הרובה בחמישה כדורים וכו'". השורש שנבחר על-ידי המחוקק תואם את המובן הראשון - העמסת חפץ או סחורה. המחוקק אינו אומר שהטעינה או הפריקה צריכות להיעשות על הרכב או ביחס אליו, אם כי יש להניח כי אין הכוונה לטעינה שאין לה כל קשר לרכב. לעומת זה, כל הפעולות האחרות שפורטו בהגדרה מתייחסות לרכב ("לתוכו", "החנייתו", "דחיפתו" וכו'). מעצם השימוש בביטוי "טעינה" ו"פריקה" של מטען ניתן להבין כי נקודת הכובד (תרתי משמע) היא המטען, וכל מה שנעשה או מה שיש לעשות בקשר למטען או בגללו, ייחשב כחלק מפעולת "הטעינה" או "הפריקה". בהקשר שבו אנו עוסקים, פעולות קשירת המטען וכיסויו בברזנט, לא היו נעשות ולא היה בהן צורך אילולא הועמס המטען על גבי המשאית. המשאית אינה זקוקה לכיסוי בברזנט, אם אינה עמוסת ארגזים. העובדה שהמשאית הייתה "פלטפורמה", ללא דלתות צד, דווקא מחזקת את הטענה כי כיסוי המטען היה נחוץ לא לשם בטיחות המשאית אלא לשם שלמות המטען. המשאית הייתה יכולה לנוע בכביש גם מבלי שתכוסה ברזנט, אילולי הייתה עמוסת ארגזים. לא מצאנו יסוד לטענת עורך-דין כהן, בא-כוח המערער, כי יש לפרש את חוק הפיצויים ואת החזקות הממעטות שבו, לטובת הנפגע. הנשיא ברק, שדבריו בפרשת ע"א 358/83 ר' שולמן ואח' נ' ציון חברה לבטוח בע"מ [3], בעמ' 875 צוטטו על-ידי בא-כוח המערער, הבהיר מאוחר יותר את עמדתו בעניין פרשנות מרחיבה כביכול, של החוק. בפרשת עוזר [1] הוא אומר, בעמ' 548: "10. מסקנותינו הפרשניות התבססו על לשונו של חוק הפיצויים ועל תכליתו. לא גרסנו כי יש להעניק לחוק הפיצויים פירוש מרחיב או פירוש מצמצם (ע"א 326/80 הנ"ל, עמ' 204). סברנו כי יש להעניק לו פירוש ראוי. לא מצאנו תועלת באיפיון החוק כחוק סוציאלי או כחוק לא סוציאלי. גרסנו כי יש לתת לחוק הפיצויים פירוש מאוזן, באופן שנזקים הנגרמים בשל סיכונים הנוצרים על ידי השימוש בכלי רכב ליעודו הטבעי והרגיל יוטלו, בדרך של 'פיזור הנזק', על כלל המשתמשים בכלי רכב (ע"א 358/83 הנ"ל, בעמ' 857)". לא למותר להדגיש כי המערער נפצע במהלך עבודתו וזכאי לגמולים מהמוסד לביטוח הלאומי, ואולי אף לפיצויים ממעבידו לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לא מתעוררת, על-כן, שאלה של פגיעה בזכויותיו הסוציאליות של המערער. מגמתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א1990- (להלן - תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים) הייתה לצמצם את תחולת החוק, וצמצום זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בהוצאתן של טעינה ופריקה מגדר שימוש ברכב מנועי. איננו רואים כל טעם לפרש הוראה זו על דרך הצמצום דווקא. ניתן לומר כי עצם העובדה שפעולות אלה הוצאו במפורש מגדר שימוש ברכב מנועי (שאלמלא כן היו נכללות בו) מצביעה על מגמת המחוקק כי כל מה שבאו בגדרן, ובכלל זה כל פעולות הלוואי שלפני מעשה ולאחריו, אף הן לא ייחשבו שימוש ברכב מנועי. ואכן, הלכה היא, ש"אין להרחיב את פרשנות מושג הטעינה כדי שתכלול פעולות החורגות מפעולת הטעינה כפשוטה. יש להימנע ממצב שבו פעולות המרוחקות מכלי הרכב, פיזית או עניינית, נחשבות ל'שימוש' ברכב, בתיווכו של מושג הטעינה והפריקה" (השופט אור בפרשת שמואל [2], בעמ' 306). מעניין להעיר כי פסק-דין זה, המובא על-ידי עורך-דין כהן לתמיכה בעמדתו, נוגע לתאונת דרכים מלפני תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים. באותה פרשה נדחתה טענת הנפגע שיש לראות בנסיעת העגלה אל המשאית לשם העמסתה של האחרונה משום תאונת דרכים, והטעם הוא שיהא זה מרחיק לכת לראות בה משום טעינה ופריקה. מכוח אותה הלכה עצמה מבקש עתה בא-כוח המערער לצמצם את תחולת אותו מונח עצמו על-מנת שהפגיעה תיחשב תאונת דרכים ולא תבוא בגדר "טעינה ופריקה". על רקע זה יש להבין את עמדתם של י' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [21] ושל א' ריבלין בספרו תאונות הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים [22]. ריבלין סבור שם כי "אין להרחיב את מושג השימוש גם לפעולות הכנה או הובלה הקודמות לפעולת הטעינה והפריקה או הבאות בעקבותיה. פעולות הקודמות לטעינה או לפריקה אינן בגדר שימוש לוואי". שני המחברים התכוונו לאותן פעולות שאין להן כל קשר פיזי או ענייני לטעינה או פריקה, כגון הובלת משא ממרחקים על-מנת להטעינו לרכב, מבלי שנוצר כל מגע בינו ובין הרכב. פעולתו של המערער במקרה שבפנינו לא זו בלבד שנעשתה בזיקה פיזית ועניינית ישירה למשאית, אלא הייתה כאמור חלק מתבקש והכרחי של פעולת הטעינה. למען שלמות הדיון נביא כאן הלכות שנפסקו בבתי-המשפט השונים בשאלות המעסיקות אותנו בערעור זה. לדעתנו, המסקנה הנובעת מהן היא שפציעתו של המערער כאן הייתה במסגרת אחת הפעולות הנחוצות להשלמת תהליך הטעינה, ועל-כן אינה בגדר "שימוש ברכב מנועי", בשל ההחרגה שבסיפה להגדרת הביטוי בחוק הפיצויים. אמנם, לדעתנו, בחלק מההלכות לא נעשתה הבחנה מספקת בין טעינה או פריקה שהן חלק מהסיכון התחבורתי, ובתור שכאלה מהוות שימוש ברכב מנועי, ובין אותן טעינה ופריקה שהמחוקק גזר להוציאן מגדר "שימוש ברכב מנועי", למרות שעל-פי טבען הן מהוות שימוש למטרות תחבורה. בת"א (חי') 2483/91 חאלד נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [12] פסק הנשיא קיטאי כי הכיסוי מהווה חלק מהטעינה. בת"א (כ"ס) 561/93 פטל נ' הראל [13] סבור השופט שילה כי טיפוס על עגלה הוא חלק מהטעינה. בת"א (ת"א) 11852/92 בן שבת נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [4] קבעה השופטת גרסטל כי כיסוי המטען אין בו כל מטרה תחבורתית ומהווה חלק בלתי נפרד מתהליך הטעינה. בע"א (ב"ש) 87/94 מחמוד נ' ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית הדדית בע"מ [5] נפסק כי נפילה מרכב תוך כדי טיפול בכיסוי המטען אינה שימוש ברכב למטרת תחבורה. גם בע"א (ת"א) 1405/93 יפרח נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ [6] נקבע כי פעולות קודמות לטעינה או מאוחרות לה נכללות בגדר הביטוי פריקה וטעינה. בת"א (נצ') 448/94 לבקוביץ נ' "הפניקס" חברה לביטוח בע"מ [7] פסק חברנו הנשיא אברמוביץ כי קיפול ברזנט שכיסה את החול שבמשאית מחשש שהרוח תקרע את הברזט נחשב כחלק מפעולת הפריקה, אף שזו הסתיימה כביכול זמן רב קודם לכן. ת"א (מסעדה) 11/92 עבדלוילי נ' עזאיזה ואח' [14] פסק השופט ממן כי טעינה כוללת פעולות רבות שאין טעם לפרטן. בת"א (חי') 18106/91 בן סאלח ואח' נ' "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [15] פסקה השופטת וסרקרוג כי כניסה וירידה בזמן פריקה הן פעולות לוואי של שימוש ברכב, אולם כאשר הן נעשות אגב פריקה הן הופכות לפעולות לוואי שלה ולא של השימוש ברכב. בת"א (חי') 12893/92 שריקי נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [16] ולאחר מכן בע"א (חי') 139/94 שריקי נ' "הסנה" חברה לביטוח בע"מ [8] אישר בית-המשפט המחוזי בחיפה את פסק-דינו של השופט חרסונסקי לפיו כיסוי רכב ומטען בברזנט נחשב לטעינה ופריקה ואינו שימוש ברכב למטרות תחבורה. בע"א (חי') 76/96 סובחי ואח' נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ [9] נפסק כי שחרור שרשרת מנוף מהווה חלק מהטעינה. השופט טל שחר מבית-משפט השלום בחדרה קבע בת"א (חד') 5369/94 ג'האד נ' "קרנית" הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [17] כי הסרת ברזנט מהווה חלק מהפריקה. ייאמר, כי ישנם גם פסקי-דין שקבעו הלכות שונות, אך הם אינם רבים. בת"א (ת"א) 737/92 זיו נ' תעבורה מיכלי מלט ואח' [18] קבעה השופטת דותן כי כשסיים התובע את הנחת המטען ועמד לרדת מהרכב, ירידתו כבר אינה קשורה לטעינה עצמה. בת"א (ת"א) 46626/91א' סגלוביץ נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ [19] נקבע כי כיסוי המטען אינו בגדר טעינה. בע"א (חי') 492/93 אבו רעד נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ [10] נקבע כי חיזוק מטען במהלך נסיעה מחייב עצירה ולכן מהווה הדבר חלק מהסיכון התחבורתי. בית-המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 4452/97 קרנית נ' פדל אל שאער ואח' [11], מאמץ את המבחן שהציע השופט ג'רג'ורה בת"א (נצ') 1948/91 בן זכי נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' [20], לפיו במהלך פריקה וטעינה "יש להבחין בין שני שלבים: עד תחילת הפריקה והטעינה ממש, לרבות פתיחת או סגירת הדלת לשם או לקראת טעינה ופריקה, לבין פגיעה תוך כדי או במהלך הפריקה והטעינה עצמה. פתיחת דלת של הרכב כדי להתחיל בהליכי הפריקה והטעינה, לרבות כניסה לרכב או יציאה ממנו, היא פעולה שנעשית לקראת פריקה או טעינה, אך אין לראות בה חלק 'מתהליך זה' והוא הדין לגבי סגירת הדלת לאחר השלמת פעולת הטעינה". הגדרה זו היא טאוטולוגית במידה רבה, בבחינת "הנחת המבוקש" שכן אין היא מסייעת לנו לדעת מהי טעינה ומהי פריקה. כאמור, אין מקום ליתן הגדרה כוללת. לאור פסיקה ענפה זו ולאור הדברים שאמרנו לעיל נראה כי אין חשיבות רבה לכמה מן העובדות שבא-כוח המערער מדגיש בסיכומיו כגון: שהמעמיס היה אדם אחר, שהמערער היה אמור לצאת לדרכו תוך זמן קצר או שהפציעה אירעה לאחר שכל הארגזים כבר הונחו על הפלטפורמה. פציעתו של המערער הייתה במסגרת הליך הטענת המטען על גבי המשאית ועל-כן אינה נחשבת תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים. דחיית התביעה בידי בית-משפט קמא הייתה כדין ועל-כן אנו דוחים את הערעור. המערער ישלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 8,000 ש"ח נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום.תאונת דרכיםמשאית