חתימה על טופס ריק בבנק נתוני רקע 1. התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בגין חובות נטענים של אלבר חברה לבניין ופיתוח בע"מ, מי שהייתה הנתבעת 1 בתובענה (להלן-"אלבר בניין") וכנגד אלבר חברה לבניין ולפיתוח נכסים והשקעות 1987 בע"מ, מי שהיתה הנתבעת 2 בתובענה (להלן-"אלבר נכסים"). הנתבע, מי שהיה הנתבע 7 בתובענה, נתבע בגין ערבותו הנטענת לחובותיה של אלבר בניין. ברבות השנים הסתיימו ההליכים כנגד כל הנתבעים ונותרה לפליטה תובענת התובע כנגד הנתבע בלבד. 2. הנתבע ביקש רשות להתגונן. רשות כאמור ניתנה לו באופן שתצהירו הפך לכתב הגנתו. בגדר הליכי ק"מ שבפניי הוריתי, איפוא, לב"כ התובע להמציא תצהיר עדות ראשית באשר לעניינו של הנתבע והתרתי לנתבע, ככל שיהיה מעוניין בכך, להגיש תצהיר תשובה לתצהיר זה. התובע המציא תצהיר עדות של מר דוד פריינטה אשר בתקופה שמשנת 1987 עד 1995 שימש כאחראי על חובות בעיתיים באשכול המפרץ של התובע (להלן-"פריינטה"). הנתבע בחר שלא להגיש תצהיר תשובה. לאחר הדברים הללו הגיעו ב"כ הצדדים להסכם דיוני מכוחו הם הסכימו על הגשת סיכומי טענות בכתב, ללא צורך בחקירת מצהירים, מבלי שצד מודה בטענות משנהו. סוכם כי התובע יפתח ראשון ולאחר תשובת הנתבע יהיה רשאי התובע להשיב לתשובה זו. מסתבר כי לאחר הגשת תשובת התובע האמורה הזדעק ב"כ הנתבע, לעניין פרשנות סעיף 32 לסיכומי טענותיו. נדרשתי לטיעונו לעניין זה. התרתי לב"כ התובע להשיב לטיעון בעניין זה. 3. ציר טענתו של הנתבע סב אודות טענה אחת בלבד, הגם שמסתעפות ממנה טענות-משנה. למקרא כתב הערבות, ואין חולקין כי הוא היתד לתביעת התובע כנגד הנתבע, נרשם כי הערבות היא לזכות "אלבר בע"מ". כאמור טוען הבנק לחבותו של הנתבע מכוח ערבותו ל"אלבר בניין". הנתבע טוען, איפוא, כי יש למחוק את התובענה על הסף מפאת חוסר יריבות. כתב הערבות מגלה ערבות ל"אלבר בע"מ" ולא ל"אלבר בניין" (היא "אלבר חברה לבניין ופיתוח בע"מ"). עוד טוען הנתבע לחוסר תוקפו של כתב הערבות מפאת אי גמירות הדעת וחוסר מסויימות שלו. ולבסוף תוקף הנתבע את כתב הערבות בשל הפרת קיום חובת גילוי, הטעיה וחוסר תום לב. מכל מקום הוא עותר לפטור את הנתבע מפאת רשלנותו של התובע ולמצער לייחס לתובע אשם תורם במידה נכבדה. התשתית העובדתית 4. מונחים בפניי, כאמור, תצהירו של הנתבע שתמך בבקשת הרשות להגן ותצהירו של פריינטה שניתן לאחר מכן. 5. עיון בתצהירו של הנתבע מיום 21/11/93 (ת.המ. 20045/93) מעלה כי הוא זרוע טיעונים משפטיים לרוב, שניתנו על דרך הטיעון ועל יסוד ייעוץ משפטי שניתן לנתבע. התצהיר האמור תמך אף בבקשה למחיקת כותרת ולמחיקה על הסף. ככל שעסקינן ברובד העובדתי הרלוונטי לענייננו מצינו בסעיף 6 לתצהיר כי הנתבע טוען כי "התבקשתי לחתום על טפסי בנק ריקים, וכך עשיתי". עוד ציין הנתבע כי לימים, וכאשר הגיע לידו כתב התביעה, הסתבר לו למקרא כתב הערבות, כי הוא חתום על ערבות ל-א.בר בע"מ (אותה כינה "חברה ג'") או ל-"אלבר בע"מ" (אותה כינה "חברה ד'"). המשיך הנתבע וציין כי "איני יודע דבר אודות חברה ג' (או חברה ד') ובוודאי שלא חתמתי ערבות לחובותיה". אלו, ואלו בלבד, הם הנתונים העובדתיים הצרופים שסופקו ע"י הנתבע בגדר תצהירו. 6. פריינטה, בתצהיר עדותו, העיד על עצמו כי הוא מוסר את תצהירו בתוקף תפקידו וכן מכוח עיון במסמכי הבנק. הוא ציין כי הרישום על כתב הערבות של חברת "אלבר בע"מ" נעוץ ב"טעות בתום לב ובהיסח הדעת" (סעיף 4). לטענתו כוונת הצדדים הייתה לערוב לאלבר בניין אך שמה המלא, כאמור, לא נרשם. פריינטה הצהיר כי עובר לחתימת כתב הערבות הייתה אלבר בניין החברה היחידה בסניף ששמה התחיל במילה "אלבר" ואשר ניהלה אותה עת חשבון בבנק. החברה הנוספת אשר מצויה המילה "אלבר" בשמה, היא אלבר נכסים, נוסדה ארבעה חודשים לאחר חתימת הנתבע על כתב הערבות. אין זאת אלא שברור שכוונת הצדדים הייתה לערבותו של הנתבע לאלבר בניין. עוד ציין פריינטה כי הנתבע חתם על כתב הערבות בשל חבותו עם בעליה של אלבר בניין, שלימים אף היה לבעלים של אלבר נכסים, מר יואל מינקוביץ (להלן-"מינקוביץ"). מינקוביץ ביקש את הנתבע לחתום ערבות והנתבע נענה לבקשתו. פריינטה סיים וציין כי הנתבע עסק אותה עת הן בתחום הביטוח והן בתחום ההלוואות בשוק האפור והוא איש עסקים בקיא ומנוסה. התובע צירף מסמכים המעידים על פעילותו של הנתבע עצמו, כבעל חשבון, בסניף התובע, ועל כך עוד יפורט. 7. כאמור, בחר הנתבע שלא לנצל את זכותו ולא הגיש תצהיר תגובה לתצהיר האמור. פרקליטו הטעים כי לאחר עיון בתצהיר עדותו של פריינטה "לא ראה אבן צור להוסיף יותר ממה שפרש בתצהיר שעשה במצורף לבקשת הרשות להתגונן שהגיש"; זאת על שום מה? ראשית, משום שנהיר כי פריינטה אינו הפקיד שבפניו חתם הנתבע על כתב הערבות. ממילא לא יכול היה פריינטה לזרות אור על הנסיבות הספציפיות של המחלוקת נשוא תיק זה. שנית, משום שלנוכח זאת אין הכחשה לטענת הנתבע כי הוא הוחתם על טפסי בנק ריקים. שלישית, מכלול תצהירו של פריינטה מבוסס על הנחות והיפותיזות שלביסוסן אין כל יתד. 8. אקדים ואציין כי אין בדעתי לקבל עמדתו זו של הנתבע. לשיטתי תצהירו של פריינטה היה בו כדי לספק תשתית ראייתית, נסיבתית וחיצונית, רבת-ערך. אכן ניתן היה לסתור את התשתית האמורה בעדות מפורשת של הנתבע. משבחר הנתבע שלא לעשות כן, הדבר שוקל משקל נכבד לחובתו. 9. אדרש, איפוא, לנשואי המחלוקת הצריכים לפנים בפרשה שבפניי. טענה חתימה על טפסי בנק ריקים 10. כאמור מונחת בפניי טענתו של הנתבע על פיו "התבקשתי לחתום על טפסי בנק ריקים, וכך עשיתי". טענת-עובדה זו נשמעת לי דחוקה ומפוקפקת, היא נעדרת כל פירוט ואיני רואה להאמין לה. סתם הנתבע ולא פירש מי גרם לו "להתבקש לחתום", על שום מה הוגשו לו "טפסי בנק ריקים" ומה הניע אותו להיענות לבקשה חריגה וללא אומר ודברים לציין "וכך עשיתי". כבר הטעמתי כי מתצהירו של פריינטה עולה כי התובע אינו אדם קשה-יום אלא איש עסקים היודע הוויות עולם. מתצהירו של פריינטה אף למדתי על מודעותו המיוחדת של הנתבע באשר לזהות מדוייקת של שמות תאגידים. בהתאם לנספח ו' לתצהיר פריינטה פנה הנתבע לסניף התובע וציין כי "הואיל והעסק שלי ידוע בקרב קהל לקוחותיי גם בשם סוכנות כללית לביטוח ולעיתים קרובות אני מקבל שיקים המיועדים לי, כשהם ערוכים לפקודת סוכנות כללית לביטוח" מבקש הנתבע לזכות את חשבונו האישי בבנק גם כאשר התקבלו שיקים לזכות "סוכנות כללית לביטוח". במצב דברים זה לא סביר בעיניי, סתם כך, כי איש עסקים היודע הוויות עולם, ייעתר לבקשה מן הסוג האמור כל עוד לא ניתן פירוט להנחת דעתי לעניין התנהגות חריגה זו. 11. עיון בכתב הערבות גופו מחזק בעליל את קביעתי האמורה. עולה הימנו כי על כתב הערבות התנוססו שלוש חתימות, אחת מהן של הנתבע. ואולם, רק בגין חתימתו של הנתבע, עולה כי היא נעשתה בסניף "זר" הוא סניף כיכר הרצל 23, תל אביב של התובע. מכאן כי שתי החתימות האחרות, נעשו בסניף התובע ורק חתימתו של הנתבע נעשתה, מן הסתם לנוחותו, בסניף בנק בתל אביב. אני מניח, איפוא, כי כתב הערבות נמסר לחתימתו של הנתבע, לאחר שהוא נחתם ע"י שני הערבים האחרים. לא קיבלתי, בגדר הפרשה שבפניי, כל ראיה אודות נסיבות חתימתם של שני אלו שאחת מהן, מינקוביץ דורית, נחזית להיות קרובתו ושמא אשתו של מינקוביץ, ידידו הנטען של הנתבע. אני מניח, איפוא, כי כאשר הם חתמו על כתב ערבות הוא היה מלא ולא ריק. ככל שאני שוגה בהנחתי זו, המשמעות המתחייבת היא שלנתבע ניתנה, לכאורה, שהות לשקול חתימה על טופס ריק, ולמרות זאת הוא בחר לחתום כאמור. הנחה זו נראית לי דחוקה ביותר. ברגיל, מקום שנטענות טענות אודות חתימת טפסים ריקים, מרחיב הטוען בטיעונו העובדתי. הוא מתאר אוירה של דוחק וצפיפות; לעיתים מדובר בחתימה נטענת על דפים לרוב; לעיתים מדובר על הבטחה נטענת אודות מילוי נאות של הטפסים לאחר חתימתם כריקים. דבר מכל זה לא סח הנתבע. גרסתו נשמעת בלתי אמינה. 12. ואולם, וזה העיקר: טענתו של הנתבע, ככל שאקבלנה, סותרת את לב-טענתו בפרשה שבפניי. הנתבע לא ראה לציין למי התכוון לחתום כערב, שעה שחתם על כתב הערבות. ברגיל טוען הטוען כדלקמן: חתמתי על מסמך ריק, לאחר שהיה סיכום שהוא ימולא באופן פלוני. לימים התגלגל לידי המסמך כשהוא מלא ואולם, שומו שמיים, הסתבר לי, להוותי, כי המסמך מלא באופן אלמוני. על אותה דרך מצפה הייתי כי הנתבע יגלה אוזניי למי התחייב לחתום על כתב ערבות. מן הסתם, וככל שיש לו טענות ומענות כנגד כתב הערבות, הוא אמור היה להעיד על נערב כלשהו אשר איננו "אלבר בע"מ". כעולה מסיכום הטענות זו אינה טענתו של הנתבע. נהפוך הוא: הנתבע עט על צמד המילים "אלבר בע"מ" כמוצא שלל רב ומשתית, רק על סמכן, את כל הגנתו. הגנתו משמיעה לנו כי הוא חתם על ערבות לזכות "אלבר בע"מ". שלל טענותיו המשפטיות קושר כתרים לרוב לחברת "אלבר בע"מ" זו. ככל שיש לפרש את כתב הערבות כמתכוון לערוב לנערב כלשהו, הרי היא חברת "אלבר בע"מ" בכל תפארתה. אם אכן אלו הם פני הדברים, הרי אף בהנחה כי הנתבע חתם על טפסי בנק ריקים, מה לו כי ילין, לאחר שהטופס מולא, לאחר מכן, כפי שאמור היה להיות ממולא, על יסוד כוונתו של הנתבע עצמו? 13. כבר כאן ראוי להקדים ולציין כי טיעונו של הנתבע, כמבואר מעלה, סותר את תצהירו. כזכור סח הנתבע כי הוא אינו יודע דבר אודות "חברה ד'" (היא אלבר בע"מ - ש.ל.) "ובוודאי שלא חתמתי ערבות לחובותיה". ככל שאדרש לתצהיר זה בלבד, בהתעלם מסיכום טענות ב"כ הנתבע, עולה הימנה כי הנתבע חתם על מסמך חסר כל משמעות. הוא לא התכוון לחתום לאלבר בניין, הוא אף לא התכוון לחתום ל"אלבר בע"מ". דומה, איפוא, שחתם על "טופס ריק" רק לשם מתן אוטוגרף, גרידא. הייתכן? טענת חוסר יריבות, העדר גמירות דעת וחוסר מסויימות 14. ב"כ הנתבע טוען כי אין תוקף לכתב הערבות הואיל ועל פניו הוא מגלה כי הוא אינו מתיימר להיות נסב על חובותיה של אלבר בניין. ככל שמבקש התובע להביא ראיות ולטעון כי כוונת הצדדים הייתה לאלבר בניין, התובע אינו רשאי לעשות כן שהרי מדובר בטענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב האסורה להיטען, בהתאם להוראת סעיף 80 לחוק הפרוצידורה האזרחי העותומאני. עוד טוען ב"כ הנתבע כי המסמך נעדר תוקף הואיל ולא נתקיימה בו דרישת המסויימות. לשיטתו נקיבת השם "אלבר בע"מ" מעלה עליו כי כתב הערבות, שכמוהו כחוזה לכל דבר, נעדר פרט חיוני מינימאלי לקיומו של החוזה. עוד מעלה כתב הערבות על חוסר גמירת הדעת שהרי עולה הימנו, לכאורה, העדר מפגש רצונות להתחייב בכתב הערבות. בעוד שכוונתו הנסתרת של התובע הייתה להחיב את הנתבע לערוב לחבות אלבר בניין, נרשם בכתב הערבות שמה של חברה אחרת, היא "אלבר בע"מ". עיקר הוא, לשיטת ב"כ הנתבע, כי זהותו של הנערב הוא פרט מהותי וחיוני, שבלעדיו אין תקומה לכתב הערבות. בתור שכזה פרט מהותי וחיוני זה לא ניתן להשלמה. 15. בחנתי בקפידה טענות אלו של ב"כ הנתבע וראיתי לדחותן. מקובלת עלי עמדתו של ב"כ התובע. כתב הערבות הינו חוזה. שומה על ביהמ"ש, בגדר חובתו הפרשנית השיפוטית, להתחקות אודות פרשנותו הראויה של החוזה. לשם כך אמור ביהמ"ש, בין השאר, לשקול אף נסיבות חיצוניות לחוזה. יכול שלאחר שיקול כאמור יעמוד ביהמ"ש בפני שוקת שבורה. אך יכול שלאור הנסיבות החיצוניות האמורות יגיע ביהמ"ש לפרשנות הנאותה והנכונה. בבוא ביהמ"ש לערוך את מאזן שיקוליו באשר לחוזה העומד לבחינה פרשנית הוא ישקול, כשיקול-על בעל חשיבות מופלגת, את ההנחה על פיה "פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל" (סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). אכן, אין דרכן של הבריות להשחית דברן לריק. חזקה על כתב הערבות, וחזקה על חותמו, הוא הנתבע, כי התכוון להוציא תחת ידו מסמך בעל ערך משפטי ולא פיסת נייר בעלמא. 16. לשיטתי, הביטוי "אלבר בע"מ" הוא ביטוי הטעון השלמה. אכן, יכול ובמהלך תהליך נסיון ההשלמה אגיע למבוי סתום. יכול שבעקבות תהליך זה אף אגיע למסקנה כי כתב הערבות, כשיטת ב"כ הנתבע, בטל מעיקרו. לא על נקלה אגיע למסקנה זו. מקום שייצא לאוויר העולם מסמך הנחזה להיות לטובת "בנק לאומי" לא אפרוס כפיי ביאוש. אשקול לגבות ראיות שמא מדובר ב"בנק לאומי לישראל בע"מ", הוא התובע, שמא מדובר ב"בנק לאומי למשכנתאות בע"מ" וכל כיוצא באלה. מקום שייצא לאוויר העולם מסמך הנחזה להיות לטובת "אבן צור אלי" לא אפרוס כפיי ביאוש. אשקול לגבות ראיות שמא מדובר ב"אבן צור אליהו", הוא הנתבע, שמא מדובר באבן צור אליעזר או אבן צור אליקים, שאינם הנתבע. כללם של דברים: כתב הערבות שלפניי נחזה להיות שלם ותקין. הוא כולל בתוכו את רישומו של הנערב. ככל שיש מחלוקת בין הצדדים באשר לזהותו של הנערב האמור, כוחו של ביהמ"ש עמו להחליט באשר אליה. ככל שיכריע ביהמ"ש במחלוקת האמורה, יכול שהתביעה תתקבל, יכול שהתביעה תידחה. ככל שביהמ"ש לא יוכל להכריע במחלוקת האמורה, ייתכן והפועל היוצא יהא כי כתב הערבות אכן חסר תוקף, כשיטת הנתבע. אעבור עתה לדון בפרשנותו של כתב הערבות, בהקשרו לנערב הנטען. פרשנות כתב הערבות 17. על יסוד עיון בתיק הרלוונטי הביא פריינטה, והחרה-החזיק אחריו פרקליטו של התובע, שורה של ראיות חיצוניות ונסיבתיות המעלות כי יש לפרש את כתב הערבות כך שהמילים "אלבר בע"מ" מתכוונות, לאמיתם של דברים, לאלבר בניין. אינני מקבל את הנחתו של ב"כ הנתבע כי לעדותו של פריינטה אין כל ערך. לא זו אף זו: הייתי מתייחס בחשדנות רבה לעדויות, אם מטעם התובע ואם מטעם הנתבע, בהם הם היו מתיימרים להפגין יומרת זיכרון מופלאה על אודות ארועים שהתרחשו לפני תריסר שנים. במצב דברים זה דווקא ראיות חיצוניות ונסיבתיות, ככל שהן עומדות בכור המבחן של הגיון החיים והשכל הישר, שוקלות לדידי משקל עודף על ראיות המתיימרות להיות "ישירות". כב' השופט אריאל הורנו כי לשיטתו "דווקא הראיות הנסיבתיות הן המכריעות; ואכן יש וראיות נסיבתיות, אם הן חד משמעיות, חזקות אף מראיות ישירות" (ע"פ 5751, 5980/98 זיר נ' מדינת ישראל, תקדין - עליון, כרך 99 (2), עמ' 679(5)). 18. פריינטה, בתצהיר עדותו, מונה נסיבות לכאוריות התומכות בפרשנות התובע. ראשית, עובר לחתימת כתב הערבות אלבר בניין הייתה החברה היחידה בבנק אשר בשמה מצויה המילה "אלבר". שנית, הנתבע חתם על כתב הערבות של חברותו עם מינקוביץ, בעליה של אלבר בניין. שלישית, הנתבע הוא איש עסקים מנוסה הבקיא בענף הכספים והאשראים ויודע הוויות עולם. רביעית, סביר להניח כי הנתבע קיבל מידי שנה בשנה, על יסוד השיגרה הנקוטה בבנק, הודעות על מצב החוב, בגין ערבותו הנטענת. מעולם הנתבע לא ראה למחות כנגד זאת. 19. ההנחות האמורות הן הנחות לכאוריות. הנתבע יכול היה, לו רצה, לנסות ולהפריך אותן. ראש לכל, אמור היה הנתבע, להשכילנו מי היא זו ואיזו היא חברת "אלבר בע"מ" שחפץ להיות ערב לחובותיה? אכן יכול כי קיימת חברה ששמה "אלבר בע"מ", שניהלה חשבון בסניף התובע, השונה מאלבר בניין ומאלבר נכסים. הנתבע אמור היה, לנוכח תצהירו של פריינטה, לתת גרסתו המפורשת והמפורטת. הנתבע יכול היה, לו רצה, להשיב באשר להנעתו לחתום על כתב ערבות עקב ידידותו הנטענת עם מינקוביץ, בעליה של אלבר בניין. הוא יכול היה ללמדנו כי הוא לא מכיר את מינקוביץ כל עיקר. הוא יכול היה לבאר לנו כי בינו לבין מינקוביץ, אותה עת, הייתה יריבות ועוינות ולא היה עולה על דעתו, לחתום ערבות לבקשתו. הנתבע יכול היה, לו רצה, להשיב באשר לעובדת היותו איש עסקים מנוסה היודע משמעות חתימתו על כתבי ערבות. הוא יכול היה, לו רצה, להפריך את הטענה הנטענת ולהראות כי לאמיתו של דבר הוא חדל אישים, בער אשר נוצל בדרך מחפירה. על כל אלה, לאור תצהירו של פריינטה, נדרשה תשובה. תצהירו של פריינטה "השליך כפפה" לעברו של הנתבע. הכפפה לא הורמה. הנתבע בחר להסתתר בנקיקו. כל שנותר לו הוא לאחוז "בקרנות המזבח" של צמד המילים "אלבר בע"מ" ולהתגדר בטיעונים משפטיים לרוב. אכן טיעונים כאמור נפרסו בפניי ע"י פרקליטו המלומד, וכדרכו בכשרון רב. דא עקא, אין בטיעונים משפטיים אלו על מנת לכסות על העדר כל הסבר, על העדר כל ניסיון של הסבר, עובדתי, לנוכח הנסיבות שהוטחו בפניו של הנתבע. במצב דברים זה, מערכת הנסיבות שנפרסה ע"י פריינטה, הופכת להיות ממערכת נסיבות בעלות אופי לכאורי למערכת נסיבות בעלת משמעות ניצחת. 20. מכלול הנסיבות האמורות, כך מתחייב, מעלה כי הנתבע נקט בחוסר תום לב. התנהגותו, לנוכח אי מתן כל הסבר, היא מתחסדת ומיתממת. אין חולקין כי הנתבע חתם על כתב ערבות. אין חולקין כי כתב הערבות נעשה על מנת שהתובע יעשה בו שימוש, בעת הצורך. במצב דברים זה כאשר טוען הנתבע כי כתב הערבות לא נסב אודות חובותיה של אלבר בניין, אלא אודות חובותיה של אלבר בע"מ, שומה עליו להתייצב קוממיות וליתן הסבר מפורט אודות כך. אם אכן, כשיטת הנתבע, הוא לא ערב לחובותיה של אלבר בניין, ושמא לא ערב לחובותיה של אלבר בע"מ, משמעות הדבר היא כי הוא חתם על מסמך נעדר כל משמעות. עד אשר אגיע למסקנה זו ייכבד הנתבע, יתייצב וימסור גרסה חיובית, מפורשת, מפורטת ומובהקת. סעיף 32 לסיכומי ב"כ הנתבע 21. כבר ציינתי כי ב"כ הנתבע נזעק לנוכח דברים שיוחסו לו, שלא כהוגן, לשיטתו, ע"י ב"כ התובע בהקשר לסעיף 32 לסיכומי ב"כ הנתבע. כאמור התרתי טיעון נוסף בעניין זה. 22. בסעיף 32 לטיעונו רשם ב"כ הנתבע, כי "אכן, גמר אבן צור בדעתו לערוב, אלא שאין לדעת-ומכל מקום ויתר התובע על בירור ידיעה זו-למי נתכוון בליבו לערוב. על כורחך, אין לפנינו אלא הכתב, והוא יוכיח: לחברת אלבר נתכוון אבן צור לערוב; היא ואין בלתה". לנוכח משפט זה התרעם ב"כ הנתבע על כך שהתובע הסיק מכך הודייה של הנתבע לערוב לאלבר בע"מ. לשיטתו, סעיף 32 הוא בבחינת טיעון משפטי הנשען על משמעות הכתוב בכתב הערבות. הא ותו לא. 23. לטעמי, שוגה ב"כ הנתבע ורשאי היה ב"כ התובע להיות סבור כי סעיף 32 משמיע הודייה מפורשת, עובדתית, בטענת ערבות לאלבר בע"מ. אין בדעתי לדקדק בכגון דא. לשיטתי המחלוקת היא חסרת כל משמעות. למאי נפקא מינה? בין אם תלמד שהנתבע התכוון, עובדתית, בכתב הערבות, לערוב לאלבר בע"מ, בין אם תלמד, משפטית, שכוונתו זו מוסקת, בהכרח, למראה הכתב, אחת היא. כל הנחלים זורמים אל הים. כבר קבעתי כי הנתבע לא הוציא תחת ידו מסמך בעלמא. למדתי זאת, כמבואר, הן מטעמים עובדתיים והן מטעמים משפטיים. רשלנות ואשם תורם של התובע 24. אין חולקין כי פקיד התובע שרשם על כתב הערבות את המילים "אלבר בע"מ" טעה. טעותו זו היא בבחינת רשלנות. לנוכח זאת עותר הנתבע לייחס אשם תורם לתובע, ככל שתיקבע חבותו. מוסיף ב"כ הנתבע ומציין כי התביעה החלה בביהמ"ש המחוזי בחיפה בשנת 1988. לטענתו החוב הפסוק כיום עולה לסך של 2.7 מיליון ש"ח. מכלול הנסיבות מעלה כי יש לייחס לתובע אשם תורם נכבד. 25. הנני דוחה, מכל וכל, את טענתו של ב"כ הנתבע אודות אשם תורם. אכן, אין חולקין כי הרישום "אלבר בע"מ" הוא בבחינת מעשה רשלני של פקיד פלוני כלפי התובע. יכול, ומובן שאיני מבקש לקבוע מסמרות בנדון, כי מעשה רשלני זה מצמיח עילת תביעה של התובע כנגד אותו פקיד פלוני. נהיר כי מעשה רשלנות זה יכול היה להצמיח, ואכן הצמיח, את האפשרות של הנתבע להתגדר בהגנתו, אותה דחיתי כחסרת שחר, כמבואר מעלה. אין לעילת תביעה אפשרית זו של התובע כנגד פקידו, ולאשם תורם של התובע כלפי הנתבע, ולא כלום. יכול ששונים היו גדר שיקוליי אילו מערכת ההוכחות בתיק הייתה מובילה לכיוון אחר. נשווה בדעתנו כי ל"קבוצת אלבר" יש חברות-בנות לרוב. בין התובע לבין הנתבע נטושה מחלוקת, ממשית ואמיתית, אודות זהותה של חברה נערבת; מחלוקת זו באה לאוויר העולם עקב רשלנות וחוסר תשומת-לב של פקיד התובע ברישומו השגוי. נשווה בדעתנו כי הנתבע היה מביא מסכת ראיות המלמדת כי הוא התכוון לערוב לחברה פלונית וביהמ"ש היה מעדיף את טיעונו של התובע כי הוא התכוון לערוב לחברה אלמונית. ככל שהנתבע היה עושה כן הייתי אמור לשקול הכרעה בשאלה האם כתב הערבות נסב אודות חברה אמיתית פלונית, או שמא אודות חברה אמיתית אלמונית. ככל שהייתי מגיע למסקנה כי מחלוקת זו, חרף הכרעתי בה לחובת הנתבע, היא פועל יוצא של רשלנות ברישום, הייתי שוקל אם ראוי לייחס לתובע, בנסיבות כאמור, אשם תורם. עתה, משהגעתי עד הנה, ולא זכיתי לקבל מפי הנתבע כל הסבר אודות הנערבת "אלבר בע"מ", הנני קובע כי עסקינן בחברה וירטואלית, יציר-כפיו של הנתבע, לנוכח טעותו של התובע ברישום שמה הנכון של אלבר בניין. במצב דברים זה לא יכול להישמע הנתבע בטענה כלשהי אודות אשם תורם. הגנתו לא נבעה מטיעון עובדתי שנדחה ע"י ביהמ"ש אלא מניסיון התנערות מתחמק ומתחכם. הנתבע הוא ריבון לגבי טענותיו. הוא בחר ללכת בדרך בה הלך. אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. לא הוא יכול להיבנות מרשלנותו של פקיד התובע. 26. ככל שהנתבע בא חשבון אודות התמשכות ההליכים בתביעה שבפניי, ברי כי התובע אינו נושא בכל אחריות לעניין זה. הנתבע יכול היה, בכל עת, להחליט לנטוש את הגנתו. הוא בחר לנהל את הגנתו, כזכותו, עד תום. אין לו כל זכות קנויה שנקיטת דרך זו, על הסיכון המתלווה אליה, לא תגרום לכך כי הוא ימצא עצמו ביום מן הימים נאלץ לשלם סכומי עתק. הוצאות משפט 27. ב"כ הנתבע, בגדר סיכומיו, ביקשני לפסוק שכ"ט עו"ד בסכום של 100,000 ש"ח. לשיטתו סכום זה אמור לשלם הנתבע בגין ייצוגו בתיק זה. ככל שהנתבע היה זוכה בדינו זה הסכום אותו ביקש הנתבע לפסוק. כבר ציינתי כי ב"כ הנתבע ניהל ההגנה בכשרון רב. ב"כ התובע עשה כן אף הוא, ובמקצועיות רבה. ככל שעתירתו של הנתבע מהווה אמת-מידה לפסיקת שכ"ט עו"ד, לאור גובה סכום התביעה, כנטען בסיכומי ב"כ הנתבע, שומה עלי לפסוק לזכות התובע סכום דומה. בהתאם להנחיות של הועדה לסדרי דין בערכאה ראשונה מיום 6/11/97, בראשותו של כב' השופט דב לוין, שהופצה ע"י כב' הנשיא של בימ"ש זה, יש לפסוק סכום של 5% ולא פחות מ30,000- ש"ח. הסכום האמור עולה לכדי 135,000 ש"ח. לאחר שיקול, ולנוכח העובדה כי התובע לא ראה לטעון בהרחבה לעניין זה, הנני רואה לחייב בשכ"ט עו"ד בסך 80,000 ש"ח. סוף דבר 28. לפיכך, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 116,475.14 ש"ח בצרוף ריבית מחושבת קונטוקורנטית בשיעור של 45% לשנה מיום 1/7/88 ועד ליום התשלום בפועל, באופן שהריבית תצטרף לקרן בסוף כל רבע של שנת לוח, ותצבור אף היא ריבית כאמור. הנני מורה כי שיעורי הריבית, וכן המועד והאופן שבו תצטבר הריבית, ישתנו בהתאם לשינויים אשר יהיו נהוגים מעת לעת אצל התובע, וכי תצהירו של עובד התובע ישמש ראיה מכרעת בכל הנוגע לשיעורי הריבית, למועד ולאופן שבו תצטבר הריבית. עוד אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע אגרת תביעה בסך של 3,106 ש"ח בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 26/8/88 ועד מועד התשלום המלא בפועל ושכ"ט עו"ד בסך 80,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. פס"ד זה הוא הדדי לפסקי הדין החלקיים שניתנו כנגד יתר הנתבעים בתיק זה. בנקמסמכים