השופטת הנכבדה שרה ברוש קבעה, כי סכומי כופר אשר שילמה המשיבה למדינה, מהווים כופר כפול, ולוועדת היבוא, הפועלת על פי פקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש] לא היתה סמכות להטילו; הכופר נגבה על פי קביעתה שלא כדין, ועל כן חוייבה המדינה בהשבתו. הכוונה היא להפרש כספים אשר שילמה המשיבה מעל לכופר בשיעור % 20אשר הוטל עליה מכוח החלטתה הראשונה של הוועדה. אסביר את הדברים: המשיבה ייבאה טובין ללא רישיון יבוא והם נתפסו על ידי רשויות המכס. המשיבה פנתה לוועדת היבוא הנ"ל וביקשה לשחרר את הסחורה. הוועדה החליטה, בהחלטתה הראשונה, לחלט את הטובין ולא להמיר את העבירה בכופר ולאפשר החזרת הטובין לחו"ל. המשיבה פנתה פעם נוספת לוועדת היבוא, וזו דנה בפנייה והחליטה לאפשר החזרת הטובין לחו"ל ותשלום כופר בשיעור %.20 המשיבה שבה ופנתה לוועדה בפעם השלישית, והוועדה שבה והחליטה על החזרת הסחורה לחו"ל, בצירוף % 20כופר או חילוט הטובין לטובת המדינה. המשיבה שבה ופנתה לוועדה בפעם הרביעית, וכאן חל מפנה משמעותי בהחלטת הוועדה. היא החליטה לשחרר את הסחורה כנגד תשלום כופר בשיעור %100, בהסתמך על נימוקים סוציאליים הנעוצים במצבו האישי של מנהל המשיבה. ראוי להדגיש, כי המשיבה שילמה את הכופר בשיעור % 20לאחר ההחלטה הראשונה, ופנתה בבקשותיה הבאות אל הוועדה כאשר הכופר האמור היה כבר משולם. נראה לי, כי ההחלטה הראשונה בדבר תשלום כופר בשיעור %20, לא יצרה השתק כלפי המדינה באשר לשינוי התנאים לשחרור הטובין בעתיד. עתה נכחו שהמשיבה עצמה שבה והביאה את עניינה מספר פעמים לפני ועדת הערעור, ומשעתה כך, היתה הוועדה רשאית ומוסמכת לשקול את כל הנתונים מחדש ולהחליט מהו הסעד המומלץ על ידיה בעת שהעניין מובא אליה לעיון נוסף. כאן ראוי להדגיש, כי הוועדה הוקמה לפי סעיף 12לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], והיא ועדה מייעצת או ממליצה לשר, כפי שנאמר באותו סעיף. בהתאם לסמכויות הכלליות שבסעיף 12, נראה לי שהוועדה רשאית לשנות את המלצתה לשר המסחר והתעשייה, ככל שהנסיבות הרלוואנטיות יוצרות בסיס לכך. הוועדה, כפי שנראה מהחלטתה הרביעית, גילתה פתיחות לטענותיה של המשיבה. היא בדקה אותן כל פעם לגופן ונתנה החלטה על פי הנתונים שנראו לה נכונים וראויים. כפי שאמרתי, המשיבה היא אשר פתחה ארבע פעמים את הדיון מחדש והביאה את עניינה ארבע פעמים לפני הוועדה. בנסיבות כאלה, רשאית הוועדה לקבוע מחדש את עמדתה והמלצתה, מבלי שתהיה כבולה בהחלטותיה הקודמות. לדעתי, אין כאן שינוי שרירותי של הכופר אלא שינוי משוקלל ומאוזן בעמדת הוועדה, כאשר מצד אחד - מוגדל שיעור הכופר ל-% 100ומצד שני - שוחררה הסחורה כדי שהמשיבה תוכל לעשות בה כמנהל הסוחרים. ראוי לזכור, כי, בסופו של דבר, מדובר כאן בעבירה ברורה וחד-משמעית של יבוא שלא כדין של טובין. הוועדה היתה רשאית ומוסמכת לתת לשר את המלצתה הפרטנית כיצד לנהוג במקרה מסוים זה. עיקרו של דבר הוא, שהוועדה היתה רשאית לשנות את החלטותיה הקודמות, שכן המשיבה ולא המדינה היא אשר פנתה וביקשה לעיין מחדש בהמלצת הוועדה. פנייה מחודשת זו, ארבע פעמים, פתחה כאמור את הדרך לדיון מחודש בנתונים המיוחדים. לפיכך, ניתן היה לתת גם את ההחלטה הרביעית ואין לומר כי גביית הכופר מכוח ההחלטה הרביעית היתה שלא כדין. בנסיבות האמורות, אין המדינה חייבת בהחזרת הסכומים שנגבו על ידיה ודין פסק הדין שניתן בבית-המשפט קמא - להתבטל. הערעור מתקבל בזה. אם עמדתי תתקבל על דעת חבריי, אני מציע להטיל על המשיבה תשלום הוצאות בסך 000, 3ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית צמודה ומצטברת של %5, מהיום ועד לפרעון. השופט א' אבן-ארי: הנני מסכים לדעתו של חברי המלומד - השופט ד' בר אופיר. בא-כוח המשיבה, עו"ד אביגדורי, טען כי קנה המידה לשינוי החלטתה של הוועדה, הוא מבחן האפשרות להגיש אישום פלילי. כאשר שילמה המשיבה את הכופר אשר הוטל עליה בסך %20, הרי שוב לא ניתן היה לשנות זאת. קנה מידה זה היה סביר אילמלא האמור בסעיף 14לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], האומר: "סמכות לכפר עבירות בכופר כסף: "השר רשאי לכפר בכופר כסף על כל עבירה או פעולה שנעשו בהפרת פקודה זו..." פרשנות החוקים המקובלת עלינו, היא שאין המחוקק נוקט כפל לשון, ועל כן, כל מילה "מיותרת" כלל אלא באה ללמד על הכלל. לפיכך, למקרא סעיף 14דלעיל, אין מנוס מלקבוע כי השר רשאי לקבוע כופר כסף לא רק בגין "עבירה" אלא גם בגין "פעולה". לאור האמור לעיל, נראה כי קנה המידה שהציע בא-כוח המשיבה אינו מתאים לפקודה זו. רבות נכתב בנושא הכופר, הנושא מעניין, אולם, לא נראה לי כי זה המועד המתאים לשוב ולהתעמק בנושא זה. בענייננו, כאשר מדובר ביבוא טובין הנעשה בניגוד לחוק, הרי אין כל אפשרות לפצל באופן מלאכותי בין עבירת היבוא ללא רישיון לבין גורל הטובין, ושני אלו מהווים מיקשה-אחת; כל פנייה נוספת בנושא זה, על ידי המשיבה, פותחת את כל הדיון בנושא היבוא בניגוד לחוק - בכללותו - מחדש. מן הראוי לזכור, כי אין מדובר בהליך שיפוטי, אלא רק בהליך מינהלי שעניינו ועדה מייעצת. על כן, משהובא העניין על ידי המשיבה לדיון נוסף בפני הוועדה, נפתח הדיון מחדש בנושא כולו, ללא כל קשר לעובדה כי המשיבה כבר שילמה את הכופר. עיון בפניתו המחודשת של מנהל המשיבה (נ/6) מעלה, כי מנהל המשיבה הביא בפני הוועדה את בעיותיו האישיות, את היותו על סף הרעב ואת נכותו הקשה, כאשר פנייה זו טומנת בחובה את האיום לשים קץ לחייו. על כן, אין פלא שהוועדה שבה ושקלה בעניין בפעם הרביעית וקבעה מה שקבעה. כך ניתנה למשיבה האפשרות לשווק הטובין בישראל למרות שהובאו ארצה ללא רישיון יבוא. לאור כל האמור לעיל, הנני מצטרף לקביעתו של חברי המלומד כבוד השופט בר אופיר. השופטת ר' אליעז-שטרנברג: על המקרה שלפנינו נאמר זה מכבר bad law make .Hard cases המשיב אכן, כפי שציינו חבריי, חזר והטריד את הוועדה המייעצת ארבע פעמים, ומה שחמור עוד יותר, בראשית, דאג להבטיח עצמו מפני הסיכון של העמדה לדין ומשהרגיש כי עבר משוכה זאת בשלום, חזר ופנה אל הוועדה לשינוי ההחלטה בדבר משלוח הסחורה לחו"ל. בסופו של דבר, הושגה מטרתו, אולם אך חלקית, שכן המדינה שינתה דעתה, הן בעניין הכופר שהוטל עליו ואף שולם על ידיו, והן בדבר השימוש בסחורה. השאלה העומדת לפנינו הינה, אם היתה רשאית המערערת לנהוג כך. אמנם, מדובר באקט מינהלי, אולם תוצאתו של אקט זה היא מחיקת החשד לעבירה פלילית. לאחר ששולם הכופר אין המדינה רשאית להעמיד לדין את מנהל המשיבה בעבירה שייחסה לו במהלך המשא ומתן עימו. אין ספק, כי השיקולים לגובה הכופר אינם מנותקים כליל מהשיקולים בדבר גורלה של הסחורה שיובאה, על פי החשד, שלא כדין. אולם, אין הם זהים. השיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי שבהענשת העבריין - בנויים מהדגשים שונים לעתים מאלה הנלקחים בחשבון בעת הדיון בעתידה של הסחורה. לדעתי, לא היה מקום לחזור ולשקול את פניות המשיב לאחר שניתנה החלטה בעניינו, הן בדבר הכופר והן בעניין עתידם של הטובין. אולם משנהגה המערערת עימו כפי שנהגה, היא מנועה מלהעלות את שיעור הכופר. פרשנות אחרת, המאפשרת חזרה מהחלטת השר או שינויים בהחלטתו לאחר שנתקבלה ואף בוצעה כלשונה, אינה הולמת את המאטריה שבתחומה אנו מצויים. זאת ועוד. המחוקק אינו דן בהינף פה אחד בנושא הכופר ובנושא גורלם של הטובין. אף בכך מוצאת אני חיזוק לדעתי. המקרה שלפנינו הוא מקרה מיוחד, וכפי שהדגיש ראש ההרכב, עמדו השיקולים בדבר מצבו האישי הקשה של המשיב בראש מעייניה של הוועדה שחזרה ודנה בעניינו. נראה לי, שלא זה המקרה שבו היה על המדינה לעמוד על קוצו של כופר. לו נתקבלה דעתי היה הערעור נדחה. לאור כל האמור לעיל, הוחלט בהתאם להחלטתו של השופט בר אופיר.כופריצואיבוא