תאונת דרכים ללא שברים - 6 טיפולי פיזיותרפיה

תאונת דרכים ללא שברים - 6 טיפולי פיזיותרפיה
1. התובעת, ילידת 20.6.62, נפגעה ביום 26.2.97 בתאונת דרכים כנוהגת ברכב מיצובישי-לנסר שהיה מבוטח אצל הנתבעת.

2. הפגיעה של הרכב הפוגע ברכבה של התובעת - היתה מן הצד הימני כפי שנראה בתרשים נ1/ ב'.

3. א. התובעת נבדקה בביה"ח שערי צדק, כאשר התקבלה לחדר מיון בשעה 18:ו 46, ושוחררה באותו יום בשעה 21:נ 20.
ב. בקבלתה הודיעה כי לא קיבלה מכה בראש, לא איבדה הכרתה, לא הקיאה, והתלוננה על כאבים חזקים בצוואר ובגב התחתון.
ג. בבדיקתה נמצא כי צווארה ללא דפורמציה, ROM - הגבלה בינונית, רגישות דיפוזית במישוש, אין כל חוסר נוירולוגי בגפיים העליונות, רגישות במישוש בגב התחתון, ללא חוסר נוירולוגי. בבית החזה - רגישות מינימלית מעל הSTERNUM-, ללא סימני חבלה.
ד. בתעודת השחרור נכתב כי "בצילומים של עמ"ש צווארי, מותני וחזה - אין עדות לשברים".
“R.V.A CERVICAL PAIN, LOW BACK PAIN”.
ניתנה הנחיה למנוחה בבית למשך 5 ימים, ולמעקב אצל אורטופד בקופ"ח או פרטי.

4. א. בסיכום המידע הרפואי מקופ"ח מיום 16.3.97, מצוין כי היא סובלת מצליפת שוט עקב פגיעה בצוואר, וסובלת מכאבי ראש וסחרחורות, והרופא רשם לה את התרופות TRIBEMIN וBRUFEN-.
ב. התובעת נשלחה ע"י הרופא שלה לפיזיוטרפיה בגין צליפת שוט תוך פגיעה בצוואר ובגב תחתון.


5. במרס-אפריל 1997 עברה התובעת 6 טיפולי פיזיוטרפיה - ללא שינוי במצבה.
נותרה רגישות בL3-4- ומתיחות בשרירים.

6. הצדדים הסכימו ביניהם עוד קודם להגשת התביעה - על מינוי ד"ר מנחם לילינג - מומחה בכירורגיה אורטופדית - כמומחה בתחום האורטופדיה, וכן הוסכם בעת המשפט על מינוי ד"ר רמונה דורסט כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי.

7. ד"ר לילינג נתן חוות דעת לצדדים ביום 20.12.98 - עוד קודם שהוגשה תביעה זו לבית המשפט (התביעה הוגשה ב9.3.99-).

חוות דעת ד"ר לילינג
8. א. בחוות דעתו מציין ד"ר לילינג כי התובעת טופלה ביום 26.2.97 בחדר המיון בבי"ח שערי צדק עקב כאבים בצוואר ובגב התחתון, ובהמשך - בקופ"ח שטראוס ובמרפאת ד"ר קפלן.
ב. ביום 1.9.97 עברה דיסקטומיה בגובה S1-L5.
ג. בשל המשך כאבים אושפזה ביום 27.10.98 לניתוח נוסף, אולם לא נותחה ושוחררה ביום 29.10.98 להערכה נוספת במסגרת שיקום יום בשאלה של RSD, שכן התקבל הרושם מהדפורמציה בכף הרגל - כי הכאבים העזים וההפרעות בתחושה, ייתכן שאינם קשורים לממצא של S1-L5. (גליון סיכום המחלה).



ד. התובעת מתלוננת, בעת הבדיקה ע"י ד"ר לילינג, על כאבים חזקים מתמידים בגב וברגל שמאל וטוענת שאינה מסוגלת לחזור (!?) לעבודתה עקב כך.
(יצוין כי התובעת לא עבדה עובר לתאונה - ר.א.).
ה. בבדיקתה ביום 11.6.98:ב הלכה עם קביים, בסיבוב פנימי והפנייה פנימית של כף רגל שמאל. נמצאה צלקת אורכית באורך 5 ס"מ על הגב התחתון.
מעט היפרטרופית, מעט רגישה. נמצאה הגבלה קשה בתנועות ע"ש מותני. הרמת רגל ישרה - 80 מעלות מימין, 50 משמאל. ירידה בתחושה באזור גבי פנימי של כף רגל שמאל. שיתוק של השרירים הפרוניאלים משמאל.
ו. בצילום מיום 18.9.97:ו ע"ש צווארי - סקוליוזיס גבית עליונה, ללא סימני חבלה. ע"ש מותני - היצרות המרווח S1-L5 מצב אחרי למינקטומיה חלקית משמאל של L5.
ז. בטומוגרפיה ממוחשבת מיום 25.8.97:נ פריצת דיסק S1-L5 עם לחץ על שורש L5 וS1-.
ח. בטומוגרפיה ממוחשבת מיום 20.9.97:ב פריצת דיסק אחורית מרכזית קשה משמאל בגובה S1-L5.
ט. בבדיקת תהודה מגנטית מיום 29.9.97:ו מצב אחרי דיסקטומיה במרווח S1-L5 עם שינוי בעוצמת האות. בליטה של שארית דיסק במרווח S1-L5 בצד שמאל עם היצרות הנקב העצבי ומעורבות השומן האינטרפורמינלי.
י. בטומוגרפיה ממוחשבת מיום 5.6.98:נ פריצת דיסק בגובה S1-L5 אמצעית ומערבת את הנקב העצבי השמאלי ונוגעת בשורש S1 משמאל.
י"א. בדיקה חשמלית של עצבי הגפיים התחתונות מיום 9.4.98:ב תמונה של דנרבציה של S1-L5. דנרבציה קלה של L4-L3 משמאל.
י"ב. התובעת פיתחה תופעות של SYMPATHETIC REFLEX DYSTROPHY (RSD) ברגל שמאל, עם כאב חזק ודפורמציה של כף הרגל השמאלית.
י"ג. מעיון במסמכים רפואיים קודמים עולה כי סבלה מכאבי גב תחתון ב1982- וב1990- - אשר חלפו.
כמו כן סבלה מתופעה של RSD של רגל שמאל בינואר 1991, בהיותה בהריון ממנה החלימה.
י"ד. בשל האמור, החליט ד"ר לילינג לייחס את כל תלונות התובעת ומגבלותיה הנוכחיות - לתאונה שארעה לה ביום 26.2.97.
ט"ו. ד"ר לילינג קבע לתובעת:ו
נכות זמנית
לתקופה 26.2.97 - 25.8.97 - 50%;
לתקופה 26.8.97 - 31.9.97 - 100%;
לתקופה 1.10.97 - 31.3.98 - 70%.

נכות צמיתה
30% בגין המגבלה הקשה בתנועות ע"ש מותני - לפי ס' 37(7)(ג) לתקנות המל"ל.
30% בגין תסמונת RSD עם פגיעה למעלה מבינונית בכושר התפקודי - לפי ס' 35 1 ד' לתקנות המל"ל.
קביעה זו כוללת בתוכה גם את הפגיעה הנוירולוגית ואת הפגיעה ביכולת העבודה - בהיות הסעיף - סעיף תפקודי.
סך הכל 51% נכות משוקללת.

בדיקות מעקב בהדסה
9. מן המסמכים הרפואיים שהוגשו ע"י התובעת, עולה כי היתה בבדיקות מעקב בהדסה במועדים הבאים:נ
12,11,98, 17.11.98, 24.11.98, 7.12.98, 15.12.98, 22.12.98, 31.12.98, 5.1.99.
בסיכומים טען ב"כ התובעת כי התובעת היתה ב123- ימי "אשפוז יום" - אך לא ראיתי תיעוד על כך.

10. בגליון ההערכה של התובעת מהדסה, מיום 22.12.98 נכתב כי יש בעיה של סיבים מהלמינה והקרסול. כל הענפים העצביים גורמים לה לכאבים.
עצמאית בכל התחומים. מתרגלת על מחשב.
כעת מתלכת הרבה יותר טוב. צריכה טיפול יותר מסיבי לכאבים. ד"ר וטין התחיל בטיפול באלטרול וצריך לעלות ל3- כדורים.
יש חוסר עקביות בתלונות. אין סימנים של הפרעות באישיות בבדיקה פסיכולוגית.
11. ביום 10.11.98 הגיעה לבדיקה לבד, ברכבה, מתהלכת עם מקל. עלתה 24 מדרגות בכניסה. יש חשד לRSD-. מקבלת בבית תרופות לקסטיב, מסולין, אוקסיקונטין.

12. בביקורת ב7.1.99- - תנועות הצוואר קרוב למלאות.

13. בישיבת צוות בהדסה ביום 26.1.99 נכתב כי יכולה לדרוך על כל שטח כף הרגל ומעבירה נשיאת משקל תוך כדי הליכה. עדיין יושבת בתנוחה לא נכונה אך מסוגלת לתקנה לפי בקשה.
לא מסוגלת לעבוד בעמידה. בישיבה מסוגלת לעבוד, ואחרי 10 דקות - נתפש הצוואר.
עובדת מול מחשב לפחות 30 דקות. המטרה להגיע לעבוד של שעה מול המחשב.
עושה בבית הכל - פרט לנקיון יסודי.

14. בישיבת צוות בהדסה ביום 25.2.99 (ד"ר וטין, ד"ר גורדון, ד"ר קפלן, הפסיכולוגית מיכל), הגיע הצוות למסקנה שהתובעת סובלת מכאבי גב תחתון, אך ביחד עם זה יש מרכיב נפשי משמעותי. (PTSD).

חוות דעת משלימה של ד"ר לילינג
15. ביום 6.2.00 ניתנה חוות דעת משלימה של ד"ר לילינג, שהתייחסה לארועים הרפואיים של התובעת לאחר חוות דעת הראשונה.

16. א. לאחר שלא היתה הקלה בכאבי התובעת בגב וברגל שמאל - היא אושפזה במחלקה הנוירוכירורגית בהדסה ביום 28.6.99 ועברה קיבוע של החוליה המותנית החמישית לסקרום.
ב. לאחר הניתוח התפתח זיהום בפצע הניתוח, ולכן אושפזה שוב ביום 14.7.99 לטיפול בזיהום.
ג. בהמשך טופלה במסגרת שיקום יום בהדסה הר-הצופים.
ד. בבדיקת תהודה מגנטית ביום 9.5.99 - אות מוחלש בדיסק S1-L5 עם פרגמנט בולט הנמשך לפורמן השמאלי ולוחץ על השורש היוצא.

ה. בצילום ע"ש מותני ביום 30.6.99 - מצב אחרי ניתוח קיבוע S1 - L5. הכלובים נמצאים במקומם.
ו. בצילום ברך שמאל ביום 3.7.99 - ב.מ.ר.
ז. בצילום ע"ש מותני ביום 31.10.99 - הכלובים נמצאים במקומם.
ח. התובעת התלוננה בעת בדיקתה ע"י ד"ר לילינג ביום 9.12.99 כי היא מרגישה החמרה אחרי הניתוח, סובלת מכאבי גב המוקרנים לרגל, ואינה מרגישה את הרגל עד לפרק הירך.
ט. ד"ר לילינג מצא בבדיקה השניה כי התובעת הולכת עם קביים קנדיים, עם מכשור על רגל שמאל, ובדריכה חלקית על רגל שמאל הרגל מסובבת מפרק ירך.
קיימת הגבלה קשה בתנועות ע"ש מותני.
צלקת אורכית באורך 7.5 ס"מ על הגב התחתון - רגישה למגע.
הרמת רגל ישרה - 30 מעלות משמאל, 45 מעלות מימין.
ירידה בתחושה בצורת גרב בכל הגפה השמאלית התחתונה.
החזרי הפיקה הופקו. החזר הקרסול - הופק חלש מימין, לא הופק משמאל. כף הרגל מוחזקת בכיפוף כפי ומוטה כלפי פנים (אקוינוס - וארוס).
אין פעילות שרירית רצונית מתחת לברך.
קיימת חולשת שרירי הירך וסביב פרק הירך (3-4/5).
אין אבדוקציה ברגל שמאל ויש ספזם של האדוקטורים.
יתר תנועות פרק הירך - שמורות.
י. 1) לסיכום, קבע ד"ר לילינג, כי התובעת המשיכה לסבול מכאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל וחוסר תפקוד ברגל שמאל.
2) בעקבות הממצא בMRI- וכשלון הטיפול השיקומי - נותחה התובעת ועברה קיבוע של חוליות S1 - L5.
3) בעקבות הניתוח לא חל שיפור במצבה.
4) מצב רגלה השמאלית מתאים, באופן תפקודי, לשיתוק חלקי בצורה קשה של העצב הסכיאטי, למרות שהפגיעה היא שורשית ולא בעצב עצמו.
י"א. בשל כל אלה העריך ד"ר לילינג את נכותה הצמיתה של התובעת כדלקמן:ב
30% בגין הגבלה קשה בתנועות ע"ש מותני, לפי ס' 37 7 ג' לתקנות המל"ל.
40% בגין השיתוק ברגל שמאל, לפי ס' 32 (1)(א) (III) מותאם לתקנות המל"ל.
10% בגין הצלקת הרגישה בגב, לפי ס' 75 (1)(ב) לתקנות המל"ל.
סך הכל נכות צמיתה משוקללת של 62.2%.

עדות ד"ר לילינג בבית המשפט
17. א. ד"ר לילינג נשאל אם הביא בחשבון בחוות דעתו כי צריכה להיות קורלציה בין נסיבות התאונה (פגיעה מהצד), לבין התוצאה? וענה כי מה שעומד לנגד עיניו אלה תוצאות הבדיקה וההיסטוריה הרפואית של הנפגע, וכיום ידוע שלא משנה מאיזה כיוון היתה הפגיעה.
ב. המקרה של התובעת הוא אכן חריג בהתחשב באופן קרות התאונה, ובעובדה שנבדקה ושוחררה באותו יום מחדר המיון, אך גם דרך ההתנהלות של המקרה הוא חריג בכך שלא רואים הרבה פעמים החמרה כפי שקרתה אצל התובעת, ניתוח אחרי ניתוח - עם התוצאות כפי שהיו אצלה.
ג. הניתוחים לא עזרו לה, ומבחינת האפקט שלהם - יש אפילו החמרה.
עקב הניתוח השני יש לה רגישות גדולה בצלקת - שלא היתה קיימת קודם.

18. א. ד"ר לילינג אמר כי לפי ההיסטוריה הרפואית שעלתה מהמסמכים שהיו בפניו - לא היו לתובעת כל תלונות לגבי הגב התחתון במשך תקופה סבירה לפני התאונה.
ב. מהמסמכים הרפואיים עולה שהתובעת סבלה מכאבי גב תחתון ב1982- וב1990- - והם חלפו.
ג. כמו כן עולה מהמסמכים הרפואיים שהתובעת סבלה בעבר מתופעה של RSD - תסמונת רפלקסים המתבטאת בכאבים ובהפרעה בתפקוד הגפה. יכולים להיות שינויים בצבע, בטמפרטורה, ובנפיחות הגפה.
ד. שינויים אלה לא תמיד נובעים ממשהו. לא תמיד מוצאים את הסיבה, אך הם לא פרופורציונליים למידת הפגיעה.
הפגיעה לא מסבירה את השינויים, ותולים אותם בתגובת יתר של המערכת העצבית האוטונומית של הגוף.
ה. בינואר 1991, בהיות התובעת בהריון, היה לה RSD - ממנה החלימה.

ו. מאז אותה תקופה ואילך - לא נמצאה עדות במסמכים לתלונות היכולות להתאים לRSD-.
ז. מאידך גיסא, מאז התאונה יש רצף תלונות על כאבי גב, עם ממצא הדמייתי של פריצת דיסק בגובה S1 - L5, שבעקבותיו עברה התובעת ניתוחים.
ח. ממצא של פריצת דיסק - הוא שכיח באוכלוסיה, אך לא בגיל 30 שנה.
ט. תשומת לב המומחה הופנתה לכך שהתובעת היתה בת 35 שנה בעת התאונה, ונשאל אם הוא "נופל מהכסא" כשהוא רואה פריצת דיסק אצל חולה בגיל הזה? וענה בשלילה.
י. 1) במסמך רפואי של התובעת מיום 13 (או 18) במרס 1995 - התלוננה על כאבי גב.
2) במסמך הרפואי של התובעת מיום 15.11.88 - התלוננה התובעת על כאבים ביד ימין, רגישות בכתף ימין, ובעמוד שדרה גבי.
3) ביום 18.3.90 התלוננה על כאבי גב תחתון - LBP.
(הוגשו רק 2 דפים מן הרישום השוטף בתיק התובעת בקופ"ח - נ2/).
י"א. ד"ר לילינג אמר כי בכאבי גב תחתון, שאין להם אזכור במשך 7 שנים - לא צריך להתחשב כמצב קודם.
י"ב. ד"ר לילינג נשאל אם נוכח התלונות בעבר - אפשר שפריצת הדיסק היתה קיימת כבר אז? והשיב:ו "יתכן מאוד".
לדבריו, אי אפשר לשלול אפשרות זו, אך זה לא משנה לדידו, כי אם היא לא סבלה מזה - אז לא היתה לה נכות עד התאונה.
י"ג. לד"ר לילינג הוצג כי מי שסובל מפריצת דיסק ונאמר לו שצריך לחיות עם זה אלא אם רוצים לעשות ניתוח - לא ממהר להמשיך ולהתלונן בפני רופא כשהוא יודע שאין מה לעשות חוץ מכדורים או ניתוח.
תשובתו - "קרוב לוודאי שאם מישהו סובל - גם אם יש לו פריצת דיסק והוא חי עם זה ולא פונה לעזרה רפואית - שגם בבדיקה לא יימצא ממצא שמצדיק מתן נכות, למרות אפיזודות של כאב מדי פעם".
לשאלה חוזרת ענה ד"ר לילינג כי חולה הסובל מכאבים משמעותיים - ילך לכמה רופאים כדי לחפש מזור לכאביו, גם אם נאמר לו שאין מה לעשות, ואם הכאבים פוגעים קשה בתיפקודו.

י"ד. לשאלה אם הוא טוען שכאביה אחרי התאונה היו חזקים מכאביה לפני התאונה? ענה ד"ר לילינג כי אין לו תיעוד על כאבים משנת 1990 ועד לתאונה, לכן הוא מסיק שגם אם היו לה הפרעות וכאבים - הם לא היו משמעותיים עד כדי מתן נכות. נכות ניתנת עבור הגבלה בתנועה או פגיעה עצבית - ולא צוין כי היו לה כאלו.
ט"ו. ד"ר לילינג אישר כי אדם יכול להגיע למצבה של התובעת - גם מבלי שהיה מעורב בתאונה.
ט"ז. ד"ר לילינג אישר את הכתוב במכתב סיכום המחלה של התובעת מהדסה מיום 29.10.98 - נ6/ - כי יתכן שתלונות התובעת אינן קשורות בממצא ב- S1 - L5, ואמר כי תלונותיה בדבר כאבים עזים והפרעות בתחושה באמת לא מתאימות לממצא זה, אך הן קשורות לתאונה, מכיוון שהמחשבה היתה שמדובר בRSD- בעקבות התאונה.
י"ז. ד"ר לילינג אמר כי הC.T.- לא נעשה לתובעת כדי לקבוע מה נגרם לה בתאונה אלא לצורך הטיפול בה; והנכות לא נקבעת לפי הC.T.- בה נמצא הממצא ההדמייתי היחיד לתלונותיה - פריצת הדיסק ב- S1 - L5.
י"ח. לדעתו, גם אם התובעת לא היתה עוברת בדיקת C.T. ולא היתה עוברת כל ניתוח - התובעת היתה מקבלת נכות, כי מה שקובע בסופו של דבר זו בדיקת הרופא.
ההפרעה התפקודית של התובעת לא נובעת מממצא זה או אחר, אלא מממצאים או הפרעות גופניות אחרים שיש לה.
הממצאים ברגל התובעת לא היו קיימים לפני התאונה. והנכות ניתנה לה על ממצאים בגב וברגל.
י"ט. יתכן שהיתה לתובעת פריצת דיסק קודם לתאונה. היא לא עשתה בדיקות ואי-אפשר לדעת.
אך אם היתה לה פריצת דיסק שלא גרמה להפרעות - היא לא גרמה לנכות קודם לתאונה.
כ'. לד"ר לילינג הוצגו שני מסמכי סיכום מחלה מהמחלקה הנוירו-כירורגית בהדסה מ8.7.99- - נ7/ א' ב' - שם נזכרת מחלה ניוונית בע"ש מותני.
ד"ר לילינג אמר כי ההתייחסות במסמכים אלה היא לדיסק דגנרטיבי בגובה S1 - L5, אותו דיסק עליו מדובר כאן.
כ"א. ד"ר לילינג נשאל אם לא נכון לומר שרואים את הממצא הזה כענין ניווני ולא כענין טראומטי? וענה בשלילה, בטענה שהם לא מתייחסים כלל לנושא התאונה.
"קרוב לוודאי שהיו שינויים ניווניים בדיסק הזה לפני כן, במידה זו או אחרת, וזו היתה נקודת חולשה.
עד לתאונה זה לא גרם לה להפרעות משמעותיות, ובעקבות התאונה זה בא לידי ביטוי, קרוב לוודאי בגלל הפריצה המסיבית של הדיסק שקרתה מיד לאחר התאונה או בהמשך".

19. א. ד"ר לילינג נשאל מדוע בחוות דעתו הראשונה נתן 30% נכות בגין תסמונת RSD, ואילו בחוות דעתו השניה נתן לה - 40%?
וענה כי זו החרפה של המצב הקודם ברגל.
ב. ד"ר לילינג אישר כי הוא עצמו אינו מומחה בRSD-, אלא ד"ר וטין.
ג. זה יכול להיות משהו כמו שיתוק היסטרי, אך מבחינת התוצאה הסופית ומבחינת התיפקוד - זה לא כל כך משנה. נמצאה החמרה במצב הרגל בין הבדיקה הראשונה לשניה.
ד. מדע הרפואה אינו מסוגל עדיין להסביר את תסמונת הRSD-, אך אין מחלוקת שהתסמונת הזו קיימת.
זו תסמונת די נדירה, אך לא מאד מאד נדירה והרופאים רואים אותה.
ברוב המקרים מחלימים ממנה, ובמיעוט המקרים יש החמרה מתמשכת.
ה. נהוג לחשוב שהגורם לתסמונת RSD טמון בגנטיקה של החולה, וגרוי חיצוני נותן לה ביטוי.
ו. ד"ר לילינג אישר כי סיכום המחלה של התובעת מביה"ח שערי צדק מיום 14.1.91 - נ8/ - מצביע על כך שהתובעת אובחנה כחולה בתסמונת RSD כבר 6 שנים לפני התאונה.
ז. לפי התיעוד הרפואי שלאחר התאונה, החלו להופיע סימני RSD אצל התובעת ב25.8.97-, אם כי לא כתוב שם שמדובר בRSD-.


ח. בסיכום המחלה מיום 29.10.98 כתוב בתולדות המחלה שלה שאחרי כריתת הדיסק שהיא עברה בהדסה ב1.9.97- - הופיעה דפורמציה של כף הרגל עם כאבים עזים ושינויי תחושה המלווים בתופעות של שינויי צבע - תמונה היכולה להתאים לRSD-.
ט. לד"ר לילינג הוצג כי הRSD- באה כתגובה לניתוח שהתובעת עברה בספטמבר 1997 ולא כתוצאה מהתאונה, משום שהיא לא התפרצה מיד אחרי התאונה. ד"ר לילינג שלל טענה זו באומרו שהתסמונת הזו מתפתחת באופן הדרגתי, כאשר במקום הטבה עם הזמן - מתרחשת החמרה שהולכת וגוברת.
בסופו של דבר, ברוב המקרים יש הטבה והתסמונת חולפת, אך בחלק קטן מהמקרים - ההחמרה גוברת.
י. ארוע של פריצת דיסק עם הקרנת כאב לרגל שמאל - כמו אצל התובעת - יכול לגרום להופעת RSD ברגל זו.
י"א. RSD יכולה להופיע ביד כתוצאה ממכה קלה ביד, או אחרי התקף לב - כשיש כאבים ביד שמאל.
י"ב. יכול להיות שRSD- היא תגובת יתר לחבלה, או למצב רפואי חריג כמו מחלה קשה או הריון, אם כי המנגנון שלה לא ברור לרופאים.
י"ג. ד"ר לילינג נשאל מדוע הוא שולל את ההנחה שהניתוח שעברה בספטמבר 1997 - גרם להופעת הסימפטום? וענה כי אינו שולל זאת. הניתוח נעשה בגלל ממצאים שהיו ברגל שמאל ולא בגלל RSD.
י"ד. 1) ד"ר לילינג הסביר כי קיימת אפשרות שתופעות הRSD- נבעו מהניתוח ולא מהתאונה (שבעקבותיה לא היו תופעות מסוג RSD), אך אמר שאין לו על מה להסתמך שיותר סביר שזה מהניתוח מאשר מהתאונה.
2) ד"ר לילינג הסכים כי ד"ר וטין יותר מומחה ממנו בנושא הRSD-, ויתכן שד"ר וטין יכול לעשות את האבחנה הזו, מה גם שהוא מכיר את התובעת שהיתה מאושפזת אצלו.
ט"ו. ד"ר לילינג הסכים כי נראה שההחמרה הקשה אצל התובעת - החלה אחרי הניתוח הראשון.
ט"ז. ד"ר לילינג נשאל אם במבט לאחור לא היה זה משגה לנתח את התובעת, שכן פעמיים נותחה, ופעמיים הוחמר מצבה?
תשובתו:נ הניתוח נעשה על סמך קריטריונים שהצדיקו ניתוח. קשה להגיד מה היה מצבה היום אלמלא הניתוחים - אך לכאורה נראה שהניתוחים היו משגה.
י"ז. ד"ר לילינג הסכים כי מבנה האישיות של התובעת הוא גורם שיש לו תרומה נכבדה מאד להתדרדרות שהביאה אותה למצבה היום.
י"ח. ד"ר לילינג אינו סבור שיש קורלציה והשלכה בין הRSD- לבין הגבלת התנועה בע"ש המותני, שכן יש לתובעת מספיק ממצאים בגב כדי להסביר את המגבלה הקשה בתנועה, ויש הרבה אנשים עם שיתוק ברגל אחת או אפילו בשתיים - שאין להם מגבלה בתנועות ע"ש.
י"ט. הבעיה התפקודית של התובעת היום נובעת, כנראה, מRSD-, ולא מפריצת הדיסק בגב, וזה מצא ביטוי בנכות שד"ר לילינג נתן לה לגב ולרגל.

20. א. ברישומי התובעת מ1990- מופיעה אבחנה של כאבי גב תחתון, אך לא של פריצת דיסק.
ב. כאבי גב תחתון יכולים לנבוע גם מסיבות אחרות זולת פריצת דיסק.
ג. בוודאי שהיו תלונות של התובעת לפני הניתוח - אחרת היא לא היתה מנותחת.
ד. התובעת היתה יכולה לחיות את חייה בלי שהפוטנציאל שלה לייצר תסמונת RSD היה מתממש.
מספר האנשים שיש להם פוטנציאל כזה ואינו מתממש - לא ידוע, בשל כך שהוא לא מתממש.
ה. מספר חוליות מקובעות היום אצל התובעת.
קשיון יכול להיווצר כתוצאה מהעדר תנועה בין חוליות בעקבות קיבוע של חוליות.
ו. בגלל קיבוע קטע מעמוד השדרה - יש יותר עומס על החוליות שמעל מקום הקיבוע, ויכולים להופיע גם שם שינויים ניווניים, עם פריצת דיסק או בלעדיה. על כן יש אפשרות שמצב התובעת יחמיר.
ז. אלמלא נותחה התובעת היתה קיימת אפשרות של שיתוק והחמרה רבתי - לכן נעשה הניתוח.

ח. לא כל כך סביר שהתובעת תסבול מהגבלות בתנועה גם בע"ש הגבי, מכיוון שיש לה קיבוע של החוליות S1 - L5 - שהן התחתונות ביותר, ויש לה עוד 4 חוליות מותניות מעליהן - שם יכולה להיות תנועה וספיגה של זעזועים.
בנוסף לכך, ע"ש הגבי הוא קטע של ע"ש שהתנועה בו מעטה בדרך כלל, ולכן זה לא משפיע כמעט מבחינה תיפקודית.
ט. אין להניח שתהיה החמרה מבחינת ע"ש תחתון, אך גם אם תהיה החמרה - 30% נכות זה המקסימום שניתן על קיבוע ועל הגבלה קשה מאד בע"ש המותני.
י. לא תגרם נכות עקב מיעוט השימוש בגפה הימנית בשל המצב הכללי של התובעת.
י"א. לא ניתן לדעת מה מידת הסבירות שהתובעת לא תוכל בכלל לדרוך על רגל שמאל. אם תמשיך להיות החמרה בתסמונת באותה רגל - הדבר אפשרי.

21. בהחלטת בית המשפט מיום 6.6.01 נתבקש ד"ר לילינג להודיע מה התרופות שהתובעת תזדקק להן, והאם הן כלולות בסל הבריאות על פי הדין.
תשובתו מיום 8.7.01:ב "התובעת אינה מקבלת תרופות קבועות מרופא אורטופד, אלא ממרפאת כאב.
היא מקבלת באופן קבוע טבליות TRAMADEX 100 מ"ג, שלוש פעמים ביום, כטיפול בכאביה".

חוות דעת ד"ר רמונה דורסט
22. א. ביום 29.11.00 ניתנה חוות דעת פסיכיאטרית לגבי התובעת ע"י ד"ר רמונה דורסט.
ב. המומחית ציינה איזה מסמכים רפואיים עמדו לרשותה, כולל רישומים מיום 9.9.99 ו7.11.99- בשטח הפסיכיאטריה; ציינה את הרקע האישי של התובעת (העדר היסטוריה של מחלות נפש במשפחה); את אירוע התאונה והטיפול הרפואי בתובעת לאחר התאונה; את תלונות התובעת בבדיקה הפסיכיאטרית; ואת מסקנות ד"ר דורסט.


ג. לדעת ד"ר דורסט:ו בקשר ישיר לתאונה, ולפגיעה והנכות הגופנית - התפתחה אצל התובעת תגובה נפשית פתולוגית.
מדובר בדכאון תגובתי (מצב רוח ירוד ולבילי, חוסר הנאה, פגיעה בתדמית עצמית ובבטחון, קשיי שינה וירידה בתאבון), עם אלמנטים של תסמונת נפשית פוסט טראומטית.
ד. התובעת נכנסה להריון לאחר התאונה. מאחר שההריון הכביד עליה גופנית, והיא חששה שלא תוכל לטפל בילד נוסף (יש לה 4 ילדים) - נאלצה לבצע הפלה בשבוע ה11- להריון.
ה. לטענת התובעת, הומלץ בפניה לקשור את החצוצרות למניעת הריון נוסף, והיא הסכימה לכך, והיום מצטערת על כך.
ו. התובעת מגיבה בכאב, בצער, ובדימוי עצמי ירוד מבחינת נשיותה על הסכמתה לסטריליזציה, דבר התורם במשוב שלילי להגברת הדיכאון הקיים.
לדבריה, אמצעי מניעה אחרים - לא התאימו לה.
ז. הדיכאון ממותן מעט בעזרת טיפול תרופתי נגד דיכאון בפרוזק, אותו נוטלת בקביעות מזה שנה וחצי.
ח. הליך חשיבתה תקין, תוכנו מעט פסימי ונסוב על התאונה ועל מצבה גופני והנפשי. אין מחשבות שווא כלשהן; אין הפרעות בתפישה; זכרון, התמצאות, קשב וריכוז - תקינים. האפקט ירוד - דיכאוני.

23. ד"ר דורסט קבעה לתובעת נכות נפשית צמיתה של 20% בגין הדיכאון, העקרות המישנית, והפגיעה בנשיות, לפי ס' 34(ג) לתקנות המל"ל.

24. ד"ר דורסט המליצה על המשך טיפול פסיכיאטרי נפשי ותרופתי.

25. לשאלת בית המשפט מה התרופות שהתובעת נזקקת להן לענין מצבה הנפשי, ענתה ד"ר דורסט כי היא נזקקת ותזדקק לתקופה ממושכת, ייתכן לתמיד - לתרופות מקבוצת SSRI כגון פרוזק, במינון של 20 - 40 מ"ג ליום, אחת ליום.
כן תזדקק לתרופות הרגעה או שינה בואפן מזדמן, בעת הצורך, בתרופות מקבוצת הבנזודיאזפינים, כגון:נ לוריון או קלונקס - כדור 1 או 2 ליום.
כל התרופות שהיא נזקקת להן - מצויות בסל התרופות של קופת חולים.

26. א. בשאלות הבהרה של ב"כ הנתבעת נתבקשה המומחית לעשות חלוקה בין הפגיעה הנפשית של התובעת עקב התאונה, לזו הנובעת מעקרותה המישנית והפגיעה בנשיותה.
תשובתה - המצב הנפשי הנתון הוא מכלול שקשה, עד בלתי אפשרי - לפרקו לגורמים.
הפגיעה בנשיות אינה קשורה בעקרות בלבד, אלא בפגיעה הגופנית, הלא נמוכה, בכללה.
התובעת הגיעה לבדיקה בעזרת קביים, עם מכשיר עד גובה הברך ברגל שמאל, והתקשתה בהליכה ובעלייה במדרגות.
הנשיות והמיניות שונות במהות משהיו קודם לפגיעה הקשה.
העקרות המישנית היא פועל יוצא של הפלה וסטריליזציה שנאלצה לעבור, והיא תורמת למשוב שלילי להגברת הדיכאון הקיים ממילא.
ב. לשאלה - אם נכון כי עצם ביצוע ההפלה, ועקרותה מרצון של התובעת - יש בהם כדי לגרום לדיכאון כמו זה בו שרויה התובעת? השיבה ד"ר דורסט כי הסכמה אין פירושה רצון. כולנו מסכימים לדברים מכורח נסיבות ולאו דווקא מרצון. הפלה וסטריליזציה יכולים לגרום לדיכאון, ובוודאי להחמיר דיכאון קיים.
ג. ד"ר דורסט שללה את הטענה שנכותה הנפשית של התובעת חופפת את נכותה האורטופדית בכך שאינה גורעת מכושר תפקודה שנפגע ממילא בתחום האורטופדי.
ד. אם בית המשפט יקבע שאין קשר בין מצבה הגופני לתאונה - יש מקום להעריך מחדש את אמדן אחוזי נכותה הנפשית בקשר לתאונה.
ה. מצבה הנפשי של התובעת נובע ממכלול:ב ישירות מהתאונה, ומהחמרה במצב הגופני, וקשור גם לטיפולים שקיבלה במשך השנים האחרונות.
ו. מצבה הנפשי של התובעת יכול להשתפר עם הזמן ובעזרת טיפול; אך יכולה להיות גם החמרה במצב, למרות הטיפול.
ד"ר דורסט אינה צופה שיפור ניכר, ולעומת זה קיים חשש סביר יותר לקבעון, ואפילו החמרה. לכן קבעה לה נכות של 20%.
מהלך של מצב נפשי נתון הוא מהלך של שנים, וצפויות בו עליות ומורדות.
לא ניתן להעריך מראש את משך הטיפול, שתלוי במצב ובקשר בין המטפל למטופל.
27. לשאלות הבהרה של ב"כ התובעת ענתה ד"ר דורסט כדלקמן:ו
התובעת תזדקק לטיפול נפשי של מספר שנים. ד"ר דורסט אינה סבורה שהתובעת תזדקק לטיפול כזה כל חייה. מינימום תקופת הטיפול - שנה. מקסימום - לא ניתן לדעת. מספר שנים.
בהחלט ייתכן שהתובעת תזדקק לתרופות תחת מעקב למשך שנים רבות, ואולי כל חייה.
טיפול נפשי, וטיפול מעקב תרופתי - הם אספקטים שונים.
ב. רצוי שהתובעת תקבל טיפול פסיכולוגי אחת לשבוע, וטיפול מעקב תרופתי פסיכיאטרי - אחת לחודש.
ג. ד"ר דורסט ממליצה כי הטיפולים יינתנו במרפאה הפסיכיאטרית ליד ביה"ח הדסה ולא במגזר הפרטי. עלות טיפול זה - לא ידועה לה, אך היא מסובסדת ע"י קופות החולים.

מסקנות בית המשפט לעניין הנכות הרפואית
28. א. ד"ר לילינג קבע לתובעת נכות של 30% בגין הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה המותני; 40% בגין השיתוק ברגל שמאל, הנובע מסימפטום RSD; ועוד 10% עקב הרגישות בצלקת כתוצאה מהניתוח השני.
ס"ה נכות אורטופדית משוקללת - 62.2%.
ב. ד"ר דורסט קבעה לתובעת נכות נפשית של 20% בגין הדיכאון, העקרות המשנית, והפגיעה בנשיות.

29. אינני סבורה כי יש לייחס לתאונה את כל נכותה האורטופדית וכל נכותה הנפשית של התובעת הקיימות כיום.

בנושא האורטופדי
30. א. התובעת סבלה מבעיות בעמוד השדרה התחתון עוד שנים קודם לתאונה, ואף תסמונת הRSD- הופיעה אצלה שנים לפני התאונה.
ב. אין מדובר בארוע חד-פעמי, אלא לפחות בארבעה ארועים, עם הפסקות ארוכות ביניהם: ב1985-, ב1988-, ב1990-, וב1991-.

ג. 80% מן האוכלוסיה סובלים מבעיות בגב התחתון - ללא כל קשר לתאונה כלשהי.
ד. ד"ר לילינג מסכים כי אפשר שאפילו פריצת הדיסק היתה קיימת אצל התובעת קודם התאונה, וכי מדובר גם בעניין גנטי;
וכן הוא מסכים כי אפשר שמצבה של התובעת היה מגיע למצבה היום - גם אלמלא התאונה.
ה. ד"ר לילינג סבור כי התאונה אחראית לכל נכותה של התובעת בשל התקופה הארוכה שחלפה מאז תלונתה האחרונה בפני רופא בנושא כאבים בגב.
בכך הוא מתעלם מתקופות ארוכות קודמות שחלפו בין תלונה לתלונה, אך מסתבר כי בכל זאת לא היה בתקופות הארוכות הללו כדי להביא להבראה מלאה של התובעת, שכן הבעיות בגב חזרו גם לאחר תקופה ארוכה - ללא תאונה.
ו. לאור האמור נראה לי סביר לקבוע כי 40% מהנכות האורטופדית המשוקללת של התובעת כיום - ניתן לייחס לתרומת התאונה.

31. א. אין ספק כי לתאונה ולתוצאותיה היתה השפעה על מצבה הדכאוני של התובעת.
ב. עם זאת ברור כי מצבה הדכאוני נובע גם ממבנה האישיות שלה, ועצם העובדה כי הופיעה אצלה תסמונת RSD בעת ההריון ב1991-, ללא כל קשר לתאונה הנוכחית או לתאונה כלשהי - מצביעה על כך.
ג. גם הופעת תסמונת הRSD- לאחר התאונה - תסמונת שמקורה נפשי (אף שקיבלה אחוזי נכות אורטופדיים בשל ההשלכות על רגל שמאל של התובעת) - מצביעה על מבנה האישיות הנפשית של התובעת, שהיתה קיימת בה קודם לתאונה; וכך גם ההחמרה בניגוד למרבית המקרים בהם תסמונת זו חולפת או משתפרת.
ד. לא הובאה כל ראייה אובייקטיבית (חוות דעת גניקולוג) שהיה צורך בביצוע הפלה בהריון שהתרחש לאחר התאונה;
ובוודאי לא הובאה כל ראייה אובייקטיבית שהיה צורך בקשירת חצוצרות של התובעת לשם פתרון בעיית תכנון המשפחה במשפחת התובעת.
אי לזאת לא שוכנעתי שהיה צורך בביצוע ההפלה או בעיקור, שני דברים, שלדעת ד"ר דורסט, גרמו לדיכאון, לעקרות מישנית, ולפגיעה בנשיות.
ה. לתובעת היו ויש 4 ילדים קודם שהיא ובעלה החליטו לפתור את נושא תכנון המשפחה שלהם בדרך של הפלה ועיקור, ועל כן נראה שהחליטו על כך מרצונם החופשי.
מכל מקום - אין כל התוויה רפואית לצורך בכך.
ו. ד"ר דורסט נתבקשה לעשות הבחנה בין הנכות הנפשית עקב התאונה, והנכות הנפשית עקב העקרות המישנית והפגיעה בנשיות - אך לא היתה מסוגלת, או מוכנה, לעשות הבחנה כזו.
ז. בנסיבות העניין נראה לי כי יש לראות ב10%- מהנכות הנפשית הקיימת - כתרומת התאונה.

32. אני קובעת, איפוא, את נכותה הצמיתה המשוקללת של התובעת ל46%-, לצורך חישוב הפיצוי בגין כאב וסבל.

ימי אישפוז
33. אין מחלוקת כי התובעת היתה מאושפזת בבית חולים במשך 3 תקופות מצטברות, סך הכל - 73 ימי אישפוז.

34. א. התובעת היתה, לטענתה, בבדיקות, מעקב, וטיפולים עוד 123 ימים "באשפוז יום", שלא ברציפות, אלא בביקורים 3 פעמים בשבוע, ואחר כך - פעם בשבוע, והיא מבקשת להכיר בימים אלה כ"ימי אישפוז" לצורך פיצוי של כאב וסבל.
ב. ב"כ הנתבעת מתנגד לכך בטענה כי דרישה זו חורגת מן הכתוב בחוק.
ג. אכן, החוק איננו מתייחס ל"אשפוז יום", ועוד בלתי רצוף - כאשפוז המזכה בפיצויים לכאב וסבל.
העובדה שבתי החולים קוראים לכך "אשפוז יום" ולא "ביקור", נובעת, ככל הנראה - מרצון בתי החולים לקבל תמורה גבוהה יותר לאותם ביקורים.
ד. עם זאת, אילו שוכנעתי כי התובעת נדרשה לבוא ברציפות כל בוקר לבית החולים ולשהות שם עד הערב, ורק היתה נשלחת לישון בביתה - הייתי מוכנה לראות בכך "אשפוז" במובן החוק.
ה. זה לא היה במקרה הנדון, ועל כן אין באפשרותי להכיר בביקורים אלה, גם אם הם מכונים "אשפוז יום" - כ"אשפוז" לצורך קביעת פיצויים לכאב וסבל.

ו. אם אכן היתה התובעת 123 ימים ב"אשפוז יום" בתקופה שבין 29.8.98 - 23.11.99 - הייתי ממליצה לנתבעת, (אין בסמכותי לחייבה), לשלם לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל לתקופה של 30 ימים בגין אותם 123 "ימי אשפוז יום" אם אכן היו - כאילו היו ימי אשפוז, שכן 123 "ימי אשפוז יום" כאלה במהלך 15 חודשים - בוודאי היו ימים של כאב וסבל לתובעת.

תרופות
35. א. כל התרופות שהתובעת זקוקה להם לפי הוראות המומחים - ניתנים לרכישה בבתי המרקחת של קופת חולים, והם בסל הבריאות, ואין מקום לרכישתם באופן פרטי.
ב. על הנתבעת לפצות את התובעת בגין אותן תרופות לגבי החלק שעל חבר הקופה להשתתף בו ברכשו את התרופות.
ג. החישוב ייעשה על בסיס קביעות המומחים באשר למינון וסוג התרופה הנדרשים לחודש, והחלק החל על חבר הקופה יילמד מתוך קבלות שהוגשו.
ד. החישוב הכולל ייעשה מיום התאונה ועד הגיע התובעת לגיל 79, למעט התקופות בהן היתה מאושפזת בבית חולים וקבלה תרופותיה שם.

עזרת הזולת
36. א. התובעת טוענת כי היא נזקקה לעזרת הזולת פעמיים בשבוע, למשך 5 שעות כל פעם, בעלות של 30 ש"ח לשעה, ובחגים - היקף עזרה גדול יותר.
בראש נזק זה תובעת התובעת 1,300 ש"ח ממוצע לחודש.
ב. התובעת טענה כי העסיקה אחת רימה עיסא טאפש מהשטחים - אך זו לא באה להעיד בבית המשפט. התשלום נעשה ללא קבלות ומבלי ששולם בעבורה למל"ל.
ג. כן טענה התובעת כי כאשר מצבה היה קשה - נעזרה בבני משפחתה, וכך עשתה גם כשלא העסיקה עובדת בשכר, והיא מעריכה עזרה זו ב650- ש"ח בחודש.
ד. לגבי העתיד, טוענת התובעת, כי היא זקוקה לעזרה יומיומית, אף שב10- שעות עבודה בשבוע מבוצעות רוב העבודות הקשות.
על כן היא טוענת לצורך ב18- שעות עזרה בשבוע, ס"ה 2,479.50 ש"ח לחודש.
37. א. אבהיר כבר בשלב זה שלא מקובל עלי כלל שאשה חייבת בביצוע כל עבודות הבית, ואילו בעלה פטור מהן לחלוטין.
ב. אני מוכנה לקבל שכאשר הבעל עובד מחוץ לבית ואילו האשה אינה עובדת מחוץ למשק בית - סביר שרוב עבודות הבית נופלות עליה.
ג. כאשר אשה עובדת מחוץ למשק ביתה - יש מקום שהיא ובעלה יתחלקו שווה בשווה בעבודות הבית.
ד. אי לזאת, אם התובעת טוענת כי ממילא לא עבדה מחוץ למשק ביתה, ואף לא התכוונה אי-פעם לעבוד מחוץ למשק ביתה - ניתן לקבוע כי רוב עזרת הזולת שהיא נזקקה, נזקקת, ותזדקק לה - צריך להיות מפוצה ע"י הנתבעת; אלא שאז לא יגיע לתובעת סכום כלשהו בגין איבוד כושר עבודה, שממילא לא עבדה ולא התכוונה לעבוד.
ה. אם התובעת טוענת לאיבוד כושר עבודה - ממילא יהיה על הנתבעת לפצות את התובעת בגין עזרת הזולת רק בגין 50% מעזרת הזולת הנדרשת.

38. א. לתובעת דירה קטנה ואינני סבורה כי היא זקוקה ל10- שעות עבודה בשבוע של עזרת הזולת כדי לבצע עבודות שאינה יכולה לבצע בעצמה.
ב. בוודאי שטענה כי היא זקוקה ל18- שעות עבודה בשבוע - היא טענה מופרזת.
ג. אולם גם אם אלך לקראת התובעת, ואקבל כי יש צורך ב10- שעות עזרת הזולת בשבוע בהתחשב במצבה, הרי 5 שעות מהן חלות על הבעל, השותף עם התובעת בדירה, בילדים, בזכויות, בחובות, ובאחריות.
ד. על כן תהיה התובעת זכאית ל5- שעות עזרת הזולת בשבוע מיום 1.4.98 ועד גיל 70 שנה, לפי עלות של 30 ש"ח לשעה. אחרי גיל 70 ממילא היתה נזקקת לעזרת הזולת, גם ללא כל קשר למצבה לאחר התאונה.
ה. לתקופת הנכות הזמנית מיום התאונה ועד 31.3.98 - אני פוסקת לתובעת פיצוי כולל בגין עזרת צד ג' בסך 10,000 ש"ח.





הפסד כושר עבודה
39. א. התובעת, ילידת 20.6.62, התחתנה בגיל 18 שנה, נכנסה מיד להריון ובנה הבכור נולד ב11/80-.
בתה השניה נולדה ב1982-; השלישית - ב1986-; והרביעית ב1991-.
ב. התובעת הצהירה כי כשנה לאחר לידת בתה השניה החלה לעבוד בעבודות מזדמנות, כמו שמירה על ילדים; ובתקופה שבין לידת בתה השלישית לרביעית - עבדה בעבודות מזדמנות, בעיקר במשק בית ושמירה על ילדים, והעריכה כי שכרה באותה עת היה כ1,000- - 1,500 ש"ח במונחים של היום.
ג. התובעת לא הגישה כל ראייה אובייקטיבית לטענותיה בדבר העבודות המזדמנות, בין אישורי מס הכנסה או תשלומים לביטוח הלאומי, ובין הבאת עדים לחיזוק טענותיה.
ד. 1) ב1993- או 1994 הלכה התובעת ללמוד בקורס של שנה למזכירות בכירות (וצרפה אישור על כך בנספח י"ט לתצהירה).
2) לטענתה, רצתה לעבוד כמזכירה, אך לא מצאה עבודה, כי בכל מקום אליו פנתה ואמרה שיש לה 4 ילדים שהקטנה בהם בת 2 - 3 שנים - לא רצו לקבלה לעבודה.
3) התובעת לא המציאה שם של מקום עבודה כלשהו אליו פנתה בנושא עבודת מזכירות - ונדחתה בטענה האמורה.
ה. 1) בשנת 1994/1995 פתח אחיה, מאיר אסרף, חנות לבגדי ילדים ברח' פינס בירושלים בשותפות עם גיסה של התובעת, והתובעת, לטענתה, עזרה לו בחנות במשך שבועיים, אך אין לה תלושי שכר מעבודתה שם כי רק עזרה לאחיה.
2) כשאחיה ראה שהיא משתלבת בחנות ואוהבת את העבודה - העביר לה את החנות לאחר שבועיים כי החנות לא התאימה לו, והיא נכנסה לשותפות בחנות עם גיסתה עדינה קופלה (אשת אחי-בעלה), שהיתה דיירת מוגנת בחנות ולא היתה זכאית להשכירה לתובעת.
3) שעות העבודה בחנות היו 9:00 - 13:00, ו16:00- - 20:00 או 21:00. (מתי הספיקה לטפל בארבעת ילדיה? ר.א.).
4) לדבריה, החנות התקדמה בתחילה יפה, אך עם הזמן ראתה שאינה מצליחה להביאה לידי רווחיות יציבה כי המקום לא התאים לחנות, העסק הפסיד, ועל כן סגרה את החנות בסוף 1996.
5) התובעת צרפה לתצהירה אישור יועץ המס איציק בוזגלו, לפיו הוא טיפל בספרי החנות שנוהלה ע"י התובעת, בתקופה 3/95 - 9/96.
יועץ המס ציין באישורו שהגיש בעבורה דו"חות למס הכנסה - אך לא צרף אותם לאישור.
6) התובעת נדרשה להמציא לבית המשפט את הדו"חות שלה למס הכנסה, ומהם נראה כי בפועל לא היו לה הכנסות מדווחות מן החנות.
ו. 1) התובעת העידה כי לאחר שלא הצליחה למצוא עבודה אחרת - החליטה לפתוח בביתה צהרון מספטמבר 1997, ובסוף פברואר 1997 כבר היו רשומים אצלה 5 ילדים - שפרטה את שמותיהם ומספר הטלפון של הוריהם, אך לא הביאה אף אחד מהם להעיד בבית המשפט.
2) התובעת הצהירה כי דרשה 600 ש"ח לחודש לכל ילד בצהרון, כאשר לפי חישוביה - הוצאותיה יסתכמו ב1,500- ש"ח לחודש לאוכל.
3) כוונתה היתה לטפל ב10- ילדים בצהרון בשנה הראשונה לפתיחתו כך שהכנסתה החודשית ברוטו אמורה היתה להיות קרוב ל4,000- ש"ח לחודש.
בשנה השניה היא התכוונה להגדיל עוד את מספר הילדים בצהרון.
4) היא גם התכוונה לשלב עסק של פיזור ילדים, כלומר, הבאתם מביה"ס לבתיהם - כהכנסה משלימה, בכך שכאשר תאסוף את הילדים לצהרון שלה - תביא גם ילדים נוספים מן הגן או ביה"ס - לבתיהם. עסק זה הצריך רכישת רכב יותר גדול.
התובעת לא יכולה להעריך מה היתה יכולה להיות הכנסתה מפיזור הילדים.
ז. במאי 1997 הודיעה התובעת להורי הילדים שנרשמו - כי לא תוכל להפעיל את הצהרון - בגלל הבעיות בגבה.
ח. במשך חצי השנה מאז סגירת החנות בספטמבר 1996 עד לתאונה בפברואר 1997 - לא עשתה התובעת דבר פרט לעבודות מזדמנות של שמירה על ילדים וניקיון (שאין עליהם כל ראייה אובייקטיבית).
ט. בדירתה של התובעת ברח' האודם בגילה - יש 2 חדרים וסלון, ושם התכוונה לטפל ב10- ילדים ויותר בצהרון.

40. התובעת נשאלה אם היו לה בעיות בגב לפני התאונה? וענתה כי היו לה רק מעט כאבי גב בתקופת הריון; וכן אישרה כי היו לה אז גם כאבים ברגל.
התובעת לא סיפרה בעדותה על תלונות קודמות שלה בנוגע לכאבי גב, המופיעות בכרטיסה הרפואי.

41. א. ב"כ התובעת טוען כי העובדה שהתובעת לא עבדה מחוץ למשק ביתה במשך שנים רבות - אינה גורעת כהוא זה מהערכת כושר העבודה שלה, כי היתה אם צעירה שגידלה ילדים קטנים, ויש להתייחס אליה כאל צעיר שטרם יצא לשוק העבודה.
ב. ב"כ התובעת מבקש לצאת מהנחה של הכנסה בסיסית של 4,000 ש"ח שיכלה להשתכר מן הצהרון, להגדיל הכנסתה ל5,000- ש"ח עם הרחבת מתן השירותים - וזאת לחצי משרה, כאשר בפועל יכלה לעבוד משרה שלמה.
ג. לדעתו, התובעת היתה יכולה להשתכר את השכר הממוצע במשק, שהיה 5,497 ש"ח ב1997- - ואף יותר מכך.
ד. נכותה הרפואית של התובעת, כפי שנקבעה ע"י המומחים - היא 70%, ונכותה התפקודית, לדעת ב"כ התובעת - היא לפחות 70% אם לא למעלה מכך, בשל נכות אורטופדית קשה ונכות נפשית קשה - המגבילות את כושר התאמתה הסוציאלית וכושר התעסוקה באופן בולט.
ה. התובעת לא יכולה עוד לעבוד עם ילדים - בשל נכותה הנפשית.
ו. על כן מבקש ב"כ התובעת לקבוע שהפגיעה בכושר השתכרותה היא מלאה, מוחלטת, ולצמיתות, בגובה השכר הממוצע במשק לפחות מספטמבר 1998, ובגובה לא פחות מ4,000- ש"ח מספטמבר 1997 - אוגוסט 1998.

42. א. ב"כ הנתבעת טוען כי נזקים יש להוכיח, ולא די לערוך חישובים שונים ע"י הפרקליט.
ב. התובעת התחתנה בגיל צעיר מאד - וכמעט לא יצאה לעבודה מחוץ למשק ביתה. לכל היותר עבדה עבודות מזדמנות ללא תלושי שכר.
ג. התובעת עברה קורס מזכירות אך לא מצאה עבודה בתחום זה.
ד. חנות הבגדים בה עבדה - צברה הפסדים ונסגר בחלוף שנה.

ה. על פי שומת מס לשנת 1995 - הרוויחה התובעת בכל אותה שנה - 690 ש"ח בלבד.
ו. המסקנה היא כי התובעת נטולת כל כושר השתכרות עוד לפני התאונה, ותיפקדה כל חיי נישואיה - כעקרת בית.
ז. במסגרת דיון בהפסד כושר להשתכר - יזקק ביהמ"ש לראיות לגבי עברו של התובע כקנה מידה, ולא ישעה לטענותיו בענין תוכניותיו לעתיד.
(קציר - פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה 4, עמ' 428).
ח. 1) לא הובאה כל עדות אובייקטיבית על תוכניותיה של התובעת לפתוח צהרון.
2) לא סביר להאמין שהתובעת יכולה לנהל צהרון של 10 ילדים בדירה בת 3 חדרים (2 חדרי שינה + סלון), כאשר לה עצמה יש 4 ילדים, וכי יימצאו הורים שיסכימו לשלם לה מאות שקלים כדי שילדיהם יהיו בצפיפות כזו.
3) תוכניתה המוצהרת של התובעת אינה אלא פנטזיה פרועה וחסרת סיכוי.
ט. על בסיס כל אלה ביקש ב"כ הנתבעת לקבוע שהתובעת היתה נשארת עקרת בית כפי שהיתה מאז נישואיה ועד לתאונה, ולכל היותר יש לפסוק לה סכום גלובלי סמלי המשקף פגיעה ספקולטיבית בכושר השתכרות נמוך לעתיד.

מסקנות בית המשפט לענין הפגיעה בכושר השתכרות
43. א. אכן, התובעת לא הוכיחה שמץ של כושר השתכרות בעבר.
ב. היא נישאה בגיל 18 ועד ליציאתה לעבודה בחנות במרס 1995 - אין שום ראייה אובייקטיבית שעבדה במקום כלשהו ושהשתכרה סכום כלשהו.
ג. גם אם עבדה באופן מזדמן בשמרטפות או בנקיון - אין ראייה מתי עבדה, אצל מי, כמה פעמים בחודש או בשנה, וכמה השתכרה.
ד. התובעת סיימה קורס מזכירות ביולי 1994 - ולא מצאה עבודה בתחום זה.
טענתה שלא קבלו אותה לעבודה משום שיש לה 4 ילדים - היא טענת סרק, שהרי לרוב הנשים היוצאות לעבודה - יש ילדים, מה גם שחלק מילדיה כבר היו ילדים גדולים שלא היו זקוקים לעזרתה השוטפת, ואף יכלו לעזור בשמירה על הבת הקטנה בעת הצורך.

ה. עבודתה בחנות הוכיחה את חוסר הכושר שלה בניהול עסק, שכן העסק נסגר מחמת הפסדים לאחר שנה וחצי של הפעלתו.
ו. התובעת נפגעה בתאונה בהיותה בת 35 שנה, ואין זה גיל שניתן לראותו כתחילת יציאה לעבודה, כפי שמבקש לקבוע ב"כ התובעת.
ז. 1) טענות התובעת שהתכוונה לפתוח צהרון בביתה ל10- ילדים מספטמבר 1997, ואולי גם לעסוק בפיזור ילדים לבתיהם - אינן מעוגנות בראייה אובייקטיבית כלשהי.
2) טענות אלו נשמעות בלתי סבירות ובלתי אמינות, נוכח העובדה שלא עסקה בכך עד התאונה, ונוכח העובדה שיש לה דירה קטנה של 3 חדרים - שאין בה מקום ל10- ילדים בנוסף ל4- ילדיה של התובעת.
3) גם לי, כמו לב"כ הנתבעת, קשה להאמין שהורים ישלמו מאות שקלים לחודש לתובעת כדי שזו תחזיק בילדיהם בביתה במשך מספר שעות בצפיפות של סרדינים בקופסא.

44. א. עם זאת לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי שהתובעת היתה נשארת עקרת בית כל חייה ולא היתה יוצאת לעבודה כלל אי פעם בעתיד.
ב. בהתחשב בעברה של התובעת, ובפוטנציאל השתכרותה שלא הוכח עד כה, ניתן לפסוק שקיימת אפשרות שאלמלא התאונה היתה התובעת עובדת במשך 25 שנה תמורת סכום של 4,000 ש"ח לחודש. (נכון להיום).
ג. אני קובעת כי התובעת נפגעה ב50%- מכושר עבודתה (שגם הוא לא הוכח), ועל כן הפסד ההשתכרות הפוטנציאלי שלה עקב התאונה הוא 2,000 ש"ח לחודש (נכון להיום), למשך 25 שנה.

ניידות
45. התובעת נהגה ברכב של אמה בעבר, וזה היה גם הרכב שהיה מעורב בתאונה.
לבעלה של התובעת יש רכב מהעבודה.

46. לדבריה, היא הולכת עם שני קביים מתחילת 1998. קודם הלכה עם קב אחד, ובשיקום דרשו ממנה ללכת עם שני קביים בגלל שיווי משקל.

47. התובעת מסוגלת לנהוג ברכב אוטומטי, אך אביה לוקח אותה לסדורים שהיא צריכה - לרופא, לערוך קניות, להביא תרופות, להסיע את בתה מביה"ס לביתה או לבית הוריה כשהיא בשיקום. (היא בשיקום מ9:00- - 15:00 או מ10:00- - 16:00). השיקום לא רצוף, כי יש הפסקות של שעה בין טיפול לטיפול.

48. א. אביה של התובעת - דוד אסרף - העיד כי לו יש רכב, אך אינו אוהב שלוקחים את רכבו, ולכן קנה רכב נוסף שהיה ברשות התובעת כל הזמן - עד התאונה, כדי שלא תקח את הרכב שלו. לעתים נהג גם בנו ברכב זה.
ב. אביה של התובעת הינו נכה צה"ל, שנפגע בע"ש צווארי ומותני כאשר טנדר שניסה להפוך בעזרת אנשים נוספים - חזר לאחור והכה בצווארו ובגבו.
ג. לאב יש רכב רפואי והוא מקבל קצבת ניידות ממשרד הבטחון.
ד. האב הולך במצבו לשוק וקונה לעצמו ולבתו התובעת פירות וירקות, עם עגלה.
ה. האב אישר כי היה לוקח את התובעת לאשפוז יום מגילה להדסה, מביא לה תרופות, ומביא את נכדתו מביה"ס בגילה לביתה בגילה.
הוא עצמו גר בדרך בית לחם בבקעה.
ו. 1) האב הצהיר על הוצאות דלק בסך 450 - 500 ש"ח לחודש, ש90%- מהם הוקדשו לנסיעות למען התובעת.
2) לדבריו, הוצאות הדלק שלו לפני התאונה היו 200 ש"ח לחודש, כי לא היה נוסע הרבה.

49. א. ב"כ התובעת טוען כי התובעת מוגבלת קשות בעמידה או בהליכה ממושכות, אינה מסוגלת לנסוע בתחבורה ציבורית, ונזקקת לרכב נכה בעל סידור של כסא מיוחד.
ב. כן נטען כי התובעת רכשה בסוף שנת 2000 רכב, ועליה לרכוש מתקן מיוחד לכסא בעלות של 8,982 ש"ח לפי תצהירה.
ג. עד רכישת הרכב - נעזרה התובעת בבני משפחתה לצורך ניידות.
ד. אביה של התובעת הוציא על הסעותיה לצרכי דלק בלבד - בממוצע כ275- ש"ח לחודש, על פי עדותו.
ה. 1) בנוסף היו לתובעת נסיעות במוניות - עליהן יש קבלות.
2) בחודשים ינואר-מרס 99' הוציאה התובעת על מוניות 3,106 ש"ח, ובחודשים ספטמבר-נובמבר 99' הוציאה על מוניות 5,303 ש"ח.
3) נסיעה מבית התובעת בגילה עד הדסה עין כרם - עולה כ60- ש"ח X 4.3 פעמים בחודש סך הכל 258 ש"ח לחודש למטרה זו.
ו. התובעת נזקקת לרכב לצורך ניהול משק הבית ולצרכיה האישיים והחברתיים.
ז. ב"כ התובעת ערך חישובים לפי עלות החזקת רכב בעל נפח מנוע של 1600 סמ"ק, 15,000 ק"מ לשנה, והוצאה של 2.91 ש"ח לק"מ. ס"ה עלות חודשית של 3,637.50 ש"ח.
עלות הדלק החודשית תהיה 1,000 ש"ח לצרכים רפואיים בלבד. (לפי חישוב הוצאות הדלק של אבי התובעת).
ח. לפיכך מתבקש בית המשפט לפסוק לה הוצאות נסיעה בעבר לפי 1,000 ש"ח לחודש, פרט לחודשים שנסעה במונית, לגביהם יש לשלם את ההוצאה בפועל;
ומתחילת שנת 2001 לפסוק לה פיצוי לפי 2,000 ש"ח לחודש, שזה מעט יותר ממחצית העלות החודשית הממוצעת בגין אחזקת רכב;
וכן את עלות הכסא המיוחד בסך 8,982 ש"ח.

50. א. ב"כ הנתבעת טוען כי אין להסתמך על נתוני ירחון "חשב" שלא הוגש כראייה, מה גם שנתוניו דנים בעלות מעביד בהחזקת רכב של עובדו, דבר שאינו רלבנטי לעניננו.
ב. התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה בנדון, ולכן אי אפשר היה לחקור מומחה כזה.
ג. התובעת מפזרת סכומים ונתונים ללא כל בסיס, ובהעדר כל ראיות.
ד. התובעת החזיקה בפועל ברכב של אביה באופן קבוע - עוד קודם לתאונה, וללא קשר אליה.
ה. מעדות אבי התובעת עולה כי הוצאותיו על דלק לעצמו קודם לתאונה - היו 200 ש"ח לחודש, ועתה הוא מוציא 450-400 ש"ח לחודש, מתוכם 90% על התובעת.
יש סתירה בדבריו אלה, שכן על פי הסכומים - הוא מוציא עכשיו 50% על התובעת ולא 90%.



ו. מאחר שהתובעת גרה בגילה, יש להניח כי גם קודם לתאונה נסעה ברכבה העירה. יתכן שעכשיו היא זקוקה לרכב גם לנסיעות קצרות יותר, אך עלות תוספת זו אינה משמעותית לעומת העלות הקבועה של החזקת רכב. (ביטוח, רישוי, טיפולים קבועים). החלק המשתנה הוא רק רכיב הדלק.
ז. ב"כ הנתבעת מציע להעריך את התוספת ב250- ש"ח בחודש - גלובלית לעבר ולעתיד, כשסכום זה כולל גם את הנסיעות לטיפולים רפואיים.
מסכום זה יש להפחית 50% אם בית המשפט יקבע כי הנכות בחלקה אינה קשורה לתאונה.

מסקנות בית המשפט לענין הניידות
51. א. בעלה של התובעת מחזיק ברכב, וכאשר המשפחה יוצאת לקניות, לביקורים או למטרות סוציאליות אחרות - לא הוכח שיש מניעה להשתמש ברכב העומד לרשות בעלה של התובעת למטרות אלו.
ב. הסכום של 250-300 ש"ח לחודש שנקב בו אבי התובעת כהוצאות דלק עודפות שהוציא בגין התובעת - נראה לי מוגזם, אך בהתחשב גם במרכיב עודף תיקונים אני מוכנה לקבל סכום של 250 ש"ח כסביר.
ג. אני קובעת, איפוא, כי הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ניידות בסך 250 ש"ח לחודש מיום התאונה ועד 31.12.00, למעט תקופות בהן היתה מאושפזת בבית חולים, ולמעט חודשים לגביהם יש קבלות על מוניות.
ד. בחודשים לגביהם יש קבלות על מוניות - יוחזרו הוצאות המוניות על פי הקבלות.
ה. 1) לא ראיתי הוראה של אורטופד או רופא כאב בדבר צורך בכסא מיוחד לרכב בו נוהגת התובעת.
2) אם תוצג הוראה כזו - תשלם הנתבעת בעבור הכסא שיומלץ ע"י הרופא, ולפי קבלה.
ו. התובעת החזיקה ברכב של אביה גם קודם לתאונה, ומבחינת ההוצאות הקבועות לרכב - אין הבדל בין המצב לפני התאונה ולאחריה.
ז. לענין ההוצאות השוטפות - אפשר שיש הבדל כלשהו בין המצב קודם לתאונה למצב אחריה, אולם לא הוכח ההפרש הממשי.


ח. בנסיבות אלו נראה לי כי פסיקת 250 ש"ח לחודש כהפרש ההוצאות - עונה על צרכי הניידות המיוחדים של התובעת עקב התאונה, במובחן מצרכי הניידות של המשפחה, היכולים להתבצע ברכב בעל התובעת, ומכל מקום - אין מקום שהנתבעת תשא בהוצאות הניידות הקשורים לשאר בני המשפחה.
ט. אני פוסקת, איפוא, שהנתבעת תשלם לתובעת הפרש הוצאות ניידות עקב התאונה - סכום של 250 ש"ח לחודש מ1.1.01- ועד הגיע התובעת לגיל 79.

הוצאות טיפול פסיכולוגי ומעקב פסיכיאטרי
52. א. ד"ר דורסט המליצה על טיפול פסיכולוגי אחת לשבוע, ומעקב פסיכיאטרי-תרופתי - אחת לחודש לתובעת.
ב. ההמלצה היתה לטיפול במסגרת המרפאה בביה"ח הדסה עין כרם - שם מוכרת התובעת.
ג. ד"ר דורסט אמרה כי אינה יודעת את עלותם וכי טיפולים אלה מסובסדים ע"י קופות החולים.
ד. לא הובהר אם למרות הסבסוד, התובעת נדרשה לשלם סכום כלשהו בגין טיפולים אלה בביה"ח הדסה.
ה. אם אכן שולמו סכומים כלשהם ע"י התובעת בגין טיפולים אלה - יוחזרו הסכומים ע"י הנתבעת על פי קבלות.
ו. אם אכן נדרשת התובעת לשלם סכום כלשהו בגין טיפולים אלה בהדסה מעבר לסבסוד של קופת חולים - ישוערך סכום זה לטיפולים למשך 5 שנים, וזאת בתעריף שנגבה מהתובעת בפועל לאחר הסבסוד (אם נגבה), ולפי ביקור אחד בשבוע לטיפול פסיכולוגי בהדסה, וביקורת אחת לחודש במרפאה הפסיכיאטרית של הדסה, וישולם ע"י הנתבעת לתובעת.
ז. בהעדר ראיות על תשלום מצד התובעת בגין טיפולים אלה לאחר סבסוד קופ"ח - אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

ניכויים מסכום הפיצויים
53. מסכום הפיצויים המהוון שיש לשלם על פי הפרמטרים המפורטים לעיל - ינוכו התשלומים התכופים ששולמו ע"י הנתבעת לתובעת, משוערכים ליום פסק-הדין;
וכן שווי גמלאות וקצבאות המל"ל להם זכאית התובעת על פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר.
54. א. אני דוחה את בקשת ב"כ התובעת לנכות רק את גימלת הניידות בשלב זה ולהקפיא את ההפרש בינה לבין קיצבת השרותים המיוחדים, שכן חובה על התובעת למצות זכויותיה במל"ל, להקטין את הנזקים שחובת פיצוים על הנתבעת, ועל כן על התובעת לבחור בקיצבה הגבוהה מבין השתיים שהיא זכאית לבחור ביניהן על פי הדין.
ב. אם תנוכה הקיצבה הנמוכה עלולה התובעת לפנות לאחר מכן למל"ל ולבחור את הקיצבה הגבוהה, והמל"ל יהיה זכאי לחזור בתביעת שיבוב לנתבעת.
התוצאה מכך תהיה שהתובעת תקבל יותר מן המגיע לה, ואילו הנתבעת תשלם יותר מן המגיע ממנה, תוצאה שאין הדעת סובלתה.

55. אם לאחר שערוך והיוון כל הסכומים יתברר כי הפיצוי שנפסק לתובעת בפסק דין זה - נבלע בתגמולי המל"ל וקצבאותיו - תהא התובעת זכאית ל25%- מסכום הנזק שנפסק בפסק-דין זה.

56. א. הנתבעת תשא באגרת בית המשפט על פי הפיצוי שיגיע לתובעת לאחר ההתחשבנות כאמור בפסק דין זה.
ב. אם סכום הפיצוי שהתובעת זכאית לו לאחר הניכויים - יפחת ממליון ש"ח - תשלם התובעת את הפרש האגרה מעבר לאגרה הקבועה בס"ק א' לסעיף זה.

57. הנתבעת תשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% מסכום הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובעת לפי פסק הדין + מע"מ.

58. כל הסכומים הקבועים בפסק-הדין - נכונים ליום מתן פסק הדין.

59. כל סכום שמגיע לתובעת על פי פסק הדין - ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל.

60. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ויישלח אליהם ע"י מזכירות בית-המשפט.

ניתן היום, ט' באלול תשס"א, (28 באוגוסט 2001), בהעדר הצדדים.


רות אור, שופטת      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. שבר בשכמה

  2. שבר בפוביס

  3. שבר בקרקפת

  4. תאונת דרכים שבר בכתף

  5. שבר בסקפולה

  6. שבר אולקרנון

  7. שבר פתוח בכתף

  8. תאונת דרכים פריקת ברך

  9. שבר בגולגולת

  10. שבר בעצם העקב

  11. שבר בעצם השכם

  12. שבר ללא תזוזה

  13. שבר באצבע - תאונת דרכים

  14. שבר בזיז חוליה

  15. שבר תלישה באצבע

  16. שבר בבסיס האגודל

  17. שבירת פיקה בברך

  18. שבר בעצם הטיביה

  19. שברים בעצם העקב

  20. שבר בראש הפיבולה

  21. שבר תלישה באגודל

  22. שבר ברדיוס כף יד

  23. שבר בעצם הנביקולר

  24. שבר מרוסק בכף היד

  25. פיצוי בגין שבר באף

  26. חשד לשבר בעצם הזנב

  27. שברים באצבעות היד

  28. שבר ביד במהלך הלידה

  29. תאונת דרכים שבר של עצם הבריח

  30. שבר מרוסק בעצם העקב

  31. שבר ביד - פיצויים בתאונות דרכים

  32. שבר ללא תזוזה בחוליה

  33. שבר מרוסק בחוליה בגב

  34. שבר ברצפת ארובת העין

  35. שבר קילה - תאונת עבודה

  36. שבר בסטרנום (עצם החזה)

  37. תאונת עבודה שבר במרפק

  38. שבר עצם נביקולרי קרפלי

  39. שבר ביד לילד בבית הספר

  40. תאונת עבודה פגיעה בברך

  41. תאונת דרכים שברים בצלעות

  42. שבר ביד שמאל תאונת עבודה

  43. שבר בראש הרדיוס ללא תזוזה

  44. שבר בחוליה D11 בתאונת דרכים

  45. שבר פיצוץ ושבר דחיסה בחוליות

  46. שבר בזיז רוחבי בחוליה צווארית

  47. שבר בחוליה d12 - תאונת דרכים

  48. שברים בשוקיים עקב תאונת דרכים

  49. שבר במרפק עם שינוי זווית נישאה

  50. שבר בחוליה במסגרת אימונים בצבא

  51. פיצויים על שבר ביד במשחק כדורסל

  52. שבר בעצם הסירה ביד - תאונות דרכים

  53. שבר בחוליה בגב בגלל הרמת משקל כבד

  54. שברים מרוסקים בשוק עקב תאונת עבודה

  55. ? כמה אפשר להוציא מהביטוח על שבר בתאונת דרכים

  56. שבר כתוצאה מהידוק פתאומי של חגורת הבטיחות

  57. תאונת דרכים ללא שברים - 6 טיפולי פיזיותרפיה

  58. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון